אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו


אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח, בהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף. (ב)

פרש"י שיש לו דעת לשמור עצמו, וזו אחת מן הפנינים המפוזרים בדבריו ליודעי ערכם לילך לאורם. ופלא על מה שהשתרש נוהג בהרבה קהילות בישראל לברך "מזל טוב ולעטר הכתובות" במזלא טבא ובשעה מעולה". בזמן שהגמ' הסיקה שאין מזל לישראל. ואם הכוונה שמברכים אותם ברוח דברי רש"י כאן - שיתנו דעתם מעתה לכוון מעשיהם לטוב, ניחא.

רב א' מבעה זה אדם וכו' ושמואל א' זה השן שנ' נבעו מצפוניו ומתרג' אתגליאו (ג)

רב מפרש מבעה אדם וכו', כי ענין הבעה - הדיבור שאינו אלא באדם שהוא בעל רצון וכוונה להזיק. והראיה "אם תבעיון בעיו", שענינו אם תרצו ותבקשו לדעתי. ושמואל אומר זה השן שחיוב היזקה, על כי הזיד ופשע בעליה ולא זמם פיה לבל תרעה שדות זרים, וכאילו הוא גילה את שיניה וגרם שתזיק, כעין מה שדרשו על הפסוק "ויפתח הגמלים - שהתיר זממם", וראית כולם מעמקי לשון הכתוב.

מי ישקני מים, ח"א טמון באש וכו', כל המוסר עצמו על ד"ת אין אומ' דבר הלכה משמו. (ט)

ידוע שאין נדרשת מסירות נפש וקידוש ה' אלא בג' עבירות בלבד, ועל כן כל הנוהג בהלכה כעין מסירות נפש ואינו נזקק להוראה, דהינו מי שפוסק כסומא שמחקה ומחמיר, וכ"ש אם מוסר נפשו במקום שלא חייבו, ואינו שוקל במאזני שכלו להבין לרוחה של תורה - שהיסוד בה "וחי בהם" וכו', ונוהג כענין "ונתתי להם משפטים לא יחיו בהם", אינו ראוי לפסוק ולומר דבר שמועה מפיו. ולכן אמר רבא "כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי מס"ת ולא קיימי מגברא רבא", שבקרבו עיקרי התורה. כי מרבית דינה ופירושיה נמסרו לחכמים. ומובן לפי"ז מה שרבא חולק ואומר, שאפי' בג' עבירות יעבור כשאין חילול ה' (כתובות יט), ואמטי קורקבא לבר ששך ביום אדו (ע"ז כ"ה.)

וכבוד עשו לו במותו - שהושיבו ישיבה על קברו. פליגי בה חד אמר, ג'. וח"א ז'. וח"א ל'. (ט"ז)

אע"פ שפרש"י ישיבת תלמידים לעסוק בתורה, כיון שזה משום שכת' "וכבוד עשו לו" ונחלקו חז"ל, אם שלשה או שבעה או שלשים, מסתבר שמטעם אבילות הושיבו ישיבה להספידו ולומר דברים שמשמו, ושיש בהם משום כבודו, ובזה מתורץ היאך עשו כן על קברו. אבל מה שרגילים לומר שזה לעלוי נשמתו, רעיון זה חדש הוא ומנוגד הוא לדברי חז"ל, שלמדונו כי אין מעשה (ועלוי) וחשבון בשאול ושאינה עולה אלא במה שעילתה עצמה בעוה"ז.

ארשב"י, אשריכם זורעי על כל מים וכו', כל העוסק בתורה ובגמ"ח זוכה לנחלת שני שבטים. זוכה לכילה כיוסף, ואויביו נופלים תחתיו, וזוכה לנחלת התורה ולבינה כיששכר. (יז)

הזריעה, היא השקעה שפירותיה מגיעים רק לאחר זמן ולפי גודל היגיעה שהושקעה, ועל כן אומר רשב"י אשריכם זורעי על כל מים. כי פירות היגיעה בתורה ובינתה היא נחלתה. וההשקעה בגמילות חסדים, קוצרת כבוד והצלחה פוריה ורבוי אוהדים. וגם אויביו צרי העין נופלים ומשלימים.

צבוע זכר, לאחר ז' שנים נעשה עטלף. עטלף, לאחר ז' שנים נעשה ערפד. ערפד, לאחר ז' שנים נעשה קמוש. קימוש, לאחר ז' שנים נעשה חוח. חוח, לאחר ז' נעשה שד. שדרו של אדם נעשה נחש, וה"מ דלא כרע במודים. (טו)

ממה שאמרו "שדרו של אדם נעשה נחש והני מילי דלא כרע במודים, רמזו לנו את ענין מאמרם זה, שהתכוונו בשמות אלו לרמוז על תכונות ומדות שונות ההולכות ומשתרשות ברשע, ומשנות אותו והופכות אותו לאיש אחר. ומספר שבע נקוט הוא בפי חז"ל. ושדרו של אדם, היא סמל ומושג הגאות והגאון שבו הוא נזקף ומהלך בקומה זקופה, והגאוה היא המביאתו להיות רע ומזיק כנחש, אם לא כרע במודים", כלו' שאינו נכנע ומודה ומכיר בגדולתו של מקום, אשר אך לו בלבד תאות הגאולה והגדולה. וכן מבאר המלבי"ם (בחקת) שמי שהיה מסתכל כלפי מעלה היה מתרפא. וכל שהיה נמשך אחרי דרכי הנחש. שלחמו עפר שהם ההנאות והמדות הרעות (לא לחם ה'), אזי שדרו, דהינו עצמותו ואישיותו, נעשה נחש הפחות שבב"ח, (לאחר שהוא שוקע במדותיו אלה) ויאבד משני העולמים, והוא דלא כרע, דהינו שלא שב ונכנע אלא נשתקע בכפירתו.

העוסק בתורה ובגמ"ח זוכה לכילה כיוסף. (יז)

כילה זו, היא כילת ההכתרה לגדולה, כמו שדרך לעשות. וענינו, יזכה לגדולה כיוסף עקב ת"ת ובשכר גמ"ח שלו.

אשר פריו יתן בעתו זה המשמש מטתו מע"ש לע"ש (יז)

כת' המאירי מתקנות עזרא שיהו אוכלים שום בע"ש, כלומר שלא יהא להם כל השבוע מחשבה הרהור והשתדלות בענין עונה אלא בע"ש כדי שיהו שאר כל הלילות פונים מכל עסקיהם ועוסקים בתורה וזהו שאמרו, אשר פריו יתן בעתו. ובזה הוא יישב את התמיהה והערת הרמב"ם שאמר (על "סגולת" השום); "בזמנם היה חושבים שמועיל לענין זה.

ושאיה יוכת שער, אר"א לדידי חזי לי דמנגח כתורא. (כ"א.)

זהו תיאור ודמוי כח ההרס של השממה המכתת והורס, כקרנים מנגחות, והוא שוממות הבית ושאייתו מאין יושב, אשר זה גורם להריסתו וכתיתתו ורקבונו, אשר מחוסר הגנה מרוחות פרצים וחילופי מזג האויר, או אי איורורו, וטיפוחו, משחיתים אותו. וקראו שם שד זה "שאייה", על שם כח ההרס המנגח כקרני ברזל (ועי' ר"מ במו"נ, שכל כח מסוים נק' מלאך). והשד "בן תלמיון" שבגמ' במעילה הוא סוג אחר של שד כשדין דבמו"נ ז', והוא מנחם טלמיא (שמבד"ר ויקרא) שהיה אוחז עינים ובעל תחבולה).

אמר רב יהודה, האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דאבות. וא"ד מילי דנזיקין.

ואפשר שבשל כך היה בימי ר"י כולי תנויי בנזקין, כדי להרגיל לחסידות ולא עבור חידוד.

מעשה בבתו של נ' חופש שיחין, שנפלה לבור. באו לר' חב"ד. אמר להם המתינו וכו'. בשלישית אמר להם עלתה. שאלוהו מנין לך? אמר להם לא נביא ולא בן נביא אני אלא כך אמרתי, דבר שאותו צדיק נזהר בו, יכשל בו זרעו? אמרו לה מי העלך, אמרה, זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו. (נ)

מחמת שראו בכל עניניהם נס שמימי, שחו במליצה לקרא לנאד של שחייה, זכר של רחלים, ואף היא ענתה כך "זקן של רחלים". דהיינו, שזימן לה הש"י, זקן שבא עם נאד לשאוב (ושימש לה כעוגן הצלה). וכן פרש"י בב"ת, "זרנוקא אמר לכו" דהיינו, תיש שיש לה גזלוהו ושחטוהו, ועשו מעורו חמת. הרי, שבשמוש הלשון שלהם הוא לקרא לנאד תיש (ולפע"ז יובן ג"כ ענין אליא דספינתא שמצא ר"ע בנדרים מ"ג).

וראוי להתבונן איך שאלו לר"ח וכי נביא אתה, כי לא פתיים היו לחשבו לבעל סגולה ומופת, לחש וערמה, אלא כל כחו לא היה אלא בתפלתו. ואף הוא לא כיחש. וענם, שמשגירות התפילה בפיו שהיא לפי ערך זכויות ומעשיו של הנדון, ידע סכויי קבלתה, וזהו ענין "דבר שאותו צדיק נזהר בו וכו' יכשל בו זרעו"?

אריב"ל הרואה טב בחלומו סימן יפה לו הואיל ופתח בו הכ' לטובה (בבראשית). הרואה הספד בחלומו, (בכתב) חסו עליו מן השמים ופדאוהו. (נה)

לא נעלם מחז"ל ענינם האמיתי של החלומות. וכל מטרתם היא לעודד רוח בני אדם ולחזק את בטחונם, ולנצל את זה לחיזוק היראה והאמונה בש"י, ועל כן מראיית מלת הספד, ניתן ע"ד חילוף אות ה' בח', לקרוא חס פס, וזוהי הטבתו, משא"כ כשראה בקריאה, צריך לחפש הטבה אחרת לחלום.

אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה על שלא גילתה שהוא בעלה ונתקיים בזרעה (צב)

לכאורה, אחרי תשובת אבר' "כי אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני", על מה ילון אבימלך ויקלל? האם אכסנאי שבא לעיר שואלים אותו על אשתו? וא"כ חייו בסכנה וחובתו היתה להסתיר. ועוד כלום בשמים עבדי דינא בלא דינא ומקיימים קללה של חנם? אלא נראה שמטרת חז"ל היא בעיקר מוסרית שלא משום שהוא הדיוט המקלל תהי קללתו קלה בעיניך", ושאדם יחשוש מלהונות לכל אדם הדיוט כחשוב, ולא חששו חז"ל לתלות את מוסרם זה וראיתם באבר אבי'. ולא נמנעו לדרוש בו שאבימלך קללו ושכביכול נתקיימה בזרעו, אחר שמצינו כהיון עינים בבנו. כל זה למען הלימוד המוסרי שבדבר.

הוה מסיים מסאני אוכמא בנהרדעא, אשכחוהו דריש גלותא וחבשוהו (משום יוהרא). א"ל גוברא רבא הוא, ושבקוהו. (נט)

אפשר שעיקר כוונתם היא, כדי למנוע התעוררות רגשית לאומית שלא יבאיש ריחם בעיני השלטון, בגלל המסאני שהיה מנעל חשובים. ומנעו זאת בתואנה של יוהרא. אך כלפי רבנן לא יכלו להעיז כ"כ, וע"כ עזבוהו.

אין פורענות בא לעולם אלא בגלל הרשעים ואינה מתחילה אלא מן הצדיקים, שנ' כי תצא אש ונאכל (כבר) גדיש. (ס)

פיר' בפ"ר כי בעבור פעולות הרע תסתלק ההשגחה, ויעזבו למקרים אפי' הצדיקים אשר בעון הדור לוקים הם תחלה - בזה שסרה מהם ההשגחה שהיו ראוים לה יותר, ומפסידים מה שהיה ראוי להם להשיג, אבל הרשעים מה הפסידו?

כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים. (ס)

כי עפ"ר המה החלשים, ואין ביכלתם להתגונן, ע"כ עלולים אף הם להיגרף וליפגע מהפורענות והרעה הכללית שחלה בעולם אם אין להם כ"כ זכות להינצל.

דבר בעיר, אל יהלך אדם באמצע הדרך, מפני שמלה"מ באמצע, שלום בעיר, אל יהלך בצידי הדרך. (ס)

מלה"מ של דבר, היא המגפה והמחלה המדבקת והמתפשטת, שכיון שפשטה המחלה ויהיבא ליה רשות, מסגי להדיא, וראוי אז לכנוס רגלים ממקום קבוע של רבים, ששם הסיכון רב יותר לינגע (אפי' מהבלם וריחם של הנגועים). אבל כששלום הבריאות בעיר ואין בה כל מחלה ומגפה, אם יש יחידים שחולים ונגועים, המה בודדים ומרוחקים ונזהרים הם ומהם. והם כמהלכים בצדדים, ע"כ רק מקרבת יחידים שבם ישנו חשש, יש ליזהר.

ובכלל אמצע הדרך, מיצוע ההתנהגות, שכשדבר שורר, אין די בהתנהגות ממוצעת ורגילה, כי וירוסי המחלה באויר ובמאכלים, מסגים להדיא, ולכן יש צורך לנטות מן הרגיל ולמעט באכילה ושתייה ולהקפיד על נקיון הקיבה והגוף וחטוי האוכל ומיעוטו ועל סמי רפואה וזהירות יתירה מהרגיל, אבל כששלום בעיר ממחלות ומגיפות, אין לשנות באורח קיצוני את ההרגלים, כי המחלות ופגעי הבריאות שהן מלה"מ, אורבים לאדם בצידי הדרך, שהם השינויים הקיצוניים בהנהגת הגוף באכילה ושתייה. וכפי שאמרו שנוי וסת תחילת חולי, (וכעין זה מצאתי שפי' בספ"ר, ופירש, כששלום בעיר, אין להלך בצידי דרכים, כי שם משליכים זבל וזהומים וגם נפנים לפעמים, ושם עפוש וזהום רב שמזיק.

דבר בעיר אל יכנס יחידי לביהמ"ד, שמלה"מ מפקיד שם כליו. (ס)

בימי חז"ל שימש ביהמ"ד שהיה מחוץ לבתים, אכסניא לכל עובר אורח, והיה מופקר לכל, ולכן בעת דבר צריך ליזהר ממקום כזה, גם בסיבת האויר המוסגר והנפסד של ביהמ"ד, המרוחק והמשומם בימיהם, נוסף על אוירת הפחד והבהלה שבבדידות, אשר מרככת לגוף ומחלישתו ואז נוטה ומושפע לקבל המחלה, ולכל זה קראו כליו של מלה"מ, משא"כ אם קרו ביה דרדקי, או מצלי בי עשרה, והוא מאורר תמיד ואין ממנו פחד והתפעלות על הגוף, וכעין זה פי' בספ"ר תלי"ת.

כלבים בעיר מלה"מ בא לעיר, כלבים משחקים, אליהו בא לעיר. (ס)

אם הכוונה לכלבים ממש, הרי זה מפני שהם רגישים יותר מכל (עקב מזונם המתעכב בגופם) לשנויי מזגי האויר ולנגעי מחלה שקריבה ובאה, על כן יחושו וייללו במצב אויר משחת והתחלה של מחלה שהיא מלה"מ, וישחקו כששלום הבריאות שורר שהוא אליהו. אולם נראה שזה משל ומליצה, כרעו דמאמר זה (בפסחים קי"ג) "אל תדור במתא דלא צניף ביה סוסא ולא נבח ביה כלבא", שהוא רמז ומליצה, שאין לדור בערים הקטנות הריקות מחיל מצב, צבא ומשטרה, המכונים סוסים צוהלים, וכלבים נובחים, המשגיחים ועומדים על משמר בטחון העיר, והמעוררים לידע וליזהר מפגעי קושרים ושודדים המתנפלים פתאום, (בפרט בימיהם שחסרו אמצעי קשר וידיעות וסדרי שלטון). ועל כן רמזו לנו שאם רוצים להבחין ולהרגיש בתקינותו של המצב הבטחוני, יש לצפות בפני הכלבים מה עושים ולהבין שאם קיימת התרגשות ומתח ותכונה רבה בקרב אנשי החיל והמשמר, סימן שמלה"מ ואיזה פורענות באה לעיר. ואם משחקים ושלוים, סימן ששלום ובטחון מפגע רע שורר וקיים. וכל זה כשאין נקבה בהדייהו, כלומר, שכל הסימנים הם רק בעת שנוטרי השלטון מסורים לתפקידיהם. אבל אם רודפי תאות המה ושקועים בזנות, אין לסמוך על זה. כי יטרדו וישקעו בתאותם גם אם חרב ומגור מסביב ולא ירימו בחוץ קולם. וכן פי' בספ"ר.

מאי לא אבה דוד לשתותם דלא אמרנהו משמיהו, שכל המוסר עצמו למות על ד"ת אין אומר דבר הלכה משמו. (סא.)

נראה ברור, שכוונתם למוסר עצמו במקום שלא צוו חז"ל ולא חייבה תורה, שחזקה על זה שאין דעותיו ע"פ הדין ואין שמועותיו מכוונות, וע"כ אין אומרים דבר הלכה משמו. ואפשר שרמזו גם כן, על המתגבר ומתעצם להכריח בחזקה לקבל דעותיו ושמועותיו, מבלי שיברר ויציע דבריו בענוה, עד שיסתברו ויתקבלו מאליהם. וע"כ נקבעה ההלכה כב"ה, שענוים היו, ושונים דברי ב"ש תחלה ולא כב"ש אף שחריפים, בשביל שתקיפים היו, והרי התורה לא ניתנה אלא ע"י העניו מכל האדם.

עשרה דברים נאמרו בשום, משביע ומשחין ומצהיל פנים ומרבה הזרע והורג כינה שבבני מעים. וי"א מכניס אהבה ומוציא את הקנאה (פ"ב)

כל תועלתו וכל מטרתו של השום הוא לתבל ולהטעים את האוכל. ועל כן כיון שעל ידו מיתקן האוכל ומעורר התאבון, הוא משביע ומצהיל ומרבה הכח, ומתוך כך בשל מצב רוח טוב, יש גם רבוי חשק אהבה. אבל לאוכלו לבדו אינו אלא מזיק, ותועלת מעט של חריפותו מחסלת תולעים שבבני מעים. והמאירי כתב שלא אמרו חז"ל כן, אלא כדי למעט התשמיש בשאר ימים ולצמצמו לעונה אחת שיש בה עונג שבת.

כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בה ונזדעזעה א"י ת' פרסה על ת' פרסה. (פב)

גם אם ספור הקרבנות והעלאת החזיר היו כפשוטם ואירעו כמשמעם, אבל סוף הסיפור הנו משל ורמז לכך, שכאשר גרמו העונות עם ריב האחים שיבוא סוף סוף החזיר הרומי, וינעוץ צפרניו בחומת ירושלים, וירעישנה באילי הברזל ויזעזע לכל תושבי א"י. ועצת הזקן היתה פוליטית פסיכולוגית (ע"פ מד"ר שמיני י"ג) שא"ל, שכל זמן שהם מספקים להם קרבנות, הם עי"ז מעודדים ומחזקים לנצורים. כי כ"ז שמקריבים, הקשר וההתלהבות ישאר חזק בקרב ההמונים, ורוחם לא יפול. כי הם שואבים עדוד אומץ וגבורה מקדושת הבית, ומהעבודה והקרבנות. אבל בהשבתתו ושממונו, תרפנה ידם ולא ילחמו עוד כאריות נגד הצרים אותם. וידוע גם, שמאז נקרא צר צבא רומי להיות מפשר ובוצע בריב האחים, ונעץ צפרניו בחומת הקודש, נזדעזעו אנשי א"י מאורחים רעים אלה מרגע שנעצו צפרנם בא"י ונתנו עינם בה ושוב לא עזבוה. ומחשש זה מיד גזרו בחשאי וברמז ובאופן מוסוה, "ארור שיגדל חזירים בתוך ביתו", שהכוונה גם על המגדל ומטפח קשר וקרבה עם הרומיים, כי לרועץ יהיו כאשר אירע. וכמו"כ איררו למי שילמד בנו חכמה יונית, כדי להרחיק מהם ומתרבותם וממינות שבספריהם, שמסתמא זהו שגורם לאותו הזקן הבוגד, וכן לאחר אשר גם זמר יוני לא פסק מפיו. וכן מוכח מרמב"ם שזה משל, כי הוא כלל את איסור גידול חזירים, בהלכות נזקי ממון יחד עם כלבים, ומטעם אחר, שנזקן ולכלוכן רב ומצוי.

אמר ר"ח לא שכיב שיבחת ברי, אלא דקץ תאינתא בלא זימנה, ואם מעולה בדמים מותר (צ"א)

מהחילוק שאמרו בסמוך ואם מעולה בדמים מותר לימדונו, שהטעם הוא משום בל תשחית שנתפרש בתורה ולא מעבר לזה. ומסרו הכתוב לנו שכשאין השחתה בדבר, מותר.

כי עצר עצר ה'. שתי עצירות. לאיש ולאשה, לש"ז, ולקטנים וגדולים, וללידה. (צב)

כוונתם ללמדנו שהש"י עשה נס המצביע, לא רק על ענישה, אלא גם שמסלק כל חשד של מגע מיני בבית אבימלך. שאפי' אשה שעמדה לילד, קשתה. ואף נמנע מהם עשיית צרכים.

כל המוסר דין על חבירו, הוא נענש תחלה. שנ' חמסי עליך וסמיך ליה ויבא אבר' לספוד לשרה (צג)

אין זה רק על דרך העונש, אלא גם באורח טבעי, כל הקובל על חבירו, מעורר על עצמו על ידי זה, בקורת. ונבדקים תחלה מעשיו ונתבע עליהם. והקפידו חז"ל על מסירת דין כלפי מעלה, במקום לילך לבי"ד ולווכח, ולברר האמת לאמתה, כי אדם קרוב אצל עצמו וסבור שהוא הצודק.

ואין כוונתם אלא למקפיד ומדקדק על חבירו ואינו מוותר כלל, שאז אוי לנצעק ואוי גם לצועק, שאף הוא מתבקר ועל כן באותה מידה ימצאנו וידקדקו עמו. (אבל לא הזועק חמס מחוסר ברירה, כי מה ענשו?).

הנה הוא לך כסות עינים אמר לה הואיל וכסית ממני ולא גלית שהוא אישך וגרמת לי הצער הזה יה"ר שיהיו לך בנים כהויי עינים. (צג)

אפע"פ שהוא היה אנוס שלא לגלות, כמו שאמר "כי אמרתי רק אין יראת ה' במקום הזה והרגוני על דבר אשתי", אפע"פ לא נמנעו חז"ל לקשר בין כהוי עיני יצחק, לבין "הנה הוא לך כסות עיניים", להיות זה אסמכתא לעצם מוסר העונש, שלעתים רואים תוצאותיו אף בצאצאים.

איזהו מטבע של ירושלים דוד ושלמה מצד אחד, וירושלים מצד שני, של א"א זקן וזקנה מכאן, ובחור ובתולה מכאן. (צז)

אין כמו דוד ושלמה שהרימו קרן מלכות ישראל וירושלים, ונהיה שמם וזכרם זהה עם זכר ירושלים ומלכות ישראל. וענין מטבע, פרסום הדבר וטיבו בעולם, (פרובלימה) כמו שפרסום המלך ושלטונו, היא ע"י מטבעותיו שמסמלים ומצהירים בהם את עניניו ורעיוניו, כן אברהם אבינו, שהמיוחד והאפיני לו שהוציא לו מוניטין ופרסמו בעולם, היה שני ההפכים שנמצאו בו שהיו זקן וזקנה, ועכ"ז ילדו כבחור ובתולה, וכן היה זה אברהם אבינו הראשון שדאג להעמיד בן כיוצא בו בחינוך, ברוח, בתכונות, ויצר את הקשר והיחוס האמיתי בין אבות לבנים, בין זקנים לבחורים, בעיצוב הדיוקן בדומה לו (וזהו אברהם הוליד את יצחק, שדיוקנו הנפשי בבנו היה דומה לו).

וכן מתבאר היטב (במד"ר לך לך ל"ט) ארבעה יצא להם מוניטין בעולם. אברהם, ואגדלה שמך, ומהו מוניטין שלו? זקן וזקנה מכאן, ובחור ובתולה מכאן. יהושע, ויהי שמעו בכל הארץ. ומהו המוניטין שלו, שור מכאן, וראם מכאן. דוד, מוניטין שלו - מקל ותרמיל מכאן, ומגדל מכאן. מרדכי, שק ואפר מכאן, ועטרת זהב מכאן. הנה ציינו ארבעה אנשים עם קצת הדברים שאפינו אותם, ושנוי מצבם מקצה לקצה, כיהושע שהיה בתחלתו אך משרת כשור הנושא בעול, ואח"כ הרים ראש כראם, וכן דוד שתחלתו היה רועה צאן, ואח"כ מלך רב.

כל המ' שנה שהיו ישר' במדבר היו עצמות יהודה מגולגלים בארון, עד שבא משה וביקש רחמים, שנא' שמע ה' קול יהודה וכו' (צז)

גם זה כינוי ומשל על יחס הפחיתות שהיה כלפי שבט יהודה בדומה לראובן, שנדחק ונתרחק מיתרונו עקב מעשיו, אף שבעצם שיבח יעקב כ"כ ליהודה ואמר לו, יודוך אחיך. אעפ"כ לא סר ממנו הכתם של "וחטאתי לאבי", אשר בא לידו עקב חטאו בפשרתו ועצתו במכירת יוסף (אף שהיה על תנאי.) ואעפ"כ שנתגלה שגם זו לטובה היתה, אלקים הוא שחשבה לטובה, ועל כן כל המברך ליהודה דהיינו המשבח לפשרתו, הרי זה מנאץ. וע"כ דרשו עליו "בגדה יהודה" "וירד יהודה". ולכן כל אותו היעוד של יתרון ומלכות שיעד יעקב אבינו ליהודה לא נתקיים מיד, גם כשישראל נהיו לעם, דהיינו כל אותם מ' שנה. וזה שהיה ראשון לדגלים הוא מכח בחירה ומעצם אישיותו של נחשון הקופץ לים, והמקריב ראשון מיזמתו, ולא מכח הכרת השבטים ביתרון השבט, עד שבא משה בסוף מ' וקירב לשבט ראובן ונישאו ליהודה להיות מורם מעם, מושל ומחוקק כיאות לו, כאמרו ואל עמו תביאנו כי ידיו רב לו. וזהו ענין אמרם "על איבריה לשפא", דהיינו ששב למקומו ולמדרגתו שנועד לו. ואולם תחלה עמדו ממנו רק מחוקקים ומדריכים, עד שבא דוד אשר הונהגו ישראל ע"פ פקודותיו, וזהו ענין "מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא".

הרי שגזל חטים וטחנה ואפאה וכו' כיצד מברך? אין זה אלא מנאץ

כלומר אעפ"י שקנאה בשינוי ורק דמים הוא חייב לו, אעפי"כ אין ברכתו הודאה, אלא נאצה אחרי שבאה בעבירה.

ר' יוחנן הוו מסרחי גביניה, אמר, גלו עיני ואחזי לר"כ וכו' נח נפשיה דר"כ, הדר ליה עכנא, בעא רחמי ואוקמיה וכו'. (קיז)

אם על מיתי יחזקאל אמר ר"י משל היה, ק"ו על מת שלו, שמשל הוא. וענין עכנא מבואר בפרק הזהב "מאי עכנא שהקיפוהו דברים כעכנא זו". הרי שכינו את סבוב הענין בשקלא וטריא קשה, כענכא, שמטבעו הכעס והחימה. וג"כ כאן אחרי שודאי שפך ר"י חמתו על רב כהנא וציערו והעליבהו ביותר עד שנפרד ונתרחק ממנו בצער ודכאון נפשי, מה שכינו ב"חלש דעתיה ונח נפשיה", (כפי שרגיל גם בפי ההמון לכנות לתוכחת ונצוח דברים: "הרג אותו"), שעי"ז סבבוהו רוגז ועוצב רב ועגמת נפש, עד שכשעל ר"י לפייסו, מצאו סגור ומסוגר סר וזעף כעכנא בביתו, אשר עשהו כקברו מרוב יגונו, וכמעוטר ומסובב בכעס והקפדה, עד שאי אפשר לדבר עמו ולבקש סליחתו. וע"כ פתח בפיוסים תחלה, שהנה הטריח הרב עצמו אל התלמיד עד שהשפיל ר"י עצמו וקראו רבי, ואז נתקררה דעתו ונתרצה, וזהו "בעא רחמי ואוקמיה", שברוב התחננות אוקמיה ממצבו ונתפייס ומחל לו, וביקשו שיחזור

אצלו לביהמ"ד (לאחר שהתפייס). וענהו, כלום יוכל להתחייב ולהבטיח שלא יארע עוד שיקפיד ויביא למצב שכזה שכינוהו שכיבא. וע"כ עדיף לישאר בפירוד אחר ששניהם קפדנים (ושב לבבל). ובו במקום, ניצל אותו לשמוע ממנו תירוצים והתרת ספיקות. (וכעין זה פי' המהרש"א ל"שחטיה" במגילה. וכך יכנו חז"ל לנזיפה וריחוק. ומאידך לקירוב ורפוי והרגעה; תחייה, וכך מצינו ג"כ במקרא לפי הרמב"ם על הפסוק "וימת לבו" שאצל נבל).

(וכעין זה פי' בפ"ר, שע"פ מה שאמרו חז"ל "מאי שמתא, שם מיתה", שר"י נידהו לר"כ, וכשבא לפייסו הקיפוהו תלמידי ר"כ לר"י ולא הניחוהו ליכנס עד שהודה שר"כ חשוב כרבו. וענין אוקמיה; שהתיר לו, וביקש שישוב לביהמ"ד, אך ר"כ דחהו כיון שאין באפשרות שלא יקפיד ויכעוס עוד. ואפשר גם ענין עכנא, שהקיפוהו תלמידי ר"כ חבילי קושיית והלכות עד שהודה במעלת ר"כ.