אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

ה"משקפיים" של משה רבנו

מסכת תענית - ירושלמי

הרב מרדכי הוכמן




בפרשת בהעלותך מסופר על מה שארע לבני ישראל בתחילת דרכם מהר סיני לארץ ישראל (במדבר י, לג - יא, לד):
"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים... וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה... וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה... וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:... וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה'... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:  וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם... וַיָּקָם הָעָם... וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים... וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה..."
 
הבכייה על חסרון בשר למאכל התרחשה בקרב כל ישראל, והיא מתוארת כבכייה עם סממנים של פגיעה במשפחה או בבן משפחה; וכן כותב אבן עזרא (שם): "בוכה למשפחותיו - שהתחברו המשפחות לבכות כאשר יעשו בבכותם על מת".
 
הספרי זוטא (יא, י) מבאר את הטעם לכך, וזו לשונו:
 
"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו.  ר' נהוראי אומר מלמד שהיו בוכין בשעה שאמר להן לפרוש מן העריות. היה כל אחד מהן נושא לאחותו, לאחות אביו, לאחות אמו, לאחות אשתו; וכיון שאמר להם לפרוש מן העריות התחילו מתרעמין".
 
מהספרי משמע שהבכייה לא היתה על חסרון "בשר" אלא על חסרון "שְׁאֵר-בשר". כל אחד מישראל היה נשוי לקרובת משפחה שנחשבת לערווה; וכאשר הם נאלצו לפרוש מנשותיהם - הם בכו!
 
אולם הדברים הללו טעונים בירור:
 
1. התורה על כלליה ודקדוקיה ניתנה במעמד הר סיני כשנה קודם לכן; ואילו הבכייה התרחשה בתחילת המסע לארץ ישראל. מדוע ישראל חיכו כשנה עד שהם החלו לבכות על העריות שנאסרו להם?[1]
2. בסיום מעמד הר סיני הקב"ה ציווה את משה (דברים ה, כו) "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם". חז"ל (שבת דף פז, א) למדו מהכתוב הזה, שהקב"ה התיר לבני ישראל לשוב ולחיות עם נשותיהם. אולם אם אנשים רבים מישראל היה נשואים לערווה - מדוע ניתן לישראל היתר כללי לבוא על נשותיהם ולהוליד ממזרים?![2]
 
שיטת הירושלמי ביחס לבכייה של ישראל
 
בירושלמי במסכת תענית (פרק ד הלכה ה) נמצא אחד הפתחים להבנת הקשיים הללו; וזו לשונו בתרגום חופשי ובתוספת ביאור:
 
"אמר ר' לוי כתוב (יחזקאל כ) '[... וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר... וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם] אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם'. עסק התורה והמצוות הוא חייו ו'מאור עיניו' של האדם; ואם אדם פורש מהם אין 'מאור עיניו' חוזר אלא לאחר ארבעים יום. וכן משמע בשתי פרשיות סמוכות בספר במדבר.
הפרשיה הראשונה היא פרשית המסע מהר סיני למדבר פארן, וזהו שכתוב 'וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ וגו'. רבי זכריה חתנו של רבי לוי אומר שהנסיעה מהר סיני היתה דומה לבריחת ילדים שיוצאים מבית הספר ורצים למשחקיהם בכפר. החלק הראשון של המסע ארך שלשה ימים שכתוב - 'וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים'. בו ביום שהחל המסע כבר התעוררה בם התאווה לבשר והבכייה. כשהם חנו לאחר שלושת הימים הללו, הקב"ה מילא את תאוותם לאכול בשר במשך שלושים יום נוספים כמו שכתוב  'עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם'. לאחר מכן מרים דברה על משה לשון הרע והיא הצטרעה; והעם חיכה לה שבעה ימים נוספים - 'וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה [שִׁבְעַת יָמִים]'. סך כל הימים שחלפו עד שהם הגיעו למדבר פארן היה ארבעים יום; ורק אז הם חזרו לעסוק בתורה.
 
המרגלים יצאו משם, ממדבר פארן, למסע שארך ארבעים יום שנאמר 'וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם  וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וגו'. באו ומצאו אותם עוסקים בהלכות חלה וערלה. אמרו להם המרגלים - לארץ אין אתם נכנסין (מפני שלפי מראה עיני המרגלים אין סיכוי לנצח את יושביה) ואתם עסוקים בהלכות חלה וערלה?! מיד 'וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא'. אמר להם הקב"ה אתם בכיתם לפני בכייה של תִּפְלוּת, חיי!! עתידים אתם לבכות בכייה של ממש. וזהו שכתוב במגילת איכה (א, ב) - 'בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה'. שתי הבכיות שמוזכרות בכתוב הזה הן כנגד שתי הבכיות הללו - הבכייה שאצל תאוות הבשר והבכייה שאצל המרגלים."
 
ר' לוי מחלק את הזמן שבין תחילת המסע לארץ ישראל לבין ט' באב, לשתי תקופות של ארבעים יום. כל תקופה קשורה לבכייה ול"מאור עינים" של תורה. לשיטתו, הבכייה על הבשר החלה כבר ביומו הראשון של המסע, אך היא היתה מכוונת בעיקרה - על הצורך לעסוק בתורה. רק לאחר ארבעים ימים קשים חזר "מאור העיניים" לעם ישראל והם חזרו לעסוק בתורה.
 
ר' לוי מוסיף ומלמד שב"כושר הראיה" יש מדרגות שאף הן מתפתחות בשלבים של ארבעים יום. לאחר ארבעים יום מעת שישראל חזרו והחלו לעסוק בתורה, הם התעלו והגיעו לשלב גבוה יותר ב"מאור עיניים" - שלב של עיסוק בלימוד תורה הלכה למעשה. ישראל עסקו בהלכות חלה וערלה שקשורות לישיבה בארץ ישראל; אולם אז חזרו המרגלים ועיקר התרעומת שלהם היתה שישראל עוסקים בלמוד תורה של הלכות: "לארץ אין אתם נכנסין - ואתם עסוקים בהלכות חלה וערלה?!". ישראל התפתו לדברי המרגלים, ושבו ובכו על העיסוק בתורה שנראה להם כחסר תכלית.
 
לשיטתו של ר' לוי, הבכייה שישראל בכו בתחילת המסע, והבכייה שהם בכו כשהמרגלים חזרו -  היו על הצורך לעסוק בתורה; והכתוב 'בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה' - מכוון כנגד שתי הבכיות הללו. אולם ר' לוי לא מסתפק בלימוד הזה והוא מוסיף שהתורה היא "מאור עיניו" של האדם. הכינוי הזה פותח בפנינו את אחד השערים להבנת פרשיות הבכייה. שער נוסף נמצא בילקוט שמעוני, וכדלקמן.
 
המסורת של ילקוט שמעוני
 
בילקוט שמעוני (תורה, תשלב) מובאת מסורת, שפותחת בפנינו שער נוסף להבנת הקשיים:
 
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים (רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה). מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה, ... משל למה הדבר דומה, למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון (תכשיט), והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים... כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם ב'אזניכם' שנאמר (יחזקאל טז, יב) 'וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ', ואת מכעסת אותי ב'אזנים' שנאמר (שמות לב, ג) 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם] '!!".
 
ילקוט שמעוני מגלה, שישראל לא חטא מימיהם בחטאים החמורים של 'מִתְאֹנְנִים' ו'קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה' או בחטא החמור של 'חטא העגל'. הכתובים שמתארים את הבכייה על הבשר מתארים חטאים קלים באופן קיצוני כאילו היו חטאים גמורים; וגם העונשים (מכות) מתוארים באופן קיצוני כאילו הם היו עונשים גמורים. אך בפועל ה"מתאוננים" לא בערו ממש, וה"מתאווים" לא נקברו ממש[3].
 
המסורת של אסף
 
במזמור ע"ח בתהילים המשורר אסף מציג את מסורת אבותיו על מאורעות המן והשליו, וזו מסורת שנראית כסותרת את מה שכתוב בתורה. במאמר "הסוסים של משה רבנו" התבאר שאסף מגלה שכבר כאשר ישראל נסעו מים-סוף ליוו אותם סלעים וצורים שהתבקעו - 'וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע'. ה'נוֹזְלִים' הללו הכילו מרכיבים מזינים כמו שמן ודבש, ומשה רבנו ראה יתרון גדול בתזונה הזו, מפני שהיא חסכה זמן מרובה של הכנת המזון ושל לעיסת המזון. אולם ישראל רצו לאכול מזון רגיל. משה רצה שישראל יישארו בדרגה גבוהה כמוהו; ולפיכך, הוא סירב להיעתר לרצונם לקבל מזון רגיל - והוא לא התפלל עליהם!! יהושע בן נון היה זה שהתפלל עליהם. חז"ל (יומא דף עה, ב) מדייקים בלשון המשורר אסף שאמר - 'לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ'; והם מגלים שה'אִישׁ' - זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל. לפי המסורת הזו, ישראל קבלו את המן והַשְּׂלָו - כחודש לאחר שהם יצאו ממצרים - בזכות תפילותיו של יהושע בן נון.
 
המשורר אסף מספר, שהמן והבשר היו מאכל של 'עונש' שהמית את העם כבר בפעם הראשונה. לכאורה, דבריו סותרים את מה שנאמר בתורה; אולם סוגיות התלמוד מאמצות את המסורת שלו[4]. לפי מה שהתבאר בירושלמי אין מדובר בסתירה - מפני שקיימות דרגות שונות ב"מאור עיניים" של תורה. אסף מתאר את מה שהתרחש - מצד "מאור עיניו" של משה רבנו. משה רבנו היה בדרגה תורנית גבוהה והוא "ראה" את אוכלי המן והַשְּׂלָו כמו אנשים שבוערת בהם "אש" של תאווה. משה התייחס אל ישראל - כמו אנשים שלא מימשו את הכוחות הטמונים בהם; אנשים שהקב"ה כועס עליהם - והם נחשבים ל'מתים'!! "מאור העיניים" המיוחד של משה לא מוזכר בפרשיה שבספר שמות. הפרשיה מתארת שם את ירידת המן והשלו לפי "מאור עיניו" של יהושע בן נון; ולכן הפרשיה לא מתארת אותם שם כאנשים "מתים". אך "מאור העיניים" של משה עומד בבסיס הפרשיה שבספר במדבר.
 
פרשיית תבערה ופרשיית המרגלים
 
לפי המסורת של אסף, הפרשיה שבספר במדבר מרמזת - שמשה היה מוכן להתפשר ולהסכים שישראל צריכים לאכול את המן. אולם משה לא השלים עם רצונם לאכול בשר. אכילת בשר אינה לכתחילה, והיא הותרה לנוח ולבניו רק בעקבות חטאי דור המבול. לאחר שעם ישראל קיבלו את התורה ובנו את המשכן; הם החלו במסע לארץ ישראל כאשר הענן וארון הברית נוסעים לפניהם בניסים גלויים. משה הניח שעם ישראל "התעלה" ומסוגל כבר להתנתק מהצורך באכילת בשר. ולפיכך, משה התפלל שהקב"ה ירחם עליהם ויפסיק להביא להם את השְׂלָו.
 
משה ראה, שאם בני ישראל יחבשו את "משקפיו" של יהושע; ויתייחסו אל אכילת הבשר כמו אל פעולה חיובית; הם יצטרכו לכבוש את ארץ ישראל בקרבות גשמיים רגילים. משה רצה שעם ישראל יחבוש משקפים של "מאורי אש", ולהביט אל התאווה לצרכי העולם הגשמי כמו אל תבערה של אש. ובזכות המאיסה בתאוות הגופניות כמו אכילת הבשר הם יזכו להיכנס לארץ ישראל בהנהגה ניסית - ואויביהם ייכנעו לפניהם בלא קרבות. ההתרחשויות שאירעו לאחר מכן מרומזות בפרשיית המתאוננים ובפרשיית מינוי הזקנים.
 
משה הודיע לעם, שהם יצטרכו להסתפק באכילת המן. ילקוט שמעוני מוסיף ומגלה, שלפי "מאור עיניו" של משה ההנהגה הזו נחשבת ל"תכשיט" שהקב"ה מלביש להם על "אוזניהם". אולם ישראל חלקו על משה וטענו שהם לא הגיעו לדרגה הזו  - והם "מאסו" בתכשיט הזה. התורה מדגישה שעם ישראל לא היו "מִתְאֹנְנִים" ממש אלא - "כְּמִתְאֹנְנִים" בכ"ף הדמיון; והיא מרמזת שניתן להבין שגם האש שבערה בם לא היתה אש רגילה אלא "כמו אש". ילקוט שמעוני מביא שם שיטה ולפיה האש המיוחדת אכלה דווקא בגדולי ישראל - "בקצינים שבהן בגדולים שבהן". אולם ילקוט שמעוני מוסיף ומספר שהאנשים המשיכו לחיות כרגיל; ומבחינה חיצונית אי אפשר היה להבדיל בין ה"מתים" ש"בערו" - לבין ה"חיים" ש"לא בערו".[5]
 
בגרסות הקדומות של אונקלוס המילה 'אספסוף' מתורגמת כ"רברבין", שפירושה אנשים גדולים וחשובים. גם אונקלוס מצטרף למהלך הפרשני הזה, והוא מגלה שה'אספסוף' שהתאווה לאכול בשר היו גדולי ישראל. לפי הבנתם התורנית ("מאור עיניהם") של אותם גדולי ישראל, קיים צורך אמיתי לאכול בשר. אכילת הבשר מרבה את הכוח ואת העירנות, וכך יקל על ישראל לכבוש את הארץ. לשיטתם צריך לחבוש משקפיים של "מאורי אור" ולראות את אכילת הבשר ב"אור חיובי".
 
הפרשיה מדגישה שמה שארע בה היה מושפע מ"מאור עיניו" של משה: "וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד - וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע". אם היה מדובר בעוון חמור, אין זה מובן מדוע היה צורך לומר - "וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע". אלא שהפרשיה מרמזת ש"מאור עיניו" של משה, הוא זה שראה את מה שהתרחש שם כדבר "רָע". המתאווים לבשר היו גדולי ישראל, אך הקב"ה קיבל את האופן ש"מאור עיניו" של משה ראה אותם. לפיכך, הקב"ה התייחס אליהם ב"חרון אף" - כאל אנשים שבוערת בם "אש תאווה" וכאל "אספסוף" - והוא לא נענה לרצונם לאכול בשר.
 
גם המחלוקת שבין משה לבין המרגלים היתה בשאלה איזה זוג "משקפיים" לחבוש. המרגלים הציעו לעם לחבוש את ה"עיניים" שלהם - "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים". לפי "מאור עיניהם" אין סיכוי לנצח את יושבי הארץ. לעומתם, משה הציע לעם לחבוש את ה"עיניים" שלו. משה אמר לעם שלפי "מאור עיניו" הוא רואה שבאמצעות עמל התורה שלהם בהלכות חלה וערלה - הם יזכו לנצח באופן ניסי את יושבי הארץ. אולם העם בחר לחבוש את ה"משקפיים" של המרגלים. העם טעה ובחר פעמיים ב"מאור עיניים" הגשמי, ובגלל הבכייה בבשר והבכייה במרגלים - קיימת הבכייה לדורות.
 
הבכייה על הפרישה מן העריות - והרמב"ם
 
כזכור, בתחילת המאמר הובאו דברי הסוגיה במסכת שבת (דף פז, א) שמדייקת מלשון הכתוב, שהקב"ה התיר לבני ישראל לשוב ולחיות עם נשותיהם. הסוגיה מדייקת שם שמשה רבנו נהג באופן שונה משאר העם, והוא פרש מאשתו, והקב"ה הסכים עימו. 
 
הרמב"ם מביא את דברי הסוגיה; ברם הוא מבאר שמשה פירש לא רק מן "האשה", אלא גם מן "הדומה לו"; וזו לשון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ז, ו)  :
 
"ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים 'בַּחֲלוֹם' או 'בַּמַּרְאָה' ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד... ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת... ובזה הבטיחו האל שנאמר 'לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם; וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי'. הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים ל'אהלם' שהוא 'צרכי הגוף כולם' כשאר העם; לפיכך אין פורשין מנשותיהם. ומשה רבינו לא חזר ל'אהלו הראשון' לפיכך פירש מן האשה לעולם - ומן הדומה לו - ונקשרה דעתו לצור העולמים..."
 
לשיטת הרמב"ם, כאשר חז"ל אומרים שמשה "פירש מן האשה", הם משתמשים ב"אשה" כסמל. חז"ל מתכוונים לומר שמשה פרש גם מן "הדומה לו" - כלומר ממה שהרמב"ם מגדיר לפני כן כעיסוק ב'צרכי הגוף כולם'. אם נעמיק בדברי הרמב"ם נבין, שהרמב"ם מפענח עבורנו את הקשר שבין הבכייה על הבשר לבין הבכייה על העריות.
 
כאשר אדם חש "מחובר" למצב שהוא נמצא בו, ניתן לומר עליו שהוא "התחתן" עם המצב הזה; ושהוא משתדל "להוליד" מהמצב הזה את המיטב. גדולי ישראל שהיו בדורו של משה לא ראו שום פסול בכך שהגוף שלהם זקוק ומתאווה לאכול בשר. הם ראו את התועלת שנולדת להם מאכילת הבשר; ולפיכך, הם "התחתנו" עם ה"תאווה" הזו, והשתדלו "להוליד" ממנה את המיטב.
 
כאשר משה בא והודיע להם שהם מסוגלים לחיות ב"מאור עיניים" במדרגה גבוהה יותר; גדולי ישראל לא הסכימו עם משה והעם נטה לדבריהם. בני ישראל חשו שהגוף שלהם רוצה להמשיך ולאכול בשר; והם בכו על כך שכופים עליהם לחיות ב"מאור עיניים של תורה" שאינו מתאים להם. אך משה התייחס לבכייתם כמו לבכי של מי שרוצה להמשיך ולהיות "נשוי" ל"אישה" שהיא "ערווה"!!
 
אין סתירה בין דרשות חז"ל השונות ובין פשטות הכתוב שהבכייה היתה על הצורך לפרוש מ"אכילת בשר". מדובר באותו אירוע שמתואר מזווית ראיה שונה. הכתוב מספר שהבכייה היתה על חסרון הבשר - מפני שזה מה שארע בפועל. אולם הכתוב מוסיף ומתאר את הבכייה הזו בסממנים של פגיעה במשפחתיות, והוא מתאר לנו את מה שארע מצד "מאור עיניו" של משה. משה התייחס לתאוותם להמשיך ולאכול בשר - כמו לתאווה של אדם להמשיך להיות נשוי לאישה שהיא ערווה. כשם שאין להקשיב לבכי ולתחנונים של אדם כזה - כך אין להקשיב לתחינתם לספק את רצון גופם לאכול בשר. הירושלמי מתאר את האירוע מזווית הראיה של ישראל. ישראל הרגישו שכופים עליהם לחיות במדרגה תורנית גבוהה מדי. הם רצו להמשיך ולחיות ב"איספקלריא שאינה מאירה" ולהמשיך ולאכול בשר. ישראל לא רצו לעסוק בתורה לפי "מאור העיניים" הגבוה של משה.
 
ה"משקפיים הנוספות" של משה רבנו
 
הרמב"ם כותב: "ומשה רבינו לא חזר ל'אהלו הראשון' לפיכך פירש מן האשה לעולם - ומן הדומה לו - ונקשרה דעתו לצור העולמים". מיקום המילה "לעולם" בדברי הרמב"ם מלמדנו - שה"פרישה" אינה דומה לגמרי. משה "פירש מן האשה לעולם" ואילו מהעיסוק ב"צרכי הגוף כולם" הוא לא פירש "לעולם". סמך לדברי הרמב"ם יש בפרשיית ירידת המן.
 
המשורר אסף מתאר את ירידת המן בתור עונש של חרון-אף ושל "אש" (תהלים עח, כא-כה):
"לָכֵן שָׁמַע ה' וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל: כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּא-לֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ: וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח: וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ:"
 
מאידך, למרות התיאור הקשה הזה, משה עצמו ציווה על ישראל לאכול את המן (שמות טז, כה-כט):
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לה'... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה... רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת..."
 
כדי ליישב את הסתירה בין התיאור שמשווה את המן ל"עונש של אש" - לבין הציווי לאכול את המן בשבת; צריך להבין שמדובר ב"משקפיים" שונות. משה השתמש בימות החול במשקפיים שנקראות "מאורי אש", והוא ראה אז את העיסוק בצרכי הגוף כמו עיסוק ב"אש". אולם לצורך השבת הוא השתמש במשקפיים שנקראות "מאורי אור". משה ראה את העיסוק בצרכי הגוף ביום השבת - כמו עיסוק ב"אור". וכעין כך משמע בספר "ליקוטי הלכות" (הלכות תשעה באב ותעניות הלכה ג):
 
"ועל כן מצוה גדולה לאכול בשבת, כמו שכתוב - אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לה'. כי בשבת מאירין בחינת 'מאורי אור' כנ"ל[6], ואז דיקא האכילה בקדושה... וזה שכתוב - ...'רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת וכו'. 'רְאוּ' דיקא זה בחינת 'מאורי אור'..."
 
בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שמדרשי חז"ל שישראל בכו מפני שהם נאלצו לפרוש מן ה"עריות" - אינם סותרים את הדברים הידועים שישראל נצטוו לחזור לנשותיהם מייד לאחר מעמד הר סיני. המדרשים על הפרישה מן ה"עריות" מתארים את מה שהתרחש דרך ה"משקפיים" ("מאור העיניים") של משה רבנו. משה התייחס לתאוותם להמשיך ולאכול בשר - כמו לתאווה של אדם להמשיך להיות נשוי לאישה שהיא ערווה. הרמות השונות של "מאור העיניים" מסבירים גם את התיאורים הסותרים שקיימים בתנ"ך ביחס לירידת המן והַשְּׂלָו; מדובר בתיאורים לפי "מאור עיניים" שונה.


[1] הריב"א בפירושו על התורה הקשה כבר את הקושיה הזו, ותירוצו דחוק; והמפרשים שבאו אחריו תירצו בתירוצים דחוקים אחרים.
[2] ובמיוחד לפי המסורת שמובאת ברש"י (שבת דף פט, ב): "דכל אחד נתעברה אשתו זכר במצות 'שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם' ".
[3] ובאופן דומה נאמר באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק ט): "עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקב"ה ולא נענשו אלא על לשון הרע ואלו הן. אחד על הים, ואחד בתחלת המן, ואחד בסוף המן, ואחד בשליו הראשון, ואחד בשליו האחרון...". ומבואר שגם בפעם האחרונה שישראל אכלו מן השליו הם לא נענשו ומתו ממש. גם ר"י אבן שועיב מביא בדרשותיו לפרשת בהעלותך דרשה של חז"ל - "בקבר היו קורין רעב רעב"; ואף דרשה זו מגלה לפי פשטותה - שהמתאווים לא מתו ממש.
[4] וכן כתב המהרש"א בחידושי אגדות (יומא דף עה, ב): "ב' פעמים חטאו בשְׂלָו כדאמרי' בערכין. ובההוא דפרשת בשלח אינו מפורש דנענשו על כך, -  אלא דילמד סתום מן המפורש".
[5] ילקוט שמעוני תורה רמז תשלב: "רבי שמעון בן מנסיא אומר ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבהן בגדולים שבהן... ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם מחתה והולכת ולא היה בין המתים ובין החיים כלום".
[6] מבוסס על דברי הזוהר (א, בראשית, דף כ עמוד ב): "...דא מאור ודא מאור, בגין כך אינון נהורין דסלקי לעילא אקרון 'מאורי אור', ואינון נהורין דנחתין לתתא אקרון 'מאורי אש', דאינון דרגין לתתא, ושלטי כל יומי דחול, ועל דא כד נפיק שבתא מברכין על שרגא, דהא אתיהיב לון רשו לשלטאה."
 
 
where can i get a std test garysaggu.com free std test
cheat wife open reasons women cheat on their husbands
i cheated on my husband with my ex trailblz.com how could my husband cheated on me
husband cheated on me site cheats
why do men cheat on their wife women who love to cheat what makes people cheat

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.


תגובות גולשים:
שם: ישראל
הערה: בדרך כלל המנהיג צריך לבוא מהעם עצמו כי אחרת הוא לא יבין ולא יתקבל אצלהם, אדם שהוא מנותק מהעם לא יכול להיות מנהיג.

האם זה לא ככה בתורה ? אם משה פירש מהאשה ומן הדומה לו אם כן בטח גם העיסוק בהתנגות של עם ישראל בענינים אלו היה בשבילו לזר ולמעמסה ואם כן איך ינהיג את העם בדברים אלו?


שם: מרדכי הוכמן
הערה: יש צדק בדבריך שמנהיג צריך להיות מבין וקשוב לצרכי העם ומסוגל לרדת אליהם. אך מצד שני אם העם מסוגל להגיע למעלות רוחניות, מוטל על המנהיג לנסות ולהעלות את העם לגבהים שהמנהיג שרוי בהם, או קרוב לגבהים האלו; כדי שבסופו של דבר יימצא "שביל הזהב" שמתאים לכל אחד ואחד.
למנהיג אסור לעלות גבוה מדי, אם העליה הזו יוצרת נתק בינו לבין העם. ב"חטא העגל" הקב"ה אמר למשה "לך רד" מכיוון שמשה עלה גבוה מדי, ונוצר נתק בינו ובין העם.
גם ביחס לתאוות העם לאכול, כאשר משה חש שנוצר נתק בינו ובין העם, הוא עצמו ביקש מהקב"ה שיוריד אותו מדרגתו הגבוהה כדי שהוא יתחבר אל צרכי העם, וגם הוא יבקש עבורם את הבשר. הזוהר מבאר שהרעיון הזה גלום בבקשה התמוהה - 'הָרְגֵנִי נָא הָרֹג'. והנושא הזה נידון ביתר הרחבה במאמר "אלדד ומידד ונבואות השלו", שנמצא בקישור הבא:
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=10669
אדרבא, פרשת 'בהעלותך' מגלה שמשה ירד לצרכי העם. אולם בהמשך פרשת 'בהעלותך' מתבאר, שמשה היה מסוגל לרדת לצרכי העם ולדאוג להם, אך הוא היה מסוגל גם לחזור לגבהים שאליהם התעלה לפני כן. לא כל מנהיג מסוגל לעשות כדבר הזה!!