אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

המילה של צפורה

מסכת יבמות דף עב

הרב מרדכי הוכמן




בתורה מסופר שכאשר משה ומשפחתו שבו למצרים - מלאך ה' פגש אותם "בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן" ורצה להמית את משה (או את בנו); והמלאך הרפה ממנו רק לאחר שצפורה מלה את בנה (שמות ד, כא-כו):
 
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם: וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ: וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת:"
 
וזו לשון תרגום יונתן שם בתרגום חופשי ובתוספת ביאור:
 
"ויהי בדרך במלון ויפגוש בו מלאך ה' ויבקש להרגו בגלל גרשום בנו שלא היה מהול; בגלל יתרו חמיו שלא הניח למשה למולו, אך אליעזר היה מהול - בתנאי שהתנו ביניהם: ותיקח ציפורה צור ותכרות את עורלת גרשום בנה ותקרב את כריתת המילה לרגליו של מלאך החבלה; ותאמר חתני רצה למול וחמיו עיכב עליו, ועתה דם כריתה הזה יכפר על החתן שלי:"
 
התרגום מסביר שכאשר יתרו חיתן את צפורה עם משה, הוא התנה עם משה שהוא לא ימול את הבן הראשון, ושהוא יהיה רשאי למול את בנו השני. ולשיטתו, צפורה מלה במלון את גרשום הבן הבכור!!
 
האבן עזרא יוצא נחרצות נגד דעה כזו וכותב ש"חלילה להאמין" שמשה רבנו אבי-הנביאים הסכים לתנאי כזה. ולכן הוא מסביר שמדובר באליעזר - הבן השני של משה. שיטה זו יסודה בסוגיה במסכת נדרים (דף לב, א); שמסבירה שאליעזר נולד זה עתה, ומשה התעכב במילתו כאשר הם הגיעו למלון - ולכן הוא נענש.
אולם גם ההסבר החילופי קשה. משה היה סבור שהוא אינו מתאים לגאול את ישראל, ולמרות זאת הוא הזדרז לקיים את מצוות הבורא ולשוב למצרים. אין זה מסתבר שהוא התעכב סתם כך מלמול את בנו. ואם משה שגג בשיקול מסוים - והוא טרח להכין את המלון כדי שיהיה ראוי לקליטת התינוק באופן הטוב ביותר - מדוע היה צורך לאיים עליו בעונש מוות?!
 
שיטת תרגום יונתן, שיתרו ערך עם משה הסכם שלא למול את בנו הראשון - מסתייעת גם מרצף הכתוב. הכתוב נראה כרוצה לרמז - שמשה נענש בעונש של מידה כנגד מידה. משה נשלח להוציא את ישראל מתחת יד פרעה. לפרעה היו שיקולים כלכליים שהיו עלולים למנוע ממנו לקיים את ציווי הבורא. משה התבקש להזהיר אותו - שאם הוא ימנע מקיום ציווי הבורא ביחס ל'בן הבכור' (שחרור ישראל) - יגיע אליו עונש שקשור למיתה. אך משה צריך היה להיות - "נאה דורש ונאה מקיים"!! ומכיוון שמשה עצמו לא התגבר על האילוצים שלו (ההסכם עם חמיו) - ומשה נמנע מקיום ציווי הבורא ביחס ל'בן הבכור' שלו (מילה) - לפיכך מגיע גם למשה עונש שקשור למיתה.
 
האזהרה - "הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" הופנתה אמנם אל פרעה. אך בתוך האזהרה הזו מהדהדת "בת-קול" שפונה אל משה רבנו באזהרה דומה; והכתוב הסמוך נראה כרוצה לאשש את ה"בת-קול" הזו ומספר - "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ".
 
אולם מאידך, קושיית האבן עזרא היא נוקבת. איך אפשר להאמין שמשה הסכים שלא לקיים בבנו הראשון את הברית שנכרתה עם זרע אברהם (בראשית יז, יד) - "וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר"?!
 
המילה שיהושע מל את ישראל
 
"דֶּרֶךְ", "מָלוֹן" ו"מִילָה" באמצעות "צור" - מוזכרים גם בספר יהושע (ד-ה):
 
"... וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר... שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים הָכִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה: ... וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ... בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית... וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ... כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ... וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ..."
 
במסכת יבמות (דף עב) נאמר שבני ישראל לא מלו עצמם ב"דרך" מפני חולשת המסע, או מפני שלא נשבה להם רוח צפונית שמרפאת את הנימולים. אולם הדברים אינם מובנים; רש"י והרד"ק כותבים על סמך המדרש - ששבט לוי מלו את בניהם במדבר[1]; ואם כך תמוה, כשם ששבט לוי מלו עצמם ולא חששו לחולשת הדרך או לצורך ב"רוח צפונית"; - גם שאר השבטים היו צריכים ללמוד מהם למול ולא לחשוש.   קושיית האבן עזרא כיצד יתכן שמשה הסכים שלא למול את אחד מבניו, קשה כאן ביתר שאת!! כיצד יתכן שמשה רבנו הסכים שרק אחד מן השבטים יהיה נימול - ושאר השבטים לא יהיו נימולים?! מדוע משה לא דרש משאר השבטים - ללמוד משבט לוי?!
 
משה רבך מלן ל'שבעה' ואת מוהלן ל'שמונה'
 
בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, כח) מבואר שלמילת ישראל בגלגל יש משמעות פנימית. וזו לשונה:
 
" 'תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה' (קהלת יא, ב) - זה דור שמל משה ל-שִׁבְעָה, 'וְגַם לִשְׁמוֹנָה' (שם) - זה דור שמל יהושע ל-שְׁמוֹנָה. אמר לו הקב"ה, משה רבך מלן ל-שִׁבְעָה ואת מוהלן ל-שְׁמוֹנָה;  שנאמר 'בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ וגו' וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית' (יהושע ה, ב). לברית 'שֵׁנִית' את מוהלן, לברית 'שְׁלִישִׁית' אין את מוהלן."
 
בתורה נאמר (ויקרא יב, ג): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". ופשוט וברור - שמשה רבנו לא הפר את הציווי הזה, ולא מל את בני ישראל ברית מילה רגילה ביום השביעי. הפסיקתא מגלה שה"מילה" שמוזכרת אצל יהושע, אינה "ברית מילה" רגילה. ה"מילה" הזו היא ביטוי מושאל לפעולה שנועדה להכשרת אדם לקבלת מעלה מסוימת.
 
הפסיקתא מזהה בין המספרים 'שנים' ו'שמונה', ובין המספרים 'שלוש' ו'שבע'. והקבוצות הללו מופיעות בפסיקתא כסמלים ניגודיים. יהושע מתבקש למול את בני ישראל ל'שמונה' - והוא מל אותם 'שנית'; מפני ש'שמונה' ו'שנים' הם בעלי אותה מהות. במאמר "המילה של יהושע" התבאר שהמספרים "שנים" ו"שמונה" מסמלים בתנ"ך את החיבור לתורה ולרוחניות, ואילו המספרים "שלוש" ו"שבע" מסמלים את החיבור לגשמיות ולעולם הטבע.
 
לשיטת הפסיקתא, בני ישראל מלו במדבר "מילה רגילה"; ומה שמסופר בספר יהושע אינו כפשוטו, אלא מדובר שם ב"מילה" של "ערלת הלב". התורה מצווה על ישראל (דברים י, טז): "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם...";[2] וה"מילה" של ערלת הלב, היא מילה שאי אפשר לבצע אותה באמצעות חרב רגילה - אלא להיפך!!
 
חרב ה"צור" של הלויים
 
ה' ציווה את יהושע למול באמצעות "חַרְבוֹת צֻרִים".[3] במדרש (בראשית רבה לא, ח)[4] מבואר שהכוונה לחרב שעשויה מאבן צור. אך מדוע למול אותם דווקא ב"צור"?
 
כאשר ישראל חטאו ב'עגל', משה קרא לבני לוי וציווה אותם לענוש את החוטאים (שמות לב, כז): "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו...". ברם, בילקוט שמעוני (תורה, תשלב) נאמר - "... מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה...".
 
הילקוט שמעוני מגלה, שעם ישראל לא חטא מימיו בחטא החמור של 'עבודה זרה' - וממילא הם לא נענשו גם ב'מכה גמורה'; והם לא 'נהרגו' ממש בידי הלויים. השבטים הרגילים מאסו באפשרות להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" - שעמלים רק בתורה. הם העדיפו לעסוק בהשתדלות בעולם הטבע ולאחוז בחרב גשמית במלחמותיהם; ומדרשי חז"ל מסבירים שהתורה מתארת את הבחירה בביטחון בחרב גשמית - כ"חטא העגל". מדרשי חז"ל מרמזים שה"הריגה" היא סמלית ומשה ציווה על הלויים להתייחס לאחיהם (השבטים האחרים) שהיו אהובים עליהם - כמו לאנשים "הרוגים". (וכפי שהתבאר באריכות במאמר "מלחמת בית הילל ובית שמאי").
 
לשיטת המדרשים הללו, הדרישה מהלויים לשים "אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ" - היא דרישה סמלית!! החרב שהלווים נדרשו לחגור היא "חרב רוחנית"[5]; והיא מתוארת בתנ"ך כ"חרב" מ"צור". ה"צור" מסמל דבר חזק שאינו כלה, והוא מסמל בתנ"ך את בורא העולם ואת הבטחון בו; וכך הוא מופיע גם בשירת האזינו  (דברים לב, לז) - "וְאָמַר אֵי אֱ-לֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ"[6]. יהושע נדרש להסיר מישראל את "ערלת הלב", ולחנך את השבטים הלוחמים להאמין - שהביטחון ב"צור" - הוא ה"חרב" שלהם. וספר יהושע מתאר זאת כ"מילה" באמצעות "חַרְבוֹת צֻרִים".
 
ה"מילה" של יהושע וה"מילה" של צפורה
 
יהושע משתמש במלים - "דרך" "מלון" ו"צור" - שמופיעות בפרשיית ה"מילה" שצפורה מלה את בנה; והוא מרמז שמה שארע אצלו ב"מלון" - ארע כבר אצל משה ב"מלון"!!
 
משה "הסכים" שב"דרך" לגאולה - ישראל יכשירו את עצמם לעסוק ולבטוח בענייני העולם הזה; ויהושע מתאר זאת כהסכמה שישראל יהיו "לא נימולים". יהושע מספר שהקב"ה הודיע לו שאין להשלים עם ההסכמה הזו; ולכן כשהם הגיעו ל"מלון" הקב"ה ציווה אותו למול את ישראל באמצעות "צור"; כלומר להכשיר אותם לעסוק בתורה ולבטוח בקב"ה. יהושע מרמז לנו - מה שארע ב"מלון" של משה. הקב"ה לא השלים עם ה"הסכמה" של משה ש"בנו" יעסוק רק בענייני העולם הזה - ולכן צפורה "מלה" אותו באמצעות "צור".
 
 יהושע רמז לנו מה ארע ב"מלון" של משה. אולם הוא לא רמז לנו מדוע משה הסכים מלכתחילה -שבנו יעסוק רק בענייני העולם הזה. תרגום יונתן מצטרף למהלך שיהושע רמז לנו בספרו, והוא משלים עבורנו את הפרטים שחסרים לנו.
 
התרגום מספר שמשה לא עשה זאת מרצונו, אלא שהוא נאלץ להסכים לתנאים שמשפחת אשתו הציבה בפניו. משה עצמו רצה שכל בניו ימשיכו את דרכו וגם הם ישקיעו את מירב זמנם בעיסוקים רוחניים גלויים. אולם משה נאלץ להתחשב בתנאים שמשפחת אשתו הציבה לו, ולהסכים שבנו הראשון יהיה דומה לשאר ילדי הארץ הנכריה; וידבר את שפתם ויתלבש כמותם, ויעסוק את מירב זמנו בענייני דרך-ארץ. תרגום יונתן משתמש כאן ב"סמל" שיהושע השתמש בו כבר בספרו, והתרגום מספר שמשה הסכים "שלא למול" את בנו הראשון.[7]
אגדות חז"ל אחרות מצטרפות אף הן למהלך של תרגום יונתן, והן משתמשות בסמלים האלו[8] ובסמלים אחרים[9]; כמבואר בהערת השולים.
 
ההכרח לא ישובח ולא יגונה
 
העיון במשמעות הסמלית של פרשיית המילה של צפורה ופרשיית המילה של יהושע - מעורר שאלה חדשה. הקב"ה גילה למשה ולציפורה שהוא רוצה שכל בניהם יהיו "נימולים", כלומר שיעסקו בעניינים הרוחניים. ואם כך, מדוע משה הסכים אחר כך שרק שבט לוי יהיו "נימולים", ושאר בניו של הקב"ה יהיו "לא נימולים" ולא יעסקו ויבטחו בעניינים הרוחניים?!
 
ידוע מאמר החכם - שההכרח לא ישובח ולא יגונה. הקב"ה ברא את עולמו כאשר יש בו הכרח לבריות שונות ולתפקידים שונים, וכמאמר המורגל בפי החכמים ביבנה (ברכות דף יז, א):
 
"אני בריה וחברי בריה; אני (העוסק בתורה) מלאכתי בעיר, והוא (עם הארץ) מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו; ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים."
 
כל אחד ואחד ממלא תפקיד שנצרך לעם ישראל; ובסופו של דבר הקב"ה מגלגל את האדם דרך הסיבות השונות ומוביל אותו לתפקיד שמיועד לו בחיים. אולם השאלה היא מה להציג בתור האידיאל של החיים.
משפחת יתרו ראתה את העיסוק בארציות כאידיאל עליון; ולפיכך היא דרשה ממשה שיסכים לחנך את אחד מבניו לעסוק לכתחילה בתחום הזה. אולם הקב"ה רואה את העיסוק בתחום הזה כעדיפות שניה; והוא אינו רוצה לשבח את "ההכרח". הקב"ה רוצה ששני הבנים ינסו להקדיש את עצמם לחיי אמונה ותורה; ואחר כך הקב"ה יגלגל את הסיבות השונות שיאלצו את אחד הבנים לעסוק בעניינים הארציים. ולפיכך, הקב"ה ציווה את משה להתגלות בפני בני ישראל - כאשר שני בניו מוצגים כ"נימולים".
 
כאשר ישראל היו במדבר, שבט לוי בחר לעסוק בעניינים הרוחניים; ואילו שאר השבטים בחרו לעסוק בעניינים הארציים - ולהיות מוגדרים כ"לא נימולים". משה רבנו לא רצה בכך, אולם הוא הכיר במצב הזה בדיעבד. כאשר משה נפטר וישראל עברו את הירדן, הם היו עלולים לטעות ולחשוב שמצב "בדיעבד" זה - הוא מצב של "לכתחילה". הקב"ה רצה למנוע את הטעות הזו. ולפיכך, הוא ציווה את יהושע - לשוב ו"למול" את בני ישראל; כלומר לחזור ולהכשיר את כל עם ישראל לעסוק ברוחניות.
 
רגע הכניסה של משה ובניו למצרים, ורגע הכניסה של יהושע וישראל לארץ, מהווים רגעי "התגלות של אידיאל". האידיאל צריך להיות מוצג בצורה המושלמת; ולכן כל הבנים צריכים להיות "נימולים"; כלומר, מוכשרים לעסוק בעניינים הרוחניים ובוטחים בבורא העולם. הקב"ה יגלגל לאחר מכן את הסיבות השונות שיאלצו חלק מהבנים לעסוק בעניינים הארציים. אולם דברים אלו הם בגדר "כבשונו של עולם" - והם אינם צריכים להיות מוצגים באידיאל.


[1] רש"י דברים פרק לג פסוק ט ד"ה ובריתך ינצרו;  רד"ק יהושע שם;  מדרש תנחומא פרשת בהעלותך סימן יג; ומדרשים נוספים.
[2] והתנ"ך קורא לכך "מילה" פעמים רבות נוספות. "וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" (דברים ל, ו);  "הִמֹּלוּ לַה' וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם" (ירמיהו ד, ד);  "כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב" (ירמיהו ט, כה);  בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר... בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר (יחזקאל מד)
[3] המפרשים הסבירו ש"חַרְבוֹת צֻרִים" משמעותו "חרבות חדות". אולם ההסבר הזה קשה מפני שאין זה מובן - מדוע שיהושע יעלה בדעתו למול אותם באמצעות "חרבות כהות"?!
[4] "... חַרְבוֹת צֻרִים - נתפרש - גלבין דטינרי". (בראשית רבה לא, ח)
[5] וחרב כזו מתוארת גם בתהלים (קמט, ה-ט): - "יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד... רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם... לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל... הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּ יָהּ". המשורר מתאר כיצד "רוֹמְמוֹת אֵל" שנמצאת בפי החסידים היא ה'חֶרֶב פִּיפִיּוֹת' שלהם; והיא מכניעה את מלכי הגויים אויבי ישראל.
[6] והוא מופיע במשמעות הזו פעמים נוספות בשירת האזינו (דברים לב): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ..."; "וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ"; "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי...".
[7] זהו סיפור פלאי נוסף שהתרגום מספר לנו כדי לרמז על המחלוקת שבין משה לבין משפחת אשתו. המחלוקת הזו רמוזה בתורה בתיאור המפגש שבין משה לבין בנות יתרו. תרגום יונתן מספר שם אגדה פלאית, שרעואל אביו של יתרו השליך את משה לבור במשך עשר שנים - וצפורה היתה זנה אותו בסתר. במאמר "הבור שמשה הושלך לתוכו" התבאר שהתורה מרמזת שרעואל הטיל על משה להתחבר לעולם הגשמי ולהיות "רועה צאן", ושמשה לא היה מרוצה מכך. התרגום מפענח עבורנו את רמזי התורה - והוא מספר שם - שמשה חש כאילו השליכו אותו לבור.
[8] במסכת סנהדרין (דף לח, ב) מובא שאדם הראשון "מושך בערלתו היה". ובזוהר (בראשית דף לה, ב ) נאמר: "ר' יהודה שאיל לר' שמעון הא דתנינן אדם הראשון מושך בערלתו הוה, מאי הוא, א"ל דפריש ברית קדש מאתריה ומחולקיה ודאי מושך בערלה הוה ושבק ברית קדש ודבק בערלה ואתפתה במלה דנחש". ההתפתות לעצת הנחש מסמלת את הבחירה לעזוב את עמל התורה ולהעדיף לעסוק בענייני העולם הזה.
[9] בתחלת פרשת יתרו מסופר שיתרו בא אל משה והביא לו את בניו - 'אשר שם האחד גֵּרְשֹׁם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר כי א-להי אבי בעזרי...". במכילתא מובאת דרשה של ר' אלעזר המודעי שמסבירה באופן פלאי את משמעות השם הזה: - "בארץ נָכְרִיָּה - ' נֵכָר יָהּ '. אמר משה, הואיל וכל העולם עובדי עבודה זרה, אני אעבוד למי שאמר והיה העולם. שבשעה שאמר משה ליתרו, תן לי צפורה בתך לאשה. אמר לו יתרו, קבל עליך דבר זה שאומר לך ואני נותנה לך לאשה. אמר לו מהו? אמר לו בן שיהיה לך תחלה - יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים. וקיבל עליו! אמר לו השבע לי, וישבע לו!!..."
ר' אלעזר המודעי מסביר ש'ארץ נָכְרִיָּה' משמעותה ארץ ש'יָ-הּ ' מרגיש בה ב'נֵכָר', כלומר ארץ שהקב"ה נחשב בה כמו זר; והוא מוסיף ומגלה, שמשה רבנו נאלץ להיכנע לתנאי הארץ הזו. משה הסכים ואף נשבע - שהבן הראשון שלו יהיה לעבודה זרה. השם גֵּרְשֹׁם מהווה מעין התנצלות של משה על כך שהוא 'גֵר' ונמצא 'שָׁם' - בארץ ' נֵכָר יָהּ '. ולכן הוא נאלץ להסכים שבנו הראשון יהיה שונה ממנו ויהיה לעבודה זרה.
בעל ה'צדה לדרך' תמה על הדרשה הזו וכתב - "שמשה רבינו יתרצה שיהיה בנו הראשון לעבודה זרה?! לא תהא כזאת בישראל!!". והמפרשים נילאו למצוא הסבר שיניח את הדעת, כיצד יתכן שמשה רבנו הסכים שבנו יהיה עובד עבודה זרה. אמנם בפרוש רבנו אפריים על התורה (שמות ב, טז) מובא הסבר מיוחד לדרשה הזו: "פרושו - ללימודי נימוסי המדיינים בדבורו ובמלבושו... כאומרם... - יעבוד אדם עבודה-זרה ואל יצטרך לבריות - שפירושו עבודה שהיא 'זרה לו'!!
כפי שהתבאר לעיל, עם ישראל לא חטא ב"עגל" ב"עבודה זרה" ממש; אלא שהם העדיפו את ההשתדלות בענייני העולם הזה על פני ההשתדלות בענייני העולם הבא; והתורה מתארת זאת באופן סמלי כחטא של "עבודה זרה". האגדה משתמשת כאן בסמל הזה כדי להדגיש את ההבדל שבין משה לבין גֵּרְשֹׁם. משה נולד עם נטייה רוחנית חזקה והוא חיפש כל הזמן קשר עם בורא העולם. אין זה אלא טבעי שמשה ירצה שכל בניו ימשיכו את דרכו וגם הם ישקיעו את מירב זמנם בעיסוקים רוחניים. אולם אילוצי החיים הביאו את משה לארץ שהחיפוש אחר 'יָ-הּ' היה 'נֵכָר' בה, ומשה נאלץ להתפשר. משה נאלץ להתחשב בתנאים שהציבה לו משפחת אשתו, ולהסכים שבנו הראשון יהיה דומה לשאר ילדי הארץ הנכריה; וידבר את שפתם ויתלבש כמותם, ויעסוק את מירב זמנו בענייני דרך-ארץ. ה'עבודה' הזו היתה 'זרה' לנפשו של משה, אך הוא נאלץ להתפשר ולהסכים לכך.
 
i cheated on my wife now what married and wanting to cheat cheat on your spouse
i love my girlfriend but i want to cheat click has my girlfriend cheated on me

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.


תגובות גולשים:
שם: איש יהודי
הערה: אחר המחילה מהרב כותב המאמר. יש במאמר מספר הנחות שלא בא מקורם. מניין שנימולים היא בחירה בארציות ולכתוב על דור המדבר כך?