אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו



לא נמנעו ב"ש לישא נשים מב"ה וכו' ללמדך שאהבה ורעות היו נוהגין זב"ז לקיים מה שנא' האמת והשלום אהבו. (יג)

כלומר אפע"פ שנחלקו מאד בדעות ובהלכה, עד כדי מה שמותר לזה אסור לזה, עד ממזרות וכרת, אפעפ"כ זה לא גרם לשנאה וריחוק ביניהם ושום צד לא פסל את השני. אלא אהבה ורעות היתה ביניהם, וכאו"א החזיק בדעותיו בפרסום ולא החניף לחברו בפיו ובלשונו ולבו בל עמו. ומאידך, מחמת שאהבו השלום לא נסו לכוף דעת אחד על השני כלל אף שכאו"א סבר שהאמת אתו ושחברו טועה.

יכול יתירא מהמקדש וכו' ת"ל את שבתותי תשמורו מה שמירה שבשבת ממי שצוה על השבת, אף מהמקדש וכו'. (ו)

ראוי להתבונן איך הזהירו והרחיקו חז"ל מליתפס לדמיונות ורגשות, ליחס עצמות, כבוד ומורא, לדברים שכל קדושתם היא רק כדי להקנות ולנטוע יראה וכבוד לכבודו יתב'. ושאין לשתף זולתו במורא וכבוד. ולפ"ז מובן מאמרם, "עם הארץ אימת שבת עליו. אבל ת"ח אימת מי שצוה עליה עליו מלעבור על מצותיו, ודבק בעיקר, וירא ועושה לש"ש.

אתה עקיבא בן יוסף, שב בני שב, ירבו כמוך בישראל וכו' טוב שם טוב משמן טוב. (ט"ז)

היחס והדמוי של השם טוב (שהוא ענין מופשט) לשמן טוב שמושחים אותו, הוא בגלל זה, שמתבשמים בו וכל טיבו וחשיבותו, הוא רק ריחו. שכביכול דומה למופשט, אך הוא מחוץ לאדם ואינו קנין לו. ובדומה לזה הם כל מעלות היחס כמלכות, כבוד ועושר, שאינם קנין בעצם ובאישיותו של בעל המעלה, אלא הם מחוצה לו ואפי' הגבורה והכבוד אינו בו מצד האנושיות, והמה חוץ לנפש ובלתי עצמיים לה ואין להם הגדרה רק ביחס החלש והפחות מהם, משא"כ השם הטוב שהוא קנין לאדם מצד מעלת החכמה המדות והדעות הישרות שבתורה, וזה טיבו ויתרונו מכל המעלות שהוא קנין בנפש ועצמי אך לה.

אשריך שזכית לשם ועדיין לא הגעת לרועי בקר. א"ל ר"ע, ואפי' לרועי צאן, א"ל אח קטן יש לי בכור שטן הוא והוא מתל' ב"ש. אשכחיה ר"י לאליהו וכו'. (ט"ז.)

בשנינותו וחריפותו רמז לר"ע שלא יחזיק את עצמו אחר שזכה לשם, לגדול בחכמי ישראל ויקבע הלכה נגד ב"ש בצרת הבת, שרועה ממש היה ולא למד תורה מנערותו, ואפשר שהיה ר' דוסא חכם גדול וזקן מאד ושאלו חוות דעתו על כך). ור"ע בענותו ענה שאינו מחזיק עצמו גם לרועי צאן דהיינו לגדול על צעירי התלמידים. וכן מצינו (דף פ"ו) לראב"ע שהזכיר לו ענין רעיה וא"ל עקיבא בתרמילו, ולא הקפיד. וראוי ללמוד מכאן איך קראו לכל משטין ומפריע שטן, (ופי' בפ"ר לענין אליהו, כפי שפי' רב נסים גאון שהכוונה לאדם גדול.

נער הייתי גם זקנתי מאן אמרה אילימא הקב"ה וכו' מי איכא זקנא קמיה, אלא שר העולם אמרו. (טז.)

כלומר דבר זה נוהג מעולם שהצדיקים ובניהם וצאצאיהם ההולכים בדרכם נשמרו ולא נעזבו, וזה מורגל בפי חז"ל לא רק לכנות לחכמת ההנהגה הטבעית ולסדר המופתי המוטבע בבריאה בשם "שר העולם", אלא גם ליתן דבור בפיו ולקרא להם בשם. בחולין אמרו שבששת ימי בראשית, שר העולם הוא שאמר, "ישמח ה' במעשיו", שיצירת בראשית כביכול היללה ושיבחה בעצם יצירתה ואמרה, ישמח ה', בטרם נברא האדם המשבח, ומרגלא בפומייהו של חז"ל, שר של ים, של אש. ובסנהדרין, א"ל עורב לנח, רבך שונאני (שאמר ליקח שנים מן הטמאים) ואתה שולחני אלו פגע בי שר של חמה או שר של צינה לא נמצא עולם חסר בריה אחת? הנה כינו בבירור כח וטבע החום או הקור, שר, וח"ו שיסברו שהקב"ה ברא שרים ושליטים זולתו, וחלק להם משרות בהנהגת המציאות מבלעדו כעין מלכותא דארעא שאין בכחה למשול בכל. וע"כ ממנה פקידים תחתיה, שאמונה כזו היא אמונת עובדי ע"ז, אשר בדו מלבם המון מלאכים ורוחות, והעלו להם שמות משונים כדי לרכוש לב ההמונים ובעלי הדמיונים,(וכפי שכתב הרמב"ם בפ' א' מהל' ע"ז) ואף הפילו להם פור לכהן במקדשי המציאות, זה על הגשם, וזה על הפרנסה וכו'. ובאמת אף אותם שמות מלאכים שכתובים בש"ס, ובפי חוזי בבל, ריש לקיש מעיד, שעלו מבבל, ושהשם עצמו כנוי לכח אל, המתגלה על ידם, כמו מיכאל, רפאל, גבריאל, יורקמי (יורק מים). ובאגב רמזו כאן, שלא שייך ליחס זקנה ושיבה ובטוים חיוביים כאלה כלפי הקב"ה, (כי מה שכתוב "ועד זקנה ושיבה אני אשא" אישראל ועולם קאי), וגם אין זה הולם את ימי דוד שהיו רק ע'. (שלא היה קשיש ומאי סהדותיה?) אלא ודאי זוהי עדות העולם והדורות כולם - ששם דוד בפיהם, שיתנו עדותם מעולם, שזרע צדיקים לא נעזב.

אר"א כל יהודי שאין לו אשה אינו אדם שנ' זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ואר"א כל שאין לו קרקע אינו אדם שנ' והארץ נתן לבני אדם (ס"ג)

פשטם של הדברים הוא לענין ישובו על עולם כפי שמשמע מהאסמכתא שהביא, כי רק משום שזכר ונקבה בראם, ניתן לקיים את מין האדם. וזולת כך לא יהיה למי לקרא אדם, וכן בזולת קרקע לדור ולחיות ממנה אין קיום לאדם. ואולם הכוונה היא לעומקם של דברים שאין יכולים להגיע לשלמות אדם בלי העזר ההדדי ובלי המדור והקרקע הנחוצים לקיומם כדי שיוכלו להתרומם ולהגיע למעלת ושלמות אדם אשר לה הוא מיועד.

אפי' משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל, ואין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. (סג)

כל זה לפי רעיונם שאין העולם מתקיים אלא בשביל הצדיקים, ולא נברא אלא בשביל ישראל. ולפ"ז כשישראל חוטאים אין העולם ראוי לברכה וע"כ באה עליו פורענות, וכן פי' בפ"ר.

הנושא בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה (סב)

כתב המאירי בדרך כלל שבחו את זווג הקרובות מפני שטבען שוה לטבעו ואהבה ורעות מצויה בינהם מתוך שווי הטבעים. ונקט בת אחותו מפני שהיא שוה לו בטבע יותר מכולן וכמו שאמרו רוב בנים דומים לאחי האם. וזהו שהביאו ע"ז את הפסוק "אז תקרא וה' יענה" כלומר שתהא נשמע בביתך הרבה (דהיינו יזכה למשמעת)

כיון שנשא אדם אשה עוונותיו מתפקקים. (סג)

אין ספק שהכוונה לעוונות השייכים לתחום זה, ושנפסקים או מתמעטים עקב נשואיו, כי כאשר אדם שרוי בלא אשה כל ימיו בהרהורי עבירה.

כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק. (סג)

פי' בפ"ר שהכוונה בזה, כי כמו שהשופך דמים ממעט עובדי ה', כן הדין במונע עצמו מפריה ורביה, כי אפשר שמזרעו יהיו עובדי ה', וענין ממעט הדמות, שהש"י משפיע על היצירה המשתלשלת מכבו' וניכר כבו' בעולם עי"ז, והנמנע מפריה ורביה ממעט התגלות דמות כבודו בעולם. וגם גורם לסילוק השכינה שהיא שורה במין האדם מישראל, ובה במידה שחסרים מישראל, חסר גילוי והיראות כח השכינה, וגורם סילוק כבודה בעולם.

וכן פי' המהרש"א, שממעט דמות וצלם אלקים, דהינו מין האדם המדבר, ונראה שאין הכוונה בני אדם בעולם, שזה פשוט, אלא את מטרת כוונתו יתב' בבריאת האדם בצלם ובדמות, כדי שיכיר קונו ונמצא ממעט שבחו ית' בעולם.

זאת הפעם וכו' מלמד שבא (בשכלו) על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה. (סג)

ברור וודאי שזה משל, כי להאמין ולהבין את זה כפשוטו ולצייר את זה בדמיון כצורתו, זהו לעג וזלזול באמונת חכמים ופגיעה בכבודם, וסכלות ופתיות לחשוב שאדם הראשון המתואר לפי הפשט כענק שמעניק גלגל חמה ומקצה השמים ועד קצה השמים היה, יהיה כמעייל פילא בקופא דמחטא, ויבא גם על צפור ועכבר ונמיה ושהתרחשו לו נסי נסים באופן שהכיל מועט את המרובה, ואף הספיק בו ביום, בשעה עשירית לבעול אלפי בעילות לאלפים ולרבבות, חלילה חלילה לכב' של חז"ל אשר במשל וחכמה וחיד' ידברו, ובטוחים שלא נטעה להיות מן הכת הב' שמנה הרמב"ם בפ' חלק. והאמת הברור מורה לעינים, שר"א בחידה ירמוז לנו, שהש"י בטרם יביא לאדם הראשון את חוה, אז כדי שיעריך אותה, הביא אליו את כל בעלי חיים כדי שישלח עין בקורת ויתבונן על כל בעלי חיים שהיו זוגות, ולא ראה בהם דמיון משותף לאדם הראוי והדומה לבת זוגו וחברתו, ובא בשכלו להתבונן בענין זווג ב"ח, שאין ביניהם התאחדות וקרבת דעת הדומה למין האדם, אלא כל אחו"א הוא כמין בפני עצמו, שיכול לחיות ולהתקיים, ואינם עזר זה לזה (כי שניהם נבראו כאחד מהעפר) אבל משבאה לו חוה נתקררה דעתו לאלתר, שמצא את הצוות הנחוץ וראוי לו לקיומו, ומעין זה הוא ג"כ טבע של כל אדם שאינו נושא אשה, עד שמשכנעתו ההכרה שאין חברה נעימה לו זולתה.

וכן פי' בפ"ר ש"בא" בשכלו וראה שאין שום שתוף לו אלא עם מינו, הדומה וההגון לו ונתקררה דעתו בראותו לחוה. ובפתח השער להמקובל ר"א אלנקוה כתב: שהתבונן בטבע נפש החיונית שבבע"ח ולא נתקררה וכו' - ר"ל שידע טבעם, שאינם ראוים לחול עליהם הנפש המשכלת. וחז"ל רמזו לנו דרכם בבב"ב י"ד דא"ל לר"ה כתב ר"א ת' מאות ס"ת, וא"ל דלמא פסוק "תורה צוה לנו משה" כתב לת' תלמידים? א"ל לר"ז נטע ר"י ת' כרמי, א"ל דלמא שתים כנגד שתים וכו'. גמל פורח באויר, דלמא צפורא רבא חזא ואסיק שמיה גמלא". וכן בחולין נ"ח על "שב שני אמרדא בקתא מבקא ושתין מאני פרזלא תלו ליה לבקא בקורנסיה - אמרו; "במני דידהו ובשני דידהו". ולא מחוסר הבנה הקשה ר"פ, אלא זו דרכם במשא ומתן ללמדנו ששפה אחרת למשלים וחידות. רגע, לשנים יחשבו, אבק לסלעים, צפור לגמל, פסוק לס"ת, ה' נטיעות, לכרם. וכמו"כ ידמו את ההתבוננות בזווגו המתאים של אדם, לביאה ממש. לומר שאין למעלה מההבנה וההכרה העצמית, בהכרת ערך הטוב העצמי לו לאדם. וכך פי' בענף יוסף בע"י.

ומיותר הוא להאריך, אלמלא ישנם כאלה (כפי שכתב הרמב"ם) שבא בחשבון אמונותיהם נמנעות כאפשריות, אחר שמוצאים בספרים קושיות שנאמרו רק ע"ד הפלפול, כגון אם רבע אדם לכל הבהמות והחיות האיך לא נתעקרו, ואם אחר שנתעברו הרי לא מקבלות זכר, אפי' אדם, ותי' בלחץ שאחר שילדו בו ביום, בא עליהם, והם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו שלפי תפיסתם יוסיפו להקשות, אולי לא נתקררה דעתו רק משום שלא טעם טעם בתולים אחר שכבר ילדו, ודי בזיון וקצף. וכבר דחה מהרש"א דעת מי שמפ' כפשוטו ואין ספק שנתכוונו לפלפל בפשט בלבד.

אשה טובה מתנה טובה בחיק ירא אלהים תנתן. אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים (ס"ג)

באמת אשה טובה אין מתנה טובה יותר ממנה אך אינה ניתנת מאיליה. אלא עפ"ר ובדרך כלל תלוי בבחירתו של אדם וזהו שרמז ואמר בחיק ירא אלהים תנתן.

אך מה שאמר אשה יפה אשרי בעלה. מספר ימיו כפלים, אם יובן רק לפי פשוטו קשה להולמו כי אם נאמר אשרי בעלה ששמח בחלקו וניצל מהרהור באחרות (אם אמנם הוא כזה) אך מה ענין מספר ימיו כפלים? אלא ודאי הכוונה גם על יופי במעשים טובים ובמדות הגונות, ועל כן ימיו כפלים מרוב נחת ושקט נפשי בחייו, בלי וכוחים וניגודים.

אר"י עקור היה יצחק אבינו שנ' לנכח אשתו מלמד ששניהם עקרים היו. אבר' ושרה טומטמים היו, שרה אילונית היתה ומפני מה אבותינו עקרים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים. (ס"ד)

חז"ל בעקבות המקרא שגילה לנו את עקרות האמהות, הבינו חז"ל שמאת ה' היתה זאת כדי שלידת האומה תהיה באופן נסי ולא באופן טבעי כדרכו של עולם, אם כן על פי אותה מדה גם האבות עקרים היו כדי להגדיל הנס. ועקרותם מוחלטת היתה כמו טומטמים וכמו אילונית אשר עקרותה היא פתלוגית וחסרת סיכוים כאילו חסרי אברי ההולדה היו כדי להראות כחה של תפלה ונס לידת האומה מציאותה וקיומה.

כל אותם מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא היה יום שלא נשבה בו רוח צפונית. מאי תלמודא הא קמ"ל דעת רצון היא שנ' ויהי בחצי הלילה וכו' (ע"ב)

כלומר שהשגחה מיוחדת לוותה אותם כל אותם ארבעים שהיו במדבר אשר אוירו קשה וחסרי מדור. ומאחר שיצאו בסימן של נס כך גם היה המשך קיומם. ורוח צפונית שהיא נוחה וצוננת במדבר הלוהט, היתה כנוי ומשל להמשך ההשגחה שהחלה עמם בחצי הלילה.

א"ר כמה טובה אשה טובה וכמה רעה א"ר. אי בגוה משתעי קרא כמה טובה שהכתוב משבחה, ואי בתורה משתעי קרא כמה טובה אשה טובה שנמשלה בה תורה. (סג)

גילו בזה שאפי' משלי, שהוא משלים וחידות, גם בנגלהו מוסר נחוץ, ועי' במו"נ בהקדמה, ומכ"ז נבין שכשדרשו והוציאו הכתובים מפשוטם ע"ד אסמכתא, אהבו לתלות דבריהם בכתוב כי ההמון מעריך הכתוב, ועל כל דבר הוא שואל איפה זה כתוב. וכתב בן סירא "כי בסתר פנים ירב כבוד סופרים, ויותר מהמה שכבר מתו".

הוי יודע שהעוה"ב אינו עשוי אלא לצדיקים וישראל בעוה"ז אינם יכולים לקבל לא רוב טוב ולא רוב פורענות. (מז.)

רמזו בזה את סוד ההשגחה על ישראל, שמה שלא יושפעו בטובה בעוה"ז, הוא לטובתם כדי שלא יבעטו מרוב טובה. ומאידך, מוגנים מפורענות מרובה שאם ינהג בהם טבעו של עולם, היו כלים ואובדים כמו שאבדו כל העמים שמשלו בם, והם הן גבורותיו.

אין בין דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. (סג)

המפ' מבינים עד שיעברו דורות שנגזר עליהם הגלות לכפר עוון ולצרף רשע, אולם נראה שענינו עד שיתמצו כל השאיפות המאמצים וההשתדלויות המעשיות והרוחניות שבגוף כלל האומה, שרק מתוך זה עשויה ליווצר גאולה. ואפשר גם שכוונת מאמר זה כחברו (בעירובין ס"ה) "עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, כי היו מתמנים בלתי מהוגנים ביראת שמים, (כבירושלמי בכורים, ר"מ מקלל לאלין דמתמנין בכסף וכו'). ובערובין, גזור בי נשיאה תעניתא ולא אתא מיטרא, תנא להו ר"ה, והיה אם מעיני העדה" כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה. ובפרט בי ריש גלותא שראו אך טובת עצמם ולא חיפשו דרך לגאולת העם מגלותו. ע"כ דרשו שאין בן דוד וגאולה באה עד שיכלו ויכנעו כל אותם המעונינים בהמשך המצב הקיים, וכינום נשמות, ביחס להמון, כנשמה לגבי גוף, שמאירתו ומנהיגתו.

אעשה לו עזר כנגדו זכר עזר, לא זכה, כנגדו. (סג)

נראה שאין הכוונה רק על שלום בית וחסרונו בלבד, אם גם ובעיקר על צד הסיוע הרוחני שתהיה מקבילה ועזר לו לפעלים ומע"ט, ושתהיה לו כרוחו וכרוח התורה, בחינוך הבנים וכיצ"ב, שאם לא זכה שתהא דעתה כדעתו ומשלימה עמו אלא הטתו לרע, אזי גם מעשיו שלא טובים, אם מהשפעתה, או מחוסר סיועה, הם כנגדו, היינו נגד טובת רוחו ונשמתו (אף ששלום ביניהם, כי הם סכלות ורע לו).

אשכחיה ר' לאליהו א"ל במה אשה עוזרת לאדם, א"ל אדם מביא חטים מהשוק חטים כוסס? (סג)

ר"י שהיתה לו אשה רעה שבסוף גירשה, שפך שיחו לפני אותו גדול צנוע וחסיד נסתר, אשר כמותו יכנו תמיד אליהו, כפי' שפיר רב נסים גאון. והוא ניחמו שאף בגרועה שבנשים נמצא תועלת ועזר, שכן בעזרתה בא אדם על צרכי חייו מחיתו מלבושו וביתו.

עתידין כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע (סג.)

במד"ר קהלת על הפסוק ויתרון ארץ "ביארו, אם שקעה ספינתו ויש לו קרקע, היא מעמידתו, אין לו קרקע אין לך הפסד גדול מזה, והנה חז"ל מנחים בעצתם לאדם להיות לו מקור קיום בטוח בקרקע, כי כל הון ועושר ואומנות, כלים ויורד ערכם בחלופי הזמן, וזה רמוז ב-וירדו מאניותיהם וכו' משא"כ הקרקע גם שקשה, היא תבטיח הקיום לבעליה.

ונתינים דוד גזר עליהם? משה גזר עליהם? (ע"ט)

על הפס' מחטב עצך פרש"י, מלמד שבאו אמורים בימי משה, וכמו שדרשו מלמד שבאו תבור וחרמון לידבק בישראל ולקבל התורה, ומפני שראה רעת הערב-רב גזר עבדות על דור ראשון שבם. ויהושע לצורך עבודת המשכן והצבור, גזר עליהם עבדות כל זמן שיש מקדש. ודוד שהכיר שלא תיקנו מעשיהם גזר עליהם לעולם כדי שלא יתערבו בישראל.

א"ר הונא ממזרא לא חיי. והתנן ממזרים איסורם איסור עולם? דידיע, חיי. דלא ידיע לא חיי (ע"ח)

מסגנון לשונו של רב הונא ניתן ללמוד שלא התכוון ליתן עצה לממזר או לאחר לפרסם עצמו כדי לחיות, אלא כוונה וענין יש לו לר"ה בזה.

ויקח המלך את שני בני רצפה ואת חמשת בני מיכל וכו' מאי שנא הני? אר"ה העבירום לפני ארון כל שארון קלטו למיתה וכו' (עט)

לפי מה שפירש רס"ג שאלה היה להם יד בעון נוב עיר הכהנים (ששיתפו פעולה), אפשר יהיה ענין העבירם לפני הארון, שעשה בירור ובדיקה כדין וכמשפט ולא סתם בחר אותם. או פירושו העבירם לפני הארון ושאל עליהם באורים ותומים. ואפע"פ שהגמ' שואלת והא כתיב ובנים לא יומתו על (עון) אבות? אך על שעשו בפקודת שאול ראוי היה להקל בעונשם, ועל זה ענה כדי שלא יתחלל שם שמים, הוחמר בעונשם.

כל ת"ח שאומרים שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר (צ"ז)

כלומר אותם שמועות ורעיונות שאדם אמר בחייו ימשיכו לומר אותם משמו גם לאחר מותו והרי זה כאילו הוא חי ושפתותיו דובבות בקבר.

אליו תשמעון אפי' לעבור לפי שעה ולמגדר וכו' וכן בי"ד מטין ועונשין שלא מן התורה לסיג ולמגדר מלתא. (צ.)

ההפרש בין נביא לבי"ד הגדול, שנביא כיחיד בלי בית דינו, מצוה לשמוע לו לפי שעה מפי הנבואה, גם מבלי צורך של סייג ומגדר מילתא כמו שאכלו ביוהכ"פ בחנוכת ביהמ"ק דשלמה ע"פ נביא. משא"כ לבי"ד רק ברוב ולצורך סייג ומיגדר מילתא.

יה"ר שיאמרו דבר שמועה מפי. שת"ח שפתותיו דובבות בקבר. (צ"ז.)

כל ת"ח שנושאים ונותנים בדבריו ולומדים דברי חכמתו, הרי הוא בבחינת מורה ומלמד גם כשהוא בקבר, והוא בבחינת חי גם בעוה"ז, לאחר שבחייו היה זה עיקר עסקו וחפצו, להורות דרך ה' ותורתו, שהיא עיקר החיים והוא חי בחיותה.

לעולם ידבק אדם בג' דברים בחליצה, בהבאת שלום, ובהפרת נדרים, ויתרחק ממאונין, מפקדונות ומערבונות. (קט.)

בר קפרא בא לזרז על החליצה כאבא שאול שיש בה גם משום דרכי שלום בביתו של אדם שלא להכניס צרה לאשתו וכפי שרמז באומרו בסמיכות - ובהבאת שלום, וגם מחמת שלא מתכוונים בה לש"ש. כי היה עולה בדעת להרחיק החליצה שלכאורה לא באה אלא במקום היבום שהוא רצון התורה תחלה. ובהבאת שלום, הכוונה פה על הפשרה, כי יש סוברים יקוב הדין להר ושאסור לבצע. ובהפרת נדרים והוא הדין התרת נדרים כפי שהתלמוד הבין, אפע"פ שהיתרם פורח באויר, אעפ"כ יש לידבק בהן מחמת חטא ועון שבהם - באי קיומם הן מאונס הן משכחה. כאמור "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" והוא הדין טוב שיתיר. וכל שכן שטוב שיפר מיד ולא יבא לידי סבוכים וסכסוכים עי"ז עם אשתו.

מנשה הרג לישעיה איכא דאמרי מידן דייניה וקטליה. א"ל משה רבך כתב "כי לא יראני האדם ואת אמרת ואראה את ה'? אמר שם ואיבלע בארזא ונסרוה. כי מטא לפומיה, נח נפשיה. (צז)

בירושלמי בעובדא דא, לא נזכר דאמר שם ואבלע ולא דדייניה, רק שהיה מחזר אחריו להורגו וברח לארז ונבלע ונשארה ציציתו מבחוץ ועי"ז נתגלה. שמזה מובן הענין, שכשזמם מנשה להרגו ודאי העליל עליו תחלה ברשעות עלילה דתית של בטוי שפתים לגנאי כלפי העם. ואף טפל עליו חטא כפירה כביכול היפך תורת משה רבו. כל זה עילה כדי להצדיק בעיני ההמונים את הריגת הצדיק כי ודאי לא מצא עליו חטא מדיני. ולקחו חז"ל מה שמצאו בדבריו כעין סתירה לדברי משה, ושמום בפי מנשה הרשע, כי אין ענין ומקום לומר שישעיה התוכח עמו, מה לתבן את הבר. אלא נראה שהוא נשמט ונטמן ממנו בביהמ"ד, אשר שם אנשי השם, ארזי הלבנון, אשר הסתירוהו באורח פלא, אולם לרוב פרסומו, נתגלו קצות הדברים, וזהו הרמוז בקצות גלימתיה וציציתו. וכשלא גלוהו ולא מסרוהו מסתיריו כנראה ניתנה פקודה להרוס לאותו בית או שכונה, (המכונא ארזא) אשר חשדו שהוא שם, וממילא נהרג המסתתר בהבחינם אח"כ בדם חלל ניגר. (והמלה ארזא היא מונח בדברי חז"ל על ביהמ"ד, כמפורש במ"ק ר"ח סליק ויתיב אארזא דבי רב).

גדול השלום שאף הקב"ה שינה בו שהיא אמרה ואדוני זקן וה' שינה - ואני זקנתי. (ס"ה.)

במ"ר בר"א מ"ח ובויקרא ט' תלו ויחסו את השנוי לכתובים. ואמרו, גדול השלום שדברו הכתובים דברי בדאי כדי להטיל שלום בין אבר' לשרה, ובין יוסף ואחיו ומנוח. ועכ"פ העיקר שרצו לומר שמותר להשתמש בשקר, גם שהוא רע ומאוס מצד עצמו, וכ"ש שהוא מסבב רע עפ"ר, אם רק המטרה הנעלה של הטלת שלום, מכוונת ומובטחת בו.

אר"י שבע בעילות בעל אותו רשע שנ' בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל. (ק"ג)

אין ספק שפשטו של מקרא הוא שירי ומליצי ואין להבין ממנו כלל ענין זה, ודברי ר' יוחנן הם מתוך היכרותם של רשעים שהם שטופים בזמה ואינם מסיחים דעתם מכך אפי' בשעה כזו. או לומר, שאפי' אם ממש היתה צריכה לתת לו לבעול כל כך כמספר אלו המלות - בעלות המשמעויות הללו, אין כל תפיסה עליה כיון שלשם שמים נתכוונה לאבדו ושטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים.

רעה אחר רעה תבא לתוקע עצמו לדבר הלכה. (קט)

התלמוד ביאר את זה בג' אופנים, אם שמסתפק בלימוד הלכה לא למעשה, או שמסתפק בכך שיקיימוה אחרים שלימדם, או שאינו מתיעץ בגדולים ממנו בפסקי הלכה ותוקע עצמו בפשט מלות התורה וההלכה מבלי לידע שיש חילוקים ופנים רבים להלכה - לשעת הדחק ולשעת סכנה וכיוצ"ב, זו רעה לו וגם תורה אין לו.

כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקטיר עליה (קט)

הטעם שדימו את זה לבניית במה, כי הנודר הוא למעשה אוסר איסר על עצמו וחורג ממסגרת התורה וזה דומה למי שהולך ובונה במה וחורג מביהמ"ק שהוא המסגרת המיוחדת שהתורה קבעה שאין להוסיף עליה ולא לחרוג ממנה.