אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר




עמי ארצות על יכנסו
מסכת בבא בתרא דפים ב-ח
הרב חנוך גבהרד


מסכת בבא בתרא דף ח/א

א. עמי ארצות אל יכנסו

רבי הכריז כניסה חפשית לאוצרותיו, והעמיד תנאי אחד: "עמי הארץ - אל יכנסו".

אדישותם היא הסיבה לבצורת, והעובדה שהם אינם משכילים לקשר בין התוצאות בשטח לבין רצונה של ההשגחה העליונה, וממשיכים להתנהג כאילו לא אירע דבר, זה מגביר את מדת הדין עוד ועוד (רמב"ם תענית א/א-ג).

עמי הארצות צריכים לחוש בבצורת ולסבול ממנה, כדי להתעורר לשוב אל ה'.

אם במקום להתפלל להפסקת הרעב, הם יעמדו בתור חלוקת המזון, דבר זה לא רק שלא יעורר אותם להשתפר, אלא יהפוך אותם לעצלנים ותלותיים, במקום לצאת למלאכתם השכם עם שחר, הם יטיילו בנחת לתחנות חלוקת המזון.

הם אינם מחונכים לשאת בעול, והמצליח לארגן מנת מזון, מפנה עורף, אומר: "שלום עלי נפשי", ואינו מתחלק עם רעב שלא הצליח לקבל.

לפרנס אותם בעתות רעב, יעשה אותם ליותר אדישים ומחוספסים.

לתת לעמי הארץ מה שלא מגיע להם, נחשב כהפרעה לקב"ה בתכניותיו.
אבל תלמידי חכמים ערים לנעשה סביב, מפנימים את צער הסביבה ודואגים לכל מי שהרעב פוגע בו.

אפשר לספק להם תנאי מחיה, והם יקיימו "הלוא פרס לרעב לחמך" (ישעיהו נח/ז).

כל אחד יזמין את שכנו הרעב, ידאג לאלה שחרפת רעב מרחפת עליהם, ויחלק איתם את מנת המזון הדלה שהצליח לקבל מהמחסן.

כשמטרת הבצורת היא לעורר, לא תועיל פתיחת אוצרות בלתי מבוקרת, כי העונש המגיע לעמי-הארצות בוא יבוא, אם לא על ידי צער זה, אזי על ידי צער אחר, שעוצמתו לא תיפול מצער הבצורת. על כן עדיף להשאיר אותם בצער הנוכחי, שיעצור עונש אחר, קשה יותר, ויאלץ את האדישים לשבת ליד שלחן האוכל של תלמידי חכמים, וזה יאלץ אותם גם להטות אוזן לנושאים, שאם לא הרעב, לא היה להם סיכוי לשמוע.

כגון את הדרשה הזו בעצמה!


ב. פרנסני ככלב וכעורב

יונתן בן עמרם עקף את שומרי הפתח ונכנס.

עתה הוא נצב מול רבי, שחלוקת המזון היתה בפקוחו האישי, ואמר לו:
"רבי, פרנסני ככלב, פרנסני כעורב" - הפחותים שבבעלי החיים (מהר"ל). למרות כן הקב"ה - רחמיו על כל מעשיו, דואג לכלכלתם, כפי שאומרים חז"ל: "ראה הקב"ה שמזונותיו של הכלב מעטים, על כן השהה את מזונו במעיו שלושה ימים (שבת קנה/ב).

על העורב נאמר: "נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו" (תהילים קמז/ט). הם קוראים אל ה', כי הם בוקעים מהביצה לבנים, והוריהם אינם מכירים בהם כילדיהם ונוטשים אותם.
בעקבות קריאתם אל הקב"ה, מזמן להם הקב"ה זבובים, יתושים ותולעים בתוך הקן, שבאים על צואתם ועל צואת הוריהם הפזורה סביב מתקופת הדגירה, מצואה רוחשת חיים זו נזונים הגוזלים (כתובות מט/ב).

מבקש המזון הציג את הסיבה שבגללה הוא מבקש מזון - עורב וכלב, גם הם עמי-ארצות, ואין להם זכויות, ובכל זאת זכאים למזון.

טיעון זה אינו עושה את המבקש לתלמיד חכם, למרות שהוא מציג סיבות המעוגנות בחז"ל, הוא לא הציג אותן מתוך התורה, אלא כזאולוג המכיר את חקי הטבע, ויודע שמערכת העכול של הכלב היא איטית, ודי לו בסעודה, אחת לשלשה ימים, ומבין שזה חסד ה'. הוא גם יודע שגוזלי העורב מוזנחים ימים אחדים, ובכל זאת ממשיכים לגדול ולהתפתח, וגם כאן אומרים לו חושיו הישרים שזה חסד ה'. ידיעות אלה מוכיחות שיש לו שכל ישר, אך אינן עושות אותו לתלמיד חכם.

אבל סוף סוף הוא דיבר ישר הגיוני ומשכנע, ואמר פשוט: ישנם אנשים שלשם שעשוע מגדלים בביתם עורבים וכלבים, המקבלים שפע מזון משובח - "דאייט-דוגלי", מבקש אף אני להמנות עליהם!

לרבי בעצמו היו עורבים וכלבים בחצר, הבין היטב שאותו רעב מתכון אליו, ואומר שהוא אינו גרוע מהכלב והעורב בחצר של רבי. לכן הסכים מיד עם הבקשה, ופרנסו, במטרה לעצור אותו אחר כך בצד, ולהסביר לו שהכלבים שומרים והעורבים מסלקים שיירי מאכל, וממילא מוזמן גם אתה לחצר שלי, ונחפש איזה תפקיד אפשר להטיל עליך, בהתאם לכושר ולכשרון, ותקבל את מנת המזון שלך ממטבח העובדים.

רבי לא הזדרז לרדוף אחריו כדי לעצור אותו, שהרי הוא סבור היה שהמבקש הנו עם הארץ, וממילא אינו חדור הכרה לערך הזמן ולחומרת בטול תורה.

המושג "חבל על הזמן" הינו מהם והלאה. לכן ודאי הוא יטייל סביב, יבדוק את הנכנסים והיוצאים, יעמוד שעה ארוכה להסתכל בצוות הפועלים הנושאים מזון, פותחים שקי תבואה, ושאר הבלים שעמי-ארצות מבלים סביבם שעות ארוכות. לכן סיים רבי לקבל את תור מבקשי המזון, ואחר כך התפנה לחפש את המבקש להיות כעורב וככלב, אבל הרי באמת היה זה תלמיד חכם, שצרר את מזונו על כתפיו ואץ רץ לדרכו, להביא את האוכל לביתו, ולשוב לספסל הלימודים, וממילא לאחר שהמבקש קבל את מזונו, ויצא, לא הספיק רבי לומר לו מאומה (העמק דבר בראשית ח/ז, מובא בחידושי הגאונים על הגליון).

העובדה שהמבקש האלמוני לא נמצא, עוררה בלב רבי מחשבה שניה על זהותו, בירר ונודע לו שאכן זה תלמיד חכם.

כלומר: אין יוצאים מהכלל!
"חבל על הזמן" זו תכונה של בני תורה בלבד!

כשמוצאים עם-הארץ אחד כזה, צריך לבדוק היטב, והנה הפתעה - הוא רק עושה את עצמו עם-הארץ.


ג. אוי לי שנתתי מפתי לעם הארץ

רבי, סבור היה שעם הארץ הצליח לקבל ממנו מנת מזון, ולהמלט מבלי לבצע כל תפקיד בתמורה, הצטער על מנת המזון שיכולה היתה להיות לתלמידי חכמים ההוגים בתורה, ועתה נצטרך לצמצם את מנותיהם, בגלל טעות מצערת.

כך אמר: "אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ".

רבי אינו נמנה על הטועים הכרוניים המצטערים לאחר מעשה. הוא היה מחושב ומתוכנן, לא יכול היה להכשל בנתינת מזון סתמית, ולהצטער אחר שהקבצן הולך, כי אם זו מצוה, אסור להצטער עליה, ואם זו אינה מצוה, מראש אסור להכשל ולבזבז מזון יקר ונדיר.

אלא שמבקש המזון הזדרז להעלם, בטרם הספיק רבי להציע לו אמצעי תשלום נאותים, שיזכו אותו להמנות בין מקבלי הקצבאות, והצטער שלא הצליח לתפוס אותו כדי לסכם איתו על עשיית מלאכה בתמורת המזון (העמק דבר בראשית ח/ז).

גם אם רבי לא תכנן להטיל עליו תפקיד כלשהו, כי הוא אינו זכאי לקיצבה, ולא צריך לתת לו ולא להמציא עבורו מישרה, כי אם הוא אינו הגון, הוא אינו זכאי! ואם הוא אינו זכאי, אסור לתת לו!

כי הטיעון שלו אינו נכון!

העורבים והכלבים אינם סיבה לבצורת, בעוד שעמי ארצות הם כן סיבה לכך!

בכל זאת, אחר שהוא הצליח לעבור את מחסום השמירה, וניצב פנים אל פנים מול מחלק המזון, משתנים החוקים, עכשיו אסור להיות אכזרי, אסור למחלק המזון לבייש את הנדחף ואסור לו להשיב את פניו ריקם, אלא רק ללמוד להבא להדק את הפיקוח שכאלה מאורעות לא יישנו (בינה לעיתים ב/ד).

אכן הצער של רבי הוביל אותו להדק את השמירה ולחזק את הפקוח על הנכנסים.

בכל זאת אם היה נדחק עוד מישהו, גם את פניו לא היו משיבים ריקם, וגם אחר שהוא היה יוצא, היה רבי מצטער, כי צערו זה אינו דומה לצערם של הטיפשים העושים טעויות ואחר כך מצטערים עליהן.

בלב רבי אחז צער של חכמים הבודקים כיצד אירע כשל השמירה.

סיבה נוספת היתה לרבי להצטער.
העני ביקש: "פרנסני כעורב וככלב", והרי להם משליכים שירי מזון, ואילו רבי התבטא במפורש: "אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ", את הלחם הראוי ללומדי התורה הוא קיבל. אמנם לרבי לא היתה אפשרות אחרת, כי במחסני המזון לא היה פח אשפה לשיירי מאכל, כפי שיש מאחורי חדר האוכל, לכן נאלץ לתת לו מנת מזון ארוזה ומוכנה, אבל הצטער והתכונן לפעם הבאה, שאת המזון שאינו כל כך משובח, לא ישליכו לאשפה, אלא יארזו במנות מיוחדות לנדחפים שאינם זכאים, שבכל זאת אפשר להשביע בהם את הנפש. כי אוכל גרוע מתאים לאנשים גרועים, וגם למי שלא מגיע לו מזון, רשאי לקבל כאלה מאכלים!

בליל הסדר אנו מצביעים על לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים, ואומרים: "כל רעב ממנו יאכל".

בלי יוצא מהכלל!
היכן עמי-הארצות?

העיסה החבוטה והמצומקת של אבותינו במצרים, היתה ראויה לעורב ולכלב, לכזו סעודה יכולים גם עמי-ארצות להצטרף. לכן מזמינים את כולם ללא יוצא מהכלל (עיון יעקב).


ד. ההוא כובס

נותר רק הכובס, המכונה על שם מלאכתו.

הוא יודע לנקות מצבים כפי שהכובס מנקה בגדים, ומשכיל להסיר כתמים חברתיים בדיוק כפי שמשכיל הכובס לעשות כן בבגד.

הכובס היה בעל-תשובה (חידושי אגדות למהר"ל על ב"מ עמ' ל"א).

היה נוהג לעודד, וחתם לעצמו את תאר הכבוד "ההוא כובס" (מופיע פעמים אחדות בתלמוד. בחירת מקצוע ע"פ האופי - חוה"ל שער הבטחון ד/ג).

דוקא על כובס הטילה ההשגחה העליונה את התפקיד, להביא לידיעת בני הדורות הבאים את הזכויות של בני הישיבה, כי אופיו של הכובס הוא מי שמכיר את סוגי הכתמים, ויודע להתמודד עם כל אחד מהם בהתאם לסוג הבד ולאופי הבעיה, להחליק ולגהץ כל משקע, ולהשיב את הבד לקדמותו, בלי לפגע בטיבו ובצבעו.

זאת צריך לדעת מי שמוטל עליו "לכבס" בעיה חברתית, עליו להכיר את הרקע הצח שהיה לפני הבעיה, להבין את הבעיה כדי להסיר אותה, ולמצוא דרך מתאימה להחזיר את המצב לקדמותו. לא כפי שירצה לעשות מי שאינו "כובס" - יקח מספרים לגזור את הכתם, לא ולא! אסור להשאיר משקעים שליליים בחברה, צריך להוביל אותה לשלמות ולאחווה, באותו מצב שהם היו בטרם התגלה הכתם.

ספרי הקבלה משוים את ה"הוא כובס" למי שבא לתקן את חטאו של לבן הארמי (גילגולי נשמות לרמ"ע מפאנו אות כ').

כיצד יעשה זאת? לא על ידי עקירת האופי הבסיסי של לבן, אלא על ידי הטיית כישורי הערמה לאפיקים חיוביים וטהורים.

עליו מרומז: "כולו הפך לבן - טהור" (שם).


נושאים אלה על פי סדרת הדף היומי
נלקחו מתוך סדרת הספרים: "שיעורים בהגדות חז"ל"


where can i get a std test garysaggu.com free std test
my wife cheated link women cheat

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.