אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

שתים עשרה כלות לשלושה עשר אחים

מסכת יבמות ד'

שמואל פאוסט




 
לפתחם של מנהיגים דגולים מוטלים המצבים הקשים והמשונים ביותר. המנהיג נבחן בפתרון המיידי לבעיה הניצבת לפניו, ובעמידתו ארוכת הטווח להבטחת הצלחתו. מצב מורכב כזה - שראשיתו פורענוּת וסופו פריוֹנוּת – הובא לפני מנהיגותו של רבי בסיפור שלפנינו.
 

עיר של תינוקות

 

מעשה, שלושה עשר אחים היו ומתו שנים עשר בלא בנים.
באו, ביקשו להתייבם לפני רבי.
אמר לו רבי: לך יבם,
אמר לו: אין בכוחי.
והן אומרות, כל אחת ואחת: אני אזון חודש.
אמר: ומי יזון באותו ירח העיבור?
אמר רבי: אני אזון את ירח העיבור.
והתפלל עליהם והלכו להם.
לאחר שלוש שנים, באו נושאות שלושים ושישה תינוקות.
באו ועמדו להן לפני חצרו של רבי.
עלו ואמרו לו: למטה קריה של תינוקות מבקשים לשאול בשלומך.
הציץ רבי מן החלון וראה אותם.
אמר להם: מה עסקיכם?
אמרו לו: אנו מבקשים שתתן לנו אותו ירח העיבור.
ונתן להם אותו ירח העיבור.
(ירושלמי יבמות ד, יא ו ע"ב. מארמית)
 
הרקע טרגי. שנים עשר אחים כלו מן העולם בחטף, מניחים אחריהם שתים עשרה אלמנות גלמודות. רק תקווה אחת נותרה באופק חייהן – האח השלושה עשר. נישואין לאח הם המפתח לחזרה למעמד החברתי הקודם ולאפשרות הזכייה בפרי בטן. אלא שהפתרון זוקק הסכמתו של המיועד לנישואין, וזה – אינו חפץ בשלל אלמנות אחיו המתים. 
 
באו הצדדים לבית דינו של רבי יהודה הנשיא. שטחו הנשים הזקוקות את סיפורן העגום כאחת. שתים עשרה נערות אנו ושנים עשר הטובים שבבחורים היו לאנשינו. טרם הספקנו להקים בית ושם בישראל והנה הֵמַר ה' לנו מאד. בא עלינו המוות בחטף וקטף את בחורינו כולם. ועתה, לבדנו נותרנו, ללא ילד לנחמנו, בלתי אם אחי-בעלינו זה, הוא לבדו נותר להקים שם המת וזרעו. גואלינו הוא, אמרו והצביעו על הגיס סרבן הייבום.
 
שמע רבי את סיפורן ופסק פסיקתו. לך וקיים את מצוותך, אמר לאח, ויתן ה' את הנשים הבאות אל ביתך כנשות שנים עשר השבטים אשר בנו את בית ישראל ועשה-חיל. ויהי ביתך כבית פרץ מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערות האלה, והֶיה להן כמשיב נפש ומכלכל. שמע האח בחרדה את הדברים ולא ידע את נפשו. למעלה מכוחי, ענה. והטענה - טענה. היאך יפרנס האח הבודד שתים עשרה נשים ויכלכל את שיבתן? אך זו אינה מרפה את ידיהן של הגיסות. זו אחר זו נענו ואמרו: חודש בשנה יוטל עלי העול, אני אזון ואפרנס.
 
מיהר החתן המיועד לחשב בראשו כיצד יצא מטבעת חנק זו, ששווייה רב מפרוטה. הצעתן - הצעה, ומה יוכל עוד להשיב? אך תשועת ה' כהרף עין – רעיון מזהיר נצנץ במוחו ותורגם לקושיה ניצחת: ומה על שנה בת שלושה עשר חודשים?! על מי תוטל פרנסת החודש השלושה עשר? שאל האח השלושה עשר. במר ליבן, תלו הנשים מבטן וישועתן ברבי. נענה רבי ואמר: אני אזון ואפרנסכם בחודש העיבור. התפלל עליהם ושלחם לדרכם.
חלקו השני של הסיפור מתרחש כעבור שלוש שנים. אירועים רבים עברו וודאי על רבי יהודה הנשיא באותן שנים, וזֶכר היבמות נשכח ממנו זה מכבר. יום אחד נשמעה המולה לפני ביתו של רבי. שתים עשרה נשים, מטופלות בשלושים ושישה ילדים הומים, נעמדו  לפני חצר ביתו. 'עיר של תינוקות התאספה למטה', אמרו לרבי אנשיו, 'מבקשים לשאול בשלומך, הנשיא'. מן החלון שאל אותם רבי לרצונם. הזכירו לו את עניין חודש הפרנסה המוטל עליו. הכיר כי אכן שנת עיבור היא זו ומיד ציווה לתת להם פרנסת אותו החודש.
 

קרית אונו

 

שתים עשרה נשים חזקות ואמיצות מתאוששות מהאסון המשותף שפקד אותן, ומשליכות יהבן על האח שנותר. הן פונות לחכם הדור ומבקשות להן סעד בפסיקתו. כנשים עצמאיות ונחושות בדעתן, אין הן מתרגשות מסירובו של הגיס ליטול על עצמו אחריות כלכלית בעבור כולן. מספרן המושלם - 12 - המקביל למספר חודשי השנה, מאפשר להן להציע פתרון מעשי ללא חישובים מסובכים. פתרון נועז ועצמאי בראי התקופה. כנשים פוריות, החלו במימוש פוטנציאל ההולדה, שכמעט ונדם לנצח, וילדו כל אחת, כל שנה, ילד לאח בעליהן. שלושים ושישה במספר ('בייבי-בום' בלעז או בי-ייבום בלשון המשנה). אין הן שוכחות את הבטחתו הפיננסית של רבי, שבזכותה הגיעו עד הלום, והן תובעות את מימושה. עקשנותן נושאת פרי לאורך כל הדרך. הן נישאות לאח, נושאות עמן את פרי בטנן, ומפיקות מרבי את הבטחתו לפרנסת ארבעים ותשע הנפשות.
 
האח השכול איבד את כל אחיו, והנה מוטלת לפתחו הדרישה הקשה - לייבם נשות אחיו כולם. אל מול פסיקתו הנחרצת של רבי, "לך יבם!", הוא לוחש לאיטו: "אין בכוחי". אין לדעת אם לאונו או להונו הוא מתכוון. כשהוא מקשה כלכלית - מי יזון את כל השבט הזה בחודש העיבור – גם אז איננו בטוחים על מה דאגתו האמיתית. שהרי גם ממחזוריותו של 'ירח העיבור' מסתלסל הד מחזורם של ירחי העיבור והלידה.
 
שלוש שנים עברו, והנה באה שנת העיבור, והיא מציצה סביבה ורואה שלא רק היא מעוברת ולא רק שנים-עשר ירחיה התעברו, בלי עין הרע...
 
תשובתו של רבי ליבם ההססן, אף היא כלכלית כמדומה. אלא שרבי, כך נראה, קולט את המסר הדו-משמעי (ואולי התת-מודע) של היבם באמירתו "אין בכוחי". אחרי ככלות הכל, בעומקה ובמוקדה של מצוות הייבום מצוי עניין הפריון והקמת הזרע, קודם להקמת הנחלה. מתוך הבנתו זו, הוא משלח את החבורה לדרכה מתוך תפילה שהוא נושא "עליהם", להרבות אונו וזרעו.
 

מנהיגות במבחן

 

כיצד נהג רבי בסיפור יוצא הדופן שלפנינו? אפשר שרבי מתגלה בסיפור זה במלוא יפעתו כפוסק וכמנהיג. על אף ידיעתו שאין האח מחויב בייבום כל נשות אחיו, הוא פוסק ללא היסוס לטובת הנשים האומללות וקורא לאח לייבמן. רבי הרחמן מבין ויודע היטב מהו הגורל הצפוי לאלמנות צעירות אלה, שרחמן נסגר בטרם עת.
 
את הבעיה הכלכלית הראשונה שעלתה לדיון, פתרו הנשים בעצמן, אך בעיית החודש השלושה עשר ניצבת כמכשלה אמיתית למימוש פסיקתו של רבי לטובתן של הנשים. כאן אין לו לדיין אלא יכולת שכנועו וכושר המצאתו להציע פתרונות יצירתיים לצדדים המתעמתים בפניו. אולם רבי נוקט בצעד מפתיע ומציע את חוסנו הכלכלי כערובה להצלחת הזיווג התריסרי. כצעד משלים לפסיקתו המיטיבה ולהצעתו הנדיבה, מוסיף רבי את גדולתו הרוחנית כמנהיג דתי ומתפלל עליהם, כדי להבטיח שהצלחתם אכן תהא שלמה מעם הא-להים.
 
רבי אפוא הוא מנהיג נדיר. מנהיג שיש בו את רוך הקשב ואת עוז הפסיקה, את המעורבות האישית המפגינה חוסן חומרי בענייני הארץ וחוזק רוחני בענייני שמים. הצלחתו, שבאה לידי ביטוי צוהל בדמותם של שלושים ושישה תינוקות חכלילי-לחיים, מקבלת את מלאותה משהוא משלים את חובו, ומפרנס את 'קרית התינוקות' כאשר דיבר. מנהיג העומד בדיבורו - אף זה אינו חזון נפרץ בכל אתר ובכל עת.
 
עשינו עסק?
 
ביטוי אחד בסיפור, מערער מעט את הביטחון במופת הנהגתו של רבי ומציע אפשרות קריאה אחרת לחלוטין להתנהלותו בסיפור המעשה. "מה עסקיכם?" שואל רבי את הנשים עמוסות הילדים המתגודדות לפני חצר ביתו. אמנם לעיל תלינו את שכחתו של רבי בטרדות הזמן והתפקיד שבו כיהן, אך נדמה שבפני מספֶר הסיפור ניצבות אפשרויות רבות מספור לתיאור המצב ולתיאור גישתו של רבי, ולמה שם בפיו מילים אלה דווקא? נקרא אפוא את הסיפור מתחילתו מתוך גישה ספקנית יותר ופסקנית פחות.
 
מעשה טרגדיה אנושית איום ויוצא דופן בא לפני רבי. שנים עשר אחים מתו כאחד והותירו נשותיהם ללא זרע. מי שמע כזאת? איש אחד נתבע לייבם שתים עשרה אלמנות כאחת. מי ראה כדוגמתו? והנה, שומע רבי תביעתן של הנשים, ודומה שללא דיון וללא כובד ראש, מתוך התעלמות מהקושי העצום של המצב  הבלתי-אפשרי כמעט שלתוכו עומד היבם להיכנס, פוסק רבי קצרות "לך יבם!". "אין בכוחי" עונה היבם, ורבי שותק. לכך אין תשובה בפיו.
 
 את המצב מצילות עבורו הנשים הנחושות, המציעות את פתרונן. הנה מצוי הפתרון בהישג-יד, אך שוב טורף האח את הקלפים. רבי אינו מעוניין בשיבוש זה של הפתרון המוצלח, שאותו הגו הנשים. נשען על עושרו האישי המופלג, הוא עושה מעשה בל-יעשה כמעט מצידו של דיין – הוא מכניס עצמו כצד בעניין ונותן לכובד משקלו להכריע את הכף. ביחס להונו האישי, נדמה לו העניין כפעוט-ערך כל-כך שאין עוד טעם בהמשך הדיון. ברוח טובה מסיים רבי את הדיון הקצרצר בעניינם של היבם ויבמותיו ומקנח בתפילת 'מי שברך' להצלחתם. האח, חסר האונים(!), נאלם דום. את תשובתו אין אנו שומעים. "והלכו להם".
 
שלוש שנים עוברות. שנת העיבור כבר באה אל קצה. אף לא שליח אחד מבית הנשיא בא לפקוד את בית היבמות. שטר, בגובה משכורת חודשית וחתום על ידי הנשיא, אינו מגיע. אין בכוחו של בעל החבורה לפרנס את משפחתו שהכפילה ושילשה את עצמה תוך זמן מועט, והנשים עצמן כבר כילו כוחן בלידות צפופות ובחודש עבודה קשה, שאותה התחייבה כל אחת מהן לקיים, כדי לקיים את המשפחה המורחבת. מוּנעות בכוח דמעות הרעב שעל פני ילדיהן הכחושות, שינסו הנשים את מותניהן, ארזו את צאצאיהן ובאו להפגין נוכחותם לפני חצר ביתו הפרטי של הנשיא.
 

הציץ ונפגע

 

מי הם אלה, מתנחלי חצר הנשיא, נשים מכריסות בשביסים ותינוקות תולים להן מעל צוואר, כתף ושכם? שואלים עצמם עוזריו של הנשיא. בהשתוממות גמורה הם מדווחים לו: עיר שלמה של תינוקות ניצבת בחצרך, מבקשים לשאול בשלומך. הנשיא אינו נזכר בהבטחתו אך מלפני שלוש שנים. אל העם הניצב בחוץ אינו יורד. הוא מציץ אליהם מן החלון ומשם הוא רואה אותם, עומדים בשתיקתם.
 
'להציץ ולראות' – זהו הביטוי לתהליך העובר על המנהיג. כך למדנו מן המעשה בהלל ורבותיו: "הציצו וראו דמות אדם בארובה" (יומא לה, ב). על המנהיגים הספונים בבית מדרשם להציץ לחוץ, ואז לראות (ועדיין אינם מזהים את המצב לאשורו, ודוק: "דמות אדם" סתם), ולפתוח פתח לראיית האחר במצבו.
 
התיאור של התייצבות 'קרית התינוקות', על מספרם לבית אמותם, בחצרו של רבי, בא כמדומה להעצים את הפער שבין פזיזות ההבטחה שנתנה כלאחר יד והשלכותיה המעשיות. וכי מי העלה על דעתו שעד שנת העיבור, תתעברנה כל שתים עשרה הנשים מיבם אחד בכל שנה ושנה, וסכום הבטחת ההכנסה ישולש וירובע? "מה עסקיכם?" שואל ממרומי מגדלו הנשיא, שאינו מכיר את אורחיו ולא זוכר הבטחתו להם.
 
הבינו הנשים ששומה עליהן לומר את הדברים ברחל בתך הקטנה, כהווייתם. "אנו מבקשים" פתחו ואמרו, "שתתן לנו" העיזו ותבעו, את "אותו ירח העיבור" שהבטחת, פירטו. לאחר הפירוט הזה, אין המספר מכביר עוד מילים על קבלת הדין על ידי רבי, שנזכר המעשה ונזדרז למלא כעת, באיחור, את הבטחתו. מיד "נתן להם", בלי אומר ודברים מתוך דממה של קבלת תוכחה.
 
אך 'מה עסקינו' לחרוץ על רבי כי שגה? ממה נפשך – אם כמנהיג דגול ושקול נהג, הרי טוב, ואם כמנהיג שעמד על טעותו ושילם את חובו לחבורה, הרי טוב מאוד. בין מן הרישא ובין מהסיפא – מופת הוא למנהיגות לאותם דורות שישתלשלו עד הנה מאותם ירחי העיבור.
 
התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון
  
my wife cheated go women cheat
why do men cheat on their wife my husband cheated what makes people cheat
adult baby girl stories blog.icuracao.net lesbian adult-youth stories
how to cheat on wife why do husbands cheat wife cheaters
what makes people cheat link when married men cheat

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.


תגובות גולשים:
שם: שלומי
הערה: מאוד קשה לחשוב שמעשה זה היה באמת, יותר סביר לומר שזה אחד מהסיפורים שנאמרו באגדות בתור משל להמחיש לנו רעיון, ואם כך אז בין אם נפרש בדרך החיובית ובין לפי הפרוש בדרך השלילית של כותב המאמר, בשניהם חסר למעשה הזה מסר, וכי המציאו סיפור כזה ללמדנו את מעשה הצדקה שרבי התחייב ושכח ?


שם: מרדכי חיימזון
הערה: הכתיבה יפה ושמואל פאוסט כותב מעולה ונפלא, כידוע
אך הפעם המדור מעלה תחושות אמבילוולנטיות: כי אם ניתן לפרש סיפור חז"ל לכאן ולכאן, לטוב ולמוטב, וללהטט במילים לכל כיוון - עם מה נישאר?
פרשנות שונה היא טובה, שבעים פנים לתורה, אבל הצגה ספרותית הנשענת על מילים ועל ניואנסים והקשרים, מעלה תחושה שמדובר בסגנון פרשני ערטילאי, מופשט, שאין לו מחוייבות אמת עם התוצאה.
ועל דא קא בכינא - על התחושה שאם זה כך, ואם ניתן להציע דבר והיפוכו, אולי שיטת הניתוח הספרותי אינה מתאימה להיות פרשנות אמיתית לאגדות חז"ל.
מכל מקום נעים לקרוא את שמואל פאוסט. אבל המחשבות מחשבות.