אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

מלחמה ושלום בבית על פי ספרות חז"ל

מסכת שבת דף כג'

ד"ר ש. ולר





א. פתיחה - שלום ושלום בית בעולמם של חז"ל

השלום הוא נושא מרכזי בעולמם של חז"ל. ביטויים רבים המציינים דבקות בשלום והסתייגות ממלחמות מצויים בהלכות , במימרות, ובסיפורים רבים הפזורים בתלמודים ובקובצי המדרש השונים. נראה, שההסתייגות של החכמים ממלחמות נבעה בעיקר, ממציאות החיים של החברה היהודית שהתקיימה רוב שנותיה תחת שלטון זר, והייתה למודת נסיונות כושלים להשיג עצמאות בכוח.

מציאות זו הייתה קרקע נוחה לשגשוג האידיאולוגיה הפרושית שעל פיה חיי הציבור צריכים להיות מושתתים על ערכים דתיים ורוחניים , ולא על כוח צבאי ומשטר מדיני תקיף , ומנהיגי הציבור המועדפים הם גיבורי רוח ולא גיבורי מלחמה.1 בלשוננו משמשים המושגים 'שלום' ו'מלחמה' בעיקר לציון יחסים בין עמים ומדינות בעוד שלתיאור יחסים בין פרטים משמשים מושגים כמו פשרה , התפייסות , כדי לציין השכנת שלום ומושגים כמו ריב , קטטה, כדי לציין יחסים של מלחמה. השימוש במושגים שונים לציון יחסים בין פרטים ובין עמים קשור להבחנה שאנו עושים מבלי משים בין תוקפנות של אומות וקבוצות אוכלוסיה גדולות , ובין תוקפנות של יחידים נגד יחידים אחרים, חלשים מהם ,המצויה ואף רווחת בכל תא חברתי, לרבות התא הגרעיני - המשפחה.

נראה שהבחנה זו לא הייתה מקובלת אצל החכמים, שכן הם השתמשו במושגים זהים, בדבריהם על יחסים בין עם לעם ועל יחסים בין אדם לאדם.

במדרש תנאים מבית מדרשו של רבי ישמעאל2 דרש רבי יוחנן בן זכאי את הפסוקים 5-6 מדברים פרק כ"ז, כך: "ובנית שם ,(בעבר הירדן המזרחי), מזבח ל-ה' אלהיך מזבח אבנים לא תניף עליהן ברזל אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך והעלית עליו עלות לה' אלהיך" אבנים שלמות תבנה אבנים שמטילות שלום. והרי הדברים קל וחומר, ומה אם אבני המזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים אמר הקב"ה 'לא תניף עליהן ברזל'המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה , בין ממשלה לממשלה,בין משפחה למשפחה, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות".

ובסדר הולם יותר מובאים הדברים בקובץ מדרשים אחר3 בו מקושרת דרשתו של רבן יוחנן בן זכאי לצווי של התורה לא להשחית את עצה של עיר כאשר צרים עליה : "הרי הוא אומר אבנים שלמות -...אבנים המטילות שלום והרי הדברים קל וחומר , ומה אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום בין ישראל לאביהן שבשמיים אמר הכתוב ' לא תניף עליהן ברזל'אדם שמטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין עיר לעיר, בין מדינה למדינה, ובין אומה לחברתה, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות".

המדרש , אינו מזכיר כלל שלום בין איש לאיש , ופותח את רשימת המיועדים להשכנת שלום ב "שלום בין איש לאשתו". פתיחה זו אכן תואמת את המציאות שכן אינטנסיביות החיים במשפחה ובייחוד בין הבעל והאישה, עושה אותם מועדים ביותר לפריצת סכסוכים.

במאמר זה אדון בתפיסות שרווחו בקרב חכמי המשנה והתלמוד בעניין סכסוכים בין בני זוג, ובשיטות שהם הציעו לפתרון מלחמות ביתיות ולהשגת מה שנקרא בלשוננו "שלום בית", ובלשונם " שלום בין איש לאשתו".

המאמר יכלול שלושה פרקים:

פרק א. הבחנה בין "שלום בית" ובין "שלום בין איש לאשתו" בלשון חז"ל.

פרק ב. הגורמים להפרת השלום בין איש לאשתו על פי ספרות חז"ל.

פרק ג. השיטות להשכנת שלום בין איש לאשתו על פי ספרות חז"ל.


פרק א. הבחנה בין "שלום בית" ובין "שלום בין איש לאשתו" בלשון חז"ל.

משמעו של המושג 'שלום בית' , או "שלום ביתו"בתלמוד, הוא הרגשה טובה של כל בני הבית,ולא דווקא יחסים טובים בין בני זוג. ניתן ללמוד זאת מדבריו של האמורא רבא :4 "פשיטא לי נר ביתוונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו נר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו".

(מדובר על אדם עני שאין לו די כסף לקניית שמן לשני נרות , שהאחד מהם הוא "נר ביתו" היינו הנר שיאיר את הבית בליל שבת.).

אפשר אמנם לפרש את הביטוי שלום ביתו בדברי רבא כ - שלום אשתו על פי מימרתו של התנא רבי יוסי בן חלפתא: "מימי לא קראתי לאשתי אשתי..... אלא לאשתי ביתי..."5 , אך נראה לי יותר לקבל את פרושו של רש"י להעדפת "נר ביתו" : "שבני ביתו מצטערין לישב בחושך", ולפי פירוש זה "ביתו" עניינו כל בני הבית, ו"שלום ביתו" עניינו הרגשה טובה ונינוחה שלהם.

ברצותם לציין יחסים טובים ונינוחים בין בני זוג, החכמים משתמשים בביטוי "שלום בין איש לאשתו".

ראוי לציין כי על פי תפיסת החכמים זוגיות טובה ושלמה, אינה בהכרח שוויונית ואף על פי שמכמה מימרות וסיפורים בתלמוד ניכר שהיו חכמים שסברו כי ראוי שגברים יתייחסו בכבוד ובאהבה לנשותיהם, יאזינו לדבריהן , ויקשיבו לדעותיהן6 , הרי התפיסה הכללית היא שמעמד הגבר במשפחה גבוה ממעמדה של אשתו, והכבוד, ההאזנה וההתחשבות בדעותיה אינן אלא בבחינת בחירה מומלצת.7 מדברי רבא שצוטטו לעיל עולה כי סבר שבעניין "שלום ביתו" שומה על אדם לוותר אפילו בדבר מצווה ובלבד שבני ביתו לא יצטערו. ראוי לבדוק כיצד מתישם רעיון הויתור למען השלום כאשר מדובר על יחסים בין איש לאשתו שכאמור, לא נתפסו כשוויוניים . אפשר להניח כי שיטותיהם של החכמים בעשיית שלום בין אנשים לנשותיהם, נגזרות לא רק מתפיסותיהם העקרונית , אלא גם מפרטיוומנסיבותיו של כל סכסוך משפחתי שבו דנו. לפיכך, כדי לחשוף את השיטות שהוצעו על ידי החכמים לפתרון סכסוכים משפחתיים יש לעיין תחילה בגורמי הסכסוכים ובנסיבותיהם.

פרק ב. הגורמים להפרת השלום בין איש לאשתו על פי ספרות חז"ל.

מהן הנסיבות ומהם הנושאים שאיימו על שלום הבית לפי מקורות התלמוד והמדרש?

קנאת בעלים לנשותיהם וחשדנות כלפיהן היו , כנראה, מאז ומעולם עילות למריבות ולסכסוכים.כך עולה מפרשת סוטה בתורה (במדבר ה'), ומהעיסוק בה במשנה ובתלמודים.

הקנאה של גברים לנשותיהם , יסודה בהרגשת הבעלות שלהם הנוצרת מתוך מבנה המשפחה הפטריארכלי שבו אישה נשאת לגבר אחד בלבד, ואילו גבר יכול לשאת מספר נשים.

מבנה זה שנוצר דווקא מתוך צורך להיטיב עם האישה ועם צאצאיה8, תרם בסופו של דבר לתלות של האישה בגבר היחיד שאליו נקשרה, ובמקביל לתחושת בעלות ושליטה של גבר זה באישה/נשים המשועבדות לו.

מכמה סיפורים המצויים בתלמוד ובמדרשים עולה שהצורך של גברים להפגין שליטה בנשיהם, גרם להם להציק להן, ולנהוג כלפיהן בתוקפנות בנסיבות שונות.

איננו מוצאים בחומר ההלכתי שבמשנה ובתלמוד עדויות לקיום בעיה של אלימות פיסית של גברים כלפי בנות זוגם9. ואולם, מקורות לא מעטים דנים במקרים של אלימות נפשית נגד נשים,10 אלימות זו התבצעה במקרים רבים באמצעות מכשיר שליטה מובהק של הבעל - הנדר ,והתבטאה בעיקר בהדרת נשים מזכויות שהגיעו להן מתוקף הנישואין.

בחברה היהודית של תקופת המשנה והתלמוד היה תחום הנדרים כר נרחב להפגנות שליטה של בעלים בנשותיהם. אישה לא יכלה לנדור נדר שישפיע לרעה על חיי בעלה משום שנדריה היו בשליטתו , והוא הורשה, ולפעמים אפילו חויב להפר אותם. גבר , לעומת זאת יכול היה לנדור נדרים שיגרמו לאישתו מצוקה , סבל, ובושה, והיא עצמה לא יכלה למנוע בעדו מלעשות זאת.

במקרים שבהם גברים נדרו נדרים שנגעו לנשיהם והיו בלתי נסבלים עבורן פסקה המשנה: "יוציא ויתן כתובה". אולם עצם האפשרות של גבר לנדור נדר שישפיע על חיי אשתו, נתנה בידיו כח להתאנות לה ולדרוש ממנה דרישות קנטרניות. כמה מהדרישות האלה מתוארות בסיפורים המצויים בתלמודים ובמדרשים , וניתן ללמוד מהם על נסיבות הפרות השלום בין אנשים ונשיהם.

בסוגיה בבלית אחת בנדרים דף ס"ו, ע"ב , מובאים ברצף ארבעה סיפורים המתארים מצבים בלתי אפשריים אליהם נקלעות נשים , בשלושה מהם כתוצאה מנדרים קנטרניים של בעליהם ובאחד כתוצאה מדרישה קנטרנית וגסה של הבעל שאיננה כרוכה בנדר.

אצטט את ארבעת הסיפורים ואדון תחילה בכל סיפור לגופו ,ואחר כך במסקנות כלליות לעניין הגורמים להפרת השלום בין בני זוג.

תחילה הסיפור הראשון:

ההוא דאמר לה לדביתהו (לאשתו): קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולרבי שמעון.רבי יהודה טעים. אמר: קל וחומר ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק ואני על אחת כמה וכמה.רבי שמעון לא טעים. אמר:ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו.

סיפור זה מעורר שאלות על נדרו של הבעל, ועל התנהגותו של רבי שמעון. על נדרו של הבעל יש לשאול מדוע ירצה מישהו להדיר את אשתו נדר שהתנאי להתרתו הוא הטעמת תבשיליה לשני חכמים ידועים?

על התנהגותו של רבי שמעון יש לשאול מדוע סרב רבי שמעון לטעום מהתבשיל ומה פשר דבריו הקיצוניים "ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו" ?

תשובה לשאלה הראשונה: מדוע ירצה בעל להדיר את אשתו מליהנות לו עד שתטעים את תבשיליה לשני חכמים זרים וידועי שם תמצא מתוך עיון במשנה כתובות פרק ז', ובתוספתא כתובות פרק ז', בהן מצויות רשימות של נדרים קנטרניים שבעלים נהגו , כנראה, לנדור לגבי נשיהם ואשר תוצאתם המשפטית היא : "יוציא וייתן כתובה".

אחד הנדרים ברשימה שבתוספתא 11 הוא: "הדירה שתהא מטעמת תבשילה לכל אדם, או שתהא ממלאה ומערה לאשפות ושתאמר לכל אדם דברים שבינו לבינה יוציא וייתן כתובה מפני שלא נהג עמה כדת משה וישראל". ניתן לפרש כי כל דוגמאות הנדרים המופיעות בהלכה זו וביניהן גם "מטעמת תבשילה לכל אדם", הן מטאפורות לענייני פריצות. ליברמן12 דחה פרוש זה וכתב: "ואין הכרח להוציא את הדברים מידי פשוטם והכוונה שהבעל מדיר אותה מהנאתו אם לא תטעים את תבשיליה להרבה בני אדם, ועושה כן כדי לקנטרה בשעה שמקדיחה את תבשילה, ולמנעה מלהקדיחו להבא", ולחיזוק דבריוהפנה אל הסיפור בסוגיית נדרים . לפי פירושו זה של ליברמן נראה להבין כי עירובם של רבי יהודה ורבי שמעון בנדרו של הבעל נעשה כדי להרשים את אשתו ולדרבן אותה להיטיב לבשל, והדרתה מליהנות לו הייתה ביטוי לכעס שכעס עליה משום שקץ בתבשיליה המוקדחים.

רבי יהודה טעם את התבשיל של האישה ונימק את מעשהו במלים: "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק ואני על אחת כמה וכמה".13 לעומת רבי יהודה שדן קל וחומר לגבי עצמו ממעשהו של הקב"ה, ולא פקפק בכך שיש לקיים את רצונו של הבעל כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, רבי שמעון סרב לטעום מהתבשיל והגיב תגובה קיצונית: "ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו".

על פניהם נראים הדברים כקללה לא מובנת ששולח רבי שמעון לעבר הבעל והאישה, ואף לעבר ילדיהם.

הסבר להתנהגותו התמוהה של רבי שמעון מספק הראש בפירושו על אתר14: "לא דמי להשקאת סוטה שקנא לה בעלה לשם שמיים על שראה בה שהייתה עוברת על דת יהודית".

לפי פירוש זה הבחין רבי שמעון בין ריבו של הבעל בפרשת סוטה ובין ריבו בעניין המזון שהיה נטול חשיבות ואף גרם לנדר בזוי ומבזה , ומשום שסבר שאין ממש בנדרו של הבעל ביטל אותו. כעסו של רבי שמעון על הבעל מסביר את תגובתו המילולית הקיצונית הנושאת אופי של קללה. תגובה זו מסתברת עוד יותר טוב על פי ההסבר של סתם הגמרא: "ועוד15 כי היכי דלא לתרגלי למינדר".

לפי הסבר זה , כדי להרשים את הרבים ולהשפיע עליהם הוסיף רבי שמעון למעשה, או יותר
נכון להימנעותו ממעשה , גם דיבור שנרמזה בו אזהרה מפני מה שעלול לקרות למי שידור נדר טיפשיומחוצף מסוג זה שנדר בעלה של האישה שתבשילה הובא לפניו.16 לענייננו, לפי הסבר זה לפסיקה של רבי שמעון נראה שהתלמוד הכיר היטב את הדינמיקה של סכסוכים בין בני זוג שבה גורם פעוט כהקדחת תבשיל עלול להביא ליריבות כוללת .

עד כאן סיפור הסכסוך הזוגי הראשון מסוגיית נדרים.

הסיפור השני אינו מפרט את נושא הסכסוך בין בני הזוג, אלא את תוצאתו - הנדר, שהוא תמוה ביותר:ההוא דאמר לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתרוקי בו ברשב"ג.אתת ורקק אלבושיה. א"ל רב אחא מדפתי לרבינא: והא האי לזילותא קא מיכוין? א"ל: מירק על מני דרשב"ג זילותא רבתא היא.

(ההוא שאמר לאשתו קונם שאין את נהנית לי עד שתרקי בו ברשב"ג. באה וירקה על לבושו.
אמר לו רב אחא מדפתי לרבינא: והרי הוא לזלזול נתכוון? אמר לו: לירוק על בגדיו של רשב"ג זלזול גדול הוא).

הנדר המוצג בסיפור זה תמוה מן הנדר המוצג בסיפור הראשון , מה גם שסיבותיו אינן ידועות. לא ברור מדוע רצה הבעל שאשתו תירק ברשב"ג. האם בקש להכעיס , או להפחיד אותה, או שרצה שתהיה שליחתו להכעיס את רשב"ג, ואולי נסח במתכוון תנאי שלא תוכל לקיימו כדי להדירה לתמיד.

המאירי17 קושר סיפור זה לסיפור המובא בירושלמי סוטה דף ט"ז, ע"ד , (פרק א', הלכה ד'), אף כי לא מסופר בו על נדר, והרי הסיפור ותרגומו:

רבי זבדיה חתניה דרבי לוי הוה משתעי בדין עובדא: רבי זבדיה חתנו של רבי לוי היה מספר סיפור זה:

רבי מאיר הוה יליף רבי מאיר היה רגיל

דריש בכנישתא דחמתא כל לילי שובא לדרוש בבית הכנסת של חמת כל ליל שבת

והוה תמה חדה איתתא יליפה שמעה קלי. והייתה שם אישה אחת רגילה לשמוע קולו.

חד זמן עני דריש. פעם אחת אחר לדרוש.

אזלת בעת למיעול לבייתה ואשכחת בוצינא מיטפי. הלכה רצתה להכנס לביתה ומצאה הנר כבה.

אמר לה בעלה: הן הווית? אמר לה בעלה: היכן היית?

אמרה ליה: מישמעא קליא דדרושא. אמרה לו: שמעתי את קולו של הדרשן.

אמר לה: מכך וכך אמר לה: מכה וכה

דלית ההיא איתתא עללה להכא לבייתא שאין אותה אישה נכנסת לכאן לבית

עד זמן דהיא אזלה ורקקה גו אפוי דדרושא. עד זמן שהיא הלכה וירקה בפניו של הדרשן.

צפה ר"מ ברוח הקודש ועבד גרמיה חשש בעיניה. צפה ר"מ ברוח הקדש ועשה עצמו חש בעיניו.

אמר: כל איתתא דידעה מילחוש לעיינה תיתי תלחושי אמר: כל אישה שידעה ללחוש לעין תבוא תלחש.

אמרין לה מגירתא: הא ענייתיך תיעלין לביתיך! אמרו לה שכנותיה: הרי רצונך להכנס לביתך!

עבדי גרמך לחשה ליה ואת רקקה גו עיניה. עשי עצמך לוחשת לו ואת ירקי בתוך עיניו.

אתת לגביה. באה אצלו.

אמר לה: חכמה את מילחוש לעינא? אמר לה: חכמה את ללחוש לעין?

מאימתיה עליה אמרה ליה: לא. מאימתו עליה אמרה לו : לא.

אמר לה: ורוקקין בגויה שבע זימנין והוא טב ליה. אמר לה: ויורקים בתוכה שבע פעמים והוא טוב לה.

מן דרקקת אמר לה: כאשר ירקה אמר לה:

אזלין אמרין לבעליך חד זמן אמרת ליה לכי אמרי לבעלך פעם אחת אמרת לי

והיא רקקה שבעה זמנין. והיא ירקה שבע פעמים.

אמרו לו תלמידיו: רבי כך מבזין את התורה? -------------------------------------

אילו אמרת לן לא הוינן מייתי ליה אילו אמרת לנו לא היינו מביאים אותו

ומלקין ליה ספסליה ומרציין ומלקים אותו על ספסלו ומרצים אותו

ומרצייה ליה לאיתתיה? ומרצה לו לאשתו?

אמר לון: ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו? אמר להם:------------------------

ומה אם שם הקודש שנכתב בקדושה ------------------------------------

אמר הכתוב שימחה על המים ------------------------------------

בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו -----------------------------------

וכבוד מאיר לא כל שכן. --------------------------


לפי הסיפור דלעיל עילת הכעס של הבעל הייתה שהייתה הארוכה מידי , לטעמו, של האישה במחיצתו של רבי מאיר וחבורת שומעי דרשתו בליל השבת.

עילה זו היא יסוד לסיבות האפשריות הבאות לכעס מצד הבעל: אפשר שקנא באשתו על שהיא נהנית הנאה רוחנית שהוא אינו שותף, או אינו מסוגל לה.

אפשר שכעס על אשתו משום שהיה שרוי בבדידות, (ובחלק מהזמן אף בחשכה), בליל שבת, והמתין לה זמן רב מהרגיל, ואפשר שזעם עליה משום שחשד שהיא מעדיפה את הדרשן על פניו, (התביעה לירוק בפני הדרשן מסייעת לאפשרות זו).

כל האפשרויות שצויינו קשורות לכך שגברים עשויים להגרר ליריבות ולתוקפנות כלפי נשיהם כאשר הם חשים ערעור של שליטתם בהן.

במצבים כאלה נחיתותן של הנשים קשה במיוחד משום שכל מעשיהן הופכים סיבות להכרזת מלחמה.

נחיתותה של האישה מובלטת באמצעות כמה אלמנטים בעלילת הסיפור על רבי מאיר. אין כל תגובה של האישה לגרושה מהבית, ואף אין היא רוקמת כל תכנית פעולה. רבי מאיר הוא ש"צפה ברוח הקודש", ותכנן פתרון למצבה העגום של האישה, והשכנות החפשיות מעולו של בעלה השתלטן , הן אלה התופסות את קצה החבל שזרק לה רבי מאיר , ויוזמות פעילות. היא עצמה, חרף רצונה לשוב לביתה, (המתברר משיחתה עם השכנות), נותרת פסיבית ומפוחדת.

הכניעות והצייתנות של האישה מתגלים הן בשיחתה עם רבי מאיר, ( שהתנהלה ביזמתו), בה היא דוחה את ההזדמנות שהוא מגיש לה, והן בבצוע היריקה לבסוף כציות מכני ,כמעט ,לדרישה של רבי מאיר.

במהלך הסיפור נשכחת הדמות של האישה העצמאית ושוחרת הדעת שהוצגה בראשיתו, ומוחלפת בדמות חיוורת, ומשותקת מפחד.

עלילת הסיפור נסבה , בעיקר, סביב קורותיה של אישה החיה תחת עולו של בעל שתלטן ותוקפן, אך ניתן לחשוף מתוכה גורמים , שונים מאלה שהוצגו בסיפור הראשון, לסכסוכים בין בני זוג. כאן הסכסוך אינו תוצאה שלכעס חד פעמי שנולד בשל גורם שולי כבישול קלוקל, אלא שיאה של מערכת יחסים בעייתית בין אישה צמאת דעת שחרף הקשר החזק שלה לביתה ואולי אף לבעלה, היא כמהה לפרוץ החוצה ולהיות שותפה לעולם התורה, ובין בעל שתלטן ואלים המבקש להטיל עליה סגר ואינו מבין את צרכיה הרוחניים.

הסיפור השלישי בסוגיית נדרים מציג מקרה נוסף של הדרת אישה על ידי בעלה , המציינת שיא של יחסים גרועים ביניהם. אולם , הגורם לבעיות במקרה זה איננו מעשה או מחדל של האישה, אלא דבר שאינו תלוי בפעולותיה ואין לה כל שליטה עליו - מראה החיצוני.

ההוא דאמר לדביתהו (ההוא שאמר לאשתו):

קונם שאי(אין) את נהנית לי עד שתראי מום יפה שבך לר' ישמעאל בר' יוסי.

אמר להם שמא ראשה נאה? אמרו לו סגלגל. (עגול ומכוער. [הראש] ).

שמא שערה נאה? דומה לאניצי פשתן. (נפוצות וכרוכות זו בזו. [הראש] ).

שמא עיניה נאות? טרוטות הן. (רכות. [רש"י] עגולות. [הראש] ).

שמא אזניה נאות? כפולות הן. גדולות ונראות כאילו הן כפולות. [הראש] ).

שמא חוטמה נאה? בלום הוא. (סתום. [רש"י] כווץ ונראה סתום [הראש] ).

שמא שפתותיה נאות? עבות הן.

שמא צוארה נאה? שקוט הוא. (שראשה מונח בין כתפותיה. [רש"י] קצר. [הראש] בולט מלפניה. [שטמ"ק בשם הריץ]18 ).

שמא כרסה נאה? צבה היא.

שמא רגליה נאות? רחבות כשל אוזא.

שמא שמה נאה? לכלוכית שמה.

אמר להן: יפה קורין אותה לכלוכית שהיא מלוכלכת במומין, ושרייה.


כדי להבין לאשורה את סיבת ההדרה המתוארת בסיפור זה יש לברר את הביטוי "מום יפה", שיש בו מעין סתירה פנימית.

לפני הראש היה כנראה, נוסח שונה מזה שהובא בנוסח הדפוס : "עד שתראי מאום יפה שביך..." לפי זה פירש שהבעל דרש מאשתו שתראה לרבי ישמעאל ברבי יוסי "שום דבר יפה", ולפי זה כתב המהרש"א על אתר: "מכל הפרושים נראה שפירוש מום מלשון מאומה". (אף כי בהמשך דבריו העדיף את הפרוש האחר וכתב:"ונראה לקיים כמשמעו מלשון מום ממש כלומר, עד שתראי לו מום היותר יפה שביך שיש בו קצת יפוי"). לפי הנוסח "מום" אפשר שהבעל תבע מאשתו שתראה לרבי ישמעאל את המום הפחות מכוער שלה, ואפשר לפרש שהבעל אמר "יפה" בסרקזם ותבע מאשתו שתראה לרבי ישמעאל את המום המכוער ביותר שלה. לפי הנוסח "מאום" אפשר שהבעל בקש שרבי ישמעאל עצמו יוכח שאין באשתו דבר יפה כלל, אך אפשר שהבעל בקש שרבי ישמעאל יסייע לו לאתר דבר יפה אחד במראה של אשתו.

בין כך ובין כך נראה שבמקרה שלפנינו סיבת ההדרה הייתה מראה המכוער של האישה19 ונסיבתה הייתה סלידתו המתמשכת של הבעל מתכונותיה הפיסיות של אשתו.

יחסים גרועים בין בני זוג על רקע פגמים פיסיים של אחד מהם נדונים בהרחבה במשנה כתובות פרק ז'משניות ז' -י'. במשנה ז' נאמר: "... כנסה סתם (ללא תנאים מקדמים), ונמצאו בה (לאחר הנישואין),

מומין(שהיו בה לפני הארוסין) - תצא שלא בכתובה. כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים".

ובמשניות ט' - י' נאמר: "האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא. אמר רבן שמעון בן גמליאל:במה דברים אמורים? במומין הקטנים, אבל במומין הגדולים - כופין אותו להוציא. ואלו שכופין אותולהוציא: מוכה שחין, ובעל פוליפוס, והמקמץ, והמצרף נחושת, והבורסי - בין שהיו בם עד שלא נשאו ובין משנשאו נולדו. ועל כולן אמר רבי מאיר: אף על פי שהתנה עמה , יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל, וחכמים אומרים מקבלת היא בעל כרחה חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו (אינה יכולה לשמש עמו בשל מחלתו) ".

מהמשניות עולה שבמקרים של מומים יש לנשים יתרון יחסי על פני הגברים. נשים יכולות לשבור את נישואיהן במקרים של מומים מסוימים, בין אם המומים נולדו לפני הנישואין, ובין אם נולדו לאחריהם,ולדעת רבי מאיר,אפילו אם התנה עמה לפני הנישואין שתקבל אותו למרות מומיו, ואחר כך ראתה שאינה יכולה לעמוד בכך.

לעומת זאת, גבר אינו יכול להוציא את אשתו ללא כתובה אם נולדו בה מומים לאחר הנישואין, ואפילו לאחר הארוסין. לפי דעת החכמים לגבי מומים שבגלוי, אף אם נולדו בה לפני הארוסין אין הבעל יכול לטעון שהיה מקחו מקח טעות, ואם היה מרחץ באותה העיר אין הוא יכול לטעון כך אפילו לגבי מומים שבסתר. יוצא , אפוא, שגבר עלול לחיות בעל כורחו לאורך זמן עם אישה בעלת מום או מומים ויש להניח שבמציאות כזו עלולה להתפתח אצלו סלידה מאשתו ואפילו שנאה כלפיה. נראה, שבמציאות כזו חי גיבור הסיפור בנדרים שאמר לאשתו: "קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שביך לר' ישמעאל בר' יוסי".

סיפור זה חושף , אפוא, גורם נוסף ושונה מאלה שנחשפו בקודמיו להעדר שלום בין איש לאשתו : סלידה מתכונות פיסיות.20 ברקע שני הסיפורים הראשונים קיימים מעשה או מעשים של האישה שעוררו את רוגזו של הבעל וגרמו לריב , (בסיפור הראשון , כנראה, הבישול הגרוע, ובסיפור השני ,כנראה, השהייה הממושכת בבית הכנסת בערב שבת). אולם, בסיפור זה הרוגז והתסכול של הבעל קשורים בעצם הווייתה של האישה ולא במעשה או במחדל ספציפיים מצידה.

פעולתו של רבי ישמעאל ברבי יוסי במקרה המתואר בסיפור זה מכוונת לתיקון המצב חסר המוצא על ידי ביטול הנדר ,ולא לריצוי הבעל על ידי קיום תנאו באמצעות מעשה ,(טעימת התבשיל, או יריקה בעין).

אפשר שדברי רבי ישמעאל "יפה קורין אותה לכלוכית..." משמעם שאכן הראתה לו מום יפה
שבה, וכשאומר הסתמא "ושרייה" כוונתו שהתקיים תנאי הנדר של הבעל ולכן הותר הנדר21, ואפשר שמשמעות דבריו הייתה שאין בה מאום יפה להראות ולכן הנדר אינו יכול להתקיים כלל והוא פסול מעיקרא, וכשאומר הסתמא "ושרייה" כוונתו שהנדר בטל.22).

בסיפור האחרון מתוארת התרחשות קדומה שארעה בירושלים ורקעה תקשורת מילולית לקויה בין בני זוג :

ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל נסיב איתתא. אותו בן בבל שעלה לארץ ישראל נשא אישה.

אמר לה: בשילי לי תרי טלפי. אמר לה: בשלי לי שני טלפים.

בשילה ליה תרי טלפי. בשלה לו שני עדשים.

רתח עלה. רתח , (כעס), עליה.

למחר אמר לה: בשלי לי גריוא. למחר אמר לה: בשלי לי הרבה.

בשילא ליה גריוא. בשלה לו הרבה.

אמר לה: זילי אייתי לי תרי בוציני. אמר לה: לכי הביאי לי שני קישואים.23

אזלת ואייתי ליה תרי שרגי. הלכה והביאה לו שני נרות.

אמרה ליה: זילי תברי יתהון על רישא דבבא. אמר לה: לכי שברי אותם על ראש השער.

הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא. היה יושב בבא בן בוטא בשער ודן דין.

אזלת ותברת יתהון על רישיה. הלכה ושברה אותם על ראשו.

אמר לה: מה הדין דעבדת? אמר לה: מה זה שעשית?

אמרה ליה: כך ציווני בעלי. אמרה לו: כך ציווני בעלי.

אמר: את עשית רצון בעלך המקום יוציא ממך --------------------------------

שני בנים כבבא בן בוטא. --------------------------------.


סיפור זה שונה בתוכנו מקודמיו בשני פרטים משמעותיים: א. אין מדובר בו בנדר , אלא בציווי סתם. ב. מתואר בו בפרוט רב הרקע לציווי המוזר של האיש, ולמעשה המוזר עוד יותר של האישה. שלבי הדרמה המשפחתית חשופים, ואין צורך לשער מה גרם לכעסו החריף של הבעל.

כבר בפתיחה של הסיפור נחשפת הסיבה לבעיות הקיימות בין בני הזוג: בן בבל נשא בת ארץ ישראל. נישואין כאלה הם מתכון לבעיות משום הבדלי מנטליות וקשיי קומוניקציה ואכן, בתמונה הראשונה בסיפור מוצג קונפליקט הנוצר מתוך קשי בתקשורת המילולית בין האיש ובין האישה.

נראה שמפאת שונות בהגיית מלים הבינה האישה את המילה "טלפי" כעדשים , אבל הבעל התכוון לבשר טלפיים ואילו היה מתכוון לעדשים היה הוגה "טלופחי". אולם , משהצטרפו בעיות השפה וההגייה לרצונה הנחוש של האישה לעשות את רצונו של בעלה ולדייק בכמות שבקש -"תרתי" התבלבלה זו לחלוטין , ועשתה מעשה מוזר - בשלה שני גרגירי עדשים. הבעל מצידו יכול היה לחייך לנוכח בעיות השפה וההבנה של אשתו הצייתנית ולהסביר לה את טעותה. אולם הוא נמלא חמה ומתנהג באדנות כלפי אשתו הכנועה. בתמונה השנייה שארעה לפי הסיפור "למחר" שלושה שלבים שבכל אחד מהם מתואר ציווי של הבעל וביצועו השגוי על ידי האישה. תחילה הוא מצווה עליה שתבשל לו כמות גדולה.

ומסביר רש"י (ד"ה "ורתח עלה"): "למחר אמר אי אמינא לה נמי תרי תעביד לי כאתמול ואמר לה בשילי לי גריוא - מידה גדולה, דסבר כי היכי דתטרח עלה דמילתא ולא תבשל אלא כדי סעודה".(למחר אמר: אם אומר לה שוב שתיים תעשה לי כאתמול, ואמר לה בשלי לי מידה גדולה שחשב שכך תטרח על הדבר [תחשוב ותבין], ולא תבשל אלא כדי.

לפי הסבר זה, שוב סמך הבעל על הגיונה של אשתו בעניין הכמות ושוב נכשל. פעם נוספת גבר רצונה של האישה לקיים בדייקנות את רצון בעלה על ההגיון, ושוב בצעה את הציווי בדקדקנות של שוטים. ביום זה לא הסתפק הבעל ב"רתיחה" כביום הקודם, אלא מצא דרך שונה ל"טפל" באשתו שלא נחנה בהגיון ולא יכלה לפעול מדעתה. הוא פרט את ציוויו לפרוטות ושלח אותה למשימה פשוטה אך היא לא עמדה גם במשימה זו והביאה לו נרות למאור במקום ירקות למאכל. את דרישת האיש מאשתו בשלב הבא ניתן להבין בשני אופנים שלפי כל אחד מהם היחסים ביניהם רחקו מרחק רב מיחסי כבוד ורעות. אפשר שהאיש נהפך
אדיש ליכולת ההבנה אשתו ודבריו "לכי שברי אותם על ראש הדלת" מביעים זלזול ושאט נפש , ואפשר שהתמלא עליה חמה ,ודבריו מביעים שיא של שליטה והתעמרות.

בין כך ובין כך השלבים השונים המתארים את פקודותיו ותגובותיה מציירים מסכת יחסים בין אדם שתלטן , ומהיר חמה , ובין אישה כנועה ואחוזת אימה שהעדר תקשורת לשונית ותבונית ביניהם מגדיל את הנתק ביניהם.

התמונה האחרונה : שבירת הנרות , או המנורות על ראשו של בבא בן בוטא מבטאת את האבסורד שאליו עשויה להגיע מערכת יחסים כזו המתוארת בשלביו הקודמים של הסיפור. אולי תגובתו של בבא בן בוטא באה ללמד שהבין כי בנסיבות הקיימות אינו יכול לשפר את התנהגותו של הבעל או את ההבנה ואת יכולת העמידה של האישה, וכל שיש באפשרותו לעשות הוא לעודד את האישה האומללה המצויה במצב אבסורדי וחסר מוצא ולתת לה תקווה שחרף האומללות של נישואיה תהיה בהם ברכה של פרי בטן משובח.

לסיכום: על פי ארבעת הסיפורים המוצגים בסוגיית נדרים ניתן לזהות ארבעה גורמים לסכסוכים בין בני זוג הקשורים להתנהגותם של גברים, וארבעה גורמים הקשורים להתנהגותן, או לתגובותיהן של נשים.

הגורמים הקשורים להתנהגות של גברים הם:

א. אי שביעות רצון מתפקוד האישה בתפקידים שהוא סבור שעליה לבצע עבורו.

ב. חשש מעצמאות יתר של האישה, ומיכולתה להיות שותפה להוויה היוצאת מגדר שליטתו.

ג. סלידה ממראה חיצוני פגום , לדעתו, של האישה.

ד. ליקויים בתקשורת עם האישה.

הגורמים הקשורים להתנהגות, או לתגובות של נשים הם:

א. ליקויים בתפקוד ,ובבצוע מטלות בבית.

ב. התנהגות עצמאית ושמירה על תחום פרטי.

ג. כניעה מוגזמת עד כדי ביטול עצמי לבעל, שבאורח פרדוכסלי למדי פוגעת בצורך שלו בשליטה.

ד. תפקוד מתוך פחד ואימה הפוגעים ביכולת לתקשר, לחשוב וליזום.

יסודם של הגורמים שפורטו לעיל, הוא בצורך הגברי לכבוש ולשלוט 24 ובההענות נשית
לצורך זה.


בפרק הבא אדון בפתרונות שהוצעו על ידי החכמים לכל אחד מהמקרים בהם הופר השלום בין האיש ובין אשתו, ואבקש להראות כי החכמים פעלו בשיטות שונות להשכנת שלום בין בני זוג, וכי השונות מלמדת על התאמת השיטות לגורמי המריבות ולנסיבותיהן, אך גם, בשני מקרים, על מחלוקת עקרונית בין החכמים בדבר השיטה הראויה והיעילה להשכנת שלום.

ג. שיטות להשכנת שלום בין איש לאישתו על פי ספרות חז"ל.

המקורות הקדומים ביותר מהם ניתן ללמוד על תפיסת התנאים בעניין מהות השלום בין איש לאישתו ועל שיטותיהם להשכנתו , הם מדרשי ההלכה הדנים בפרשת סוטה בבמדבר פרק ה'.
התורה מדברת על אישה שבעלה קינא לה וחשד בה שנאפה, אך אין בידו עדות לכך שאכן עשתה זאת.

אישה כזו דינה להיות מובאת אל הכהן כדי לעבור מעין בדיקה להוכחת חפותה , או לחילופין, חטאה.

להלן ציטוט מספר פסוקים המתארים בדיקה זו: "ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן ונתן אל המים והעמיד הכהן את האישה לפני ה' ופרע את ראש האישה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון מנחת קנאות וביד הכהן יהיו מי המים המאררים" (פסוקים 17-18 ).

"והשביע הכהן את האישה בשבועת האלה ואמר הכהן לאישה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה..." (פסוק 21).

"וכתב את האלות האלה בספר ומחה אל מי המרים והשקה את האישה את מי המרים ובאו בה המים המאררים למרים..." (פסוקים 23-24 ).

"והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה והייתה האישה לאלה בקרב עמה, ואם לא נטמאה האישה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע" (פסוקים 27-28 ).

התורה מציגה בדיקה שמיימית של האישה המואשמת. הבדיקה מתבצעת על ידי הכהן כשליח האל , ומוכרעת על ידי האל והאמצעי המשמש בה הוא מים קדושים שמעורבים בהם סמלי האל בדמות עפר מקרקע המשכן וחומר הספר שבו נכתבו האלות.

החכמים צרפו לשתיית המים המאררים שתכליתה הבלעדית על פי התורה היא בדיקת האישה בידי שמיים, תכליות נוספות : הפחדת האישה כדי שתתוודה במקרה שאכן נאפה מחד גיסא25 , והרגעת הבעל המקנא כדי שיוכל להמשיך לחיות עם האישה במקרה שלא נאפה מאידך גיסא.

כך נסח את הדברים מ. ד. הר 26: "משהפכו חכמים את כל העניין לפסיכולוגי, נתפס אף הבעל בעיקרו לא עוד כמי שמקנא לאשתו , אלא כמי שחושד בה ודעתו נטרפת עליו מחמת הספק. שכן הספק, החשד המענה, קשה שבעתיים מן הודאי, ואפילו הוא עניין של חובה ולא של זכות".

בהסבה הכללית שעשו חכמים לשתיית המים המאררים הוסב גם תפקידם של סמלי האל המעורבים במים . על פי התורה, מסמל עירובם במים של עפר הקרקע של המקדש, ושל המלים הכתובות במגילת הקנאות והכוללות את שם ה', את העובדה שהאישה נבדקת על ידי האלהים עצמו. על פי החכמים הדבר המשמעותי אינו המצאותם של סמלי האלהים , וביתר דיוק , שמו , במים אלא דווקא מחייתם של אלו על ידי המים. מחיית שם ה' על ידי המים משמעה הסכמת האל למחול על כבודו וכך להוות מופת לבעל המקנא. כך יש למים המאררים תפקיד כפול שנוסף לתפקידם העיקרי - בדיקת האישה א.לפייס את הבעל על ידי הוכחת חפותה של אשתו ב. לעודד את הבעל לדון קל וחומר בעצמו ממעשה הקב"ה בעניין ויתור למען השלום , ובלשון המדרש: "גדול השלום ששם שנכתב בקדושה נמחה על המים מפני השלום , בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו"27.

ההסכמה של ה' למחיית שמו משמעותית במיוחד לאור העובדה שברגיל מחיקה של אות אחת משם ה' היא עברת 'לא תעשה': "רבי ישמעאל אומר: מנין למוחק אות אחת מן השם שהוא בלא תעשה ? שנאמר : 'ואבדתם את שמם ולא תעשון כן ל ה' אלהיכם' (דברים י"ב, 4)".28
שתיית המים המאררים הוסבה , אפוא, בידי החכמים ועיקרה כדברי מ.ד. הר29 "אינו עוד בדיקת האישה הנואפת היוצאת חייבת במבחנה, אלא בדיקת האישה שלא נאפה, היוצאת זכאית במבחנה, ומכאן הניסוח לעשות שלום בין איש לאשתו".

ראו לציין שאך טבעי בעיני החכמים שלא האישה כלפיה הופנה חשד השווא, אלא הגבר החשדן, הוא זה שיש לרצותו ולפייסו, ולשם כך הם מוכנים להרחיק לכת עד כדי גיוס שמו של הקדוש ברוך הוא. (הלקח לאדם מהתנהגות הקב"ה עולה בהדיא מדברי רבי מאיר הנאמרים בסוף הסיפור שהובא ונדון לעיל30 : "ולא יהא כבוד רבי מאיר ככבוד קונו? ומה אם שם הקודש שנכתב בקדושה אמר הכתוב שימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו וכבוד מאיר לא כל שכן").

נראה כי דברים אלה מבטאים תפיסה מפוכחת המקשרת בין אידיאל מוסרי גבוה ובין המציאות,(מעוותת ככל שתהיה), וכך מקנה לו כוח מעשי. תפיסה מפוכחת זו של החכמים שנוצרה על רקע דפוס המשפחה הפטריארכאלית שהיה קיים בתקופת חז"ל, (ובחברות לא מעטות אף בתקופתנו31), גורסת כי הדרך היעילה להתמודדות עם שינוי לרעה ביחסו של גבר לאשתו היא פיוסו ושיקום כבודו הפגוע. אין ספק שדרך זו אינה שוויונית, ופעמים רבות אין היא עושה צדק עם הנשים, אך מכל מקום היא מאפשרת להן ולילדיהן להמשיך לקבל את החסות הכלכלית של בעליהן, ובו בזמן מפחיתה את המצוקה הנפשית שבה היו נתונות אילו היו ממשיכות לחיות במחיצת בעלים מקנאים, חשדנים, או שונאים.32 דברי
האמורא רב, רומזים על רגישותו לאפשרות של מצוקה כזאת בקרב נשים : בדיון שהתקיים בין רב ושמואל בעניינו של בעל שהחליט לא לזון ולפרנס את אשתו , אמר רב: "האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה".

ואילו שמואל פסק: "עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון". הגמרא חזקה את פסיקתו של רב כנגד זו של שמואל בנימוק: "אין אדם דר עם נחש בכפיפה "33. ובמקום אחר בבבלי34 הובאו בפי רב יהודה, דברי רב שאמר: "אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: 'ואהבת לרעך כמוך".

שימוש בתיאור של הקדוש ברוך הוא כמי שמפני רצונו העז לשים שלום בין איש לאשתו עובר על 'לאו' שהוא עצמו ציווה כדי להפיג את כעסו של הבעל, מצוי במדרש קדום נוסף שעניינו הפסוק "לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא י"ט,12)35, האומר: "גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו , דמעיקרא כתיב: "ואדוני זקן" ולבסוף כתיב: "ואני זקנתי".

על פי המדרש הקב"ה מצטט לפני אברהם את דברי שרה,באופן בלתי מדוייק כדי שלא תהיה לו סיבה לכעוס עליה. שרה , בשמעה את דברי המלאכים, נתנה שני טעמים לצחוקה:

א."אחרי בלותי הייתה לי עדנה" ו-ב. "ואדוני זקן". אולם, הקב"ה , בדבריו לאברהם השמיט את הנימוק השני ואמר רק: "למה זה צחקה שרה לאמור האף אמנם אלד ואני זקנתי".

מדרש זה , כמו המדרשים המציגים את הקב"ה כמי שהסכים לכך ששמו ימחה על המים, מבטא תפיסה הגורסת שכדי להשכין שלום בין איש ובין אשתו יש להרגיע, לפייס ולרצות את הבעלים שכן הם מחרחרי הריב ובעלי הכוח המהווים סכנה לשלום.

תפיסה זו מתבטאת גם בסיפורים שבסוגיית נדרים בבבלי, שצוטטו לעיל, ואולם בסיפורים אלה באות לידי ביטוי תפיסות נוספות ואף מתנגדות , אציג ואסביר אותן להלן.

הסיפור הראשון בסוגיית נדרים מספר על אדם שאמר לאשתו: "קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולרבי שמעון". הסיפור מציג היפוך במעשיהם של שני החכמים: רבי יהודה טעם מן התבשיל ונמק זאת בחשיבות עשיית השלום בין איש לאשתו, ואילו רבי שמעון סרב בנחישות לטעום מן התבשיל והתבטא נגד הבעל במלים קשות . בפרק הקודם הובאו פירושים שונים למעשהו, ולדבריו של רבי שמעון, להלן אבקש להסביר כי אפשר שרבי שמעון בהמנעו מלקיים את תנאי הנדר של הבעל, בקש להציע שיטה אלטרנטיבית לשיטתו של רבי יהודה.

רבי יהודה סבר שיש לפייס ולרצות את הבעל שהדיר את אשתו מלהנות לו כדי שישוב לחיות אתה בשלום. הוא דן קל וחומר בעצמו ממעשה הקב"ה ולמד שאם הקב"ה מחל על כבודו והסכים למחיית שמו על המים כדי לפייס בעל מקנא, ודאי שהוא רבי יהודה אמור למחול על כבודו ולהיעתר לתנאי הטיפשי של הבעל , כדי לרצותו וכך להשכין שלום בינו ובין אשתו.

אולם, רבי שמעון לא סבר כרבי יהודה. הוא סבר שיש ללמד את הבעל לקח, ולהעמיד אותו על חומרת התנהגותו כלפי אשתו וכלפי החכמים. (אפשר לפרש כי דברי רבי שמעון "ימותו כל בני אלמנה" הרומזים למותו של הבעל ולהכחדת שושלתו, נועדו להפחידו וכך להזכיר לו את העוול שעשה לאשתו ולבניו, והמשפט: "אל יזוז שמעון ממקומו" נועד להזכיר לו את חוצפתו כלפי החכמים).

יש , אפוא, מקום להבין כי רבי שמעון הביע במעשהו ובדבריו התנגדות עקרונית לשיטתו של רבי יהודה, וסבר כי כניעה לגחמותיו של בעל כעסן ופיוסו לא יועילו להשכנת שלום בינו ובין אשתו, ומוטב להרשיע אותו וללמד אותו לקח.

הסיפור השני בסוגיית נדרים מציג מקרה שבו הבעל פוייס על ידי האישה עצמה שנעתרה באופן חלקי לדרישתו המוזרה. (לדעת האמורא רבינא היה במעשה של האישה ריצוי מלא של הבעל שבקש להביע , באמצעות אשתו , זלזול ברשב"ג, והצליח בכך). כאמור, סיפור מוזר זה מעלה סמני שאלה בכל הנוגע לרקע לדרישתו של הבעל : מה קרה בינו ובין אשתו? מה קרה בינו ובין רשב"ג?,ואולי אף מה קרה בין אשתו ובין רשב"ג? תשובות לשאלות כאלה נתנו בסיפור דומה שגבורו הוא רבי מאיר, ואפשר שהוא הבסיס לסיפור שבסוגיית נדרים. הסיפור על רבי מאיר מצוי בשתי גירסאות שונות בתלמוד הירושלמי, ובמדרש ויקרא רבה.36 לפי גירסת הירושלמי רבי מאיר סבר כי כדי להטיל שלום בין איש ובין אשתו שומה עליו ליצור לאישה הזדמנות לרצות את בעלה ריצוי משלם, אף מעבר למה שזה תבע ממנה : "חד זמן אמרת לה והיא רקקה שבעה זמנין". לעומת זאת תלמידיו שראו במעשה שבו מחל על כבודו ביזוי התורה, סברו כי הגישה הנכונה לבעל שהיה איש ריב ומדון, היא להלקות אותו על ספסלו. לפי דבריהם לא זו בלבד שאסור היה לרבי מאיר לבזות את עצמו כדי לאפשר לאשה לרצות את הבעל, אלא שאסור היה לרצותו כלל. ולא עוד אלא שצריך היה להביאו, באמצעות שימוש בכוח, לכלל הבנה שהוא האמור לרצות את אשתו ולפייס אותה.37
הסבר שני הסיפורים הראשונים בסוגיית נדרים כמציגים , ( הסיפור השני כתקציר בלבד), שיטות מנוגדות בהשכנת שלום בין איש לאשתו, מסייע להסביר את הסדר בו הם מובאים בסוגיה כסדר הירארכי. הסיפור הראשון מציג שיטה הדוגלת בהעתרות לרצון הבעל ובפיוסו במחיר נמוך של מחילה על כבוד המפייס - טעימה מתבשיל -, לעומת שיטה הפוסלת העתרות לרצון הבעל ודוגלת בהפחדתו ובהעמדתו על חומרת מעשהו באמצעים מילוליים.

הסיפור השני מציג שיטה הדוגלת בהעתרות לרצון הבעל ובפיוסו במחיר גבוה מאוד של מחילה על כבוד המפייס - יריקה , או שבע יריקות - לעומת שיטה הפוסלת לחלוטין העתרות לרצון הבעל ודוגלת בשימוש בכוח כדי להעמידו על חומרת מעשהו ויותר מכך, באילוצו לרצות את אשתו.

הסיפור השלישי בסוגיית נדרים, מציג מקרה של סלידה של בעל מאשתו בשל מומיה החיצוניים. הבעל הדיר את אשתו מליהנות לו עד שתראה מום , או מאום, יפה שבה לרבי ישמעאל ברבי יוסי, והלה כבד את רצונו , וכך שחרר אותו ואותה מהנדר. נראה שהפתרון המוצע על ידי רבי ישמעאל ברבי יוסי בסיפור זה מתאים לנסיבות הספציפיות של הריב הנרמזות בו. מראה החיצוני של האישה, שהוא ,כנראה , הסיבה ליחס של בעלה כלפיה, הוא עובדה שאינה ניתנת לשינוי, ואפשר להניח שאף תחושותיו של הבעל ,קשות ככל שיהיו, אינן רצוניות. במקרים כאלה הוא לא ניתן ליישם אף אחת מהשיטות המנוגדות המוצגות במקרים הקודמים שכן אי אפשר למלא את רצונו של הבעל מחד גיסא, ולא תצמח כל תועלת מהפחדתו או מהכאתו, מאידך. לא נותר אלא לגרום לבעל להתבונן באשתו מזוויות חדשות , ואולי כך לרכך את סלידתו, וכך אמנם פועל רבי ישמעאל ברבי יוסי, במהלך מתמשך של התבוננות שאולי תגרום לשכנוע.

בנסוח מכליל אפשר לומר ששיטת השכנת השלום המוצעת בסיפור זה , היא מעין טיפול פסיכולוגי בבעל שנועד למתן תחושות קשות שיש לו כלפי אשתו.

גיבורו של הסיפור האחרון בסוגיית נדרים - בבא בן בוטא, מעיד על קדמותו, ואפשר שצרוף סיפור זה השונה משלושת קודמיו בזמנו, בתכנו ובסגנונו38, לסוגיה , וסידורו במקום האחרון בה, מלמד כי העמדה המוצגת בו על ידי בבא בן בוטא היא זו שהייתה מקובלת על העורך.

תוכן הסיפור ורעיונותיו פורטו והסברו בפרק הקודם, וכאן אתן דעתי רק לדברי בבא בן בוטא לאותה אישה שב"פקודת" בעלה שברה את צמד הנרות, או המנורות, על ראשו. נעמיק ,אפוא, בדבריו של בבא בן בוטא לאישה : "את עשית רצון בעלך , המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא" .

אפשר שהחכם שהיה חבול והלום הלם מהמעשה המוזר של האישה, התכוון לגעור בה ,ואיחוליו נאמרו בלשון סגינהור. אפשר שהתכוון ללעוג לה על כך שמלאה ללא בקורת את רצון בעלה, ואיחוליו נאמרו בסרקזם . אולם, הנחות אלה אינן מתקבלות על דעתי משום שלא נראה שהיה גוער בה, או לועג לה שעה שהייתה נתונה בחלחלה ואימה כפולה. מפני בעלה שחשה לקיים את מה שנראה לה כפקודתו,ומפני איש חשוב - בבא בן בוטא, בשל מה שעוללה לו. נראה , אפוא, יותר שאכן התכוון החכם לשבח אותה על כך שעשתה את רצון בעלה הגם שהיו במעשה שלה תרי מילי לגריעותא: האחד שעצם רצונו של בעלה היה פרוע ומוזר והשני שלא היה זה רצון בעלה שתשבור חפץ על ראש החכם.

יתכן שכל כוונתו של בבא בן בוטא הייתה להרגיע את האישה האומללה ולשכנע אותה שאכן עשתה את רצון בעלה ושלא חטאה כלפיו. אולם אפשר גם שעשיית רצון הבעל ,או מה שהובן כרצון הבעל מכל מקום, אכן נחשבה בעיניו כהתנהגות חיובית, וכמתכון לנישואין מוצלחים שיניבו פרי בטן משובח.

נראה שהדברים הושמו בפי בבא בן בוטא על ידי מעבדהסיפור , ואולי על ידי עורך קובץ הסיפורים , שהרי קשה לשער שבבא בן בוטא עצמו אמר: "המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא". ייחוס הניסוח והשיבוץ של הסיפור במקומו, לעורך , מעלים אפשרות לחשוף את מגמת העריכה שהייתה כנראה ללמד שהדרך המועדפת לכינון יחסי שלום בין איש לאשתו היא ביטול רצונות האישה וכבודה, ולעתים אף כבודו של אדם שאינו קשור לבני הזוג, מפני רצונותיו של הבעל.

עד כאן השיטות המוצעות בסיפורים שנכללו, עובדו ונסדרו, בסוגיית הבבלי בנדרים .

בשני קבצי מדרש ארץ ישראליים מתקופת האמוראים מוצגות שיטות אחרות להשכנת שלום
בין איש לאשתו, המבוססות על הדדיות, ואינן גורסות ריצוי ופיוס, או לחילופין, ענישה של הבעל בלבד.

השיטה הראשונה מוצגת בפסיקתא דרב כהנא 39 , בדברי רבי שמעון בן לקיש הבאים: "לעולם לא תהא מצוות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצוות העומר הקב"ה משים שלום בין איש לאשתו. הדא דכתיב: 'והביא האיש את אשתו אל הכהן, והביא את קרבנה' (במדבר ה' 15)". רבי שמעון בן לקיש מתבונן מזוית ראיה מקורית בהליכה המשותפת של הבעל המקנא ואישתו בה חשד בניאוף, אל הכהן.

לפי ראייתו מטרת ההליכה המשותפת היא לגרום לאיש ולאישה להמצא בצוותא וכך לקרב אותם זה לזו.

מכאן הוא למד על חשיבותה של מצוות העומר שקיומה כרוך בפעילות משותפת של האיש והאישה לכן היא מקרבת אותם זה לזו וכך משכינה שלום ביניהם.

התפיסה המובעת בדברים אלה היא כי שהייה בצוותא ותקשורת ישירה ושוויונית עשויים להועיל להשכנת שלום בין איש לאשתו.

בויקרא רבה40, מובא מדרש על פסוקים בספר קהלת פרק י"ב המתארים מה שקורה לגוף האדם בזקנתו.

המדרש רומז לאמצעי נוסף ,או לשיטה נוספת בהשכנת שלום בין איש ובין אשתו.

בקהלת י"ב פס' 5 נאמר: "גם מגבה יראו וחתחתים בדרך וינאץ השקד ויסתבל החגב ותפר האביונה כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים". חמשת הביטויים הראשונים בפסוק הם ביטויים מטאפוריים המתארים שינויים שונים שמתרחשים בגוף האדם בימי זקנתו. הביטוי החמישי: "ותפר האביונה" , הוא ביטוי סתום. יש המפרשים את המילה "אביונה" כנגזרת מהשורש א.ב.ה ופרושה תאבון, ולפי זה "ותפר האביונה" פרושו : תאבונו של האדם הזקן מופר ובטל. יש המפרשים את המילה כשם של פרי מתוק או חריף מאד, ולפי זה "ותפר האביונה" עניינו לומר שתחושת הטעם הקיצונית , בין מתוק, ובין חריף, מופרת ובטלה מהאדם הזקן.

אולם המדרש בויקרא רבה מפרש את המילה "אביונה" במשמעות תאווה, ודורש שהיא - התאווה המטילה שלום בין איש ובין אשתו מופרת לעת זקנתו של האדם.

לראיה מביא המדרש את הסיפור הבא על זקנתו של ר' שמעון בן חלפתא:

ר' שמעון בן חלפתא הוה סליק שאיל בשלומיה ר' שמעון בן חלפתא היה עולה שואל בשלומו

דרבי בכל ירח וירח . של רבי בכל חודש וחודש.

כיון דסב יתיב ליה ולא יכל למיסק כיון שזקן ישב לו ולא יכל לעלות

יום חד סליק . יום אחד עלה.

א"ל: מה עסקך דלית את סליק לגבי אמר לו: מה הטעם לכך שלא עלית אלי

היך דהות יליף? כמו שהיית רגיל?

א"ל: רחוקות נעשו קרובות ------------------

קרובות נעשו רחוקות ------------------

שתיים נעשו שלוש ------------------

ומטיל שלום בבית בטל. -------------------


המדרש מבהיר את המטאפורות בדברי ר' שמעון בן חלפתא:

רחוקות נעשו קרובות: איליין עינייא דהוי חמין מרחוק אלה עיניים שהיו רואות מרחוק

כדו אפילו מקרוב לית אינון חמין עכשיו אפילו מקרוב אין הן רואות.

קרובות נעשו רחוקות: איליין אודניא דהוו שמעין אלה אזניים שהיו שומעות

בחד זמן בתרי זמני בפעם אחת או בשתי פעמים

כדו אפילו במאה זימנין עכשיו אפילו במאה פעמים

לית אינון שמעין אין הן שומעות.

שתיים נעשו שלוש: חוטרא ותרתין רגלין. מקל ושתי רגליים.

ומטיל שלום בבית בטל: זו התאווה שמטיל שלום בין איש לאשתו.

לפי המדרש סבר ר' שמעון בן חלפתא כי תשוקה מינית היא אמצעי חשוב לפיוס ולהשכנת
שלום בין איש ובין אשתו, ושוב ,אפוא, לפנינו אמצעי שעניינו קרבה והדדיות והוא שונה מהאמצעים שהוצגו בסיפורי סוגיית נדרים שעניינם ריצוי של צד אחד - הגבר , על חשבון רצונה וכבודה של אשתו.

לסיכום: מתוך מקורות התלמוד והמדרש ניתן לזהות שלוש גישות לפתרון מריבות וסכסוכים בין בני זוג ולהשכנת שלום ביניהם. הראשונה מתבטאת במעשיהם ובדבריהם של בבא בן בוטא, רבי יהודה, רבי מאיר, (ואולי גם רשב"ג, אף כי הסיפור בנדרים אינו מביא את תגובתו ליריקת האישה על בגדיו), ורבי ישמעאל ברבי יוסי. שיטה זו גורסת כי כניעה של האישה לבעלה , או סיפוק פתרון משפטי שייתן מענה לדרישתו ויאפשר ביצוע גחמותיו, הוא מתכון מובהק להשכנת שלום בין איש ובין אשתו.

השניה מתבטאת במעשהו של רבי שמעון, ובתגובת תלמידי רבי מאיר למעשה רבם, לפי גירסת
הירושלמי סוטה. שיטה זו גורסת שיש להימנע מלהיענות לדרישות הבעל , אדרבא, יש להעמידו על טעויותיו באמצעות הפחדה מילולית , ואף באמצעות ענישה פיסית.

השלישת היא שיטה הרמוזה במדרשי האגדה, והיא שונה משתי קודמותיה בכך שהיא מבוססת על הדדיות ועיקרה מתן הזדמנויות למפגש אינטימי מחודש בין בני הזוג, בין מתוך עיסוק משותף למען מטרה משותפת, ובין מתוך משיכה מינית.

***

1 ראה ג. אלון / מחקרים בתולדות ישראל א' עמ' 15-16 , וכן ראה הציטוט שהוא מביא מדברי דובנוב במהדורה העברית חלק ב' , עמ' 84.

2 מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש, יתרו, פרשה י"א.

3 ספרא, קדושים, פרק י"א, פסקה ח'.

4 בבלי , שבת, דף כ"ג, ע"ב.

5 בבלי , שבת, דף קי"ח, ע"ב. המימרה בשלמותה: "מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי".

6 כגון: "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר 'וידעת כי שלום אהלך...' " (בבלי יבמות, דף ס"ב, ע"א) ; "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה" ((בבלי בבא מציעא, דף נ"ט, ע"א) ;
"איתתך גוצא גחין ותלחש לה" (שם, שם) ; "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו" (שם, שם) ; מסופר על רבי אלעזר בן עזריה שכאשר בקשו למנותו נשיא במקום רבן גמליאל בקש שימתינו עד שימלך באשתו, וזו ניסתה בטענות חכמות להניא אותו מלקבל את המינוי, (בבלי ברכות, דף כ"ז, ע"ב - כ"ח, ע"א).

7 מימרות לא מעטות מציגות את עליונותו של הגבר במשפחה, ואת כפיפותה של האישה לבעלה כגון: "חזקה אין אישה מעיזה פניה בפני בעלה" (בבלי נדרים, דף צ"א, ע"א) ; "יצר תינוק ואישה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (בבלי סוטה, דף מ"ז, ע"א) ; "אישה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי" (בבלי סנהדרין , דף כ"ב, ע"א) ;"אישה כשרה עושה רצון בעלה" (תנא דבי אליהו רבה ,ט').

8 התורה מזהירה אזהרה חמורה מפני גילוי עריות , היינו חיי אישות בין קרובים בדרגה ראשונה , (ויקרא י"ח,6-25), על כן ההלכה מייחסת חשיבות עליונה לקביעת יחוסו של ולד. כיון שזהות אמו של כל ולד ידועה ומוכחת, ואילו זהות האב אינה מוכחת, קשרה ההלכה כל אישה לגבר אחד בלבד, וכך תהיה זהות האב ידועה תמיד. קשר מחלט של אישה לגבר מסויים, וקשר מוכח וברור בין גבר זה ובין צאצאיה של אותה אישה, מהוה גורם העשוי לדרבן אותו לדאוג כלכלית לה ולצאצאים.

9 אליאב שוחטמן / מעמד האישה בדיני נישואין וגרושין, בתוך: מעמד האישה בחברה ובמשפט /ירושלים ותל אביב 1995 , עמ' 419, כותב: "אין בהלכה התלמודית כל התייחסות לשאלה אם התנהגות לא נאותה של הבעל כלפי האישה כגון אם הוא מכה אותה, מעליבה, מקללה, מצערה וכו', מהווה עילת גירושין. למרות זאת העלו כמה פוסקים שאפשר לכוף את הבעל לגרש בנסיבות האמורות, וזאת על יסוד של קל וחומר ממקרים פחות חמורים שלגביהם מצינו בתלמוד חיוב או כפיה לגט".

בן ציון שרשבסקי/ דיני משפחה / ירושלים 1967 , עמ' 298-299 כתב שאם בעל רגיל להכות או להעליב או לקלל או לצעוק או לכעוס או להקניט את אשתו אי אפשר לדרוש מהאישה שתמשיך לחיות עמו על פי האמור בבבלי כתובות ,דף ס"א, ע"א: "לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה". לדבריו, אדם כזה מפר את מה שקבעו החכמים שיהא אדם "אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו" (בבלי יבמות, דף ס"ב, ע"א).

מדברי שני החוקרים הללו עולה בברור כי במשנה ובתלמודים אין התייחסות ספציפית לאלימות פיסית של גברים כלפי נשותיהם, וכי הלכות מיוחדות בעניין זה נקבעו רק בימי הביניים ומתוך התבססות על דברים כלליים של אמוראים, ועל לימוד בקל וחומר מכפיית גירושין על ידי המשנה במקרים פחות חמורים ממקרים של אלימות פיסית.

אברהם גרוסמן /אלימות כלפי נשים בחברה היהודית של ימי הביניים , בתוך: אשנב לחייהן של נשים יהודיות / ירושלים תשנ"ה, ע מ' 186 כתב: "יש להניח כי שתיקה זו ,(של המקורות התלמודיים), נובעת מן ההנחה שאין להבדיל בין בעל שהכה את אשתו, לבין כל אדם אחר שנהג כלפי חברו באלימות, ודינם זהה.... רמז ברור לכך כי יש לחייב בעל הנוהג באלימות פיסית כלפי אשתו נשתמר בהלכה שבתוספתא...."החובל באשתו בין שחבל בה הוא , בין שחבלו בה אחרים, מוציאין מידו ויקנו בהן קרקעות והוא אוכל פרות" (תוספתא בבא קמא, פרק ט' , הלכה י"ד)". לדברי גרוסמן ,מהלכה זו ברור כי הכאת אישה על ידי בעלה נתפסה אצל חז"ל כמעשה פלילי הגורר אחריו עונש.

מדבריו ניתן להבין כי בחברה היהודית של תקופת המשנה והתלמוד, בעיית האלימות הפיסית במשפחה לא הייתה חמורה כפי שהייתה בתקופות אחרות.

10 קיימות גם הלכות שעניינן התנהגות נלוזה של נשים כלפי בעליהן, אך אין מדובר בהן באלימות פיסית או נפשית, אלא בעברות דתיות שנשים גוררות אליהן את בעליהן, או בהתנהגות לא צנועה המביישת את הבעלים, או במרידה של הנשים
ממילוי חובות העונה והמלאכה, המוטלות עליהן מתוקף הנישואין.

11 תוספתא כתובות, פרק ז', הלכה ה'.

12 תוספתא כפשוטה לכתובות, עמ' 290.

13 מחיית שם הקב"ה על המים בהם משקים את הסוטה, כדי לעשות שלום בין איש לאשתו נזכרת עוד במקורות הבאים: ספרי במדבר נשא, ט"ז ; ספרי במדבר נשא, מ"ב ; בבלי שבת, דף קט"ז , ע"א ; בבלי סוכה , דף נ"ג, ע"ב ; בבלי מכות, דף י"א, ע"א; ירושלמי שבת , דף ט"ו, ע"ג ,(פרק ט"ז,סוף הלכה א') ; ירושלמי סוטה דף ט"ז, ע"ד, (פרק א', הלכה ד') ; ויקרא רבה , ט', ט'. שינויי הגירסאות הרלונטיים לעניינו של מאמר זה נדונו בהקשרים המתאימים בגוף החומר ובהערות.

14 הראש - רבנו אשר בן יחיאל 1252- 1327 אשכנז וספרד.

15 גירסת הב"ח (רבי יואל סירקיש המאה ה-16 , פולין), ללא המילה "ועוד" מציגה טעם אחד, משכנע של רבי שמעון שהמנעותו מלטעום את התבשיל הייתה למען יראו אחרים וייראו מלידור נדרי שטות.

16 כך פרש המהרש"א ,( רבי שמואל אידלש, 1555 - 1631, פולין), על אתר: "על פי שנאמר פרק ב"מ בעוון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר: "למה יקח משכבך מתחתך", ובעוון נדרים בנים מתים "וחבל מעשה ידיך", וזה שנדר הנאה מאישתו בזילותא דרבנן ראוי ודאי שימותו בניו כשאר נודרים וגם ימות הוא גופיה תחתיה על נדר שנדר הנאה מאשתו בזילותא דרבנן ותשאר היא אלמנה"..

17 רבנו מנחם המאירי (ספרד המאה ה-13 ), בית הבחירה לנדרים/ מכון התלמוד הישראלי השלם, ירושלים תשכ"ב, עמ' רמ"ו - רמ"ז.

18 כנראה רבי צדוק צרפתי בן דורו של הרשב"א - המאה ה-13. (הוא מצוטט בשו"ת הרשב"א סימן כ"ז).

19 כך המאירי בית הבחירה לנדרים , מכון התלמוד הישראלי השלם, ירושלים, תשכ"ב, עמ' רמ"ז, והוא מוסיף "ובמידות". ז.א. שהייתה פגומה גם במידותיה . הוא מסיק זאת מדברי רבי ישמעאל ברבי יוסי על כך שהשם לכלוכית נאה לה. אולם , לפי פשט הסיפור נראה שהייתה כעורה במראה החיצוני בלבד.

20 סלידת בעל ממראה החיצוני של אשתו כגורם למתח היניהם נזכרת גם בבבלי קידושין , דף מ"א, ע"א בדברי רב: "אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר "ואהבת לרעך כמוך".

21 כך מפורש בשטמ"ק בשם הריץ, וכך פרש המאירי, שם שם.

22 כך רש"י דיבור המתחיל "אמר להם": "יפה אתם קורין אותה לכלוכית שהיא מלוכלכת במומין דכיון דאין בה דבר יפה להראות ודאי על דעת כן הדירה בעלה שהיה יודע שאין בה דבר יפה ואין יכולה להראות והואיל ואין בה שום דבר יפה נמצא שאין הנדר חל עליה".
23 הראש מתרגם : אבטיחים, על פי כתובות דף פ"ג, ע"ב.

24 "איש דרכו לכבוש ואין אישה דרכה לכבוש" , בבלי יבמות דף ס"ה, ע"ב ; "דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אישה לעשות מלחמה" בבלי קידושין, דף ב', ע"ב.

25 ראה משנה סוטה ג, ד: "אינה מספקת לשתת עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידין" וראה עוד בעניין זה ספרי במדבר ח'; ספרי זוטא ה, כד'; תנחומא נשא, ו', (מהד' בובר נשא , י') ; במדבר רבה ט', ט'.

26 מ. ד. הר / השלום בהגותם של חז"ל / חוג בית הנשיא לתנ"ך למקורות ישראל, ירושלים תשנ"ז.

27 ספרי במדבר, נשא , מ"ב. ובספרי במדבר נשא ט"ז, נלמד בקל וחומר לקח במישור שונה לחלוטין: "ומה להטיל שלום בין איש לאשתו אמר המקום ספר שנכתב בקדושה ימחה על המים ספרי מינים שמטילים איבה ושנאה וקנאה... על אחת כמה וכמה שימחו מן העולם".

28 ספרי דברים, ראה, ס"א ; תוספתא מכות, ד,ה.

29 שם , שם.

30 יהסיפור מצוטט לעיל עמ' 8 מירושלמי סוטה דף ט"ז, ע"ד, (פרק א', הלכה ד').

31 ראו על כך בהרחבה מאמרו של רנאטו יאראק / זכות האישה הנשואה לעבוד מחוץ לביתה - מחקר השוואתי. / דיני ישראל , כרך ה' , תשל"ד.

32 אחדים מהממצאים של צוותי מחקר שהוקמו החל מ-1983 בכ-40 מדינות בארה"ב כדי לחקור אפליית נשים בבתי משפט נגעו בנושא האלימות במשפחה. ממצא אחד מעניין לענייננו הראה כי לעתים קרובות בתי המשפט אינם דואגים לחייב בעלים אלימים לתת גיבוי כספי לנשיהם הזוכות בצווי הגנה. משמעות הדבר היא שהנשים נאלצות לחזור אל בעליהן המתעללים משום שאין באפשרותן להסתדר מבחינה כלכלית. (הממצא לקוח ממחקר של רינה בוגוש ורחל דון יחיא "מגדר ומשפט - אפליית נשים בבתי המשפט בישראל" שפורסם על ידי מכון ירושלים לחקר ישראל ב-1999, עמ' 25).

33 בבלי כתובות, דף ע"ז, ע"א. וכן בבבלי כתובות דף פ"ו, ע"א, משתמשת הגמרא בביטוי זה כנגד רבי אליעזר שסבר שבעל יכול להשביע את אשתו שהיא חסרת אמצעי מחיה, כל אימת שירצה. הביטוי נאמר גם לגבי נשים המציקות לבעליהן בצורה קונסיסטנטית. אולם שיטת ההצקה של נשים שונות מאלה של גברים. כך משתמשת הגמרא בבבלי כתובות, דף ע"ב, ע"א, בביטוי זה לגבי אישה הגורמת סבל לבעלה בכך שהיא נודרת ואינה מקיימת, וכן לגבי אישה הגורמת סבל לבעלה בכך שאינה קוצה לו חלה.

34 קידושין, דף מ"א, ע"א.

35 המדרש מובא בבבלי בבא מציעא , דף פ"ז, ע"א , כ"תנא דבי רבי ישמעאל". בבבלי יבמות, דף ס"ה, ע"ב, בבראשית רבה , מ"ח, כ"א, ובויקרא רבה , ט', ט', מובא המדרש בשם בר קפרא, וכן בדרך ארץ זוטא , פרק השלום. ובירושלמי , פאה, פרק א', הוא מובא בפי רבי חנינא. בתנחומא , שופטים י"ח, מובא נוסח מעובד המיוחס לאמורא רבי לוי: "שאפילו שרה אמנו בשביל השלום הכתיב עליה הקב"ה דבר שלא היה מעולם נאמר: "ותצחק שרה בקרבה לאמור, הייתה מבטת בקרביה ואמרה מעיים הללו טוענים ולד? שדיים הללו שצמקו מושכים חלב? ואפילו אני נעשית כן אברהם לא זקן וא,שנאמר "ואדוני זקן"? וכשבא הקב"ה להוכיחה אמר לאברהם "למה זה צחקה שרה וגו'" ולמה כך? בשביל שלא ישנאנה ויהא שנאה בין אברהם לשרה".

36 ירושלמי סוטה, דף ט"ז, ע"ד , (פרק א', הלכה ד') ; ויקרא רבה ט', ט'.

37 גירסה שונה של הסיפור מובאת בויקרא רבה , ט', ט'. בגירסה זו אמרו התלמידים לרבי מאיר: "רבי כך מבזין את התורה לא הוה לך למימר לחד מינן למלחש לך?" מ דבריהם אלה עולה שהתלמידים כלל לא הבינו את מגמת מעשהו של רבי מאיר, משום שהם לא צפו כמוהו ברוח הקודש. הם לא בטאו כל התנגדות לדרכו של רבם בהשגת שלום בית כי לא ידעו ולא הבינו שזו מטרת מעשהו, כל שמחו נגדו היה התבזותו בפני האישה. ואולם גירסה זו קשה משום שגם בה אמר רבי מאיר לאישה:"איזילי אמרי לבעלך את אמרת חדא זימנא ואנא רקית שבע פעמים". ואולי ניתן להסביר שאמר לה זאת בלחש והתלמידים לא שמעו.

38 סיפור זה שונה מקודמיו בכמה פרטי תוכן שמשמעותם נדונה לעיל בגוף הדברים, אך הוא שונה גם בסגנון. כל הסיפורים הקודמים נפתחים במשפט: "ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד...", ובכולם לשון הדיבור היא עברית. סיפור זה נפתח באופן שונה "ההוא בר בבל...", ולשונו ארמית. גם זמנו הסיפורי ,קדום מזמניהם הסיפוריים של שאר הסיפורים ובכל זאת הוא נקבע עימם בקובץ אחד , וסודר סמקום האחרון בו.

39 פסיקתא דרב כהנא מהדורת מנדלבוים, פרשה ח', ד"ה ר' יעקב.

40 ויקרא רבה , י"ח, א'.


how to cheat on your wife nexwebsites.com wife wants to cheat
how do you know your wife cheated on you how to know your wife cheated how to cheat your wife
i love my girlfriend but i want to cheat go has my girlfriend cheated on me
will my boyfriend cheat vancouverpaddlewheeler.com my boyfriend cheated on me with my best friend
want my wife to cheat open wives cheat
wife affair site boyfriend cheated on me
cheaters go dating a married man
adult baby girl stories blog.icuracao.net lesbian adult-youth stories

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.