אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

מאמר מקיף על מהותה של השבת

הרב מינצברג






דבר השבת

מהותו של השבת - "יום קדשי", "קדוש ה'".

השבת היא מצוה חשובה ומרכזית בתורה. מצוה שנאמרה בעשרת הדברות, ושוב חוזרת ונשנית הרבה פעמים בתורה. ואיתא בחז"ל - בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה וכו'(ירושלמי נדרים פ"א ה"ט).

כאשר מעמיקים במשמעות השבת, ניתן להבין כי אין חשיבות המצוה רק משום שהשבת יש בה עדות על בריאת שמים וארץ, אלא השבת מעצם מהותה היא מצווה יסודית ומרכזית בתורה.
ויסוד הדבר מבואר בלשון הכתוב אך את שבתותי תשמורו (שמות לא-יג). כלומר שהשבת מתייחס לשמו של הקב"ה - 'שבתותי'. וכן לשון הנביא - אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך 'ביום קדשי', וקראת לשבת עונג 'לקדוש ה'' מכובד (ישעיה נח - יג). השבת נקרא 'יום קדשי', השבת הוא 'קדוש ה'. זה סוד מהותה ותמציתה של השבת, השבת הוא 'יומו של הקב"ה'. כלומר שמתוך כלל מציאות הבריאה בחר לו יום אחד וקבע אותו שיהיה קדוש לשמו, שיהיה יום זה חפצא של דבר המיוחד לה' בתוך הבריאה.

קדושת השבת, קבועה היא בעצם יסוד תשתיתה, בעת בריאת העולם ויצירת הימים קבע הקב"ה שיהא היום השביעי קדוש לשמו, וכדכתיב - ויקדש אותו (בראשית ב-ב). ובנוסח התפילה - אתה קדשת את יום השביעי לשמך. ומעיקרו נברא היום השביעי לשם מטרה זו, להיות יום ה'. כדאיתא במדרש - ימים יוצרו ולו אחד בהם - שלש מאות וששים וחמש ימים הם ימות החמה, ליחידו של עולם אחד מהם, איזו - - ר' יצחק אמר זה יום השבת (פסיקתא רבתי כג). ועוד איתא - אמר רבי לוי, את מוצא דברים הרבה ברא הקב"ה בעולם, ובירר לו אחד מהם, ברא שבעה ימים ובחר הקב"ה בשבת (במדב"ר ג-ח).

כלומר שיום השבת מתחילתו נברא להיות ליום ה', כי כללות הבריאה היא עבור הנבראים, כדכתיב 'והארץ נתן לבני אדם'. וברר לו הקב"ה יום אחד שביום זה תהיה כל הבריאה מיועדת עבורו לכבודו ולשמו.

וכיון שקבע יום זה עבורו וקדשו שיהא שלו, משום כך זו הדרך והאמצעי החשוב ביותר לעבוד את ה', מאחר שהקב"ה קבעו והועידו לעצמו, שיהיה יום זה כביכול חלקו בבריאה, ויהיה מתכבד שמו בעולם על ידי שיקדשו ויכבדו יום זה. וכעניין שאמרו -¬ שבת שמא דקודשא בריך הוא (מאמר הזוהר לסעודת צפרא דשבתא). ובמדרש - כל המענג את השבת כאילו הוא מכבד להקב"ה, שנאמר וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד (תנדב"א פכ"ו).

כשם שאנו מכבדים את הקב"ה על ידי כיבוד בית המקדש נוה קדשו, שמצווים אנו על מורא מקדש, 'מקומו של ה''. כך על ידי שמירת שבת שהוא 'יומו של ה', מתכבד שמו יתברך. וכמו שהשווה הכתוב - את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו.

אכן מצוות עבודת השבת נעלית יותר מעבודת המקדש, שהרי המחלל את קדושת המקדש ענשו כרת, ואילו המחלל את קדושת השבת ענשו סקילה. וזאת משום שאת השבת קידש ה' עבור עצמו כבר מעת בריאת העולם, שיהיה מושרש בתוך הבריאה יום המיוחד לו לבדו וקבעו לחלקו, ויעדו לכבודו שיעבדוהו על ידי קידוש יום זה. אבל מה ששיכן שמו במקדש, נוסף אחר כך עבור עם ישראל, מאהבתו אותם שרצה בהם לשכן שמו בתוכם. ועיין בגמרא - יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת, ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, כולכם חייבין בכבודי (יבמות ו.) וברמב"ן שם - ושמירת שבת כבוד הוא להקב"ה, יותר מכיבוד אב ואם ומבנין בית המקדש, ששמירת שבת אינה אלא לכבוד הקב"ה שברא עולמו בששת ימים, ובנין בית המקדש לכפרת ישראל ולהנאת כהנים.

עבודת עם ישראל את ה', באה בגוונים ואופנים שונים של עבודה, דהיינו - קרבנות, מקדש, תפילות, שבח והלל, השתחוואה, וכדומה. אך מכולם לא נאמרה בעשרת הדברות רק מצוות השבת, לקדש ולכבד את יומו של ה', והיינו כמו שנתבאר משום שהיא העבודה היסודית של עם ישראל לה' לכבדו על ידי שמירת השבת בקדושה.

ולכן המחלל את השבת חמור עוונו כל כך, כי אינו זלזול רק בסדרי עבודתו, אלא חילול בעניינו של הקב"ה בעצמו, בדבר שהוא קדוש ומיוחד לה', והרי זה כמזלזל בכבוד המלך בעצמו. וכמו שכתוב בנביא - ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל (יחזקאל כב - כו) וברש"י - ואחל - ונתחללתי.

ומשום כך נחשב המחלל את השבת בפרהסיא מומר לכל התורה, והרי הוא כעובדי ע"ז שיינם אסור. כי העובד עבודה זרה הוא מחלל את כבוד ה', באופן החמור ביותר. ומכיון ששמירת השבת היא כבוד ה' היסודי ביותר, לכן המחלל את השבת, הרי הוא כעובד ע"ז. שהמחלל את קדושת היום, הרי הוא מזלזל בכבוד המלך עצמו. (ובפרט שניתן לנו השבת כמתנה, הרי זה כמחלל כבודו של מלך בפלטרין שלו.)

ואכן שני מצוות אלו נאמרו בעשרת הדברות, 'לא יהיה לך', ו'זכור את יום השבת'. וכן בכמה מקומות בתורה נסמך מצוות השבת לאיסור עבודה זרה. כי אלו שני המצוות היסודיות של עבודת ה'. מחד לכבדו, ומאידך שלא לחללו.

וקדשתו מכל הזמנים

אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ, וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים (תפילת ליל שבת).

מעלתה של השבת וקדושתה יתר על כל מועדי ה', הוא בכך שכל המועדים הם ימים שאירעו בהם מאורעות של נס וענייני טובה לישראל מאת ה', ולכן הם נקבעו כזמני קודש שבהם חוגגים לפני ה' על כך שהעניק טובה לישראל, ועל הקשר והדביקות שיש לישראל עם הקב"ה. ומשום כך כתיב במועדים - 'מועדיכם' (במדבר י-י, כט-לט). כי מהותם ותוכנם שהם מועדים של עם ישראל. מה שאין כן 'שבת קודש', סיבת קביעות היום, הוא מצד עניינו של הקב"ה, שכילה מלאכתו ביום השביעי ושבת בו מכל מלאכתו. - ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו וגו'.

ומשום כך לא מצינו בתורה לשון 'שבתותיכם', כמו שכתוב במועדים 'מועדיכם', כי ימי השבת אין הם שבתות עם ישראל, השבתות הם - שבתות ה' (ויקרא כג-לח). את 'שבתותי' תשמורו (שמות לא). שבת היום לה' (שם טז-כה). ועיין באבן-עזרא - השבת לא תקרא שבתכם כי אם שבת ה' (שם לה-ג). מהותו ותוכנו של השבת שהוא יום מיוחד לה', אשר ביום זה היה לפניו שביתה ומנוחה, ולכן חיבבו ויחדו וקדשו לשמו.

מקדש השבת ומברך שביעי ומניח בקדושה לעם מדושני עונג

במהותו של יום השבת, אנו מוצאים שלשה יסודות מרכזיים, שנתפרשו בתורה ובדברי חז"ל. השבת הוא - א. יום מבורך. ב. יום קדוש. ג. יום מנוחה.

ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו (בראשית ב-ג). על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו (שמות כ-יא). בפסוקים אלו נאמרו שני המעלות המייחדים את היום השביעי, ויוצרים את מהותו של יום השבת - ה' ברך את יום השבת, וקידש את יום השבת. מציאותו של השבת היא, שהוא 'יום מבורך', והוא 'יום קדוש'. ועוד מצינו בתפילות שתיקנו חז"ל עניין שלישי שישנו במהות השבת. שהוא 'יום מנוחה'. - ותתן לנו ה' וכו' שבתות למנוחה. וכן - יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. ובברכת ההפטרה - שנתת לנו לקדושה ולמנוחה.

ומעלה זו שנתייחד בה היום השביעי ליום מנוחה נקבע בעצם מציאותו של היום השביעי, בעת שהיה 'וישבות ביום השביעי'. וכדאיתא בחז"ל המובא ברש"י - מה היה העולם חסר, מנוחה, באה שבת באה מנוחה (בראשית ב-ב). ובמדרש - מה נברא בו לאחר ששבת, שאנן ונחת שלווה והשקט (בר"ר י-ט). כלומר שעל ידי שביתת הקב"ה ביום השביעי, נעשה בו מציאות של יום מנוחה.

והם איפוא שלש מעלות, המייחדים את היום השביעי מכל הימים - 'ויברך', 'ויקדש', ו'יום מנוחה'.

שלשה יסודות אלו שבשבת, מפורשים הם בסיום תפילת 'מעין שבע' (ברכת 'מגן אבות') - מקדש השבת, ומברך שביעי, ומניח בקדושה לעם מדושני עונג. נזכרו בזה שלשה יסודות אלו של מציאות השבת, קדושת השבת - 'מקדש השבת', ברכת השבת - 'ומברך שביעי', מנוחת השבת - 'ומניח בקדושה לעם מדושני עונג'. ומצינו כן בחז"ל – בששת ימי המעשה פעלתי את העולם, ובשבת נחתי. לפיכך נתתי להם ששת ימי מלאכה, ויום השביעי ברכה קדושה ומנוחה לי ולהם וכו' (פרדר"א פי"ח). הרי מפורש שענין השבת כולל שלשה ענינים אלו, 'ברכה' 'קדושה' ו'מנוחה'.

שבת - מתנה וצווי

בפשטות הדברים, הברכה שברך ה' את יום השבת "ויברך אלוקים את יום השביעי" - הוא מתנה של מציאות שנתן ה' ליום השביעי, שיהיה יום זה מבורך, ויהיה בו ברכה ושבח דהיינו שכל צרכי יום זה מצויים לפני האדם בלא טורח, ובתוספת ריבוי, כמו שהיה בירידת המן, וגם יש בהם שבח מיוחד בטעמם וריחם, כמו שדרשו חז"ל במן - לחם משנה – לחם משונה, אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו (רש"י שמות טז-כב). ופשוט שאין זה רק במאכלים, כי אם כל חלקי הבריאה יהיו ביום זה מוצלחים ומבורכים ובטעם משובח. אכן נוסף על המציאות של הברכה - יש בזה גם צווי, מצוה והלכה שצריך לנהוג בו הנהגות ברכה, כדי שיהיה יום מבורך. להוסיף ולאכול בו שלש סעודות וגם להרבות במעדנים, כדאיתא בשו"ע - ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו (סי' רנ סעי' ב).

כמו"כ הקדושה שנתן ה' לשבת "ויקדש אותו" - יש בזה הן מתנה והן ציווי. בפשוטו, הקדושה הוא יעוד ותפקיד אשר מוטל על הנבראים, שאת היום הזה יקדשו לשמו, ולא יעשו בו מלאכתם וחפציהם כלל, (ויותר מזה איתא בירושלמי (שבת פרק ט"ו הלכה ג) בדוחק התירו בשאלת שלום בשבת.) אלא יעסקו בו בכבוד ה' ועבודתו, וכן יכבדו את היום הזה כראוי ליום קדוש לה'.

אך נוסף על הציווי, יש בו גם מציאות של קדושה, דהיינו, שביום זה שורה בבריאה קדושת ה', כלומר מורגשת ומושגת יותר מציאות שכינתו בעולם. וכוח ניתן באדם לראות עומק חכמת ה' בבריאה וגודל מעשיו. ביום זה ידיעת ה' מתבהרת ומתיישבת על הלב, והלב פתוח להתעורר ברגשות קודש מרוממות ה' וקדושתו, והנפש הומה ומתרגשת מיחודו ואחדותו ית"ש.
וכמו כן מה שניתן השבת ל'מנוחה', יש בזה שני הצדדים, שהיא גם מצוה המוטלת עלינו לעשותו ליום מנוחה, ולא לעסוק בשום עניין של עמל מלאכה דאגה וטורח. וכן יש בזה גם מציאות ומתנה של מנוחה, נשמה יתירה שהקב"ה נותן באדם, שעל ידה יהיה לו מנוחה ומרגוע ושלוות הנפש. וכמו שתיקנו בתפילת מנחה - מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה, והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה, יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם.

ישדר לן שופריה ונחזי ביקריה

מענייני קדושת השבת הוא, שהשבת הוא יום בו נותן ה' לעמו ישראל, כח להשכיל ולהשיג את תפארת גדולתו ורוממות עצם קדושתו, ומראה להם זיו שכינתו. וכלשון האריז"ל בזמירותיו - ישדר לן שופריה ונחזי ביקריה (זמר לצפרא דשבתא).

וראה דבריו הנפלאים של הרשב"א - שיום השבת נתקדש וכו' שישרה בו כבודו ותפארתו יתברך (חידושי אגדות תענית פרק ד). ועיין בספר בית הלוי על התורה - בשבת חידש בהעולם, דגם בזה העולם בתוך הבריאה, יהיה גילוי כבוד שמו יתברך, פירוש דגם בזה העולם יהיה מקום ויכולת להיות משיגים כבודו יתברך וכו' (פרשת בראשית).

וזה עומק הכוונה בנוסח התפילה - לק-ל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו. שביום זה כבודו של ה' יותר נגלה ונראה בבריאה.

ועיין ב'שערי תשובה' (סי' רסז) שהביא בשם האריז"ל שאף שבימות החול צריך להתפלל בעצימת עיניו, אבל בשבת אין להתפלל בעיניים סגורות. והוא מבואר לפי הנ"ל. כי שבת הוא יום של ראיית ה', פנים בפנים. כלומר שבשבת ניתן לנו רשות לחזות בנועם זיו ה', ואדרבא היינו מצוותו, מעבודת השבת היא להתבונן ולהשיג בידיעת ה'. ואכן בשבת נותן הקב"ה לעמו ישראל יותר הרגשה ותבונה להשגה גדולה זו, וכמו שכתב האריז"ל בזמירותיו - בני היכלא דכסיפין למחזי זיו דזעיר אנפין, יהון הכא בהאי תכא (זמר לסעודה שלישית). שבשבת קודש הקב"ה מראה זיו שכינתו לעם ישראל. והוא מעבודת ה' הנשגבה אשר ביום שבת קודש, שמוטל עלינו ביום זה, להתבונן בעומק השגתינו ברוממות קדושתו ית"ש, ומתוך כך לפארו ולרוממו להעריצו ולהקדישו.

ואיתא בתוספות - מכנף הארץ זמירות שמענו - כתוב בתשובת הגאונים, שאין בני ארץ ישראל אומרים קדושה אלא בשבת, דכתיב (ישעיה ו) גבי חיות, שש כנפים לאחד, וכל כנף הוא אומר שירה אחת ביום, בששת ימי החול, וכשיגיע שבת אומרים החיות לפני המקום, רבש"ע אין לנו עוד כנף, והקב"ה משיב להם יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה, שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו (סנהדרין דף לז: תוד"ה מכנף). ונראה בביאור העניין, כי בימות החול אנו רואים בארץ את מעשי ה', ובזה מהללים אותו על גבורותיו ונפלאותיו וחכמתו. אך השבח של 'קדושה', אומרים רק המלאכים. כי רק השרפים דכתיב בהו - שרפים עומדים ממעל לו (ישעיה ו). מכיון שהם קרובים אל ה' ומחמת קירבתם הם יכולים כביכול לראותו ולהשיג את קדושתו ועצמותו יתברך, ולכן הם מעריצים ואומרים - קדוש קדוש קדוש ה' צבא-ות (שם). אכן ביום השבת, כאשר הקב"ה מראה את כבודו לעם ישראל, וזוכים כביכול לראות את הקב"ה גם מצד עצם מציאותו קדושתו ורוממותו. אז משוררים עם ישראל ואומרים 'קדוש', כמו השרפים. וזה הביאור בנוסח ברכת יוצר שבשבת אומרים - הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו אין קדוש כה'. דבימות החול, המלאכים הם המודים ומשבחים ואומרים קדוש, אולם בשבת קודש, אין אומרים שירה רק בשמים, אלא 'הכל' יודוך ו'הכל' ישבחוך, ו'הכל' יאמרו אין קדוש כה', גם בשמים וגם בארץ.

וכמו כן, קידש ה' את יום השבת, להיות האדם מסוגל בו להשגת סודות התורה מעמקיה ורזיה, וכמו שכתב האריז"ל - ויחזי לן סתריה דאתאמר בלחישא. תגלון פתגמין ותימרון חידושא (זמירות לצפרא דשבתא). ועיין בדרישה - יום השבת הוא מוכן ומזומן ללמוד בו, שיש לו סגולה מצד יתרון הנפש שבאדם בשבת, להועיל לכל מבקש תורה (או"ח סי' תל). ובלבוש - אנו משיגים חכמה יתירה בשבת, לפי שהוא יום מוכן לכל השגה (או"ח רפא). וכן כתב בספר ראשית חכמה - ביום שבת מצד נשמה היתירה הבאה, ירגיש בנפשו תענוג נפלא, ואם חכם הוא על ידה יתגלו לו רזי תורה, כמו שראיתי זה בעיני במורי ע"ה (הוא הרמ"ק) וחכמים כיוצא בו (שער האהבה - פרק ו'). ועיין במה שאמרו בגמרא - רבי יוחנן ור"ש בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא (גיטין ס.) וכתב שם בהגהות מהריעב"ץ דספרא דאגדתא היינו - חכמת האמת שאנו קוראים קבלה וכו', והיו מעיינין בשבת בדברי אגדה שמושכת הלב, מפני עונג שבת, וקדושת היום מסייעת להשכיל ולהבין בחכמה הנעלמה, קודש קדשים היא, ואמרו רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, עסוק באגדה. ועיין בספר 'פרי צדיק' שכתב על תלמידי חכמים בשבת קודש - בכוחם להשיג מדריגות גבוהות והתגלות סודות התורה בקרב לבבם מה שאי אפשר להוציאם מן השפה ולחוץ ולבוא להתגלות שבפה כלל (קדושת שבת סוף מאמר א'). ומרן ה'חזון איש' אמר על סברא מסויימת - סברא כזאת, אי אפשר לעמוד על עריבותה, כי אם בליל שבת קודש, כשזוכה האדם לנשמה יתירה (החזו"א בדורותיו עמוד קנ).

מתנה טובה

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר 'לדעת כי אני ה' מקדישכם'. תניא נמי הכי, לדעת כי אני ה' מקדישכם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם (שבת י:). כי באמת יש במצוות מנוחת השבת עניין פלא, וכי משום שהקב"ה נח ביום השביעי, הכי משום כך יש לישראל לנוח בו גם הם. והרי הקב"ה הוא זה אשר נח וינפש, ומה שייך שתיקבע מנוחה זו לישראל. אלא וודאי שיש כאן מתנה שהקב"ה נותן את השבת שלו, ומעניקה לישראל כמתנה. בפרשה זו, השבת באה בבחינת נתינה ומתנה טובה, שהקב"ה נותן את עצם השבת לישראל, ואכן רק כאן נכתב שהשבת היא 'לכם', כלומר, שהשבת עצמה נתונה במתנה לישראל, כי ה'מנוחה' היא עצם השבת, ומצוות השביתה שבפרשה זו, היא שישראל יעשו אותו ליום מנוחה להם.

וזהו מה שאמרו 'מתנה טובה יש לי בבית גנזי'. 'בית גנזי', היינו שהוא סגולת מלכים שלו שחביבה עליו, ואינו עניין ששייך לכל העם ועבדי המלוכה, ולא מצינו לשונות אלו - 'מתנה טובה יש לי', 'בבית גנזי', בשום מצוה מן התורה, אלא בשבת קודש, באשר השבת הוא ביסודו דבר פרטי של המלך מבית גנזיו, אלא שמרוב חביבותו לעם ישראל נתנה להם במתנה.

וזה עומק משמעות פסוק זה - אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם. השבת היא אות נשגב על מעלתם וקדושתם והדביקות שיש להם עם הקב"ה, [שעם ישראל הם נציגיו ומקיימים את שבת קדשו של ה' בעולם.] וברש"י - כי אות היא ביני וביניכם - אות גדולה היא בינינו, שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה. ועיין ברשב"ם שם - כי אות היא - שאתם שובתים כמוני לפי שאתם עמי. כלומר שניתן לישראל "יום מנוחתו" של ה', והוא אות גדולה להם, שמכאן רואים את גדולתם של ישראל, בזה שהקב"ה משתף את ישראל בעניינים שלו כביכול, שנותן להם את יום מנוחתו, ומנחיל להם את שבת קדשו. והוא מה שאומרים בתפילת מנחה - תפארת גדולה ועטרת ישועה, יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. עצם נתינת השבת היא תפארת ועטרת על גדולתם של ישראל.

משל למלך יושב ומטרונה יושבת כנגדו

במדרש - א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, בנוהג שבעולם, 'מלך ומטרונה יושבין ומסיחין זה עם זה וכו', כך השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה, שנאמר 'ביני ובין בני ישראל'(דב"ר א - כא). ובלשון אחרת - ביני ובין בני ישראל וגו' משל 'למלך יושב ומטרונא יושבת כנגדו' (שמו"ר כה-יא).

זהו עניין נשגב המתגלה בשבת, כי מציאות זו של 'מתנה טובה', הוא דבר נפלא. שאיך יתכן לתת לנו דבר שאינו קשור אלינו. וכשם שאין שום משמעות וטעם בכך שהאומות יחוגו את חג המצות, שהרי לא הם שיצאו ממצרים, ומה להם לחגוג על חירות שלא ניתנה להם. וגם אין שייך ש'יתנו' להם את החג במתנה, שאין לכך שום משמעות.

אלא שנתינת מתנה זו לישראל, נובעת מן הסוד הנשגב, שיש לנו בקשר עם ה', המעלה הרוממה והדביקות הפנימית שיש לכנסת ישראל והקב"ה. באופן שהקב"ה רואה את ישראל בבחינת בני משפחת המלך. ולא זו בלבד אלא כנסת ישראל נחשבת כרעיה ומטרוניתא למלך, היחס המרומם אשר עליו סובב כל מגילת "שיר השירים". ומצד בחינה זו כנסת ישראל יש לה חלק ושיתוף בענייניו העצמיים של המלך. ורק מתוך כך, שייך ליתן לישראל את יום מנוחת ה', שיהיה גם להם ליום מנוחה. נתינת מנוחת השבת, היא האות הנשגב, על גדולת וקדושת ישראל. 'אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם'. סוד זה שהיחס בין הקב"ה לכנסת ישראל הוא בבחינת 'דוד ורעיה' - 'מלך ומטרוניתא', נלמד ונדרש מפרשה זו, כי ענייניו הפרטיים של המלך, אין שייכות לעמו ועבדיו שישתתפו בהם. אבל המטרוניתא משתתפת בענייניו של המלך, ורק מתוך יחס זה יש משמעות לכך שניתן להם עצם השבת ומנוחתו, שיעשו אותו וינוחו בו, ויהיו שמחים יחד עם המלך ומשתתפים ביום שמחתו. וכלשון המדרש - ויום השביעי ברכה קדושה ומנוחה 'לי ולהם' (פרדר"א פי"ח).

ואכן בשבת נתוסף קדושה בכל אחד מישראל בכדי שיזכו להחשב במדריגה זו כמלך ומטרוניתא, ושורה על כל אחד רוח קדושה והשראת רוממות, ומתחדש בו צלם ודמות אלוקים, שעל ידי זה תהיה כנסת ישראל כמטרוניתא להקב"ה, שתוכל להשתתף בענייניו ולזכות למנוחת השבת. והוא מה שדרשו במכילתא - ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם - מגיד שהשבת מוספת קדושה על ישראל (מכילתא פרשת כי תשא).

ומהאי טעמא נהגו ישראל לומר לקראת שבת שיר השירים ואשת חיל, כי בשבת משתקפת בחינת יחס זה בין הקב"ה ועם ישראל, כדוד ורעיה.

ועוד דרשו שם על הפסוק 'כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדישכם' - כי אני ה' מקדישכם - לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה. נמצינו למדין, שהוא מעין קדושת העולם הבא. וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת לעולם שכולו שבת. (מכילתא פר' כי תשא). כלומר שהשבת הוא אות שממנו אנו יודעים שנזכה לעולם הבא.

כלומר כי העולם הבא הרי הוא עולמו של הקב"ה, ואין בו חלק לנבראים. אולם מתוך שנתן ה' את השבת לישראל, למרות שהוא יומו שלו, אין זה אלא משום שישראל כל כך מאוחדים עם הקב"ה, עד שמשתף אותם בענייניו. ואם כן הרי זה אות כי הוא עתיד לקדש אותנו לעולם הבא, להיות עמו בעולמו. שמאותו הטעם שנתן לנו את השבת, גם יתן לנו חלק בעולם הבא. והבן.

סעודתא דמלכא

לפי מה שנתבאר ששבת קודש היא יומו של הקב"ה, אלא שהעניק לנו מתנה טובה מבית גנזיו, והנחילנו את שבת 'קדשו', להיות משתתפים עמו בעשיית יומו שלו. הרי משום כך הסעודות שאנו עושים בשבת קודש, נחשבות כסעודת ה'. סעודת שבת היא סעודת המלך, כדאיתא בזוהר - אתקינו סעודתא דמלכא. דא היא סעודתא דקוב"ה (מאמר הזוהר לסעודת ליל שבת). וכנסת ישראל שהיא בחינת 'מטרוניתא', כביכול מסבה עמו בסעודתו. ומשום כך, איתא שראוי לסדר את הבית כמו המקדש, כלומר לעשות ככל האפשר שיהיה הבית דומה לבית ה'. עיין 'באר היטב' (סי' רסב) האריז"ל הקפיד מאד לאכול על שולחן של ארבע רגלים, דוגמת שולחן המקדש. והוא מה שתיקן האריז"ל בזמירותיו - אסדר לדרומא מנרתא דסתימא ושולחן עם נהמא בצפונא ארשין (זמר לליל שבת). כלומר שראוי לסדר את הבית שיהא כדוגמת בית המקדש, בית ה'. שיהיה השולחן בצפון ומנורה בדרום, משום שנרות השבת הם דוגמת המנורה שבבית המקדש, והשולחן עם הלחם הם דוגמת השולחן ולחם הפנים שהיה במקדש. וכן איתא שם מהאריז"ל לסדר י"ב לחמים כדוגמת לחם הפנים, שכינתא תתעטר בשית נהמי לסטר.

וכיון שסעודת השבת היא סעודת ה', אם כן גם מאכלי שבת, הם בחינת מאכלים משולחן גבוה, שאנו מסובים על תכא דרחמנא, והמאכלים כאכילת קדשים. וכך כתב בספר עשרה מאמרות להרמ"ע מפאנו - ונחשב סעודת שבת כאכילת קדשים (מאמר חקור דין ח"א פכ"א). וכן בהרבה מספה"ק. והכי איתא מהגר"א - וצוה לנו השי"ת ב"ה להתענג באכילה ושתיה והוא קודש כמו שהיה אכילת הקרבנות (אדרת אליהו בראשית ב-ט).

ומכיוון שמסבים עם המלך בסעודה בידידות, אזי בעידן חדוותא זה, הוא עת רצון שהמלך ימלא משאלותינו מתוך קירבה וחביבות. וכעין שמצינו שאמר המלך לאסתר המלכה במשתה היין, "מה שאלתך ותנתן לך, ומה בקשתך ותעש". בקשה זו של שבת אין היא באה בצורה של תחנונים, אלא שכאשר המלך והמלכה מסבים בסעודה, אזי המלך מעצמו חפץ למלא רצונה של המטרוניתא, ושואל אותה 'מה שאלתך ותנתן לך, ומה בקשתך ותעש'.

והוא מה שאמרו בגמרא - אמר רב יהודה אמר רב, כל המענג את השבת, נותנין לו משאלות לבו, שנאמר (תהילים לז-ד) והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך (שבת קיח:). ובתקוני זוהר - צלותא דשבתא וכו' ובה צלותא דבר נש מקובלת קדם ה' (תקון כ"א דף מה:). ועיין בספר 'מגלה עמוקות' - בשבת יושב הקב"ה וממתין לתפילות ישראל (ספר רמזי שבת אות תרכ"ח).

ונראה דמהאי טעמא מצינו במה שנהגו ישראל לשורר בתוך זמירות שבת כמה וכמה בקשות ומשאלות, [אף ששבת אינו זמן תפילה ותחנונים]. דהכוונה בזה, להזכיר בקשות בתוך הזמירות דרך רמז ושירה, ומתוך ידידות וחביבות, דכיון שמסבים יחד, הרי מתוך כך בוודאי ימלא כל בקשותינו ומשאלותינו. וזה כוונת המשורר - קום קרא אליו יחיש לאמצך (זמר מנוחה ושמחה). כלומר כי בזמן זה של קירבה וידידות ימהר ויחיש למלא בקשתו, לחזקו ולאמצו.

טועמיה חיים זכו

טועמיה חיים זכו (מוסף לש"ק) - חז"ל הגדירו במטבע התפילה כי הטעימה של שבת הוא טעם של "חיים". כלומר שמשמעותה ומהותה של הרגשת השבת היא הרגשה של חיים.

וביאור הדבר הוא שזה ממצוות השבת לעשותו יום שביתה ומנוחה שלימה, דוגמת שביתתו של הקב"ה, כשם שהיה אצל הקב"ה, שכל ששת הימים עסק בשיכלול העולם ותיקונו והכנתו, וביום השבת היה הכל מוכן ומושלם ומתוקן, והיה לו נחת רוח מעולמו. כך היא השביתה של שבת, כל ימות החול האדם עוסק וטורח בהכנת הדברים ותיקונם, ואין דעתו מיושבת ואין לבו פנוי לחיים עצמם. כל הימים טרודים הבריות אצים ורצים, ואין הם חיים את החיים בעצמם. אבל יום השבת הוא 'יום החיים', דהיינו שאין מתעסקים בו בפעולות של הכנה ותיקון, אלא חיים בו את עצם החיים. והוא עניין הכתוב - והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו (שמות טז-ה). כלומר שימות החול הם 'ימי ההכנה', ושבת הוא יום החיים שבו אין הכנה אלא הכל מוכן ועומד, וממילא הוא יום חיים של שלימות ושלווה. וזוהי המנוחה האמיתית - מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלווה והשקט ובטח.

ועיין ברבינו חננאל על מאמר הגמרא - נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת וכו' שנאמר שבת וינפש, כיון ששבת וי אבדה נפש (ביצה טז.). ופירש - שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי, כלומר כל שנבראו בעולם, להתענג מהן נשמתן ביום השביעי נבראו, ומתרווחות ומתגדלות בשבת. מבואר בדבריו שהשבת הוא היום שבו ניתן להתענג לנשמה, וכל ששת הימים הם ימים המכינים לו, ואין הנפש גדולה דיה - בימים אלו - להתענג ממה שנברא, כיון שתפקידם להיות ימי הכנה. וביום השבת שהוא יום החיים והעונג, הנשמות מתרווחות ומתגדלות, שיהיה בידם לחיות ולהתענג מכל הבריאה.
וכן הוא גם בענייני עבודת ה', שבשבת אין העבודה בדרך מלחמה ועמל, אלא בדרך של התענגות על ה' שזה מציאות של "חיים זכו". וכמו שכתב ב"בית הלוי" על התורה - המצוות חלוקים על שני בחינות, יש מצוות שהם נגד הטבע כמו שבירת התאוה וההרחקה מהם. ובשבת המצוה להתענג בתענוגים, דבשבת אין המצוה לשבור הטבע, רק לקדש הטבע ולתקנו, ולהעלותו לקדושה וכו', וידידי הרב הגאון וכו' אמר דיש לומר דזהו כוונת המדרש קהלת, טוב מלא כף נחת ממלוא חפניים עמל, ואמרו מלא כף נחת בשבת, ממלוא חפנים עמל בימות החול, דעבודה זו טובה מזו (פרשת בראשית).

וב"חתם סופר" על התורה - לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת - כי מהראוי שבכל השבוע תהיה אש האהבה ודביקות בה' בוער בלבו על ידי המצאת חוץ, עסק התורה ועבודת ה', עד שבהגיע תור שבת קודש תהיה שלהבת עולה מאליה רשפיה רשפי אש שלהבתיה. ועל זאת המלאכה מלאכת הקודש ציוה פה שנעשה ששת ימים, באופן שיום השביעי יהיה קדוש מאליו וכו' (פרשת ויקהל).

ועיין "שפת אמת" - כי ה' יתברך נתן יום השבת למנוחה, שכל העבודות המוטלין על האדם יעשה רק בימי המעשה, ובשבת קודש אין צריך עבודה בשום דבר אף במלחמת היצה"ר, דכתיב ששת ימים תעבוד. ואם היינו מקיימין העבודה כראוי אז ביום השביעי כו' - לה'. ומה שאין מרגישין המנוחה כראוי בשבת, הוא ע"י חסרון עבודה בחול כמו שאמרו מי שטרח בע"ש יאכל בשבת (יתרו תרל"ו). ובשם הס"ק מסלונים מובא - בא שבת בא מנוחה - רצה לומר כי בימות החול על האדם להיאבק תמיד במלחמת היצר, אבל בשבת הרי ע"י שמשיג הארה והחומר מזדכך, נמשך גם החומר לעשות רצונו יתברך, ואז באה מנוחת שלום ושלוה שרויה ביניהם, מנוחת אהבה ונדבה וכו' (תורת אבות - שבת אות ר). ובזה השבת הוא מעין העולם הבא. וכפי שמשלו חז"ל על עולם הבא - מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת (ע"ז ג.). כי העולם הזה הוא הפרוזדור עולם ההכנה והמעשה - היום לעשותם. והעולם הבא הוא הטרקלין, עולם החיים - מחר לקבל שכרם (עירובין כב.).



how to cheat on your wife nexwebsites.com wife wants to cheat
will my boyfriend cheat vancouverpaddlewheeler.com my boyfriend cheated on me with my best friend
how to cheat on wife dating for married wife cheaters
women will cheat tracyawheeler.com my boyfriend cheated on me quotes

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.