אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

מצוות תשובה

הרב מינצברג





בס"ד

בגדרי מצוות התשובה

א. שיטות הראשונים במצוות התשובה

במצוות התשובה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן מהיכן נלמד מצוותו בתורה. דעת הרמב"ן (דברים ל-יא) שעצם התשובה הוא מצוה מדאורייתא, ונלמדת מהא דכתיב - ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו (שם ל-ב).

אכן דעת הרמב"ם דמצוות עשה השייכת בתשובה היא רק מצוות ווידוי, כמו שפתח את הלכות תשובה - כל מצוות שבתורה וכו' אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא וכו' שנאמר 'איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו' זה וידוי דברים (פ"א ה"א). והפסוק 'ושבת עד ה' אלוקיך' ס"ל להרמב"ם שאינו ציווי אלא הבטחה כמ"ש בהלכות תשובה (פ"ז ה"ה).
ודעת הרמב"ם צריך ביאור, שהרי וודאי שעיקר החוב הוא לשוב מחטאיו ולעשות תשובה, והרי לא יעלה על הדעת שאינו חייב לשוב מחטאיו ולעזוב דרכיו הרעים.

ונראה בדעת הרמב"ם שעל עצם התשובה ועזיבת החטא שלא יחטא עוד מעתה, אין צריך מצווה מיוחדת. דבלאו הכי מצווים כל ישראל לשמוע בקול ה' ולקיים כל מצוותיו, בכל עת, וגם אם ח"ו עבר וחטא, הרי מחוייב מיד לעזוב דרכיו הרעים ולעשות כמצוות התורה, גם לולא מצוות התשובה, שהרי תמיד מחוייב לקיים כל המצוות, וכי משום שעבר וחטא יהא פטור מכאן ואילך. [ועל זה אמרו בגמרא - מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף (שבת דף לא:).] ולכן אין צורך למצווה מיוחדת כדי לחייבו שיעזוב חטאיו ודרכיו הרעים ויחזור לעבוד את ה', דממילא חייב בזה.

אלא כל החידוש בעניין התשובה, שיש אפשרות לרצות את הקב"ה ולפייסו שימחל לו גם על העבר שכבר חטא. ולזה נצרך כל תנאי התשובה דהיינו ווידוי וחרטה וקבלה על העתיד, ועל זה באה המצווה של ווידוי, דכשישוב ויבוא להתכפר על חטאיו צריך להתוודות (ועיין 'מנחת חינוך' מצוה שסד, וב'משך חכמה' פרשת וילך, וב'העמק דבר' דברים ל-א.).
וכן נראה פשוט גם בדעת הרמב"ן שכתב שהוא מצוה מן התורה לחזור בתשובה, אין כוונתו לעצם עזיבת החטא והדרכים הרעים שלא יחטא עוד, שעל זה לא נצרך שום מצוה מיוחדת. אלא הכוונה על החרטה והריצוי ובקשת הסליחה, שחייבים לבא להתרצות ולהתפייס על חטאי העבר. [ודעת הרמב"ם שכל ימות השנה הוא רק אפשרות ועצה טובה, אך אין בזה מצווה מיוחדת רק ביוהכ"פ כאשר יבואר.]

ובזה מיושב מה שהקשו באחרונים על דעת הרמב"ם שכתב דהווידוי בפה מעכב בתשובה, מהא דאיתא בגמרא שהמקדש אשה - על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו (קידושין מט:). והרי מכיוון שרק הרהר בלבו ולא התוודה, איך מועילה לו תשובתו להחשב כצדיק גמור. אכן לפי דברינו אתי שפיר, דכדי להיות נחשב מעתה צדיק גמור, אין עליו לתקן מעשיו שהיו בעבר, אלא די בזה שמהרהר בדעתו בתשובה לעזוב דרכיו הרעים ומחליט שמעכשיו יקיים כל המצוות בשלימות. אך מה שהצריך הרמב"ם את הווידוי היינו כתנאי לכפרה, כדי לכפר ולתקן את מעשיו הרעים שכבר נעשו בעבר. כי לזה נצרך כל תנאי התשובה כדי שהקב"ה יתפייס וימחול לו על מה שאשם ופשע כנגדו, אלא שהדבר העיקרי שנזכר בתורה להדיא, הוא הווידוי שמודה ומכיר בחטאו.

ב. מצוות התשובה ביום הכיפורים

ובזה נבוא לבאר עניין חיובו המיוחד של יום הכיפורים יתר על כל ימות השנה. שזה וודאי שכל מי שעבר וחטא חייב מיד לעזוב החטאים והדרכים הרעים שאוחז בהם, ולשוב אל ה' ולתורתו ולקיים כל מצוותיו, ואין זה שייך דווקא ליום הכפורים. אכן במה שפסק מלחטוא עדיין לא תיקן ולא כלום מחטאותיו ומעשיו הראשונים, ועדיין הם מעיקים עליו כעבותות העגלה, וצריך הוא לכפרה וסליחה. ובוודאי שהאדם הנאמן לה' ונלבב למצוותיו וחפץ בקירבתו כאשר נכשל בחטא מיד ימהר לזכך ולרחוץ כפיו בנקיון בתשובה ובצום ובתחנונים שיסלח לו על חטאתו. וכל ימות השנה התשובה מקובלת ורצויה. אכן אין על זה חיוב שימהר לכפר על עצמו ולהטהר לפני ה' מיד כשחטא.

אולם כשמגיע יום הכיפורים, אזי מצוות היום הוא לבוא לפני ה' להתכפר ולהטהר לפניו בתשובה ווידוי, ולפייסו ולבקש מלפניו סליחה ומחילה. כלומר שביוה"כ החוב הוא לנקות ולהטהר מכל המעשים שהיו בעבר ולהתפייס לפני ה' וישוב אל ה' וירחמהו. ואין די בזה שיעזוב מעשיו ודרכיו הרעים מעתה ואילך. וכדכתיב- 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו'.

והוא מה שכתב הרמב"ם - יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים. (הלכות תשובה פ"ב ה"ז).

ומה שכתב 'קץ מחילה וסליחה', מקורו בתפילת נעילה, והיינו שכל ימות השנה עדיין יכול לדחות ולהמתין מלתקן את זוהמת חטאיו מן העבר, אבל יום הכפורים הוא 'קץ מחילה וסליחה' שביום זה הוא מחוייב לשוב ולהתוודות ולהתפייס בכדי לבוא לידי סליחה ומחילה. ואין יכול לדחות זאת מכאן ואילך, והוא עיקר מצוות היום.

והנה דעת רבינו יונה בשערי תשובה שחיוב זה נלמד מן הכתוב 'תטהרו' - ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים, שנאמר - מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה' בתשובתנו והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו (שערי תשובה - שער שני אות יד).

אכן הרמב"ם במניין המצוות לא מנה התשובה ביום הכיפורים למצוות עשה, (ועיין חינוך מצוה שסד ויראים סימן קכא) ונראה דנקט דפירוש הכתוב 'תטהרו' אינו חיוב וציווי, אלא הוא הבטחה מאת ה' כי ביום הזה יכפר עליכם, וממילא תטהרו לפני ה'. אכן גם לדעת הרמב"ם וודאי שהוא חיוב מדאורייתא לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים, וצריך לבאר מהיכן נלמד חיוב זה מן התורה.

ונראה דלהרמב"ם נכלל חיוב זה במצוות הצום והעינוי, שהרי עניינו של הצום הוא התשובה, ומעצם חובת הצום מובן וכלול בזה גם התשובה והווידוי שהרי כל הצום בא כדי לכפר על החטאים, כדכתיב 'כי יום כפורים הוא לכפר עליכם'. וזה כל תוכן משמעותו של הצום שמביע בזה צערו וחרטתו על החטאים שעשה, ומבטא על ידי זה את עוצם תחנוניו לזכות לסליחה ומחילה.

ג. עיקרי התשובה - חרטה ועזיבת החטא

כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הק-ל ברוך הוא, שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין, אומר 'אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה.' וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח (רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"א).

הנה עיקר הווידוי הוא עצם האמירה 'חטאתי'. והיינו שמכיר בחטא ואינו אומר לא חטאתי וכפי שאנו מקדימים לומר לפני סדר הווידוי – שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל אנחנו ואבותינו חטאנו. וכדכתיב- הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי (ירמיה ב-לה) אלא אנו מודים שחטאנו ואנו מכירים בחטא. והוא שורש התיקון שמכיר שהוא חטא ובא לפני ה' בבושת פנים ומודה שחטא.

אכן בדברי הרמב"ם מבואר שצריך גם לפרט בדבריו את החרטה, שכתב 'והרי נחמתי ובושתי במעשי', וגם צריך לפרט בפיו את הקבלה לעתיד, כמו שכתב 'ולעולם איני חוזר לדבר זה'.

וכן כתב בהמשך - ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר, שנאמר כי אחרי שובי נחמתי. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו וגו' 'וצריך להתוודות בשפתיו עניינות אלו שגמר בלבו' (פ"ב ה"ב).

ובמנהגינו יש להעיר שאין אנו מזכירים בסדר הוידוי אלא אשמנו בגדנו וכו' ובדברי הרמב"ם משמע שצריך לפרט חוץ מעצם הוידוי גם את החרטה והקבלה על העתיד. אכן על החרטה יש לומר דהיינו מה שאנו מסיימים בנוסח הוידוי - סרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לנו. דהינו חרטה שלא היה הדבר שוה לנו ואנו מתחרטים על כך. אולם עדיין יש לעיין מדוע אין אנו מפרטים את הקבלה על העתיד. [ואפשר שגם זה נכלל במשמעות הוידוי והחרטה דאחר שאנו מפרשים שהיה זה חטא ואשמה ושגיאה ואנו כבר מתחרטים על כל העניין, מובן הדבר ששוב לא נחזור לזה. ועדיין צ"ע.]

שני עניינים אלו, החרטה והקבלה על העתיד, הם עיקרי התשובה.
וכן רבינו יונה ב'שערי תשובה' סידר שני ענינים אלו בתחילת עיקרי התשובה. 'החרטה' ו'עזיבת החטא'. העיקר הראשון, החרטה. יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה' וכו' (שער ראשון אות י). העיקר השני עזיבת החטא, כי יעזוב דרכיו הרעים ויגמור בכל לבבו כי לא יוסיף לשוב בדרך הזה עוד וכו' (אות יא).

ובעניין הקבלה על העתיד כתב הרמב"ם - 'ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם'. ונראה הכוונה בזה, דהנה כל זמן שלא חטא האדם, אינו נענש אם לא קיבל על עצמו בקבלה גמורה שלא יחטא, ואף שלא מוחלט בלבו שלא יחטא, ומה שאינו חוטא היינו רק משום שלא בא לידי נסיון. אינו נענש על כך שהרי לא חטא. אך לאחר שכבר חטא, אין די בכך שיחזור למצבו הקודם ששוב אינו חוטא בפועל, אלא מעתה עליו לקבל על עצמו בקבלה גמורה שלא יחטא עוד, וגם צריך להיות מוחלט אצלו שאף אם יבוא לידי נסיון לא יכשל בו, ובלא קבלה זו אין תשובתו תשובה. והוא מה שאמרו - היכי דמי בעל תשובה באותה וכו' באותו פרק באותו מקום וכו' (יומא פו:). והיינו שאין די לו במה שאינו חוטא משום שלא בא לידי נסיון אלא צריך להיות מוחלט אצלו שגם כשיחזור הנסיון אליו יעמוד בו.

ולפי זה יש לעיין דאולי בעינן יותר מכך שתהיה קבלתו לא רק על אותו דרגת נסיון שנכשל בו אלא צריך מעתה לקבל על עצמו להיות תקיף בהחלטתו גם בנסיונות קשים יותר מאלו שנכשל בהם, שבשום מצב לא יבא לידי חטא, כי כדי לעקור החטא למפרע ולתקן את אשר כבר עיוות צריך לתקן דרכיו משרשו ולעזוב דרכו הרעה, וכבר מעתה מוטל עליו להיות מוחלט בלבו שלא יחטא לעולם כלל.

וכן משמע קצת דברי הרמב"ם הנזכרים 'ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם'. ולפי זה עבודת התשובה היא מעבודות קשות שבמקדש, שיהיה מוחלט בלבו שלא יחטא כלל אפילו בנסיונות קשים כמעט עד כדי מסירות נפש.

עוד יש לעיין אם יועיל תשובה כשישוב ויקבל על העתיד רק על חלק מהעבירות שבידו, אבל חלק מחטאיו עדיין לא קיבל עליו בהחלטה גמורה להתגבר על יצרו. האם לגבי אלו העבירות ששב עליהם ומתחרט ומקבל עליו מיהו מועיל תשובתו עליהם, או מכיון שלא שב על כל חטאיו אין זה 'תשובה' ולא מועיל כלל.

ואם תימצי לומר שאכן אין זה 'תשובה', כי אם כששב על כל החטאים ומתחרט ומקבל עליו לא לחזור עליהם לעולם, יש לעיין עוד לגבי אלו העבירות שלא חטא בהם, האם בשביל שתתקבל תשובתו בעינן שגם עליהם יקבל על עצמו שלא יחטא בהם לעולם.

ואם נאמר כך הרי כל שאינו מקבל עדיין על עצמו להיות זהיר בכל דקדוקי ופרטי כל המצוות שבתורה כצדיק גמור, לא תועיל לו תשובתו.

ד. מחיתי כעב פשעיך

עיין בביאורי אגדות להג"ר אלחנן ווסרמן זצ"ל (סוף קובץ הערות סי' ג') שהביא דברי המסילת ישרים פ"ד כי לפי שורת הדין ממש היה ראוי שלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי איך יתקן האדם את אשר עיוות והחטא כבר נעשה, הרי שרצח האדם את חברו הרי שאכל את הטריפה איך יוכל לתקן הדבר הזה היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות, אמנם מידת הרחמים היא הנותנת שהתשובה תועיל לחוטאים, והוא טובה מיוחדת מחסדיו ורחמיו הנפלאים על הבריות. והקשה הג"ר אלחנן דהרי אמרו בחז"ל דגם כלפי חובה הוא כן, שאם מתחרט האדם על מעשיו הטובים אינם נחשבים לו לזכות. כדאיתא בגמרא – רבי שמעון בן יוחי אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו וכו' והקשו - וניהוי כמחצה עונות ומחצה זכויות אמר ריש לקיש בתוהא על הראשונות (קידושין מ:). וברמב"ם - כל מי שניחם על המצות שעשה, ותהה על הזכיות, ואמר בלבו ומה הועלתי בעשייתן, הלואי לא עשיתי אותן, הרי זה איבד את כולן, ואין מזכירים לו שום זכות בעולם (הלכות תשובה פ"ג ה"ג).

ואם כן הרי אין חסד מיוחד בקבלת התשובה, כיוון שגם כלפי חוב הדין הוא כן, שאחר שמתחרט ותוהה על מעשיו הראשונים אין נחשבים לו מאחר שאינו רוצה בהם. והאריכו האחרונים בישוב הדבר.

ונראה בזה, שאכן מצינו בתשובה מעלה גדולה הרבה יותר, שהרי תשובה אין סוף עניינה רק שאין מחשיבים את חטאיו הראשונים. אלא שעל ידי התשובה, נמחה החטא מכל וכל וכאילו לא חטא מעולם. וכפי שמודגש הדבר ביותר בפסוקים המדברים בסליחת העוון, שהמחילה נקראת מחיית העוון, והיינו שנמחה ונמחק לגמרי. - מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך (ישעיה מד-כב). לכו נא ונווכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (שם א-יח). אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני (שם מג-כה). וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם (יחזקאל לו-כה). ותשליך במצולות ים כל חטאותם (מיכה ז-יט).

אבל במי שהיה צדיק ולבסוף הרשיע ותוהה על הראשונות, אין נמחים לגמרי זכויותיו, אלא שאינם נחשבים לו ואין מזכירים לו שום זכות, כיון שהוא עצמו אינו רוצה בהם ודחה אותם. אך לא נאמר בזה שעל ידי החרטה מתבטלים זכויותיו כאילו לא עשה אותם מעולם.

ונפקא מיניה דאם אחר שתהה על הראשונות חזר ושב אל ה', ושוב רוצה בזכויותיו וודאי שמעתה נחשבין לו כל זכויותיו, דכיון דעכשיו הוא רוצה בהם אזי מחשיבין אותם לו, כיון שלא נתבטלו ונמחו לגמרי. אבל מידה טובה מרובה, שבתשובה נמחו עוונותיו מכל וכל ושוב אין נזכרים לו כלל, וזה החסד הגדול שנתחדש במעלת התשובה, דכיוון שנתפייס ונמחל לו, נתבטל כל מציאות קיומם. כלומר דאפילו אם אחרי התשובה ח"ו שב להרשיע, מ"מ אין נחשבים לו שוב עונותיו הראשונים, אחר שכבר נמחל לו כאשר שב לפני ה', ונמחו ובטלו לגמרי.

כי מחיית העוון וביטול כל מציאות קיומו לגמרי, הוא רק מצד מידת רחמיו של הקב"ה המוחל לו על עוונותיו. אבל מצוות אין שייך למחות ולעקור את קיומם, אלא שאין נחשבים לו לזכות בשעה שאינו רוצה בהם.

ה. תשובה מיראה

אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך. הא עוון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול. איני, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה (יחזקאל לג), לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה (יומא פו:).
תחילה יש להקדים שמה שאמרו שבתשובה מיראה נעשים לו זדונות כשגגות, נראה דאין הכוונה בזה מיראת העונש.

שאם כי מצינו בכל התורה שהמקיים כל התורה ושומר מצוותיה שלא לשמה ועל מנת לקבל פרס, אף שהוא מדריגה פחותה בעבודת ה', וכפי שקראה הרמב"ם (הל' תשובה פ"י ה"א) עבודת עמי הארץ והנשים והקטנים. עם זה מכיון שלמעשה שמר על כל המצוות ונמנע מכל האיסורים, הרי הוא צדיק. אכן כל זה הוא רק כל זמן שלא חטא, אבל כאשר כבר נכשל בחטא, והוא בא לחזור בתשובה, לכאורה לא יועיל לו מה שבא לשוב מחמת יראת העונש. שהרי עניין התשובה ומחילת העוונות הוא משום שבא להתפייס לפני הקב"ה, שמתחרט על עזבו את ה' ומצטער על שמרד בו. אכן אם אינו מצטער על עצם החטא והבגידה בה', אלא שחושש מן העונש, לא נהירא איך יועיל לו התשובה, שהרי אין כאן חרטה, כי מצד רצונו היה ממשיך לחטוא אלא שחושש מן העונש, ועל כן הוא מבקש למחול עונותיו, ואין כאן שום עניין פיוס וחרטה.

אמנם בדברי רבינו יונה איתא שהחרטה הוא משום העונש - העיקר הראשון החרטה. יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה', וישיב אל לבו כי יש עונש ונקם ושלם על העון, וכו' ויתחרט על מעשיו הרעים, ויאמר בלבבו: מה עשיתי, איך לא היה פחד אלקים לנגד עיני, ולא יגורתי מתוכחות על עון ומן השפטים הרעים, כי רבים מכאובים לרשע, לא חמלתי על גופי, ולא חסה עיני עליו משחתו מפני הנאת רגע אחד, ונמשלתי לאיש שיגזול ויחמוס ויאכל וישבע, ויודע כי אחרי אכלו ואחרי שתו יגרס השופט בחצץ שניו (שערי תשובה שער א אות י). אכן זה פלא במה הוא נחשב תשובה וחרטה על העוון, שהרי אינו מתחרט כלל על מעשיו ועל שלא שמע בקול ה', אלא מצטער וחושש מן היסורים שיסבול עבור עוונותיו.
אולם בהמשך כתב שהחרטה היא גם מצד גדלות ה' ועוצם הפשע למרות את פיו - העיקר השלישי היגון, ישתונן כליותיו ויחשוב כמה רבה רעת מי שהמרה את יוצרו. ויגדיל יגון בלבבו וסער מתחולל ברעיוניו, ויאנח במרירות לב, וכו' ויותר מהמה ראוי שיצטער ויאנח מי שהמרה את השם יתברך, והשחית והתעיב עלילה לפניו, ולא זכר יוצרו אשר בראו יש מאין, וחסד עשה עמו, וידו תנחהו בכל עת, ונוצר נפשו בכל רגע, ואיך מלאו לבו להכעיס לפניו, ואיך טח מראות עיני החוטא מהשכיל לבבו, והמשכיל אשר נפקחו עיניו, יוחקו הדברים האלה בלבבו ויבואו חדרי רוחו (אות יב).

ועיין בביאורי אגדות לר' אלחנן הנ"ל בשם רבו החפץ חיים זצוק"ל, שכתב דזה החידוש והחסד המיוחד של תשובה, שמקבלים תשובה מיראה, ואע"פ שאינו נחשב כתוהא על הראשונות (שחרטה כזו מועילה גם לבטל זכויות), 'שהרי אינו מתחרט על המעשה עצמה, אלא שמתיירא מהעונש, ואילו היה העונש נמחל לו לא היה מתחרט כלל על המעשה'.

ובישוב הדבר נראה על פי דברי הרמב"ם הידועים במה שאמרו חז"ל לעניין קרבנות וגיטין דאף דבעינן בהו רצונו של העושה, בכל זאת די בזה שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וביאר הרמב"ם (הלכות גירושין פ"ב ה"כ) שאין אומרין אנוס, אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו.
וכמו כן במצוות התשובה אף שזה אינו שב בפועל אלא מחמת יראת העונש, בכל זאת כיון שבעומק נפשו הוא בוודאי רוצה לשוב אל ה', אלא שיצרו תקפו, אזי כיון שמחמת יראת העונש תשש יצרו עד שקיבל עליו לשוב מחטאיו, כבר נחשב ששב אל ה' ותשובתו מקובלת.

ו. תשובה מיראה ומאהבה

אכן יש לומר שהכוונה במאמרם תשובה מיראה, היינו מיראת הכבוד והרוממות. דכאשר מתבונן האדם בגדולת ה' יתברך שהוא המלך הגדול הגבור והנורא ושם על לבו רוממות קדושתו, וכן שהוא אבינו ויוצרנו אשר עשאנו לעם והוא אלוקינו ומלכנו. הרי מתוך התבוננות זו הוא בא לידי יראה והכנעה שאינו מעיז להמרות פיו וממהר לציית לכל אשר מצוונו. וכן כאשר מתבונן על העבר שנכשל בחטאים, הוא מתמלא צער וחרטה ושב בתשובה שלימה, על שהמרה פי ה' המלך הגדול והנורא. ומקבל על עצמו על העתיד. וזאת התשובה נקראת תשובה מיראה.

ו'תשובה מאהבה', היינו, כאשר מתוך אהבתו לה' ית"ש משתוקק לעשות רצונו, לא רק משום שאינו מעיז להמרות פיו, אלא שחביב לו הדבר ביותר, בהתבוננו בגדולתו ובקדושתו והוא אצלו הדבר היקר ביותר לעשות רצון ה', לשמוע בקולו ולעשות נחת רוח לפניו. לא רק משום יראת הכבוד, אלא משום אהבתו אותו רצונו לעשות נחת רוח להקב"ה. וכאשר מפשפש במעשיו ונזכר שנכשל בדבר עבירה, הוא מתבושש בעצמו ומכאיב לו הדבר כיצד הפסיד המעלה הגדולה של עשיית רצון ה'. זאת התשובה נקראת תשובה מאהבה.

וכן מעניין תשובה מאהבה כאשר מרוב אהבתו את ה' יקר בעיניו וחביב הדבר אצלו להיות קרוב אליו ולדבקה בו, ושב ממעשיו הרעים משום שמצטער על שעל ידם נתרחק מאת פני ה'. ומתוך כך בא לתשובה מאהבה ומקבל על עצמו שלא לשוב עוד לכסלה, ומחליט בהחלטה גמורה לעזוב דרכיו הרעים. וללכת בדרכי התורה להתקדש ולהתקרב אל ה' ואז כששב בתשובה מאהבה אזי זדונות נעשים לו כזכויות.

ז. זדונות נעשות לו כזכיות

אכן יש לבאר איך זדונות נעשות לו כזכויות, שהרי הוא דבר נפלא, דמהיכי תיתי שיעשו לו כזכויות, וכיצד הן נהפכות לזכויות. וגם עצם הדבר תמוה שלאיזה זכויות הן נחשבות לו, ומי שח"ו עבד ע"ז ושב איזה זכות נחשב לו וכי כציצית או תפילין.

ונראה בזה, דשכרו של האדם נקבע מידה כנגד מידה, כפי התייחסותו וכוונת לבו והתמסרותו אל ה'. ולכן כאשר עושה תשובה מיראה, דהיינו כמו שנתבאר שמתחרט וכואב לו על הזלזול והפגיעה בכבוד ה', אזי נמחית בגידה זו והרי היא כמי שלא היתה, דהיינו שנמחל לו המרידה, ונמחה תוצאת מעשיו שהוא הפגיעה בכבוד ה'. וזה נעשים לו כשגגות, כלומר כמעשה בלי כוונה שאין בו בגידה בציווי ה' ופגיעה בכבודו ית"ש.

אבל בעושה תשובה מאהבה, זדונות נעשות לו כזכיות, דכיון שהתעורר לכאוב על החסרון בקירבת ה', ולא איכפת לו רק הפגיעה בכבוד ה', אלא מכאיב לו גם מה שהפסיד מקירבת ה', על כן כאשר מתקן זאת בתשובתו זוכה שנעשות לו כזכיות, כלומר שחוזר וזוכה בקירבת ה' שהפסיד בחטאו, וכאילו עשה זכויות.

והנה בזדונות של ביטול מצוות עשה הדבר מבואר שפיר, דמי שביטל מצוות עשה ולא עשאה, הרי יש כאן שני פגמים, ראשית עצם הזלזול בציווי ה' הוא מעל ומרידה בכבודו יתברך, ושנית שהפסיד ההתעלות ושלימות הנפש וקירבת ה' שהיה קונה על ידי עשיית המצוה. כי הנה כאשר שב מיראה אזי זדונות נעשות לו כשגגות, כלומר שנמחל לו המעל והבגידה בכבוד ה'. אולם כאשר שב מאהבה אז זדונות נעשות לו כזכיות, כלומר שעל ידי התשובה זוכה שנתתקן גם המעלה וקירבת ה' שהפסיד באי עשיית המצווה, דהיינו שבתשובה זו קונה זיכוך והתעלות לנפשו, כאילו שהיה עושה את המצווה אז, אותה מידה של זיכוך ושלימות שהיה זוכה בה על ידי המצווה, זוכה לה כעת על ידי התשובה.

אבל כשעבר על לא תעשה, אינו מובן, דכאיזה זכויות נעשות לו הזדונות. ונראה בזה דהנה אמרו חז"ל - ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה (קידושין דף לט:). כלומר שלא רק עשיית מצווה מעשית מזככת ומקדשת את האדם ומביאתו לקירבת ה', אלא גם העמידה בנסיון כשבאת דבר עבירה לידו, גם זה נחשב למעשה מצווה המזכך ומקדש את האדם ומביאתו לקירבת ה'. כי המנעות מחטא אף היא מעשה מצווה וקיום ציווי ה', ולכן נוטל עליה שכר כעושה מצוה. ונמצא דכאשר מתגבר האדם על יצרו ומונע עצמו מן החטא אין זה רק רווח של מניעת הירידה של החטא ועביות וטמטום העבירה שניצל ממנה, אלא עצם ההגברות מביא להאדם תוספת קדושה ועליה וקירבת ה'.

אולם כאשר האדם אינו מתגבר על יצרו ונכשל בחטא, הרי ראשית יש בזה בגידה בציווי ה', ומחמת החטא ירד ונפגם במדרגתו ונושא עליו טומאת משא העוון. אכן פרט לכך הפסיד את המעלה והקדושה שהיה יכול להשיג על ידי ההמנעות מן החטא, דהיינו שאיבד בידים את הזכות של ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה. הוא איבד את ההזדמנות לקירבת ה' שעל ידי ההימנעות מן החטא.

ועתה כאשר חוזר בתשובה, הרי כאשר התשובה היא מיראה, נעשות לו כשגגות דהיינו שמתקן את הפגם והירידה שגרם בעצמו בחטאיו. ונמחל לו הבגידה והמרידה בציווי ה'. אבל את המעלה וקירבת ה' שהיה יכול להשיג אילו היה נמנע מן החטא, זה וודאי נעדר ממנו. אבל כאשר עושה תשובה מאהבה, שכאבו הוא שמתמרמר גם על חסרון הדביקות וקירבת ה' שנגרם על ידי החטאים. ממילא שכרו הוא שמתקן את מה שנחסר ממנו, דהיינו שזוכה שוב בכל המעלות שהיה זוכה בהם אילו היה מתגבר ונמנע מן החטא, שבהכשלו הפסיד מצוה זו של 'ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה', ועתה זוכה לתקן זאת וזוכה במצוה זו.

וזה הכוונה 'זדונות נעשות לו כזכיות' אשר תמהנו דאיזה זכיות הם שזוכה בהם, ומאיזה סוג מצוות הם, אכן הדברים מבוארים דהם הזכיות של עבירה זו גופא, שבכל עבירה ישנה הזכות של 'ישב ולא עבר עבירה', ועל ידי תשובה מאהבה חוזר וזוכה בזכות זו.




pro abortion facts open abortion clinic houston tx
dating for married men tolobel.com cheaters
wife affair developerstalk.com boyfriend cheated on me
why most women cheat marcandela.com what is infidelity
sex stories swinger girls reader tolobel.com interactive adult stories
women will cheat read my boyfriend cheated on me quotes

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.