אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו


כל שאינו יודע בטיב גטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהם וקשים לעולם יותר מדור המבול שנ' אלה וכחש וכו'. וגם דגי הים יאספו. ואלו בדור המבול לא נגזרה גזירה על הדגים (קידושין י"ג)

נראה, שענין "קשים יותר מדור המבול", הוא מפני שלפני מתן תורה אין בהם אלא חמס חברתי - של גזל נשים, כי לא היתה עדיין בעית ממזרות. שגורמת לאמלל את התולדות. שעליהם רומזים הדגים וכדמתרגמי' (וידגו לרב בקרב הארץ וכנוני ימא)

בראתי יצה"ר בראתי לו תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו (ל.)

פי' המאירי, מי שיש בידו עבירות מצד תוקף יצרו, ונתגדל על תכונות מדות רעות, אי אפשר שלא תדריכהו תורתו לשוב מהם ושלא ישתקע בהם.

אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד (ל)

עי' במאירי ברכות שפי', ישתדל להשליט שכלו על תאותו.

ההוא מזיק דהוו עיילין בי תרי אפי' ביממא הוו מיתזקי וכו'. אידמי ליה כתנינא בז' רישין, כל כריעא, נתר חד רישא. (כט:)

חלילה לחז"ל מאמונות תפילות ודמיונות שוא של שדים, וכמו שכתבו מחכמי ישראל "אשר חקרו ובדקו באמתת מציאותם וגמרו אומר, שרק במוחי תינוקות ושוטים ימצאו - ובלבם יקננו, וכפי שכתב יכין ובועז בסנהד' פ"ז ה"ז. ואמנם לרוב פרסומם בהמון נשתמשו חז"ל בחידותיהם באותו התאורים והדמוים הנפוצים ושגורים בלב ההמונים ברוחות שדים ומזיקים, וכדרך שכינה רבי דוסא לאחיו החריף והשנון, "בכור שטן", ולאותו נוכל שבפסחים "יוסף שידא". וכך גם רגיל בפי העולם לכנות לאדם רע או ממולח - "שד". ועי' רמב"ם במו"נ ח"א פ"ו, ושלחן שלמה פר' שופטים. ולפ"ז גם אביי קרא לאותו שהיה מתעולל ונטפל לתלמידים ומצערם בחדות לשונו או מזיקם ומדיחם בעניני מחשבה ואמונה (ואפי' בדברים שברורים כיממא). וכאשר שמע אביי מבואו של ר' אחא שחריף היה, צוה שלא יאכסנוהו, כדי שיאלץ ללון בבהמ"ד במחיצת אותו שטן וילחום בו במשא ומתן וינצחהו, אולי יכניע את רום לבבו ויציל לבני הישיבה מכיסופא "דמזיק". ובתחילה היה נדמה לר"א כתנינא דז' רישי (כנוי לרוב חריפותו), כי תנין, הוא כנוי ת"ח בעולם המשל. ומעט מעט הצליח ר"א בעונתו, כי תקוט נפש המזיק בפניו ברוב קדושתו, ובכל הכרעת שכל וסברא, נשפל יותר עד שלא העיז עוד להתגרות בת"ח. וע"ז אמר ר"א לולא איתרחיש ניסא דהיינו סייעתא דשמיא, איסתכן כבודו (כבוד התורה ות"ח).

בזמן שאדם מכבד אביו ואמו, מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם (קידושין ל.)

והטעם, מפני שכל מצות כיבודם באה לשם קבלת מרותם ומסירת תורה ויהדות מהם.

כל העובר בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה שנ' השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ל)

והוא הדין גם מי שעובר בגלוי, אלא זה שבוש לחטוא בגלוי מאימת הבריות ואינו נמנע בסתר מחמת יראת ה', מראה הוא שכביכול אין מקום לשכינה למטה. וחמור הוא דבר זה שאדם יש לו הרגש מפני מה יאמרו הבריות ואין לו הרגש מפני כבוד שמים, והוא הטעם גם כן ענין אמרם בסמוך, אסור לו לאדם להלך בקומה זקופה שנ' מלא כל הארץ כבודו.

ושמתם, סם תם לחיים, משל לאדם שהכה מכה גדולה לבנו והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו בני, כל זמן שרטיה זו על מכתך אכול ושתה, כך אמר הקב"ה בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין וכ"ז שעוסקים בתורה אין נמסרין בידו. (ל.)

העוסק בתורה גם אם יכשל ויעבור קצת, היא תשמרהו מלמוט ולנדוח והמאור שבה ישיבהו תמיד למוטב וימנעהו מלהפליג ולשקוע באיסור. וכן על ידה ידע בשעת הדוחק היכן להקל, כמו שאמרו הלכה ואין מורין כן. דבר זה אסור לאומרו בפני ע"ה. בקעה מצא וגדרה. ובנדרים ושבועות החמירו על ע"ה. ובפרישות מנדה אמרו "סוגה בשושנים", ועל ת"ח אמרו אסור לישב בתענית, משא"כ ע"ה, כי הלואי שכל הסייגים יוכלו להם.

ר"מ תבעתיה מטרוניתא, אמר מלתא ומלי שיחנא, ערק טשא. (ל)

תחילה השמיט עצמו ע"י כעור מראהו, ואח"כ התחמק וברח למקומות שלא עולה על דעתה לחפשו ולמצוא אותו שם.

בזמן שאדם מצער אביו ואמו. אומר הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאלמלא דרתי, צערוני. (לא)

כלומר, הולם ומתאים הדבר מה שנברא האדם מוגבל בהשגת אמתת מציאותי (מצד עצמותי). שאפי' אם נברא במדרגה יותר גבוהה, בכ"ז זה לא היה מונע ממנו מלעבור על רצוני. (והעבירה והמרד הם הצער והעצב לפניו ית' כענין "ויתעצב אל לבו"). וכיבוד אב ואם, הוא רצונו ומחייבהו השכל וההגיון, כיון שהביאוהו לעולם וגידלוהו וטפחוהו. ודימו את כבו' ומוראו ית' לכבודם, כמו שצווה ה' כבד את אביך, כדרך שאמר כבד את ה'. וכן את יראתו. וכמו"כ אמרו וכי יש עבד שמורד ברבו, א"ל וכי יש בן שמורד באביו? ולפי"ז כינה ר"י את כבוד אמו שהוא צו ה' - "שכינה". והוא ענין אמרם, "שמע קל כרעיה דאימיה, אמר איקום מפני שכינה דאתיא".

יודוך עמים א', בשעה שאמר הקב"ה "אנכי", אמרו, לכבוד עצמו דורש, כיון שאמר כבד את אביך, וכו' חזרו והודו למאמרות הראשונות. (ל"א)

הרעיון שבזה הוא לומר, שאחר שהקפידה תורה לצוות גם על מצות חברתיות שבהן תקון קיומו החברתי והחמרי, הוכח בזה בעליל שתורת ישראל אינה תורת פולחן, אלא תורת ה' תמימה וכו', שתכליתה תקון הנפש והמדות לשלמותו ולתועלתו של אדם בלבד.

עד היכן כיבוד אב ואם. צאו וראו מה עשה נכרי נתינה בן דמא באשקלון. פעם אחת בקשו אבנים לאפוד בס' ופ' רבוא, והיה מפתח תחת מראשות אביו והלכו, נולדה לו פרה אדומה. (לא.)

במד"ר מסופר אחרת, שמצא את רגל אביו על התיבה ויצא, וסבורים שמבקש יותר מאלף, והוסיפו עוד אלף והמתינו ולקח רק אלף, כדי שלא ליהנות משכר כבוד אב ואם. ובאותה שנה נולדה לו פרה אדומה ומכרה ביותר מי' אלפים זהובים. ובירושלמי אותו ספור בשינוים אחרים. אשר כ"ז מלמדנו שלא סיפורים ועובדות ידייקו ויכוונו חז"ל להודיענו, אלא הרעיון והלקח המוסרי הוא המכוון ושברצונם ללמדנו. ולפיכך ירחיבו ויקצרו יפליגו ויגזימו כראות עינם פה ושם, כדי לעורר ולחזק למצות (ככבוד או"א) ולבטחון בש"י. ולפ"ז יובנו ההגזמות ממס' הרוגי ביתר (גיטין נ"ז) שאמרו שהגיע דמן עד הים, ועד ששקע הסוס עד חוטמו בדם, ושהדם גלגל סלעים משוי מ' סאה וכו'. וכמו"כ ההגזמה מקופות קציצות תפלין, וממספר תשב"ר שהגיע למליונים רבים, שנראה שכל כוונתם בכל זה רק לשבר הלבבות ולעורר חרדה על ההרג הרב והחרבן הנורא שאירע אז, בעוונות. ללמד, כמה עוונות גורמים וכמה הריעו אויבים לישראל.

שם בן מ"ב אותיות אין מוסרים אותו אלא ולעניו וכו' (לא)

גם בעל פרדס רמונים דרך בשיטת הרמב"ם בפי' השמות במו"נ, וכתב וז"ל, חלילה לנו להאמין ולהעלות על הדעת מטפשות ההמון בסגולת השמות לעשות נפלאות, שא"כ היה דוד מתפטר מאויביו פעם אחת ע"י שם. אלא כל ענין השמות שנזכרו בחז"ל כמו שם בן י"ב ומ"ב, ובספרים המיוחסים לרשב"י, הם באור ופי' לשם הוי-ה בן ד' אותיות, שכל שיודע ענינו אין צריך לשום שם אחר. והביא ראיה משם אבגית"ץ שבתפילה המיוחסת לר"נ בן הקנה שענינו, אלקים בישראל גדול יחודך תשגבנו צדקתך, וכעין זה כינו במטטרון או אכתריאל.

ר"כ מיזבן דיקולי, תבעתיה מטרוניתא וכו' נפל מאיגרא אתא אליהו קבליה, א"ל אטרחתן ת' פרסי, א"ל תעניתא גרם לי, יהב ליה שיפא דדינרא. (לט)

כפי שהאיר המהרש"א לבאר לעובדא דר"נ (בתענית כ"ד) דגזר תעניתא ולא אתא מיטרא. אמר, שקלוה לנחמן ושדוה מגודא לארעא", וביאר שר"נ אמר שראוי שיורידו אותו מגדולתו אחר שאינו הגון וחשוב שתתקבל תפלתו והרי הוא כאיש המוני ולמה יפסע על ראשי עם קדש, כי כן יגדירו ירידת כבוד וגדולה, ב"מאגרא רמא לבירא עמיקתא", לפ"ז ג"כ נוכל לומר שר"נ יסרהו לבו, והגדיר כך את נפילתו ממדרגתו וממעלתו אם יתפתה ליצרו ולמטרונית, ואת הרהור קדושה ומחשבה ועצה טובה שמנעתו, כינו ב"אליהו". והמאמץ וההתאפקות בכבוש יצה"ר כינו ותיארו בטיסה בת ת' פרסי. וכן דרכם לכנות להשתדלות רבה, בשם "רהיט ב"גפא ובתובליא", ואת הצלחת ר"כ אח"כ במציאת פרנסה בריוח בלי להיות עוד זבן, כינו במליצה "שאליהו יהב ליה שיפא דדינרי".

וכשם שת"ת קודם למעשה כך דינו של אדם על ד"ת קודם למעשה. (מ)

כי אם לא יואשם האדם מראש על עזיבת ת"ת לא יתחייב אף על המעשה, כי יצטדק באי הידיעה, ולכן חייבתנו תורה בת"ת, כדי שאי הידיעה, לא יפטור מעונש על העבירה, אלא שחייבים גם על אי לימודה, שהיא ראש וסיבה לכל חטא ועבירה. אולם על המצות השכליות והן אותם שאלמלא לא ניתנה תורה ראוים היו ליכתב כאיסור הגזל והעול ומו"מ באמונה, אדם נידון עליהם תחילה אף לפני ת"ת, כי הש"י עשה את האדם ישר, ומהגיונו הוא למנוע עול. (ובזה תתיישב הסתירה על מה נידון תחלה)

המתרגם פסוק כצורתו הר"ז בדאי והמוסיף עליו הר"ז מחרף ומגדף. (מט.)

כי דברי התורה והנבואה לא יכולים להתפרש כצורתם וזקוקים להנחיות ולפירוש תורה שבע"פ הן במצות המעשיות וכ"ש בדעות ואמונות שהתופסם כפשטם, כגון תארי הש"י וכיו"ב, בודה שקר מלבו, ואדרבא הוצאתם מפשוטם הוא האמת המוחלט, והמוסיף תארים וציורים הר"ז מחרף ומגדף.

ר"י הוה קאי מקמי סבי דארמאי. אמר, כמה הרפתקי עדו עליהו דהני.

ר"י למדנו לדבר שלום לכל, אפי' לגוים, שלדרכי שלום הכל שוים. וכשיטתו זו דרשו "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי". וכן בגוי, במד"ר (דברים ו) דרש אר"י, אם הרגלת לשונך לדבר באחיך, אף בבן אמתך (הגוי) תתן דופי.

כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב"ה רוצעו אליהו כותב והקב"ה חותם. (ע.)

כי כיון שהוא מדעתו כפת ושעבד את עצמו לשאינה הגונה, מטבע הדברים שהקב"ה הטביע, שהוא ילקה וישתה בעציצו, בכך שירצע וישתעבד ויכנע לה כעבד עולם ויסבול ממנה כי ברצונו ובדעת שהש"י ברא לו לשימושו ולטובתו, כפת ושיעבד את עצמו וקבע את עצמו וזרעו לעולם.

ואין ענין אליהו כאן כענין במקומות אחרים, ולא הוצרכנו לו כאן אלא כדי שיעיד ויאשר לו לאדם שהוא בעצמו ברצונו ובדעתו כפת עמו וגרם רעה לעצמו. והלקאתו איפא מחויבת לו מעצמו ושתוצאות מעשיו נכתבו ונחתמו לו.

והמאירי כתב וז"ל; אין כוונתם שאינה הוגנת מצד פיסול ופגם ברור, אלא אפי' כל שרואה באבותיה ומשפחתה שאינם מהוגנים נבלים ופורקי עול - יר"ש, שלא נתברר פיסולם, מכל מקום סימן הוא לפיסול. ולכוונה זו רמזו באמרם אליהו כופתו, כי אליהו מעותד בהרגל הלשון ובפי הבריות על ברור הספיקות, אמר, שספק פיסולו יעמידהו נבוך בעצמו. וזהו ענין ומשל הכפיתה, עד שלבסוף יכיר שלא יזדמן לו בה סימן ברכה ויחזיק פסולה כברור לו. והוא ענין מה שאמרו, והקב"ה רוצעו, שזה משל על העונש המגיעו.

כל שלא חס על כבוד קונו זה המסתכל בקשת (ע.)

עיין בחגיגה באור מאמר זה.

כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו כאילו חרשו לכל העולם וזרעו מלח (ע)

הזריעה, תכליתה לגידולים והפרחת העולם. והמלח, תקפידו להטעים את האוכל. והמפזר וזורע מלח בשדה, מונע גידולים ומשחית את האדמה. וכך כל הנושא אשה שאינה הוגנת, ישובם לא יעלה יפה וגם הגידולים יהיו פרי ביאושים.

וענין אשה שאינה הוגנת, לאו דוקא פסולה ושאינה הגונה. אלא גם שאינה הוגנת לו - שאינם תואמים זה לזה בדעת במדות והשקפות. וכן גם הנושא אשה לשם ממון, הבנים אינם מהוגנים כי אין הדעת נתונה לגידול הבנים.

כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו כשהקב"ה משרה שכינתו מעיד על כל השבטים ואין מעיד עליו, וכשהקב"ה משרה שכינתו אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל (ע.)

אפע"פ שלע"ל אין אליהו בא לטהר ולרחק והכל בחזקת כשרות לענין יוחסין, מכל מקום לענין השראת שכינה, אינה שורה אלא על בעלי מדות תרומיות שירשו מאבותיהם.

אמר רבי ללוי, הראיני פרסיים; דומים לחילות בית דוד, חברים; דומים למלאכי חבלה. ישמעלים; דומים לשעירים של בית הכסא, ת"ח; שבבבל דומים למה"ש. (ע"ב)

כבר פרש"י; שביקש שיתאר לו אותם. ואולם כיון שהמתואר תואר בדבר שהוא יותר נעלם ודמיוני בלבד, נראה שביקש לתאר לו את ענינם ולציין את תוכנם. וענה לו שתלמידי חכמים שבבבל, הם בעיקר מהודרים בהופעתם. וכן פרסיים נראים בהופעה כגבורים. ולעומת זה החברים כשודדים. והישמעלים שהם חצי ערומים, כיצורים דמיוניים של בית הכסא.

כי הוה ניחא נפשיה דרבי אמר, הומניא איכא בבבל דעמונאי היא. ומסגריא, דממזראי היא וכו' (ע"ב)

ישנם דברים שאדם חושש לאמרם בחייו מחשש חמת המציקים, אבל לקראת מותו, אין לו עוד ממי לחשוש, ועל כן ידיעות שהגיעו לאזניו של רבי מחיים אודות פיסולם של אי אלו מקומות ואנשים, וחשש עד כה לפרסמם, עתה עם התקרב קצו, הודיע אודותם בדרך רמז ונבואה, ואתרמי, שמה שאמר בירתא דסטרא-שסרו מאחרי ה', שאכן כן היה שסרו וחטאו בו ביום שמת. וכן גם מה שאמר על אקרא דאגמא, לטוב, אח"כ התברר שבאותו זמן נכנס לבריתו של א"א, אבא בר אהבה.

שם בן י"ב היו מוסרים אותו לכל אדם. ומשרבו הפריצים רק לצנועים. והיו מבליעים אותו בנעימות אחיהם הכהנים (ע"א)

רש"י פי', משרבו הפרוצים שהיו משתמשים בו, והכוונה שהפכו אותו לשמושם להטעות ולהונות ולהראות לעולם, שכאילו בו הם יכולים לפעול ולעשות ע"י נסים ומופתים. ונמצאו מחללים את שם שמים.

ר"מ ור"ע מתלוצץ בעוברי עבירה. אידמו ליה שטן כאיתתא, כי מטא לפלגא דדיקלא שבקיה, א"ל אי לאו דמכריזין עלך הזהרו בר"מ שויתיה לדמך... פלימו רגיל לו' גירא בעינה דסטנא וכו'. (פ"א)

גבורי כח אלה לעגו וליגלגו תמיד על בעלי עבירה ושטופי זימה, איך לא ימשלו ביצרם (כנקל בעיניהם) ואירע לכל אחד מהם, שלכדתו עינו ברשת יצרו בראית אשת-זמה אשר שבתה והסיטה לבם, זה באידך גיסא דנהרא, וזה בריש דיקלא (שדרכם היה לעלות לישב בראש האילן) ותשוקת יצרם הרע בערה בקרבם, וכמעט הלכו לה בחרוף נפש. אולם לגודל רוחם נתהפך כחומר לבם ועמדו כתמהים על עצמם, אם חכמים וגדולים כמותם אלמלא גבורת רוחם היו נוטים ליכשל ולילכד ברשת יצרם, מה יעשו הדיוטות קלי דעת וחלושי אופי. ואמנם לפתח כל אדם גדול וקטן, חטא ומכשול רובץ, ואין לבטוח ולהאמין, אלא לעמוד על משמר עצמו עד מותו. ובדומה לזה, פלימו שנצח ליצריו והצטיין במדות חסד ורחמנות, נכשל פעם ע"י עני בליעל נתעב ונאלח, והתאמץ לסבול מעשיו. אך נזדעזע ממשך כחו וניעו וגער בו. והלה בערמה הטיל עצמו ללא ניע וניד כמתעלף כדי לזעזע, ולהבהיל את נפש מטיבו ומרחמו (לנפול שדוד לרגליו). ולאחר שהצליח לבהלו ולהרעיש סביבו, גלה עצמו. ומכ"ז למד פלימו שאין לו לאדם להתפאר בעצמו שהוא בטוח ביצרו, אלא לקוות לעזר ה' תמיד. (ובפ"ר פי' שכיון שר"ע היה מלעיג על בעלי עבירה, ראה איזה בחור שהתחפש לאשה לצחוק על ר"ע, עד שמשכו ביפיו לעלות לריש דיקלא, ולאלתר גילה לו עצמו מיד משום כבודו דלא ליכספיה ביותר. וכעין זה אירע לפלימו שאותו איש רע שהיו מכונה בשטנא, התחפש כאורח, כדי לצער וללמד, - ש"אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו".

הנך שבויאתא דאתו לנהרדעא אסקנהו לעלייה בי עמרם חסידא, נפל נהורא באפומא. שקל רב עמרם לבדו לדרגא וסליק, כי מטא לפלגא, אפשח ורמא קלא ואמר, נורא בי עמרם. כי אתו רבנן, אמרו ליה כסיפתן. אמר להו מוטב בעוה"ז ליכסף. אשבעיה ליצריה דינפק. נפק כי עמודא דנורא (פא)

כבר רמז רש"י, שנדלק יצרו וחשמלה אותו בראותו לאחת מהן דרך ארובה. ואין קשה לתאר מה ראה עד שבער בו יצרו, מה שכינו נהורא ע"ד הכתוב "חמותי ראיתי אור". כי על גודל התשוקה וחום היצר, ירמזו בעמודא דנורא כזעקתו "נורא בי עמרם" וכפרש"י (שהוא חום יצרו)., ועל כן מיהר בגבורה לעלות אליה. אלא שבאמצע, עצר בעד יצרו והבליג על תשוקתו וכבשה, ונשבע לבולמה, והזעיק סביבו מרבנן כדי להסיח דעתו ולבוש ולחדול, וכאילו דאשבעיה ליצה"ר דינפק". ואת עוצם השתדלותו ומאמצו למנוע התעוררות יצה"ר לע"ל, כינו בעמודא דנורא דנפק". וכך גם כינו חז"ל לכח התשוקה הבוער באדם, כמעשה דביתהו דאביי שבאה לבית דינו של רבא. וביקשה לפסוק לה יין. ותוך כדי דיבורה המרמז גילתה זרועה, ועל כך אמרו "נפל נהורא בי דינא". עד שמיד מיהר רבא ותבע את אשתו באותה שעה.