מה מקומם של רגעי התפעלות והתלהבות מגילויים ומחידושים בעבודת ה

בבא קמא דף ס

צוות האתר

אחד הדברים שגורמים לאדם התלהבות והתפעלות בעולם השכל ובענייני הנפש הוא ה"חידוש", רגע ההתגלות הוא הנאה צרופה ובו האדם רואה דברים חדשים ונפתחות לפניו התחלות של תובנות ומחשבות רבות. אולם, בדרך כלל אחרי ההתלהבות הראשונית, נופל האדם לתוך יגיעה, והחידוש עצמו מביא לאדם עמל חדש כדי לשמר את החידוש ולהביאו לתוך "ביתו" – לתוך עולמו הקיים, ולהתמודד עם השינויים שהוא יביא.

כפי שביארנו במאמר בעניין שתי הדרכים - עולם הצומח ועולם החי - "החידוש" קיים בעיקר בעולם החי, שבו האדם נתקל בדברים שיכולים להיות קשורים לתורה ולעולם הרוח, ואדם שמהלך בדרך של חיפוש ולימוד תמידי סביר להניח שיש לו רגעים רבים של חידושים והתפעלויות. אבל אדם שאינו מחפש ומלקט במקומות זרים אלא צומח משורשו רק לכיוון מעלה, סביר להניח שאינו זוכה ברגעים של חידוש אבל גם אינו נדרש ליגיעה רבה.

ברור שבמהלך של עולם החי יש סיכונים והוא מלווה תמיד בדאגה ובחששות, כי אפשר לדעת איך נכנסים אליו אבל אי אפשר לחזות איך יוצאים ממנו, ובמימרא הבאה הגמרא נותנת לנו כמה כללי זהירות.

תָּנִי רַב יוֹסֵף: מַאי דִּכְתִיב: (שם יב) "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר".

הפסוק מדבר על ליל פסח. בני ישראל צוו שלא לצאת מפתח ביתם לאחר שמרחו את דם הקרבן על המשקוף ועל המזוזות כדי שלא יינזקו במכת בכורות.

קרבן פסח הוא הקרבן הראשון שהקריבו בני ישראל כעם, וממילא הוא הרגע שבו חידש הקב"ה לבני ישראל את מהלך העבודה עם "עולם החי", והקרבת בהמה לה' מאפשרת לאדם להעלות נפש בהמית וחיים טבעיים לדרגה רוחנית, ולעשות באמצעותם נחת רוח לה'.

לפי זה, השימוש בדם הקרבן שהוא דם הנפש כדי להינצל ממכת בכורות - צריך לעזור לאדם שהולך ב"עולם החי" להישמר מהסכנות האורבות לפתחו. עיקר הציווי הוא לשים את הדם על פתח ביתו, ובזה התורה מסמלת לאדם שכל תובנה וכל חידוש שמגיע מבחוץ - צריכה להיקלט בבית, צריך להפוך אותה מהבזק רגעי של הנאה מהחידוש למשהו קבוע ויציב. ורק התובנות שמגיעות ועוברות את פתח הבית ונהפכות לחלק מהבית הקבוע של האדם ראויות להיקלט ולהיכלל בעולם התורה והרוח, אבל עבודה המבוססת רק על דברים רגעיים וחולפים, היא פסולה וגורמת לנזק.

כֵּיוָן שֶׁנִּתָּן רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית, אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים, וכו'.

כאשר יוצא הקצף נגד מהלך של "ההתפזרות" אין הבחנה בין צדיק לרשע. ברגעים של לימוד והתנסות חדשה לרוב אין כמעט הבדל בין הצדיק ובין הרשע, כיוון ששניהם נמצאים במצב של תהייה וחיפוש דרך, המשחית אינו מבדיל ביניהם ויכול לתפוס את שניהם.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם בְּכִי־טוֹב וְיֵצֵא בְּכִי־טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב) "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר".

ר' יהודה בשם רב בא ללמדנו שאף שהפסוק מדבר רק על יציאה מהבית דין זה תקף גם לכניסה לבית. כמו שאמרנו לעיל הבית מסמל את הקביעות של האדם, והכניסה ויציאה הן קו התפר שמנסה לשלב בין העולם הקבוע לבין עולם החיפוש והחידוש. בלילה, בזמן של בלבול ואי בהירות, אין לעשות שום צעד של שילוב בין שני העולמות, שכניסה מעולם החידושים שבחוץ או יציאה לעולם זה חייבות להיעשות בצורה מושכלת תוך כדי שימת לב מרבית שח"ו לא ייגרם נזק לבית ועמוד השדרה של האדם לא יתערער. רק כאשר האור שולט והאדם רואה את שלפניו - הוא יכול להרשות לעצמו להיכנס ולצאת מהבית.

מכל זה אפשר להבין מדוע אפשרות הסכנה מליסטים בלילה נלמדת מדין שנאמר בתורה לגבי קורבן פסח.