אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו


ג' שנים נחלקו ב"ש וב"ה, הללו או' הלכה כמותנו. יצאה ב"ק וא' אלו ואלו דברי אלהים חיים, והלכה כב"ה. (יג.)

כלומר כיון שכולם כיוונו לשם שמים בדין, א"כ כלפי שמים לא משנה מהי מהות המעשה, חיוב או פטור, כי רק הכוונה ועבודת ה' האמיתית היא העיקר הדרוש לפני ה', ואמת אחת כזו היתה לכולם. וזהו סודה של תורה שגילתה לנו ב"ק. ואולם למעשה כדי שלא תהיה תורה כשתי תורות נקבעה ההלכה כב"ה, כדי שלא יתגודדו ויתפוררו ועי"ז תרבה האחדות האחוה והשלום, וכך כתב הריטב"א: ששאלו רבני צרפת היאך אפשר שיהיו שניהם דברי אלהים חיים כשזה אוסר וזה מתיר? ותירץ, כי כשעלה משה למרום, הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר, שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור, ויהא ההכרעה כמותם, (ורמז לסוד הנ"ל ואמר, ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר. ונראה גם שכיון בסוד לדברי הר"מ במו"נ בטעם המצות.

ובאמרם שלש שנים ומחצה נחלקו ב"ה וב"ש, רמזו לנו חז"ל את מהות הב"ק כאן. שבעקבות החרבן ופיזור חכמי ישראל והסנהדרין, אי אפשר היה לחכמי ישראל להכריע במחלוקת שביניהם במנין, כמקדם שלא נשארה מחלוקת תלויה אלא הוכרעה בסנהדרין. ובמשך ג' שנים נסו להכריע בדבר כמו מי ההלכה, עד דאיסתיעא מילתא מן שמיא, שהסכימו כאחד כל החכמים בבואם ליבנה לקבוע הלכה כב"ה, אם כי ב"ש חריפי טפי. ואין ענין יצאה ב"ק בכל המקומות שוה, שמה שאמרו "בקש קהלת להיות כמשה, יצאה ב"ק וא' ולא קם, בקש לדון דינין שבלב יצאה ב"ק ואמ' ע"פ שנים עדים" שם, ענינו ההגיון המוסכם והמוחלט בדעתה של תורה והד קולה המפורסם, שלא קם ולא יקום כמשה, כי אחרת, יושמט היסוד של תורה נצחית, אם יתכן שיקום גדול כמשה, וכן תקועקע ותתבטל מצות ה' "ע"פ שנים עדים" אם למישהו יותר לבטלו. ואמרם אלו ואלו דברי אלקים חיים, ודאי שאין זה אמור על שני ענינים הפכיים שנתבררו במופת, שע"ז לא יחלקו, ואין זה מחלוקת. וכל שכן שלא יאמר על שני דברים הפכיים, ששניהם אמת. אלא רק על דברים התלויים בסברות והנלמדים מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, שעל כל אופן שיוכרע ויוסכם עליו, בכך הוא רצון וכוונת התורה, שאין בזה אמת ושקר. אשר על כן, ב"ה שהיו נוחין, הוכרעה הלכה כמותן.

שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה, הללו אומרים נוח לו שלא נברא וה"א שנברא. נמנו וגמרו כב"ש נוח שלא נברא, ועכשו שנברא, יפשפש במעשיו. (יג.)

ח"ו שיחלקו רז"ל על עצם בריאת האדם מצדו יתברך אם טובה מהעדרו, כי זה היפך התורה והאמונה, שכל מעשי ה' טוב, כאמור "וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ואין דבר רע נברא מהש"י בכוונה תחלה, אלא נחלקו מצד בחינת בנ"א עצמם על ערך חיי האדם ואם אפשר לו לאדם שלא יחטיא כוונת היצירה ותכליתה ולהגיע לשלמותו העיקרית, ב"ש דקפדי סברי, אין צדיק בארץ שיוכל לעמוד בזה, כי האדם מטבעו נמשך אחרי חמרו. וב"ה סברי שהפסוק הזה ידבר על רוב בנ"א. ונמנו וגמרו שנראין דברי ב"ש, שרחוק שימצא מי שלא יחטא, וע"כ יפשפש במעשיו, כלומר הרי יש לו תקנה אם נכשל וחטא, שיבדוק ויבקר מעשיו וישוב, ויהיו חטאיו כלא היו, ומעשיו הטובים יזהירו ויהיה נוח לו שנברא. ובעבור זה שלא תהיה בריאת האדם לבטלה אמרו, שהתשובה הוא מן הדברים שקדמו לבריאת העולם.

גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר' מאיר כמותו ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו מפני שלא יכלו חבירו לעמוד על סוף דעתו, שהיה או' על טמא טהור ומראה פנים לו וכו' (י"ג.)

כלומר מרוב עומק דעתו היה מראה פנים בהלכה לכאן ולכאן, והיתה כוונתו במחלוקתו להראות שיש עוד פנים אחרים לצורך בירור הדין וליבונו. וחבריו לא יכלו לירד לעומק דעתו ולידע מהי סוף סוף עיקר דעתו ומסקנתו, כי שיטתו היתה שצריכים להגיע למסקנת ההלכה כל או"א מכח בינתו, ולא מהסתמכות והכרע הדעת של חבירו.

תלמיד היה לו לר"מ שהיה או' על כל דבר טומאה מ"ח שערי טו' ועל טהרה מ"ח שערי טהרה. (יג.)

סכום זה, לקחוהו חז"ל לפיהם, מכיון שמצינו שנזכרו בתורה מ"ח פעמים מלת ברית, כמאמרם שנכרתו עליה מ"ח בריתות. ולפ"ז אמרו, תורה נקנית במ"ח דברים, ובמ"ח מדות. וכן המספר ק"ן טעמים לטהר השרץ, נשען ונסמך על מדת ים שעשה שלמה שהיה מחזיק ק"ן מקואות טהרה, שהם ק"ן מ' סאה.


ויבן ה' את הצלע מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם הרא'. מלמד שבנאה כבנין אוצר רחבה מלמטה וצרה מלמעלה כדי לקבל הולד (יח)

אין שום מחלקת ביניהם אלא כל אחד הראה פנים אחרים הכלולים במלת "ויבן", הן על מבנה גופה לצורך תקפידו, והן על הקסם והחן שנטע ה' באשה כדי למשוך ולהפנות את תשומת לבו של איש אליה, כמעשי התסרוקת וקליעת השער שמטרתם למשוך העינים מבחוץ.

ויביאה אל האדם. מלמד שעשה לו הקב"ה שושבינות לאדם הראשון. (יח)

מטרת השושבינים היא לשמח לחתן ולהדרו, ושושבינות זו, עשה הקב"ה לאדם החל מאדם הראשון, בשמחו אותו בכלתו, וכבדו ויקרו אותו בעיניה, וכן גם להיפך. ועוד שמזמן להם את כל צרכיהם לבנין ביתם וחייהם, כשושבינים המשמשים לפני חתן וכלה.

דו פרצופין היה לו לאדם הראשון. (יח.)

על פי מה שביאר הרמב"ם במורה את פרשת יצירת אדם השנייה, שזה על האשה שבאדם והאדם שבאשה, תהיה מחלוקתם איפא במעמד החומר ביחס לרוח, אם הוא פרצוף, או זנב ונטפל. (ובברכות ט"ו העלנו באורים בפנים אחרות למאמר חז"ל זה.

כל בית שנשמעין בו ד"ת בלילה שוב אינו נחרב. (יח:)

ממאמרם הדומה לזה בפ' חלק, "כל בית שאין ד"ת נשמעים בו בלילה אש אוכלתו" וכו' ואין שריד אלא ת"ח וכו' יתבאר, שאין הכוונה דוקא על הקירות, אלא על הבית המשפחתי - רוחני של אדם, כמו "ויעש להם בתים". כלומר, שאם לילותיו - עתותיו הפנויים של אדם אינם משמשים לבנינו ושמירת קיומו הרוחני, בהכרח שיעסוק במה שיביא לסוף, לחורבנו ושריפת נשמתו.

אשכחן משכן דאיקרי מקדש ומקדש משכן וכו' (יג)

כל כוונתם לרמוז שקדושת המשכן והמקדש שוות ואין קדושת הבית אלא מהשראת השוכן בו, ואז יש בו קדושה.

אמר ר"מ כשהייתי לומד תורה אצל ר"ע הייתי מטיל קנקונתוס ולא אמר לי דבר וכשבאתי אצל ר"י אמר לי בני מה מלאכתך; לבלר! אמר לו בני הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שאם אתה מחסר אות אחת נמצא מחריב העולם כולו. (יג.)

על פי מה שביאר הרמב"ם באבות ה' את ענין "בעשרה מאמרות נברא העולם כדי ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם", יובן ג"כ כאן אמרם מחריב לעולם; שהוא עולם האמונה.

אמר רבי האי דמחדדנא טפי מחבראי, משום דחזיתיה לר"מ מאחוריה ואלמלא חזיתה מקמיה מחדדנא טפי. (יג:)

כדרך שנתכנתה בתורה השגת הש"י - ראית פנים, והשגה למטה הימנה, ראיית אחור, כן כינה רבי את רבוי ומיעוט הלמוד והשמוש לפני ר"מ, בראיית פנים ואחור.

מיום שחרב ביהמ"ק דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות. (יח.)

את הכרת ה' והשגתו על צד השלמות (שזה ענין שם ה' מלא), לא תתכן אלא כשאין חרבן והרס באומה במקדשה ואמונתה, שאז השראת השכינה, העבודה, הנבואה והמלכות, מסייעים להצלחת הרוח והנפש בישראל. אבל כשהיא בחרבן וירידה, די אם היא מחזיקה מעמד באמונתה בה', וזהו ענין שתי אותיות שהם חצי שם ה'.

ועוד שכ"ז שביהמ"ק היה קיים, היתה אפשרות להגיע להכרת מציאות ה' וגדולתו, מתוך אוירת העבודה, הנסים, והשראת השכינה שנתגלו במקדש אולם אף משנחרבה, קיימת עדיין האפשרות להכירו מתוך מעשיו ובריאתו הטבעית, כפי שדוד סידרם בתהלותיו, וביטא הכל בסיומו "כל הנשמה תהלל יה וכו'" על כל נשימה ונשימה, תכירו ותן לו תודה.

כל אותן ק"ל שנים שהיה אדם נזוף בהן הוליד רוחין שדין ולילין, מתיבי אדה"ר חסיד היה ופירש מן האשה ק"ל שנה? כי קאמרינן בשכבת זרע דחזא לאונסיה. (יח:)

כבר פירש זאת הר"מ מורה צדק במו"נ ח"א פ"ז וז"ל: "שהבנים שנולדו לאדם הראשון קודם שת, לא היו שלמים בצורה האנושית שהיא צלם האלקים באמת, והיו כבהמה בצורת איש, יכולים על מיני ההיזק וחדוש הרעות כבעלי חיים. כן היו כל הקודמים לקין והבל, וזהו אמרם כל אותן ק"ל וכו', היה מוליד רוחות, כלומר שדים. וכאשר רצהו ה' הוליד בדמותו בצלמו. רצו באמרם שדים; בנ"א חסרים, רעים ורשעים וסכלים במדות ודעות" עכ"ל. וראיה לדברי רבינו הנ"ל מעצם קושיתם, שפירש מאשתו שבה גילו שלא הוליד רוחין ושדין אלא מאשתו והתירוץ בשכבת זרע דחזא לאונסיה ענינו שכיון שהיה כמנודה, נזוף ומרוחק ושבוי ביצרו לא התעלה ולא הזדוג לה לשם פו"ר. הרי, שגם שדין ורוחין לא נולדים אלא מבטן אשה ולא באוירא בעלמא. אלא שטיבם תלוי בטיב הכוונה והרצון, אם זה מתוך שאנסו יצרו ודחפתו תאותו, והיינו ש"ז דחזא לאונסיה, כי אז טיבם של התולדות ומעשיהם, יהיה כיוצא בהם וכמעשי אבותיהם, בלתי שלמים בצלם אלוקים ובצורה הרוחנית מה שכינו; שדין ורוחין, משא"כ אם זה מתוך מטרת קיום ובנין העולם על מכונו הראוי, ומתוך שקידה על כך, הרי שתושג המטרה שיהיו אנשים בצלם אלקים בדמות הוריהם. ועל כן או' הרמב"ם שאדם הראשון אחר ששב למדרגתו, ורצהו ה', ונולד לו שת, והורהו, ולמדהו, והדריכהו בדרך הטוב בדעות אמיתיות ומדות ישרות, נאמר עליו אז שהיה בצלמו ובדמותו; צלם אלקים המכוון בו, דהיינו שלמותו. וכן היא גם תפיסת הגאונים, כפי שמובא בתשובת הגאונים "שהוליד בני אדם, שדים, מאשתו, אלא שלא על כוונה תחלה". וב"פר פי', הוליד שדין, וכו' ר"ל מחשבות ודעות זרות, שמשדדים הדעת והתבונה, עד שנתברר לו דרכי האמת עכ"ל (כמו הרה עמל וילד שקר). וכך גם מרגלא בפומיהו דאינשי לקרוא לאדם רע: שד. וגם בלשון ערבי "ג'ני".

נתקללה בבל, נתקללו שכיניה נתברכה שומרון נתברכו שכיניה (יח.)

זה כעין מאמרם במגילה אם מליאה זו, חריבה זו, שטבעו של עולם הוא עד כה, שזה נבנה מחורבנו של זה.

עוד רצונם לומר, שחרבנם של הגוים וקללתם, היא רבה וכוללת גם את סביבתם, אבל ישראל גם שנגזר עליהם גזירה, אין בה כליה. וניבטים ממנה רחמי ה' וחמלתו על עמו וארצו. ואין להקשות מהכתוב "ושממו עליה אויביכם". כדי שלא תתן פירותיה לגוים. כי כאן מדובר שעדיין היו מישראל בה.

איני והא אר"ל רשעים, אפי' על פתחה של גיהנם אינם חוזרים בתשובה? ל"ק כאן בפושעי ישראל כאן בפושעי עכו"ם דאר"ל פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם ק"ו ממזבח הזהב. שהם מלאים מצות כרמון. ומאי דכתיב עוברי בעמק הבכא, דמחייבי גיהנם חדא שעתא ואתי אבר' ומסיק להו, לבר מישראל הבא על הגויה ומושך בערלתו, (כי לא מזהה אותו) (יט)

ממה שהזכירו את אי החזרה בתשובה אפי' על פתחה של גיהנם, יובן ענין גיהנם כאן מקומו זמנו ומהותו. כי אין מעשה וחשבון עוד בשאול, ורק בעולם המעשים יש סכוים לאותם שלא ניתקו ונתרחקו ושלא טשטשו זהות היהדות מהם, כי עקב המצות שהם מלאים מהם ינצלו ואין אש של גיהנם מכלתם. בשל ניצצות יהדות שבלבם, ונזכר אברהם שהיה ראשון ליהדות לרמוז שאפי' נתרחקו מכל תורה ומצות, אך שם יהדות שנשאר עליהם מעלה אותם.

ועיין היטב פי' המאירי היאך רמז והבין את ענין פתחה של גיהנם. באמרו; לעולם יהא משבח את ה' ומצדיק עליו את דינו, ויהא דומה בעיניו יסוריו שמקריב קרבן, וכל שעושה כן אף בשעת מיתה מתכפר לו, אבל אם בועט ביסוריו ומת בביעוטו, אין לו כפרה עולמית, ועליהם נאמר "הפושעים בי", שאפי' בפתחה של גיהנם אין חוזרים בתשובה.

שבעה שמות יש לו לגיהנם שאול ואבדון באר שחת ובור שאון טיט היון וצלמות וארץ תחתיה. (יט)

כוונתם בזה לרמוז לנו להבין מהכנוים השונים, שענינה שונה בכל מקום לפי הכנוי. יש שרומז על האבדון החמרי. ויש על הרוחני. ויש על היסורים. ובעץ יוסף בע"י פירש שזה כעין אמרתם בסוכה, ז' שמות יש לו ליצה"ר, והכוונה כי ז' אופני פתוי והסתה יש לו לכח, המפתה. אשר עי"ז יתפעל האדם מטוב לרע עד שיפול ויענש באחד מסוגי העונש הנובע מאותו החטא.

תנא כר' יוחנן בן זכאי ב' תמרים יש בגיא בן הנם ועולה עשן מביניהם וזו היא ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם (יט)

נראה שריב"ז רומז על מקום פולחן בין שתי אשרות של עץ תמר שעדיין פולחן הקיטור תימר מביניהם. וטעות האלילות של הקיטור בגיא בן הנום שעליה העיד הנביא, היא הגיהנם הרוחני והיא היתה הפתח והסיבה לגיהנם ולחרבן האיום שבא על ישראל.

בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו, בשר ודם אם נתחייב הריגה למלכות, מטילין לו חכה לפיו, כדי שלא יקלל את המלך ואלו להקב"ה שותק (האדם) שנא' לך דומיה תהלה אלה'. (י"ט)

ענינו, כי הבדל עיקרי יש ביחס שבין אדם לחברו, לבין אדם למקום. שאדם עצמו ניזק או נפגע כבודו, אף מקללתו של חברו. משא"כ כבודו של מקום איננו נפגם כלל ועיקר ממה שעוברים על רצונו, שאין כל זה נוגע לכבודו ולעצמו יתב' כלל, כי המזלזל אין ספק שאין לו כל מושג מה, מכבוד המקום, והבל יהגה.

"ויבא אליו ישעיה" (מלכים ב' כ') ישעיה מאי בעי התם? (בחצר התיכונה?) אמר ר' יוחנן מלמד שחלה חזקיה ובא ישעיה להושיב ישיבה על פתחו, מכאן לת"ח שחלה שמושיבין ישיבה על פתחו. (כו.)

יכלה הגמ' לענות שישעיה בא בשליחות ה' לחזקיה, וגם לבקרו כחולה, אלא עיקר השאלה מאי בעי בחצר התיכנה, בחיצונה היה צריך להיות? והתשובה, שנכנס לתוך הבית פנימה, לעסוק בהושבת ישיבה לזכותו לעדודו ולחזוקו. ועל זה אמרו מלמד וכו. כי על עצם הביקור מקרא מפורש הוא).

ולא היא דלמא אתי לאגרויי בשטן (כו)

ע"פ מה שאמרו חז"ל הוא שטן הוא מלה"מ וכו' יתבאר - שכאשר ירגיש החולה בשמירה יתירה עליו וחשש לחייו, אז יחרד יותר לבו על חליו, ומרוב פחד דאגה וחרדה, יכבד עליו חליו ויסתכן. ועל כן מסקנת הגמ' שאין להושיב ישיבה על פתחו של ת"ח שחלה "דילמא אתי לאגרויי בשטן", וכל החרדה עליו תחרידהו.


לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו. מעשה בר"ח שאכל חצי בצל, וחצי נחש שבו, וחלה ונטה למות, ובקשו עליו רחמים מפני שהשעה צריכה לו (כט.)

כבר פי' הערוך שמדובר בקנה הזרע של הבצל שדרכו להיות מאד חריף ומזיק. אם אוכלים לבדו לא כלפתן ולא מתובל. ודרך חז"ל להזהיר לכולי עלמא, אפי' מחשש שיחיד חלש עלול לינזק בו. כמו שחששו למלח סדומית ולגילוי מים על אף נדירותם. ומה שאמרו מפני שהשעה צריכה לו, אין זה אומר שבלעדי זה לא היו מבקשים עליו רחמים אלא הזהיר אותנו לישמר. כי כל המסכן עצמו ולא חושש ליזהר מדברים המזיקים אינו ראוי לבקשת רחמים. ויש להבין ענין זה שר"ח היה צריך שיבקשו עליו רחמים, כלום ר"ח זה שהיה מתפלל על אחרים אינו ראוי מצד עצמו לרחמים ומדוע לא התפלל הוא על עצמו והרי אמרו יפה תפלה לחולה (לעצמו?) ואפשר שהיה במצב מסוכן, שאין ביכולתו להתפלל ולכוון לבו על עצמו, ובקשו עליו רחמים בגלוי והיה בכך גם צורך השעה, של תוכחת לעולם, שלא היו זהירים אז ממכשולים וחליים, וממילי דסכנתא. ללמדנו. שאף ר"ח המלומד בנסים, הזיק לו דבר טבעי ולא ניצול. כי הוכיחו מן השמים שהסכנה לא תשא פנים גם לר"ח הצדיק המתפלל על החולים. וגם שאף צדיק וזכאי כמותו זקוק לרחמי שמים, עאכ"ו שאר עמא.




שלשה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו. גויים, ורוח רעה ודקדוקי עניות. למאי נפקא מינה, למבעי עליהו רחמים (מא)

כלומר רדיפות של גוים ומחלות רוח. או עניות קשה, גורמים לאדם להשתנות במדותיו ובאמונתו, ועל כן ראוי לו להתפלל עליהם לאלתר שלא יחולו, וגם לעתיד, כדי שג"כ יתחזק ע"י תפלתו, וגם ידונוהו לכף זכות.

ג' אין רואים פני גיהנם. והן דקדוקי עניות וחולי מעים והרשות וי"א אף אשה רעה (מא)

כל זה כמובן כשהוא מקבל עליו יסורין אלו באהבה וגורמים לו לשוב בתשובה - ולהיטיב, וע"י ניצל. והזכירו ג' אלו מחמת שהסבל בהם פוסק ומתמשך וצריך סבלנות. ועל כן מי שלא יתרגל להם ויהיה אדיש, אלא ילמד לקחם, אינו רואה פני גהנם.

תניא שפופרת היתה לו לר' גמליאל שהיה מביט וצופה בה אלפים אמה ביבשה וכנגדן בים. הרוצה לידע עומקו של גיא, מביא שפופרת ומביט בה ביבשה וידע כמה עומקו של גיא. (מג)

כל אלו שמיחסים את תגלית הטלסקוף לגלילאי, לא יודעים שכבר קדמו באלף שנה ר' גמליאל בעקרון זה של התגלית אם כי לא באותה מידת שיכלול.

הרוצה שלא תשרה חיה רעה בצל קברו, נועץ קנה בד' שעות ביום ויראה להיכן צלו נוטה, משפע ועולה משפע ויורד (מג)

כבר האיר עינינו רש"י שביאר שזה כדי למנוע צל מצבה של הקבר, מחיה כדי שלא תקנן ותחנה שם, ותריח את המת ותחטט את הקבר. יעו"ש.

והא שב שמעתא דאתון בצפרא דשבתא בסורא, ובפניא דשבתא קמי רבא בפומבדיתא, מאן אמרינהו לא אליהו אמרינהו? אלמא אין תחומים למעלה מי'? דלמא יוסף שידא אמרינהו (מג.)

פי' מסתמא אמרם אלמוני אחד מזקני ביהמ"ד, וא"כ איך הלך חוץ לתחום שבת, אלא ודאי שישנם אופני הלוך בהיתר חוץ לתחום, כגון למעלה מי' דרך ים, או נהר בספינה, או במגדל הפורח, או ע"ג עמודים י'. ומזה מוכח, שאין תחומין למעלה מי'? ומשני דלמא "יוסף שידא" שהיינו איזה תלמיד צבוע מביהמ"ד שהוא רשע ופוקר, שמחלל שבתו בצנעא, שמתגנב והולך מפה לשם בסתר, וכמו שכינו לאיזה אישי סגולה צנועים ונסתרים, בשם אליהו (פי' הגאונים), כן כינו לרשע צבוע כזה, בשם יוסף "שידא", שהיה ידוע להם ברשעו.

ובאוצר הגאו' (חגיגה יד) מובא שנשאל רב האי גאון. וז"ל ומסורת שאמרתם ביד אנשי אספמיא, כי רב נטרואי עשה קפיצת הדרך. שמא אדם רמאי נזדמן לתת להם, ואמר להם אני נטרואי. ואילו היה זה אמת מה שנאמר על רב נטרונאי, לא היה זה נעלם ממנו. כי לא שמענו עליו מדברים אלו, כלו' כי קפיצת הדרך אינו מן הדבר שאפשר, ושמנו לב לחקור ולבדוק ולא נמצא אמיתות לדבר זה.

רבי ור"ע מכבדי עשירים כדכ' אימתי "ישב עולם לפני אלקים" בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו (נא)

מן הפסוק שהזכירו יובן שמחמת חסד וצדקה שהם עושים הם ראוים לכבוד, ולא מחמת עושרם גרידא. אם לא כן זוהי רק חנופה ח"ו.


אלמלא לא ניתנה תורה למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה וד"א מתרנגול (ק')

אין ספק שהכוונה שהש"י הטביע בבריותיו התנהגויות כאלה שיעשום כטבע בבלי דעת, כדי שישמשו מוסר לבני אדם.

אילת אהבים ויעלת חן. מפני מה נמשלו דברי תורה כאילה? לומר לך, מה איילה זו רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה כשעה ראשונה, אף ד"ת חביבין על לומדיהן וכו' (נד)

בעקבות המקרא הזה להמשיל ולתאר אהבה באיילה, (לפי תפיסת בעל האגדה כי פשטו לשון חוזק) לא חששו חז"ל לצייר ולבאר את המיוחד במשל זה לפי הדמיון הגס אצל יצרו הרע של אדם, המדמה מתוך מה שנראית לו האיילה שהיא דקה וצנומה, ועל כן מדמה היא שיש בה דוחק, ואינה כפתח פתוח לפי דמיונו של יצה"ר של אדם, כי מצד הבעלי חיים אין חיבתו של האיל לנקבתו, יותר מחיבת החמור לחמורתו.

אם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת וא"ד שמסרחת ואוכלת, תלמודו מתקיים בידו, והקב"ה מכין לו סעודה. (נד)

דהיינו שאינו מקפיד ודואג לחסרון צרכיו, ולא מציק ומפריע לו מיעוט כבוד ועידונים, ע"ד מאמ' פת במלח תאכל וכו'. והעיקר אם בתורה אתה עמל, כי אינה נקנית מתוך עדון ותענוגים, ולכן, סוף שה' עורך לו חיי ריוח, כמא' כל המקיימה מעוני סופה לקיימה מעושר.

כל המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, חש בראשו, או בגרונו, או בבני מעיו, או בעצמותיו, יעסוק בתורה. (נד)

כלומר הלימוד וההגות בתורה הוא מגן והצלה לאדם למנעו ולהרחיקו מדעות נפסדות, ומדות רעות, מזלילה וסביאה, מתאוות בשרים ומכל הבלים גופניים וחמריים, שהעסק בה מונעו. והמאור שבה מחזירו למוטב, שאם חש בראשו בהרהורי מחשבה במופלא ובמכוסה, יעסוק בתורה, והיא תאיר לו את האמת ותצילהו מטעות ומינות, ואם חש בגרונו להגות בדברים בטלים וכ"ש ברכילות, ליצנות, לשון הרע, ונבלות הפה, תקנתו ורפואתו, שיעסוק בתורה, וממילא ימנע מכך. כענין הכ' "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה", שאם ימנע גרונו מדבורים בטלים, לא יבא לידי צמאון להם. וכן ה"חש במעיו" להמשכות בהרגלי זלילה וסביאה מיותרים, יוכל להגמל מכך ע"י לימוד מוסר התורה. ו"חש בעצמותיו", כנוי על תאות בשרים, שנא' באשה "עצם מעצמי". ובדרך כלל אמרו, חש בכל גופו, לרמוז על על כל מיני קלקולים ותאות גופניים לרבות הנ"ל, שתקנתו שיעסוק בתורה כי יש בכח עסק התורה ולמודה להגביל ולהחליש כח יצרו ותאותיו, ולחזק כח תבונתו ושכלו. וברוח זו ביאר בחידושי גאונים בעי' יעקב.

לבן של הראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כשל היכל ואנו כמלא נקב מחט סדקית, אם ראשונים בני מלאכים אנו כבני אנשים ואם הם בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר"ח ורפב"י. (נג)

כוונתם, שהראשונים נתנו את לבם ודעתם לתחום הרוחני ולא הטרידו את עצמם בתחום החמרי וחקר החומר ועל כן שרתה בקרבם נבואה, ורוח הקודש. אבל האחרונים כל מעינם היה בעניני החומר כפי שרמזו אנו כחמורים. ועל כן העולם החומרי התקדם והתפתח יותר. אך מעינות הרוח והדעת נסתתמו ושוגים והוזים הם באין מבין, וכל דתם ואמונתם רק מצות אנשים מלומדה, ועל כן כיון שהזכיר חמורים הזכיר את חמורו של ר"ח ורפב"י, שהבחינה בן מעושר לשאינו מעושר, (וענין חמורו יובן מפרתו של ר"א בשבת) (ונתבאר במקומו)

דוד גלי מסכתא, שאול לא גלי מסכתא, בני יהודה דגלו מסכתא נתקיים תלמודם בידם. (נג.)

לפי הפשט, אפשר לפרש דגלי, שקבצו הלכותיהם, וסדרו תלמודם שיהא שנון, שגור ומעשי בחייהם וע"כ נתקיים בידם. ולפיכך, דוד, אף שנכשל לעתים בחטא, מיד היה עומד על דעתו ומודה ועוזב ושב. לא כן שאול שגם לאחר כשלונו בנוב ובעמלק ובאוב ורדיפת דוד, לא גילה תשובה וחרטה על כך, ולמרות תוכחת הנבואה, הורה לעצמו היתר בכל, ועל כן נכשל ולא נתקיימה המלוכה בידו.

והמאירי פירש דגלו מסכתא שלימדו לאחרים. וי"א שכשהיו דורשים ברבים היו מודיעים מקודם באיזה ענין ומסכת הם עומדים לדרוש, כדי שיעיינו ויתכוננו התלמידים בדבר עד שידעו להשיב. ומתוך כך יצא הענין לאמתו.

בני אם יש לך היטב לך שאין בשאול תענוג, ואין למות התמהמה, ואם תאמר אניח לבני וכו' בנ"א דומין לעשב השדה. (נד.)

אפע"פ שפשט הדברים על המקפח ומונע טוב מעצמו ומניח לבניו אחריו, אך נראה שעיקר כוונתם, לזרז על קנין עוה"ב ביפה שעה אחת קודם, כי אין אפשרות להוסיף שום זכות (שיש בו תענוג) בשאול, ואין לסמוך ולהניח שבכח הבנים להוסיף עילוי וזכות לנשמת הוריהם ע"י קריאת משנה (אותיות נשמה), שאין בלמוד תורה שלא לש"ש אלא אותיות גרידא, ולא רוח חיים ונשמה, לא לחיים ולא למתים "דערבך ערבא בעי". והנביא צווח "בן לא ישא בעון האב צדקת הצדיק תהיה עליו וכו', וע"כ אמרו הרואה יחזקאל בחלום יצפה לחכמה, כי הוא זיכך וטיהר מאמונות נפסדות רבות כאלה. כי דברי חז"ל בענין "ברא מזכי אבא", לצדדים נאמרו, דהינו שיש לו לאב זכות כגורם, בזכויות הבנים, כי בעבור שהוא גידלם וחינכם לתורה ולמצוות, יש לו זכות כפי שיגע ועמל בם ועלה בידם. אבל לא לסמוך שעלוי נשמתו יגיע לו אח"כ מהם, כי אין לו אלא שכר מה שהשקיע בהם בחייו. נמצא, שמה שזיכה ר"ע לאותו רשע בכך שלמד לבנו לומר "יהא שמיה רבא, הוא בזה שכונן וכיון את פעולתו בעוה"ז בהולדת בנו - לטובה. שלא יהיה כמביא מושחת ומשחית בעולם, ותהיה לו זו זכות, מה שהביא בן אדם כשר לעולם, וזכות מה שגידלו ויגע בו, כי אין ה' מקפח שכר כל בריה. אבל תפלות, ברכות, וסעודות, אינן יכולות להוסיף מעלה ושלמות לנפשות המתים, אלא רק לחיים. כי אין מעשה וחשבון בשאול. ורק מה שגימל ועשה פה, יש לו שם.

ר' פרידא אתני לתלמידו ת' זימנא, נפקא ב"ק וא' ניחא לך דליספו על חייך ת' שנין, או דתזכה את ודרך לעלמא דאתי? אמר בעינא דאזכה אנא ודראי לעלמא דאתי אמר הקב"ה תנו לו זו וזו. (נד)

יש בכח סבלנות ואורך רוח מעצם טבעה, לשמור על בריאות האדם ולהאריך חייו הרבה.

ומאידך גיסא, מדה זו היא הסגולה לקרב רבים לתורה ולאמונה ולהביאם במוסרי תורה ויר"ש וקנין עוה"ב, וזכה ר"פ דיהבו ליה תבונה טובה זו ששכרה בצדה, עם שכר זכות צדקתו וחכמתו ומעשיו הטובים גם יחד המביאים לחיי העוה"ב. והכל היו מסכימים קול אחד כקול שדי, שאילו הונח לפניו לבחור, או בחיי נחת ואריכות ימים (נחת אישית) או בחיי טורח וסבלנות כדי לקרב הבריות ולזכותם יחד עמו לעלמא דאתי, שהיה בוחר בזה האחרון. כי הכל הכירו, שהתמסר בכל אונו והונו תוך אורך רוח מיוחד, למען למד דעת לתלמידיו ובני דורו לזכותם בעוה"ב, וזכהו הקב"ה בשתי המדות ובשכרם שעלו בידו גם יחד. (וראיה לבאור זה, מזה ששאלוהו תלמידיו (מגילה כ"ז) במה הארכת ימים, ולא ענם שיצאה ב"ק וכו', אלא שלא הקדימהו אדם לביהמ"ד).

כל המורה בפני רבו ראוי להכישו נחש, (נד)

מה שנקטו נחש הוא מחמת זה, מה שהוא מורה בפני רבו נובע מזלזול. ואותם שזלזלו ודיברו במשה רבינו במדבר, הענישום מן השמים בנשיכת נחשים. ועפ"ז ג"כ נאמר שנשיכתם נשיכת נחש. וכו'

אמרפל מלך שנער, רב ושמואל חד אמר, נמרוד שמו. ואמרפל, שאמר והפיל את אבר' לכבשן האש, וחד אמר אמרפל שמו. ונמרוד, שהמריד את העולם (נג)

אין כל מחלקת ביניהם אלא רק להדגיש את כל הצדדים הרעים שבו... ודרך חז"ל לזווג דמויות זהות ושוות ולומר הוא-הוא. בפרט שנאמר בשניהם מלך שנער, וגם היתה גבורתם לשם, (הוא היה גבור... בארץ שנער).

מאי דכ' לוחות אבן, אם משים אדם לחייו כאבן זו שאינה נמחית תלמודו מתקיים בידו (נד)

הכוונה, שמתמיד בעקשנות בלימודו ללא רפיון וחולשה, וגם אינו בוש לשאול וללמוד מאחרים.

אלמלא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל. ואין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. שנ' חרות. (נד)

כלו', אלמלא יצויר שלא חטאו בעגל ובי' נסיונות וכו' ונשארו ישראל מאז במעלה שהגיעו לה במעמד הר סיני מבלי להכשל אח"כ בחטא והרהורי עבירה ומינות וכיוצ"ב, ורק תורה ומצותיה היו תופסים את כל מחשבתם, בודאי שלא תשתכח מהם תורה, ומרוב דבקותם בש"י לא תסור מהם השגחתו. ועל כן אין כל אומה יכולה לשלוט בהם, אם לא יהיו בישראל אותם המדות שגרמו לשבירת הלוחות והם יסודות הכפירה והלהיטות אחר יצרים רעים, כי לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות ואפקרותא, וכפי שדרשו על "ויקומו לצחק".

כל עיר שאין בה ירק אין רשאי לדור בתוכה. (נו)

נראה שלא רק מטעם שפירש"י שהירק טוב למאכל וניקח בזול וימצא תלמיד חכם לפתן בזול ולא יבטל מתורתו לצורך פרנסתו, אלא גם מחמת הבריאות שידעו חז"ל שיש בירקות (ויטמינים). ועל כן מובן מה שנשאו ונתנו בטיבם של הירקות אי מהנו לבריאות אי לא. ואמרו "נוטל אחד מת"ק ממאור עינו של אדם". ואמרו "נראה צנון נראה סם חיים" או "סם המות", ותירצו שזה תלוי באיכות ובזמן.


כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל ר"ח ביומא דרתח לא מצלי. מ"ע ביום דשותא לא נפיק לדינא. אי אמרה אם קריב כותחא לא תנאי. אי קרצנן כינה לא תנאי. מר בריה דרבינא עבדא ליה אימיה שבעה לבושי לשבעה יומי. (סה)

מכאן למד הרמב"ם שמי שאין דעתו מיושבת עליו שאל יתפלל, ורואים כמה הקפידו חז"ל על רכוז ופניות המחשבה אפי' ללמוד.

לא איברי ליליא אלא לשינתא לא איברי סיהרא אלא לגרסא (סה)

זה ברור שלא התכוונו אלא לשלול את השינה ביום. ועל כן הסמיכו לזה דלא איברי סיהרא אלא לגרסא, לומר שרק בעלטה וחוסר אור דאין ברירה הוא כורח השינה אבל לא בדחילו ורחימו. ויש שפירשו שמדובר פה בימות החמה הארוכים.

אין מעבירין על האוכלין, ל"ש אלא בדורות הראשונים שאין בנות ישראל פרוצות בכשפים. אבל בדורות האחרונים שבנות ישראל פרוצות בכשפים, מעבירים (סד)

הפרוצות המנאפות, היו משתמשות בתחבולות שונות, כדי לצודד עי"ז אנשים לזנות ולממון, ובתוך פרוסות או ככרי לחם, היו מסתירות רמזיהם, או רעלים וסמים מזיקים, כדי להזקיק הבריות לסור אליהם, לדרוש סגולות ותרופות להנצל מרעות מדומות, ובכל מיני תחבולות כשוף טבעיות או דמיוניות, השיגו את זנותם ובצעם, בקרבנותיהם השוטים והמהבילים, ומעולם לא עסקו בכשפים וקסמים, אלא אנשי נאופים. ואישי דורות ראשונים שעמדו בפרץ (כשמעון בן שטח שתלה פ' נשים שלכדם ע"י בחורים) נלחמו בכשפים ואמונות טפלות שבאו מבבל ומעמים שפרוצים בכך. אולם עם כל זה הם פשטו בקרב ההמונים והנשים.

כל שדעתו מיושבת עליו ביינו יש בו מדעת ע' זקנים. יין ע' וסוד ע', נכנס יין יצא סוד. (סד)

רש"י פי', שדעתו מיושבת שלא יוציא סודו ביינו, אולם משמעות הלשון הוא, לשבח המסתייע ביינו כדי להוציא סודות, שע"י יינו ימצא עוז ואומץ בלא מורא וחנופה לומר דברי תוכחה ומוסר שבלבו, שיש בו מדעת ומתבונה מעין זו שהיתה לע' זקנים, הם הסנהדרין שהיו מוכיחים בלא משוא פנים לכל, כאותו מעשה (שבסנהדרין ל"ח) דיהודה וחזקיה דהוו יתבי בסעודתא, אמ' רבי, אגבירו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מלתא, וכאדבסום, פתחו ואמ' אין בן דוד בא עד שיכלו וכו' ראש גולה ונשיא שבא"י. ואמ' ר', קוצין אתם מטילין בעיני. א"ל ר"ח אל ירע בעיניך, נכנס יין יצא סוד, יין ניתן בע' וסוד בע' וכו'. שכוונתו, טוב שתדע מה חושבים בלבם עליכם. כי ע"י היין מלאם לבם לגלות את הבקורת והחשד אשר בדעת החכמים על מוסדות הנשיאות וההנהגה, אשר נאמנים לרצון הקיסר, ומרדימים כל שאיפות השתחררות, משעבוד לחרות ולגאולה, וידועה האיבה תמיד לנשיא גם מצד כמה תנאים ואמוראים, בפרט לאותם שלא היו מהוגנים.

כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו שנ' וירח ה' את ריח הנחוח (סה.)

פשטם של דברים, כל מי שבטבעו אין יינו מטריף את דעתו ומבלבלו, אלא מניח את דעתו ומרגעו. כי ידוע שהשפעתו שונה מאחד על השני. והמאירי פי', כל שמתכוין לשמח עצמו ביינו לתכלית נכבד כדי להיות דעתו צלולה ומיושבת, לא לכוונת הנאה וזלילה, כיון שכוונתו נעלה לש"ש, דמוהו לפעולת קונו אשר אינו צריך את עצם הקרבן, אלא רק לצרף כליות ולב של המקריבים. וכן מה שאמרו כל שדעתו מתישבת ביינו יש בו מדעת שבעים זקנים, כוונתם, כל שאינו משתמש בו בדרך זוללות ושכרות.

כל שאין יין נשפך בביתו כמים אינו בכלל ברכה (סה.)

פי' המאירי, שכוונתם כל שאין מותר יינו נשפך כמים לצדקה ולעניים, לשמח עמו אביונים ואמללים, אינו בכלל ברכה. והרמז "וברך את לחמך ואת מימך", מה לחם שנקח בכסף מעשר (שממנו מעניקים לעניים) אף יין שנקח... ע"כ ואפשר ג"כ לפרש, כל שאין בו רוחב לב וטוב עין, אינו בכלל ברכה. וכמו שכתב המהרש"א שלא דוקא נשפך, שהרי אסור לאבד אוכלים בידים, אלא הכוונה שאין קפידא אם נשפך ממילא, כי בית שיש בו נחת ורגיעה, מלבד שזה עצמו ברכה ועיקר הברכה, זה גם גורם לשיתוף פעולה ולרבוי הברכה, ולהיפך ההקפדות גורמות להסתרות והעלמות.

ולפ"ז מובן מה שהסמיכו לזה, "בג' דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו".