אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

היחס הנכון לנטילת תענוג והנאה מהעולם הזה

'לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים

הרב מינצברג





א.

הדרך הנכונה והראויה בעניין נטילה מהנאות העולם הזה, הוא נושא עדין התלוי בהבחנות דקות, ועל כן שוררת בו חוסר בהירות, הגורמים לרבים לבוא לידי שיבוש. ובטרם נבוא להגדיר מה הם האופנים שנכון וראוי להתנהג בהם. יש לקבוע תחילה עיקר הדבר ביסודו, האם עצם הנטילה וההזדקקות להנאת העוה"ז היא מציאות שלילית ופסולה, או אדרבה היא חיובית וראויה. ורק כשיש פגם בצורת הנטילה או משום גדר וסייג, אזי היא בלתי רצויה.
קיימת נטיה בקרב ההמון, להכריע כל שאלה בקיצוניות, כלומר שכל דבר יהא נחתך בגוונים חדים לכאן או לכאן. אולם גישה זו רדודה היא ואינה נכונה ובפרט בעניינים עדינים ומורכבים.

כן הוא הדבר ביחס לנושא זה של הנאות העוה"ז, שנדמה לרבים כאילו אך שני צדדים מנוגדים קיימים בתשובת שאלה זאת. כלומר האם מותר לו לאדם להתענג בתענוגים כאוות נפשו בלי שום הגבלה, או האם כל אכילה וכל תענוג היא שלילית ופגומה וכניעה לחומר, ואין ראוי לאדם ליהנות בטובות העוה"ז כלל.

אך באמת ישנם בזה הרבה גוונים ודרגות רבות זו למעלה מזו, ובעז"ה נבארם להלן.
והנה בחז"ל מצינו מאמרים הנוטים לצד אחד ומאידך ישנם מאמרים הנוטים לצד שכנגד, ובספרי המוסר האריכו ליישב ולהגדיר את הדברים, ועיין בספר 'מסילת ישרים' (פרק יג בביאור מידת הפרישות) המביא מאמרי חז"ל השונים, מצד אחד המאמר - 'לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים' (ירושלמי נדרים פט). וכן - 'עתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, דכתיב (קהלת ב). וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם'. (ירושלמי קדושין פד). וכן אמרו – אסור לאדם שיסגף עצמו, דדרשינן 'ויהי האדם לנפש חיה - נשמה שנתתי בך החייה' (תענית כב:), ואמרו - 'כל היושב בתענית נקרא חוטא' (שם יא.). והלל היה קורא על עצמו את הפסוק – 'גומל נפשו איש חסד' (משלי יא) על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים (ויקרא רבה לד).

ולעומת זאת מביא שם כמה מאמרי חז"ל המורים על חיוב הפרישות, והיינו מה שאמרו - 'קדש עצמך במותר לך' (יבמות כ). ובתורת כהנים – 'קדושים תהיו - פרושים תהיו'. וכן איתא - 'כל היושב בתענית נקרא קדוש קל וחומר מנזיר (תענית יא). ואמרו ברבינו הקדוש, שבשעת מיתתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר, גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה שלי (כתובות קד). וכן איתא - 'סעודה שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה' (גיטין ע.). עוד אמרו - 'עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו' (תנדב"א כו).

וראה שם במסילת ישרים שקבע בזה כלל יסודי שכל מה שנצרך לאדם לקיומו ולניהול חיים כתיקונם, נכון וראוי להשתמש בו וליהנות ממנו, ואם מונע עצמו מן השיעור הנצרך לזה, על כך נאמר שנקרא חוטא. וכל מה שאינו לצורך הנ"ל יש לו לאדם למשוך את ידיו ולסלק את עצמו הימנו. ותלוי הדבר בכל אדם לפי שיעורו מה הוא המוכרח לו לבריאות גופו ושלוות נפשו וישוב דעתו. וכן כתב בשל"ה (חלק עשרה מאמרות מאמר שביעי אות יד).
וכלל גדול זה עדיין נצרך לפרט, וגם צריך תבונה ודעה להשכיל לעמוד על המידה הנכונה מה נחשב מוכרח ונצרך, והוא דבר המסור ללב כל אחד ואחד.

ב.

ותחילה נבאר מהו הטעם שכל אכילות והנאות שאינם נצרכים לאדם לצורך בריאותו ולצורך יישוב דעתו יש לו להימנע מהם, והיכן מקור יסודו בתורה.

א) המכשול העיקרי שבהנאות העוה"ז, הוא הסכנה שההשתעבדות אליהם תגבר על קיום התורה והמצוות. דכאשר האדם יתרגל ויתמכר אליהם, אזי כאשר יבוא לניגוד בין הנאותיו למצוות התורה עלול להעדיף חלילה את הנאתו על פני ההנהגה הישרה. ולהורות לעצמו היתרים דחוקים על מנת למלא תאוותיו.

וכמו שכתב המסילת ישרים שם – 'מלוי הכרס מושך אחריו פריקת העול, ומשתה היין מושך אחריו שאר דברים רעים. כל שכן שבהיות האדם מרגיל עצמו לשבוע מאכילה ושתיה, - - מכניס עצמו בתוקף עמל הסחורה ויגיעת הקנין לשתהיה שולחנו ערוכה כרצונו, ומסיר עצמו מן העבודה ומן התורה ומן התפילה, מה שהיה נפטר מכל זה אם מתחילתו לא משך עצמו בהנאות אלה'.

וכן אם יורגל לקחת הנאות עלול הגוף להימשך וליטול יותר מן הראוי. לפיכך יש לו לאדם להרגיל את עצמו, שלא ליטול ככל אשר יתאווה, רק במידה נכונה, ולא לקחת הנאות כפי מלוא המידה האפשרית, כי אם לא ירגיל עצמו להשים גבול לתאוותיו אזי גם כאשר יגיע לידי דברי איסור יקשה בעיניו לעצור בעד יצרו.

ודבר זה יסודו בתורה במה שדרשו חז"ל 'ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי' (יבמות כא.). ופשוט שנוסף על המשמרת הכללית שקבעו חז"ל צריך כל אדם לפי מידתו לשים הרחקות וגדרים להישמר מן החטא.

[וכל הנ"ל הוא נוסף לזה שההתעסקות בהנאות עוה"ז גוזל זמן רב, וכשהוא שקוע בזה אזי כמעט ולא נשאר זמן לתורה ולתפילה ולדקדוק בקיום המצוות, וכן עצם ריבוי האכילה מביא לכבדות ושינה יתירה, ומאבד חלק גדול מחייו על דברי הבל.]

ב) אכן לבד מהגדר והסייג ובזבוז הזמן, יש עוד פגם בהימשכות אחר ענייני העוה"ז מצד עצמם. שכן פחיתות וגנאי הוא לאדם, כאשר הגוף והחומר נעשים למרכז חייו, ועיקר עניינו הוא האכילה והשתיה המנוחה והתענוג, וענייניו הרוחניים הם רק כבדרך אגב. [ויש גרוע מזה, שהם נעשים כטפלים ומשמשים לגוף. כאשר הערך העליון אצלו, הוא האכילה והתענוג הבהמיים, אלא בכדי שיהיה לו רוחב לב... לאכילה ושתיה, הוא מתבל אותם בדברי תורה ורגשי נפש. ואז נמצא ששפחה תירש גבירתה, שהנשמה העילאית נעשית כמשרת לגוף הבהמי. (ועיין דבריו הנפלאים של רש"י בפרשת המתאווים (במדבר יא,כ) ד"ה 'את ה' אשר בקרבכם' – 'אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו'.)]
מצד דבר זה הפגם הוא, משום שכאשר הוא שקוע בהנאות עוה"ז אזי הם נעשים מרכז עניינו של האדם, ועיקר שאיפתו ומגמתו מצטמצמת בהנאות העולם, ואז הרי הוא שפל כבהמה. ודבר זה נמדד הן במידת הערך אשר הוא מייחס לזה ובמקום שתופס הדבר בליבו. וגם בשיעור והכמות של הנטילה, כי מה שהוא עיקר עניינו של האדם הריהו עוסק בו בהרחבה כפי מידת היכולת, אבל דבר שבא רק לעזר וסיוע עוסק בו רק במידה מצומצמת הנצרכת ותו לא.

ג.

והנה מצינו בתורה שלש מצוות שתוכנן שייך לשני העניינים הנ"ל, והם שלש דרגות זו למעלה מזו.

א) הדרגה הגרועה ביותר בזה היא המבוארת בפרשת בן סורר ומורה, ואשר כינתה אותה תורה - 'זולל וסובא'. שהיא מידה פחותה ושפלה, דהיינו אכילה ושתיה במידה גדושה ויתירה מעבר לכל מידה. וזהו עיקר חטאו של 'בן סורר ומורה', שהוא – 'זולל וסובא'. דהיינו שהוא להוט להיטות יתירה ועט על היין והבשר בצורה מופרזת. ועל זה אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, כי סגנון חיים זה יביא אותו בעל כרחו לדרך אבדון.

וצריך לדעת שעניין זה הוא לא רק באכילה ושתיה, אלא אותו רעיון קיים בכל ענייני העולם הזה. ממון ורכוש, בתים וכלים, שירה וריקודים, שיחת רעים וטיולים. אם נוטלים אותם במידה גדושה ויתירה, זה בחינת זולל וסובא.

ב) אזהרה נוספת שמצינו בתורה בעניין זה הוא בפרשת המלך 'לא ירבה' והוא הדרגה השניה בזה. לא ירבה לו סוסים.. ולא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. ואם כי המצווה נאמרה רק במלך, היינו משום שאצלו מצוי הריבוי, וצריך להזהירו על זה, אבל רעיון האיסור קיים אצל כל איש יהודי.

וטעם הדבר גילתה התורה - ולא יסור לבבו. דהיינו שגם אם האדם עדיין לא הגיע עד לשפלות של זולל וסובא אבל גם ליטול ולבקש הנאות במידה מרובה גורמת להסרת הלב מן התורה. הדבר המרכזי והעסק העיקרי של איש ישראל הוא להיות משרת נאמן לה' לעבדו ולשמור מצותיו, ובזה צריך להרבות, וככל שירבה הרי זה משובח, כי זה אכן ציר חיי היהודי. אבל העסק בקנייני עוה"ז, צריך להיות במידה בינונית. ואם ירבה היהודי לעסוק בקנייני עוה"ז, הרי נמצא שענייני העוה"ז הוא הדבר המרכזי שלו, ובגין כך יסור לבבו מתפקידו אשר הטילה תורה עליו.

מעניין זה הוא מאמרם האמור - 'סעודה שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה' שכאשר הוא נעשה להוט אחר המאכלים במידה מרובה, מתבטא בכך שהחומר הוא מרכז עולמו.

ג) מצוה נוספת בדבר זה הוא מצוות 'קדושים תהיו'. קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם. ופירש הרמב"ן - ציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות וימעט.. ויקדש את עצמו מן היין .. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס .. שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים במותרות וכיעורים. וגם הראשונים שלא פירשו כהרמב"ן, אבל בוודאי גם לשיטתם זהו רוח ורצון התורה במצוה כוללת זו.

ותוכן מצוה זו דמאחר שעם ישראל הם עם ה', ממלכת כהנים וגוי קדוש. על כן ציוונו הקב"ה להיות קדושים. על משרתי ה' להיות מעודנים ואציליים. אין אנו רשאים להיות עוסקים בחומר ובנטילת הנאות העוה"ז, כי אם במידה צנועה ומוגבלת. ואין שיעור מפורש בזה, כי הוא מסור לכל אחד ואחד לפי דרגת רוממותו ולפי דביקותו במעלות התורה והקדושה. אך במידה מסויימת של עדינות, חייב בזה כל אחד מישראל.

הרי לנו שלש מדריגות. 'זולל וסובא' היינו שלהוט ושקוע מאד בחומר ותאוות, וזה דרגה שפילה ביותר. והדרגה השניה שנצטווינו עליה הוא 'לא ירבה', כלומר לא רק האיסור להשתקע אלא גם לא להרבות יותר מהמידה הבינונית. ומצוות 'קדושים תהיו', היא למעט גם מהמידה הבינונית וליטול רק במידה צנועה ועדינה.

ד.

חסרון נוסף שיש בזה, שכאשר האדם שקוע בעוה"ז, הרי גם רגשותיו מכוונים ותפוסים לגשמיות וממילא סגורים הם לרוחניות ותורה, כי כאשר עיניו נשואות למעדנים אין לבו פנוי לבקש ולקלוט חכמה, והוא מה שאמרו 'עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו'. הצמאון שקיים באדם לרוחניות הריהו מיטשטש על ידי הרוויית גופו בהנאות חולפות ומוצא בכך תחליף קלוקל. [וזה אחד מהיסודות מהבעש"ט זי"ע שכאשר נפש היהודי חשה תשוקה לענייני עוה"ז, אזי ביסודו של דבר בעומק הפנימיות נובעת תשוקה זו מגעגועים לרוחניות, וכאשר יעמוד איתן ויימנע מלהרגיע תשוקה זו ע"י מילוי תאוות חמריות, אזי יפרצו ויפנו געגועים אלו לכיוון התורה והמצוות וקירבת ה'.]

עוד פגם יש בזה, והוא שראוי לו לאדם להתעלות שלא יהיה העוה"ז בעל ערך בעיניו, משל למה"ד, לצעצועי ילדים שלאדם מבוגר אין הם מעניינים אותו כלל, ואם מתעסק בהם הוא גנאי גדול. אמנם כל זמן שהוא ילד ראוי לו להתעסק בצעצועיו, שדבר זה שייך ומתאים לגילו, אבל עם הזמן עליו להתבגר וממילא לא יחשיב אותם עוד. וכמו כן על האדם להתעלות מעסקי עוה"ז ולהיות יותר נעלה וללכת מחיל אל חיל. וככל שמתנער מן הדברים החמריים מכניס עצמו לעולמה של הרוחניות. ועי"ז נהפך מאיש גוף לאיש נשמה, עד שמגיע למצב שאין לו שום חשק וטעם בכל ענייני העוה"ז וכמו שאמר שלמה בחכמתו הבל הבלים הכל הבל. ובמשך הזמן נטהר לבו ומתקדשים רגשותיו ומוצא נחת ונועם בדרך התורה ומתענג על ה'.

ה.

אמנם מוטל עלינו לדעת מה הוא המבט העקרוני על נטילת הנאות העוה"ז ביסודם של דברים. האם במה שנכון לו לאדם ליטול וליהנות דהיינו במידה הצנועה, האם הוא רק בדיעבד כיון שאינו מסוגל בלא זה, בבחינת אנוס ובאופן של 'דחויה', או שכאשר הדבר נעשה במידה ובצורה הנכונה אזי ההנאה מותרת היא לכתחילה, ואולי יש בה אפילו מן הראוי ומן היושר.

והנה המתבונן נכוחה יראה ברור שאין הנטילה כשלעצמה מהות של חסרון וחטא, ותמוה מאד לומר שיחשב לפגם אם האדם רוצה ומייחל שייטב לו בחייו, ובוודאי יש לו לאדם לשמוח כשיזדמנו לו צרכיו בהאי עלמא בנחת ובעונג. וסברא פשוטה היא וגם מוכח מהתורה שכך הוא הסדר בדרכו של עולם שהאדם יהיה לו כל טוב, ואין עניין הנטילה דבר שלילי, שהרי הרבה הבטחות בתורה ובנ"ך כשכר על קיום המצוות הם שייטב ה' לאדם אם בעולם הזה אם לעתיד לבוא, וכנגד זה העונש על החטא הוא שתינטל ממנו טובה זו. ובוודאי שאין זה רצון השי"ת שיהיה האדם שומם ומנותק אדיש ומתעלם מצרכיו המוטבעים בו מעצם טבע מציאותו.

וכן מוכח הדבר מכך שאנו חייבים בברכות הנהנין, ובהודאה על כל טובה שמזדמנת לאדם, וכן לשמוח במועדים על כל הטוב שנתן לנו ה', הרי שקבלת הטוב וההנאה ממנו אין בה שום פגם ופסול, אלא אדרבה יש לו לאדם לשמוח בה ולהודות עליה. [ובאמת כ"כ פשוט הדבר עד שאין צריך להוכיח זאת כלל, אולם מכיוון שיש הטוענים כך, צריך להתייחס לזה.]
והנה, קיים סגנון השקפה מורגל בפי רבים שעצם נטילת הנאה הוא פגם וגנאי, אבל כאמור האמת היא שעצם הנטילה במידה הנכונה הוא דבר ישר, והוא ביסוד בריאת האדם שיתענג בטוב והוא רגש נכון וראוי. ואם בידו ליטול הנאה ושיהיה לו טוב ונעים ואינו נוטל, הרי זה מנהג שטות, וגם חוטא לנפשו. ובוודאי שאין הנהגה כזו גורמת נחת רוח לאבינו שבשמים, והרי הקב"ה ברא את האדם והטביע בו טבע זה, ונטע בגן עדן כל עץ טוב למאכל ונחמד למראה, ואמר לאדם הראשון 'מכל עץ הגן אכול תאכל' ואם כן הרי רצונו בכך. ועיין מה שכתב באור החיים על הפסוק 'ושבית שביו' – 'מצוה, שלא יראה כמזלזל במתנת מלך' (דברים כא,י). וכן כתב החת"ס בחידושיו על הש"ס נדרים (דף נ:) שהקב"ה רוצה שייהנו בריות מהטובה שמשפיע בעוה"ז, ועיי"ש שהוסיף בזה דברים נוראים ונפלאים.

ובאמת שכל כוחות נפש האדם וכל טבעיו ונטיותיו והלך רוחו הם הכלים שנבראו וניתנו לו בכדי שעל ידם יהיה בידו לקיים חוקות התורה, בחינת איסתכל באורייתא וברא עלמא. וכמו שאמר משה למלאכי השרת, כלום אב ואם יש לכם, כלום משא ומתן יש ביניכם. והנה אם האב והאם אין נכון שיחושו במעלת הכבוד והוקרה מבניהם, לשם מה יכבדו אותם. ואם על האדם לתעב את המאכלים וענייני עוה"ז לשם מה יתחסד עם הבריות וייטיב עם העניים להאכילם ולהשקותם די מחסורם, ואפילו סוס לרוץ לפניו, וכי המצוה שיכשיל אותם ח"ו.

והנה אם נאמר שתכלית חיי האדם בעולם הוא לשבור ולדכא את צורת מציאותו, א"כ הרי גם שיעור מועט של דברים אלו, הוא פסול ביסודו, ונמצא שרק היחידים רמי המעלה ביותר אשר הם מנותקים מחיזו דהאי עלמא ומרוממים למעלה מכל ענייני העוה"ז זוכים להינצל מחטא ופגם זה, וזה לא יתכן. [וכן לפי זה נמצא שכל הטוב והנעים שישנם בעולם הזה, הכל נברא רק לבעבור נסות את האדם להעציבו ולהציקו בפיתויים להקשות עליו בכדי להכביד הנסיון, וזה לא מסתבר כלל. והרי חז"ל תיקנו במטבע ברכת האילנות 'ברוך שברא בריות טובות ואילנות טובות, להנות בהם בני אדם'.]

אלא וודאי הדבר ברור כפי מה שנתבאר שעצם המציאות של נטילה היא דבר הגון וישר. וכאשר נוטלים במידה הראויה ובצורה הנכונה, אזי נכון הדבר וראוי. ולכתחילה כך היא צורת חיי האדם, לחיות בתוככי העולם תוך שהוא מנווט דרכיו ביושר ובקדושה.

וראה מה שכתב בזה בספר 'עליות אליהו' – 'שמעתי שהוא (הגר"ח מוולאזי'ן) ז"ל היה אומר כי אחיו הצדיק מוהר"ז נ"ע פשט מעליו ענייני עוה"ז לגמרי עד שנעשה כמלאך ה' רק מלובש בדמות אדם, אבל רבינו הגר"א ז"ל אף שהיה הנהגתו כבני אדם, בכל זאת זיכך כוחותיו עד ששבו ככוחות מלאכי ה', ולזה היה כוונת הבריאה בעוה"ז להיות נוהג כבן אדם ולזכך החומר כמלאכי השרת' (הערה כ).

ו.

אכן יש אופן של מעלה בהתרחקות מהנאות, והיינו כאשר האדם הוא בעל נפש, ואצילות נפשו מורה לו שאין הוא ראוי ליהנות כיון שלא התנהג כשורה, וזה אחת מגדרי התשובה שכביכול מעניש את עצמו. וכדאיתא במאמר 'יסוד התשובה' לרבינו יונה – 'ועל פשעיו הישנים אשר השליך מעליו יהיה תמיד תוהה ומתחרט ומבקש עליהם מאת המקום למחותם מספר הזכרונות, וגם יענה נפשו עליהם, ואם אדם חלש הוא שאינו יכול לסבול עינוין קשים ותעניות ימשוך מתאותיו, ואל ימלא כל תאוותו, לא במאכל ולא במשתה'.

בחינה יותר נעלית אשר היא נחלת בני עליה בעלי מדריגה היינו שמרגיש שבכלל מהיכי תיתי ליטול ולקבל, בחינת נהמא דכיסופא, שונא מתנות יחיה. וכן איתא 'מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאיסתכולי ביה' (ירושלמי ערלה פרק א). שאומר לעצמו 'וכי העולם הזה שייך לי'. וזה דרגה גבוהה של עדינות הרגש. והנה מצד הבחינות הקודמות יש רק הגבלה במידת הנטילה, אבל מצד עניינים אלו הרי לא היה ראוי כלל ליטול שום הנאה. אלא שישנם כמה טעמים שמחמתם ראוי בכל זאת ליטול וליהנות.

א. שהרי מוכרחים אנו לשם קיומינו לאכול ולשתות ושאר צרכים, ובוודאי שנכלל בזה כל מה שנצרך לישוב הדעת ולא רק לחם צר ומים לחץ לקיום החיים, שהרי בכדי שהאדם יוכל לחיות בנחת ולעבוד את ה' בכל חושיו בישוב הדעת וברגשי קודש, נצרך הוא לאכילה ושתיה יותר מהמוכרח כדי קיום חייו, וכן לפתיחת הלב נצרך לפעמים להיות נהנה כדאיתא - 'חמרי וריחני פקחין' (הוריות יג:). וכדכתיב - 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מלכים ב,ג). אכן משום כך הרי זה רק בחינת 'הכשר מצוה'.

ב. אולם עוד יש כוונה נעלית, שכשאדם זוכה לטהרת הלב ולרגשות קודש וכל הנאותיו הם מצד מחשבה זו, הרי זו דרגה רוממה ונשגבה. שאז כל הנאותיו הם עצמם עבודת ה'. והיינו כאשר מגיע להבנה שכל מה שראוי ליטול הוא רק משום שכך הוא רצון ה' החפץ שנהיה נוטלים ומקבלים ממנו, ושהוא נחת רוח לפניו ליתן לנו ולהשפיע עלינו רוב טובה וברכה. אכן זו מדריגת הצדיקים בלבד, כלומר דווקא כאשר האדם הגיע להרגש נעלה זה של שונא מתנות והוא נרתע מעצם הנטילה, וכל הנטילה שלו היא אך ורק מצד שכך ראוי וכך הוא רצון ה', ואינו מערב בזה את נטייתו העצמית אז עצם הנטילה היא עבודה לגבוה, ולא רק הכשר מצוה אלא זה עצמו עבודת ה' והנהגה רוממה.

ועיין במה שכתב רבי צדוק הכהן מלובלין - כל הדברים הטבעיים הם עושים רצון השם יתברך כמו שנאמר (משלי טז,ד) כל פעל ה' למענהו - לקילוסו, ואמרינן בגמרא (חולין ז.) בגינאי נהרא, אני הולך לעשות רצון קוני מה שהוא בטבעו כך ולפיכך גם האדם כשעושה מעשים הטבעיים שהוא מוכרח בהם מצד טבעו נקרא הולך לעשות רצון קונו ויש מצוה בדבר. ובכלל גם כן אכילה וכו' ובלבד מה שהוא בהכרח כגון אכילה לרעבון (צדקת הצדיק - אות קעג).

ועיין בספר שנות אליהו על המשניות – 'אמר הרב הגאון מורינו ורבינו (הגר"א) ז"ל שיש וכו' שאוכל לשם שמים אף שלעת עתה רע הוא לו, שהנשמה אינה נהנה ממנו, ואם היה באפשרי בלא אכילה היה טוב לו יותר, אך שכוונתו הוא באכילה הזאת שיבריא הגוף ויכול לעבוד השי"ת בתורה ומצוות. וכו' ויש עוד לשם שמים וכו' שבאכילה הזאת עושה גם כן פעולה גדולה לנשמתו וכו' ולמדריגה זו לא כל אדם זוכה לכך רק מתת אלוקים היא'. (סוף מסכת ברכות).

ופיסגת המעלה היא כאשר גם עצם החיים שהוא חי וכל רצונו לחיות הוא בכדי למלאות רצון ה' שברא אותו ורוצה בהמשך קיומו, שאז נעשה כל כולו מציאות של קדושה, ובעצם חיותו הריהו ממלא תפקיד רם ונעלה.



husband cheated on me site cheats
how to cheat catching a cheater husband cheated
boyfriend cheated on me blog.ivanovtech.com why married men cheat on their wives
wife affair developerstalk.com boyfriend cheated on me
signs of a cheater how do i know if my wife has cheated women who cheat on husband

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.