אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

הקהל את העם האנשים והנשים והטף

מסכת חגיגה דף ג

הרב משה כהן




 
תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין.
אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין! אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש; שבת של מי היתה? – שבת של ר' אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. ומה דרש בה? –  (דברים לא, יב) הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן.
אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?
 
הגמרא בחגיגה (ג,ב) מספרת על מפגש מופלא בין שלושה תלמידי חכמים: ר' יוחנן, ר' אלעזר חסמא ור' יהושע. הוא שואלם מה למדו בבית המדרש, והם עונים תשובה מוזרה מאוד: כביכול בהיותם תלמידיו של ר' יהושע, אין בכוחם לענות.
 
אפשר להבין את התשובה הזו כחלק מדיני כבוד הרב; אסור לומר דבר הלכה בפני הרב. אבל במקרה שלנו הרי ר' יהושע עצמו שאל אותם מה חידוש היה, ואם כן מה איסור יש לומר לו את מה שלמדו? גם מהתעקשותו של ר' יהושע,  משמע שהבין שהם לא רואים בדברי התורה שאותם שמעו בבית המדרש, חידוש, שיכול להפתיע אותו, ולכן הוא מתעקש שבהחלט ייתכן שהדברים מחודשים גם לגביו. כתשובה לשאלתו, הם עונים כי שבתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה וכוונתם כמובן להסכם הרוטציה בין ר' אלעזר בן עזריה ובין רבן גמליאל, המופיע באריכות בברכות כח,ב. על פי דבריהם, חידושו סב סביב מצוות הקהל: בשלמא הגברים באים ללמוד, הנשים  שפטורות מתלמוד תורה (ועיין תוס' על אתר) באים רק לשמוע, אבל לשם מה יש צורך ל"הקהל את העם: האנשים והנשים והטף?" מה תפקידו של הטף, לפחות הקטנים שאפילו לא הגיעו לגיל חינוך (ראה מהרש"א)? אלא שלטף תפקיד פאסיבי, להוות כלי ביד מביאיהם על מנת שהללו יקבלו שכר.
 
ר' יהושע מתלהב מאוד מן התשובה ומתייחס אליה כמרגלית שכמעט וניסו לאבדה הימנו.
נראה שיש פה שתי שיטות מנוגדות, החלוקות בתפיסת חינוכם של הקטנים.
 
אפשר להסתכל על חינוך הטף כדין חינוך. וילד שאין בו עדיין דין חינוך, והוא לא מסוגל להבין את התוכן של המעמד, עדיין יכול לחוות את המצווה: הוא יבוא ולא יבין, אבל יזכור לזמן ארוך את עצם המעמד.
מעמד הר סיני בוודאי שיש בו, מלבד התוכן של תורה ומצוות שלימד בו הקב"ה לעמו, גם חוויה. התורה מאריכה בפסוקים רבים בפרשת יתרו ובספר דברים, והרמב"ם אף מגדיר מצווה לזכור את מעמד הר סיני, בספר המצוות שלו. לשני התלמידים, ר' יוחנן ור' אלעזר חסמא, היה ברור שאין כאן כל חידוש: בוודאי שיש להביא קטנים, שכן אם הם בני חינוך אזי התכנים עוברים אליהם, הדור הבא, ואם הם לאו בני חינוך אזי הם זקוקים לחוויה הדתית.  כך או כך, הם סופגים את הדברים, ומהווים נדבך נוסף בשרשרת הדורות, כדור חדש שאליו עוברת התורה, אם בצורה שכלית, קונקרטית, ואם בצורת חוויה, למי שעוד לא גדל והשכיל.
 
ואולם לר' יהושע הבנה אחרת. בפרקי אבות ר' יוחנן קורא על תלמידו, ר' יהושע בן חנניה, "אשרי יולדתו". אמו, כך מספר הירושלמי (יבמות א,ו), הייתה רגילה להביאו בעודו תינוק אל בית המדרש. להבין, אם לא ננסה לתלות כוחות על טבעיים בר' יהושע, מן הסתם שלא הבין; האם גדולתה של אמו הייתה הטמעת החוויה של המשא ומתן, של ריתחא דאורייתא בבית המדרש, בתוך בנה, התינוק המתבונן? הבנה שכזאת פירושה 'אשרי יולדתו' במובן של יולדתו הוא; הוא, ר' יהושע, ותורתו, הם העיקר, ורק אמו, בחכמתה הרבה, אשריה. אבל  הלשון 'אשרי יולדתו', תולה את המעלה בה עצמה, באמא, לא בתינוק[1]. האמא זכתה למעלה בהביאה את בנה אל בית המדרש.
 
וכאן היא ההבנה המחודשת, שהבין ר' יהושע. זוהי המרגנית הטמונה בדבריו של ר' אלעזר בן עזריה:  לא מדובר פה על רציפות של העברת תורה, שאנו מעוניינים בחוליה מתמשכת של דורות, וכדי שהתורה תמשיך מהאב לבן אנו מצווים עליו להביא את בנו הקטן אל מעמד הקהל. לא זו המטרה. הבאת הילדים, אליבא דר' יהושע, היא העצמה של מה שהעניקו ההורים: התורה של ההורים, שהתמלאה בסיר שגולש על גדותיו, ונשפך אל הילדים, היא תורה גדולה בהרבה!
 
כל המלמד תורה יודע שהחוויה של מי שזוכה להעניק תורה לאחרים גדולה מכח התלמידים: הם מעניקים לו עוד יותר ממה שהוא נתן להם. יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, וגם אחרי שמתממש הרצון, הפרה יוצאת נשכרת יותר מן העגל. לימוד תורה אמיתי הוא לא קריאה בטקסט, אלא שהטקסט קורא אליך, מדבר אליך, אתה רק מפרש אותו. הילדים, לענייננו, מהווים רק 'היכי תמצי', מקור של פוטנציאל ה'קורא אל ההורים', ומבקש מהם ללמדם תורה. אם ההורה מצליח להנחיל תורה לילדיו, הרי הוא עצמו מתגדל. ה'אשרי' קאי על 'יולדתו', על האמא, לא על ר' יהושע. הוא עצמו, שהובא בעודו תינוק אל בית המדרש, יודע את חשיבות הדבר הזה כלפי אמו; היא זו שתפסה את התורה בצורה מוחלטת, היא זו שהתורה הייתה אצלה כה חשובה וכה מלאה עד גדותיה כך שלא יכולה הייתה להמתין עד יגדל הילד ותביאהו אל בית המדרש. תורה שכזו חשובה להורים המביאים את הילד הרבה יותר מלילד עצמו. ר' יהושע יודע את זה, ומכאן התלהבותו הגדולה מהחידוש של ר' אלעזר בן עזריה.
 
כך אומרת המשנה בסוף פרק ו' דאבות, פרק קניין תורה:
"המחכים את רבו, והמכוון את שמועתו, והאומר דבר בשם אומרו".
 
בפשטות המכוון את שמועתו היינו לדייק במסירת או בלימוד דברי התורה. וזוהי מעלה בפני עצמה. אבל להנ"ל, נראה שהפשט הוא שהמכוון את השמועה היינו שהוא לומד ומפרה את רבו, כך שנוצרת הפריה הדדית: התלמיד מקבל תורה מרבו, ומחזיר לו העצמה של התורה של הרב עצמו. כך נוצרת תורה 'מכוונת', ששני הצדדים נהנים הימנה.[2]
 
החשיבות של הבאת הילדים היא לא בשביל הילדים, אלא ליתן שכר למביאיהם. דווקא בסוף שנת השבע, לאחר המנוחה של שנת השמיטה, מתחילים עם שנה חדשה ועם מחזור חדש של שבע שנים: האדמה שבה לעבודה, וכך גם האדם. כדי לקבוע את קדושת השמיטה, קבעו את מצוות הקהל. הכח שניתן במצוות זו, כך חידש ר' אלעזר בן עזריה, איוה לקשר עוד דור חדש לשרשרת הדורות, אלא קריאת התורה נועדה לתת כח לדורות המביאים: לתת שכר למביאיהם.
 
אותו ר' יהושע, שחווה את 'אשרי יולדתו', שחווה איך אמו מפתחת קשרי אם ובן לא מכח החידוש שיש בהקמת דור חדש, אלא מתוך השפעה מהשפע הרב האגור בדור הישן, רוצה להנחיל קשרי רב ותלמיד גם לתלמידיו.
 
נדמה שאת אותו חידוש בדיוק אפשר לראות גם בנקודת התפר שבין משה ויהושע.
פרשות ניצבים ווילך הם בעלי משמעות מנוגדת; אם ניצבים היא סטטיות, יציבות, עמידה במקום, בה משה מכנס את כל ישראל, הרי שבפרשת וילך הוא חורג מדרכו, והולך (בדומה לשמואל) אל אהלי עם ישראל עצמם, כדי להיפרד. היינו מצפים אפוא לרצון להמשכיות, לרצף בין משה לבין יהושע, להעברת השרביט ממשה אל יהושע.
 
אבל משה בהליכה שלו אל עם ישראל מדבר על עצמו בלבד: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא. ואלו יהושע מצטווה "כי אתה תבוא את העם הזה.... ה' הוא ההולך לפניך, הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך וכו'".
 
משה לא אומר ליהושע שהכח שיהיה לו, ליהושע, יינק מאותו כח שבו משה השתמש ושה' השפיע בו עליו, על משה. שהרי כך הרי ייפתח ספר יהושע: "כאשר הייתי עם משה, אהיה עמך"; הפסוקים ביהושע מבטאים רצף ברור. אבל לא כן בסוף התורה: כאן  משה מודיע שהוא יורד פונקציונלית מהבמה ומפנה אותו ליהושע; דווקא במקום שבו 'וילך משה', והיינו מצפים לשרשרת הדורות, משה מסכם את הקוביה בת מאה ועשרים שנה של חייו, בלי להתעסק עם ההמשכיות. כיוון שתפקידה של הקוביה הסתיים (לא אוכל עוד לצאת ולבוא) הרי שהבמה יורדת, ועולה מחדש על יהושע. מדוע?
 
אלא ששני פנים להחלפת התפקיד שבין משה ויהושע. בספר יהושע הקב"ה אכן מתייחס לרצף בין משה ליהושע, "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך". שם יש העברת תפקיד כרציפות, כמתן האפשרות שהתורה תמשיך הלאה, בהעברה 'חלקה' ככל האפשר, בין משה לבין יהושע. אותו כח שליווה את משה ממשיך עם יהושע.
 
אבל בסוף התורה משה מדבר על עצמו. זהו הפן השני, שבו לא מדברים על הרציפות, אלא על כך שהתורה של משה הייתה כה גדולה, עד ששפעה החוצה; הוא עצמו מפנה את הבמה, אולם כל מה שייעשה בעתיד הרי זה מכוחו ומכח כוחו. לכן הוא מציג את יהושע במנותק ממנו עצמו, ומדבר על עצמו, כי יהושע, במובן הזה, הוא חלק ממנו; כל מה שיקרה עם יהושע, הוא שמחתו של הרב שזכה להעמיד תלמידים מכחו הוא.
  
[1] וראה גם במהר"ל  בפירושו "דרך חיים" על המשנה באבות "אשרי יולדתו".
[2] ידועים דברי הראי"ה קוק בהספד על הסוכוצ'ובר (נדפס ב"מאמרי הראי"ה"), שם עמד על היכולת לשמוע את דברי הרב מחד ולא לסטות מהם ומאידך לומר דברים שלא שמעתם אוזן, שכן התלמיד מפתח יכולת חדשנות בתוך המסגרת שאותה קיבל אך ורק מרבו. 
how to install spy app on android searchengineoptimization-seo.net free cell spy software
what makes people cheat click when married men cheat

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.


תגובות גולשים:
שם:
הערה: זה לא נכון

מקור ההערה: רשבי