מדענים גרמניים במצרים; בעיית הפליטים הערביים;
סנקציות על דרום אפריקה

טו בחשון תשכ"ג, 12 בנובמבר 1962



ענייני חוץ (בגין, לוז, רימלט)

היו"ר ק. לוז:
אנו עוברים לוויכוח. רשות-הדיבור לחבר-הכנסת בגין, ואחריו לחבר-הכנסת רימלט.


מדענים גרמניים במצרים


מנחם בגין (תנועת החירות):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. בימי המתיחות הבין- לאומית סביב הים הקאריבי, הצבת טילי התקפה על אדמת קובה, הטלת מצור חלקי במימיה, וסילוק טילים אלה על המומחים המופקדים עליהם - הוטלו למילון המדיני-צבאי שני מושגים, שההפרדה המעשית וההלכתית ביניהם נוסתה עוד לפני שלושים שנה, בימי ועידת ג'ניבה ההיא לפירוק נשק. מושגים אלה הם: נשק הגנתי ונשק התקפתי. וההבדלה ביניהם, כפי שכולנו ראינו, נתנה הפעם תוצאות מעשיית.

אף על פי כן אין להתעלם מהעובדה כי קו התיחום העובר בין המושגים הללו סובל ממידה רבה של טשטוש. יש נשק התקפתי; יש נשק הגנתי; יש גם נשק התקפתי- הגנתי, בים, באוויר וביבשה. אך העיקר הוא, שהנשק ההגנתי יכול לשמש את ההתקפה הודות לחישוב, שמתוך השימוש בו, או הנכונות להשתמש בו, תיעצר, תישבר, או תיהדף התקפת הנגד.

וכן נהפוך הוא. נשק התקפתי יכול לשמש את ההגנה בגלל החישוב שהודות לקיומו תימנע ההתקפה מלכתחילה, זו היא הגנה מרתיעה או הרתעה מגינה, בה תלוי בימינו מה שנותר מחירות האדם ועתידה של האנושות.

חמור מהשניים הוא מושג שלישי, שמהותו אינה טכנית, אלא מוסרית ומדינית. ואנו נשתמש בו היום למען ההבהרה, ובמידה, שאינני בא להכחיש אותה, של פשטנות. זהו המושג נשק תוקפני. הוא איננו תלוי בכלי, אלא ביד המחזיקה בו; במוח העלול לצוות על הפעלתו.

כיצד הוא המצב מבחינת שלושה מושגים אלה - נשק דפנסיבי, אופנסיבי ואגרסיבי. בעולם הגדול? בשני המחנות, ומעל לכל בידיהן של שתים, האדירות במעצמות, ישנו נשק התקפתי העלול להרוס אותן ואת העולם כולו. אבל שתיהן טוענות שאין הוא נועד אלא להגנה מרתיעה או להרתעה מגינה. אף אחד מהמחנות, אף אחת מהמעצמות, אינם טוענים שיש בדעתם להשתמש בנשק זה או בכלי התקפה כלשהו כדי לנסות להכחיד את אויבו בכוח. נהפוך הוא, שני הצדדים טוענים: אנו רוצים לחיות בשלום; לשם כך דרוש לנו נשק, אותו נשק התקפתי המונע את התוקפנות האפשרית.

לא כן מצבה של מדינת ישראל. היא איננה צריכה לעשות שום חישובים, האם יש לה או יקום כנגדה מה שנקרא בימינו אויב פוטנציאלי. אויבינו הם אויבים בפועל. הם אומרים בגלוי, בכל חלקי תבל, על כל הבמות הבין-לאומיות, שלמדינתנו אין זכות קיום. הם משתמשים במושג הידוע משנות השלושים: "מדינת עונה'". הם מבטיחים לעצמם הכנות, אשר, אחר השלמתן, תאפשרנה להם התקפת הכחדה. אם בידיהם ניתן נשק התקפתי, הרי הוא מעצמו נעשה נשק תוקפני. ועובדה זו אינה זקוקה עוד לשום הוכחות.

הנה כי כן, בידי החזק והמסוכן באויבינו - במצרים של נאצר - ניתן לאחרונה נשק התקפתי מהסוג המסוכן והחמור ביותר, הנועד מלכתחילה להשמדה המונית, לפגיעה באוכלוסין אזרחים, למרחק רב וממרחק עצום. כמובן, גם בעיית המרחק היא חשובה. וכאשר הגיע תורם של טילי התקפה להיות מוצבים על אדמת קובה, הודיע הנשיא קנדי לאמור: "אין אנו חיים עוד בעולם שבו רק פתיחת אש מכלי נשק משמשת אתגר לביטחונה של אומה המספיק כדי ליצור את מכסימום הסכנה". הנשק ההתקפתי שניתן לאחרונה בידי אויבינו, שטחה של מדינת ישראל נמצא בטווחו, והוא נשק תוקפני ביותר.

כיצד הגיע נשק זה לידי המצרים? על כך נתפרסמה ידיעה, שעל פי כל הסימנים באה ממקורות מוסמכים:
"ישראל שוקלת את האפשרות של פניה ישירה אל ממשלת בון בעניין השתתפותם הפעילה של מומחים מערב-גרמניים במפעל הטילים המצרי. ישראל תביא לידיעת הממשלה הגרמנית לא רק את הנתונים המעשיים, אלא תביע גם את דאגתה החמורה לנוכח הסכנות הגדולות הכרוכות בהתעצמות כוחה הצבאי של מצרים דווקא הודות לפעולתם של מהנדסים וטכנאים מערב-גרמניים. מומחים אלה לא ברחו למצרים כדי להימלט מיד הצדק, כפי שעשו רבים לאחר תום מלחמת העולם. בוני הטילים הגרמניים נסעו לקהיר על מנת לנצל את הידע שלהם ובידיעה ברורה כי הנשק ישמש את צרכיו הצבאיים של נאצר בתכניותיו נגד ישראל",
הדברים האלה פורסמו בעיתון "דבר" ביום 26 בספטמבר 1962.

בשלב זה אציג רק שאלה אחת: האם על פי ידיעה זו אפשר להניח שהשלטונות הגרמניים לא ידעו על נסיעותיהם של המומחים לטילים הגרמניים למצרים? לא ידעו על פעולתם הממושכת למען הקמת מפעל הטילים, היכולים לפגוע בכל נקודה דרומה לביירות? אני סובר שהשכל הישר עצמו, ולא רק הידיעה המוסמכת, מחייב לומר: שלטונות גרמניה לא יכלו שלא לדעת את כל זאת.

עתה עלינו לבחון את ההתפתחות החמורה הזאת ביחסים בין גרמניה לבין מדינת היהודים על רקע משולש: מוסרי, מדיני ובטחוני. על האספקט המוסרי לא אומר היום אלא משפטים ספורים בלבד. לא שנסתתמו הטענות; נאטמו האוזניים משמוע, ובמתכת מסוג מסוים. אבל מי שהכריז על גרמניה דהיום כעל "גרמניה חדשה", יואיל נא להקדיש תשומת לב למאורע שהתרחש אך לפני מספר שבועות. בגרמניה הועמד לדין אחד, דינז'אן, הוא היה מפקד באחד המחנות הנאציים. הוא היה ידוע כסאדיסט; היה מכה ומענה את תושבי המחנות, עדים שהופיעו לפני בית הדין קבעו שאותו דינז'אן לא פסק מלהכות במו ידיו ומלענות את האסירים, וביניהם יהודי, ד"ר זורמיץ', אשר בעקבות המכות והעינויים איבד את עצמו לדעת. בית הדין הגרמני זיכה את דינז'אן לחלוטין מאשמתו.

זה איננו המקרה הראשון שפושעי מלחמה גרמניים יצאו זכאים; הוא אחד מני רבים. אבל מעל לכל אופיינית ההנמקה של פסק הדין. בית הדין הגרמני קבע כי "לא הוכח שמטרת העינויים היתה להביא להתאבדותו של ד'"ר זורמיץ'". לא קראתי את פסק הדין הזה בשלמותו. על פי השפה המקובלת אפשר לשער, שהיא היתה מבחינה משפטית מדויקת לחלוטין. ייתכן שאמרו: לא הוכח לנו כי המטרה בתור שכזו של העינויים, בתור שכאלה, הייתה להביא לידי התאבדותו של היהודי המעונה. וסבור אני כי אין זו רק זכותי, אלא גם חובתי לומר לבית הנבחרים של מדינת ישראל, שאם אפילו פסק דין סדומי אחד כזה עלול להינתן בתוככי אירופה בשנת 1962, חייבים אלה שנתנו את האישור לגרמניה כ"חדשה" לפחות לשקול מחדש את דעתם.

ישנה הבחינה המדינית. עלי לומר בכל הכרת האמת, שאם העמים של אירופה המזרחית מודיעים: אנחנו חוששים מפני תחיית המיליטריזם הגרמני, - אין זו תעמולה. זוהי אמת. יש להם ניסיון היסטורי. הם שומעים הודעות, לא רק פרטיות, גם רשמיות. הם גם היו ערים לאחרונה בתלת-שיח בין האפיפיור לבין הקרדינל וישינסקי ולבין העיתונות הגרמנית כולה. הם יודעים את המושג "דראנג נאך אוסטן"; הם יודעים את המונח "גבול אודר-נייסה" ושום עם אינו רוצה לחיות על זמן שאול. אולי אין זו בעיה למחר, לשנה הבאה, אפילו לא לחמש השנים הבאות. הם חוששים מפני המיליטריזם הגרמני המחודש.

ועלינו לשאול את עצמנו, אדוני היושב-ראש וחברי הכנסת לסיעותיה: מדוע חייבת מדינת ישראל להטיל לרקמה הזאת, העדינה ביותר, המסוכנת ביותר ביחסים הבין-לאומיים, את עוזיה, פגזיה ומדיה? לא אבוא לטעון שאילו היינו נמנעים מלעשות את עסקות הנשק עם "גרמניה החדשה" ומלתפור בשביל חילותיה את המדים הנאים, היינו רוכשים את ידידותן של מדינות אירופה המזרחית. אין בכוחו של איש להוכיח את ההיפותזה הזאת. אבל אני סובר שיש יסוד להשערה כי היינו מורידים מעוינותן של המדינות האלה. כי בכך אין ספק: הטלת העוזים והפגזים והמדים לתוך רקמת היחסים בין גרמניה לבין המדינות של אירופה המזרחית יוצרת תוספת עוינות מצד הגוש של מדינות אלו כלפי מדינת ישראל. בשבילן זוהי הבעיה חמורה ביותר בהווה, ובעיקר לעתידן.

מדיניותה של ברית-המועצות היא עוינת כלפי מדינת ישראל. שאול חטאה ברית-המועצות כלפינו וכלפי השלום על ידי הספקת נשק התקפתי - לא טילים, מכל מקום לא טילים משטח לשטח, אבל נשק התקפתי מסוג אחר - לידי מצרים. מדוע אנחנו צריכים להוסיף על העוינות הזאת? מהו האינטרס המדיני האמיתי שלנו בכך? מדוע אין אנחנו יכולים ליטול יזמה על ידי ויתור על מדיניות אווילית כדי לנסות להוריד מן העוינות הזאת?

אין מדינה בעולם שאינה מבקשת נקודת מגע כלשהי אם בגוש זה ואם בגוש אחר. מדוע, אדוני היושב-ראש, לא נבקש - מבחינת האפשרות של חידוש המיליטריום הגרמני, על פי האימרה המפורסמת של מיראבו: "פרוסיה איננה ארץ שיש לה צבא; היא צבא שיש לו ארץ" - מדוע לא נבקש דווקא נקודת מגע זו עם המדינות של אירופה המזרחית? המעצמות הגדולות מחפשות נקודות מגע. המדינות הקומוניסטיות מחפשות נקודות מגע עם מדינות מערביות. כל אומה מחפשת איזו נקודה שבסביבה, תוכל למצוא שפה משותפת. נקודת המגע הזאת היא, מבחינתנו, הטבעית ביותר, המובנת ביותר, המנומקת ביותר מבחינת עברנו, מבחינת ניסיון הדור, מבחינת השלום הבין-לאומי. מדוע אנחנו מוותרים עליה? מדוע במקום נקודת מגע - אנו במו ידינו כורים תהום?

אך הממשלה התעלמה מן האספקט המוסרי. הממשלה אטמה אוזניה משמוע לאספקט המדיני. והיא לחשה, והיא רמזה, והיא גילתה, והיא הכריזה, ולפעמים אפילו זעקה: זה עניין של ביטחון. סגן שר הביטחון הנכבד אמר - אם זכרוני אינו מטעני, אפילו מעל במת הכנסת - שדרושים לנו היחסים עם גרמניה למען בטחון ישראל "ביום סגריר". למען האינטרס העליון של האומה לא אזמין את הכנסת היום במפורש לנסות לרדת לסוף דעתו המשוערת של סגן שר הביטחון. אבל אנחנו יכולים להבין מה פירוש המלים "יום סגריר" מבחינת בטחון ואספקת כלי נשק. באותו יום סגריר, כאשר לא תהיה לנו עוד ישועה - לא אזכיר ממי - אז אולי ניוושע על ידי גרמניה. ובכך הצדקתם את כל המדיניות הזאת, אשר לכל הדעות רבים, גם בקרב מפלגתכם, אם לא בכנסת, בוודאי מחוצה לה, - הרי אנחנו קוראים עיתונים - עד היום הזה שמים עליה סימן שאלה היוצא מעמקי נפשם.

והתוצאה, אדוני היושב-ראש? אינני סובר שכבר נתקלנו בפרדוכס כזה: כל המדיניות הגרמנופילית הזאת נוהלה כביכול למען הביטחון, ודווקא בשטח הביטחון פגעה בנו גרמניה כפי שלא פגעה בנו מדינה שלישית אחרת מאז קום מדינת ישראל, גרמנים - והיום, לאחר -כל הידיעות המוסמכות, מותר לנו לומר: הגרמנים - נתנו בידי אויבינו את הנשק ההתקפתי החמור ביותר, ההופך בידם ללא שום ספק לנשק תוקפני מסוכן ביותר: טילים משטח לשטח.

שאלתי: האם שלטונות גרמניה יכלו שלא לדעת על תנועת המומחים הגרמניים לעבר מצרים ועיסוקם בה? עתה הגיע תור השאלה: האם ממשלת ישראל יכלה שלא לדעת? ואביא על כך שוב ידיעה, אף היא ממקור הקרוי מוסמך, וזוהי: "ממקור מוסמך נמסר, כי עוד לפני העלמם של שני המדענים הגרמניים התכונן משרד החוץ הישראלי לפנות לממשלת גרמניה בבקשה שתמנע הגשת עזרה למצרים בתחום הטילים, בד בבד תכנן לפעול במישור הסברתי, תוך ציון כי מומחים גרמניים שפעלו בשירות הנאצים מגישים עתה עזרה לנאצר, המכריז על כוונתו להשמיד את ישראל. נודע לי בקשר לכך, שהיו בישראל חילוקי דעות מחשש שפעולה זו עלולה לפגוע ביחסים בין ישראל לגרמניה".

שרת החוץ ג. מאיר:
מהו המקור המוסמך?

מנחם בגין (תנועת החירות):
העתון שפרסם את הידיעה הזאת שמו "הארץ" והוא כותב: "ממקור מוסמך'". כך ציטטתי נאמנה. מכל מקום, אם הגברת התעוררה לשאול בקשר עם ידיעה שפורסמה ב"הארץ", אם המקור שלי מוסמך, עלי להעיר לה - משום שלפני כן לא התעוררה - כי הידיעה שפורסמה ב"דבר" הוכתרה במלים: "הממשלה שוקלת פניה לממשלת גרמניה".

שרת-החוץ ג. מאיר:
משום שאז אדוני אמר מהו המקור.

מנחם בגין (תנועת החירות):
הייתי אומר גם הפעם. הגברת לא הזדיינה בסבלנות האופיינית לה, בייחוד בארגון האומות המאוחדות.

שרת-החוץ ג. מאיר:
סליחה,

מנחם בגין (תנועת החירות):
אם הממשלה שקלה ב- 26 או ב- 27 בספטמבר את אפשרות הפניה לממשלת גרמניה, פירוש הדבר שידעה. אני סבור שידעה הרבה זמן לפני כן, אלוף עמית, ראש המודיעין הצבאי שלנו, הודיע שבידי המודיעין יש רשימה שלמה של המומחים, ודאי גם הגרמניים, אם ישנם אחרים, המטפלים במתן טילים לנאצר. רשימה כזאת אינה נוצרת בן-לילה. היא נאספת שם אחר שם, זמן רב.

בקיצור, אדוני היושב-ראש, הממשלה ידעה על פעולה זו של מומחים גרמניים במצרים, והיא החרישה, יתרה מזאת, היא השתיקה. העם לא שמע, הכנסת לא שמעה מפיה, מפי הממשלה, שישנם מומחים גרמניים על אדמת מצרים, עד אשר נודע מפיו של נאצר שיש לו טילים משני סוגים, עד שהוא העלה אותם בשביל השמימי, לא אומר: בשביט השמימי. מדוע החרשתם? מדוע השתקתם?

שר העבודה הנכבד יצא לארצות-הברית של אמריקה ובנאומו בקליבלנד התריע על הסכנה האיומה לישראל הנובעת מזה שגרמנים נותנים טילי התקפה למצרים. האם הוא ידע? הוא חבר הממשלה. יתרה מזו, הוא חבר ועדת השרים לענייני בטחון. הוא קיבל דין-וחשבון? יש רק שתי אפשרויות: או שלא שמע מאומה, כלומר הממשלה אינה יודעת על התפתחות כזאת מפי מה שנקרא אצלנו "הצמרת הביטחונית'", ועדת השרים לביטחון האומה אינה שומעת מאומה על התפתחות חמורה כזאת; או שהוא שמע בתוקף שני תפקידיו או אחד מהם - וגם הוא שתק. מדוע צריך לדבר על כך בקליבלנד, ומדוע צריך לדבר על כך רק לאחר שבידי המצרים כבר ישנם, כפי שיש להניח, הטילים הללו? מדוע לא פתחתם במסע הסברה בטרם הושלמה המלאכה, בשלב ייצור ראשוני?

מעניין מאד, גרמניה, מבחינת הפגיעה בביטחון ישראל, היא תהיה לנו היוצא מן הכלל? כולנו זוכרים: כאשר ברית-המועצות החליטה לספק לנאצר נשק, ביחוד התקפתי, בקיץ 1955, יצאה מדינת ישראל למסע הסברה עולמי - ובצדק - ואמרה: זה מסכן את השלום. לא חששנו מפני הרעת היחסים בינינו לבין ברית-המועצות על ידי מסע הסברה ומחאה כזה. כאשר ארצות-הברית של אמריקה, בימי פוסטה ראלס, סיפקה נשק לעיראק של נורי סעיד, פתחנו במסע הסברה בקרב דעת הקהל האמריקאית. יש לנו יחסים עם ארצות-הברית, של ידידות אשר במקרים רבים היא הדדית. לא חששנו מפני הרעת היחסים בינינו ובין ארצות-הברית. כאשר בריטניה סיפקה טנקים, צנטוריונים לאויבינו - מחינו. רק כלפי מדינה אחת ויחידה העושה מעשה איבה כלפינו, וכלפי ביטחוננו, כלפי בטחון ילדינו: לא ביחס לימים אלה בלבד, אולי השינוי הזה יחול על כל עתידנו - רק כלפי מדינה זו, ששמה גרמניה, מחרישה ממשלת ישראל, אינה פותחת במסע הסברתי, אינה יוצאת לכל חלקי תבל ואינה אומרת: ראו נא מה קרה - הגרמנים השמידו בדור הזה שישה מיליון יהודים; - שני מיליון יהודים התקבצו על אדמת ארץ האבות; והנה, באותו דור עצמו נמצאים גרמנים, שבידיעת שלטונותיהם, בהסכמתם, אם לא מראש, הרי בדיעבד, נותנים הם בידי אויבי היהודים נשק להשמדה המונית. והרי ידוע שהגרמנים אמנם החליטו על ההשמדה ותכננו אותה וביצעו אותה, אבל הם גם עסקו בהשמדה by proxy שעוד לא נתקבץ כל האפר, והגרמנים כבר עולים מחדש על נתיב של ניסיון נוסף להשמדה המונית של יהודים בעזרת אויביהם האחרים.

אני סובר שבממשלת בון יש מידה של רגישות כלפי הסברה כזו. אותו פסק דין שקראתי לפניכם אולי משקף את אופיה של גרמניה החדשה יותר מאשר כל ראי. אבל בקשר עם מה שקרה עם "דר שפיגל" והמחאות החמורות של המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית הנמצאת באופוזיציה לממשלת גרמניה דהיום, אמר הקנצלר של הגרמנים: החרישו, אני צריך לצאת לארצות-הברית של אמריקה; זה לא יהיה טוב אם בזמן המשא-ומתן שלי ישמעו בארצות-הברית שבגרמניה נוקטים עדיין שיטות נאציות. הוא רגיש מאד להסברה זו.

ולו היינו אנחנו פותחים בעוד מועד במסע הסברה כזה, יש יסוד לשער. כמובן אין שום בטחון בכך - שאולי היינו מפריעים לפעולה זו של המומחים הגרמניים לפני שהיו נותנים למצרים את הטילים. ואתם החרשתם ושתקתם, השתקתם והסתרתם ואתם לא סיפרתם לאומה ולא מסרתם לוועדת החוץ והביטחון בעוד מועד, ולא הודעתם בכנסת ולא דרשתם שידידינו יקומו בכל קצווי תבל, ולא פניתם לדעת הקהל ולא מחיתם אפילו בבון בעוד מועד.

פרדוכס דמים כזה: יהודים תופרים בשביל הצבא הגרמני מדים - והמדינה הגרמנית נותנת טילים בידי אויבי היהודים; מדינת ישראל שולחת תת-מקלעים לצבא הגרמני. והגרמנים נותנים כלי השמדה בידי אויבי היהודים פרדוכס כזה, שדווקא בשטח הביטחון נפגענו על ידי הגרמנים. לפניהם ערכתם מסע של התרפסות במשך עשר שנים. כפי שלא פגע בנו שום גורם אחר.

הממשלה החרישה, אדוני היושב-ראש; הכנסת לא תוכל להחריש. אני פונה לבית הנבחרים של מדינת ישראל, ללא הבדל סיעה, שהכנסת תאמר את דברה. אנו בוודאי נציע לה

לומר את דברה בעניין זה. מי שיטען שאיחרנו את המועד, בוודאי מבחינה מסוימת יצדק - אבל עדיין לא איחרנוהו כליל. ראיתם שמקובה מוציאים לא רק את הטילים, אלא גם את המומחים. אין לומר בוודאות שכל הטילים אשר התעשייה הנאצרית יכולה לייצרם הם כבר - אם אפשר לומר כך - תפעוליים operatioonal.

סגן שר הביטחון ש. פרס:
מבצעיים.

מנחם בגין (תנועת החירות):
המונח "מבצעיים" אינו יותר מדויק , מאשר המונח הבלתי מדויק שלי.

(קריאות: תסכים לזה).

אני מסכים לזה.

זלמן ארן (מפא"י):
העיקר שהתוכן אינו מדויק.

מנחם בגין (תנועת החירות):
אחכה לנאומו מחר והוא יוכיח לי שמה שאמרתי לא היה מדויק על פי המסמכים שקראתי לפניכם.

עוד לא איחרנו את המועד. צריך לסלק את המומחים האלה וצריך לתבוע את סילוקם - גם מהממשלה האחראית להימצאותם שם וגם מהמעצמות, שאף הן שילמו בדם רב כדי להדביר את חיית הטרף הנאצית, המוסיפה לחיות בגרמניה החדשה.

אני מקווה שהכנסת תוכל להתאחד סביב הצעת החלטה כזאת. בזה תיבחן הקואליציה. האופוזיציה כבר הוכיחה, גברתי שרת החוץ, שבעניינים לאומיים היא יכולה להתגבר על חילוקי דעות ולתת יד כלפי חוץ לעמידה משותפת. מה יכול להיות יותר חמור ודחוף מאשר הקריאה לסלק את המומחים האלה, מומחי טילי המוות, מארץ האויב? אני מקווה שנצליח להתאחד סביב החלטה כזאת.


בעיית הפליטים הערביים


בעוברי, אדוני היושב-ראש, לבעיית הפליטים הערביים, אעלה שלושה מסמכים: תכנית ד"ר ג'ונסון, דין וחשבון ד"ר דוויס והחלטת הכנסת מיום 6 בנובמבר 1961.

שר-המשפטים ד. יוסף:
להבדיל.

מנחם בגין (תנועת החירות):
את החלטת הכנסת להבדיל? ניחא. הם אנשים הגונים. ד"ר ג'ונסון וד"ר דוויס.

תמהתי שלא שמעתי מאומה מפי כבוד שרת החוץ על תכניתו של ד"ר ג'ונסין. אולי טעיתי באי-שמיעה, אבל יש לי הרושם ולא יצאה מפיה תגובה מפורשת, מהי עמדת הממשלה כלפי תכנית ג'ונסון.

יש תכנית כזאת. זה אינו סוד. ואינני סובר שאטעה את הבית אם אומר שעיקרי תכניתו של ד'"ר ג'ונסון הם: לערוך משאל עם בקרב הפליטים הערביים הארץ-ישראליים ביחס לשאלה אם הם רוצים לשוב לשטח ישראל או לקבל פיצויים; למנות את מי שאפשר לכנותו אפוטרופוס בין-לאומי לביטחון ישראל, זאת אומרת אדם אשר מטעם ארגון האומות המאוחדות יחליט בערעור של פליט אשר ירצה לשוב וממשלת ישראל תגיד שהוא מסוכן לביטחון המדינה; ואותו אפוטרופוס יחליט אם הוא באמת מסוכן או לא כל כך מסוכן ואפשר להחזירו; ושלישית - החזרת חלק מסוים של הפליטים הארץ-ישראליים לשטחה של ישראל.

מדוע לא אמרה כבוד שרת החוץ שהממשלה דוחה תכנית זו ללא סייג? אני סובר שאי-דחייתה במפורש עלולה ליצור אי הבנות. זה משחק מחוכם מדי לסמוך על כך שהערבים ידחו אותה. ידוע שאינם מסתפקים גם בהחזרת הפליטים; הם רוצים את תל-אביב. אבל אם ממשלת ישראל שותקת; עלול הדבר להתפרש אחרת, כי הרי הערבים דורשים משהו מעבר למכסימום, ואילו ההצעות של ד"ר ג'ונסון נראות, לעומת דרישתם, כמשהו הקרוי בוודאי בפי ד"ר ג'ונסון קרוב למינימום. צריך אפוא שיהיה ברור. ואם שרת החוץ אינה אומרת, צריכה האופוזיציה לומר זאת, שבהתאם להחלטת הכנסת מנובמבר 1961 נדחית תכניתו של ד"ר ג'ונסון ללא סייג על ידי ישראל.

באשר לדין-וחשבון של ד"ר דוויס, אעלה ממנו כמה דברים אופייניים, שכבוד שרת החוץ לא הזכירה אותם. הכנסת חייבת לדעת כי לפי דין-וחשבון זה יש כבר היום בדיוק 1,174,760 פליטים ערביים; קרוב למיליון ומאתיים אלף. הכנסת חייבת לדעת שעל פי הדין-וחשבון של ד'"ר דוויס, משנת 1950 ועד לשנת 1961 מחקה הסוכנות מטעם האו"ם מרשימת "הפליטים" הערביים הארץ-ישראליים 425,000 שמות. ועוד צריכה הכנסת לדעת, שבשנת 1951 קבעה אותה סוכנות, שמספר הפליטים הערביים הוא 960,021; ב- 1948 היו 960,000 תושבים ערביים בשטח של ארץ-ישראל, שעליו עתה חלה הלכה למעשה ריבונותה של מדינתנו - והם ברחו? כל המספרים האלה הם אופייניים מאד למלאכת הזיוף, ההולכת ונמשכת במחנות ההם, בידיעתה ובהסכמתה, או מתוך התעלמותה של אותה סוכנות שבראשה עומד ד"ר דוויס הנכבד.

הוא קבע שני דברים נוספים, אף הם אופייניים מאד. הוא טוען שהאנשים הצעירים מבין הפליטים לא זו בלבד שהם מובטלים, אלא גם אינם ניתנים להעסקה. אקרא את דבריו במקורם:

The result is that thet young persons are not just unemployed, but many are virtually unemployable".

אני סובר שמעולם עוד לא נשמעה הודעה כזאת, שאנשים צעירים אינם ניתנים כלל להעסקה. אבל הוא קבע, וזה אולי העיקר, כי כל עוד לא יוגשם סעיף 11 של ההחלטה מדצמבר 1948, 194 (III) של עצרת האו"ם, אשר אמרה: "העצרת מחליטה, כי לפליטים הרוצים לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם, יש לאפשר לעשות כן בתאריך המעשי המוקדם ככל האפשר, וכי פיצויים צריכים להינתן תמורת הרכוש של אלה שיחליטו לא לשוב" ומשום כך - כך נאמר בדו"ח - כל עוד שאין התקדמות ניכרת להגשמת הסעיף ה- 11 להחלטת העצרת 194 (III), אונר"א אינה צריכה לבצע תכניות עבודה למען יישובם של הפליטים. אני סובר שבשפת עבר, ומבלי לפגוע בכבודו של איש, להודעה כזאת קוראים סחיטה. בניגוד לתפקידה של אותה הסוכנות, היא מודיעה שאף היא - לא רק מדינות ערב- גם הסוכנות הבין-לאומית הזאת לא תעשה שום דבר כדי ליישב או להעסיק את האנשים האלה.

נוכח שני המסמכים האלה עולה חשיבותה של החלטת הכנסת מאשתקד. לא במקרה קראתי את ההחלטה הנושנה מטעם עצרת האו"ם כי אם ד"ר דוויס מביא אותה, פירוש הדבר שיש בה חומרה כלפי ישראל.

והנה אשתקד, לאחר הדיון בכנסת והתאחדותן של הסיעות - ברוב מכריע - סביב החלטה מסוימת, הורתה הממשלה למשלחת ישראל להרים ידה בעד הצעת החלטה הכוללת במפורש אותו סעיף 11, המובא כשוט בפני העולם ובפנינו על ידי ד"ר דוויס.

שרת החוץ קראה את החלטת הכנסת בנאמנות על שני חלקיה. לו היה מתקבל על ידי הכנסת רק החלק הראשון, אולי הייתה לכם הזכות המפוקפקת לטעון: כך נפרש אותה. אבל על החלק השני, שבא מיוזמת הכנסת ולא על פי הצעת הממשלה -על החלק הזה אין הממשלה "בעלת-ברית" לפרשו. כולם השתתפו בניסוחו; כולם, חוץ משתי סיעות, הצביעו בעדו, אם כך - איך יכולה משלחת ישראל, בניגוד להחלטה מפורשת כזאת, להרים יד בעד הצעה הכוללת סעיף 11, עם הברירות הידועות שלו? אני מזכיר את זה לשרת החוץ. אני רוצה לברך אותה, לקראת צאתה לעצרת האו"ם, בכל הברכות לשליחותה הקשה, אבל אני מבקש אותה: למען עמנו. וארצנו, אם בעצרת זו תעלה הצעה נוספת מעין זו, אל תרימי יד בעדה ואל תפרי עוד את החלטת הכנסת.

ב- 25 בדצמבר אשתקד, אחרי הדיון בכנסת, נשאה שרת החוץ נאום לפני ישיבת הוועדה המדינית המיוחדת, מס' 316, בעצרת מס' 16 , ושם אמרה (אני רוצה להביא דבריה במלוא הדיוק): "ממשלת ישראל האמינה תמיד כי פתרון בעיית הפליטים הערביים הוא על ידי יישובם מחדש בארצות ערב; אולם מעולם לא אמרה כי אף פליט אחד לא יורשה בכל התנאים לשוב לישראל".

אני חייב להעיר - לתשומת לבה של שרת החוץ הנכבדה, כי מירושלים ועד ניו-יורק הלכה לאיבוד מלה אחת חשובה מהחלטת הכנסת. אנחנו , אמרנו: הפתרון היחיד; והמלה "היחיד". איננה מקרית, לא בהיסח הדעת הוכנסה להחלטת הכנסת. יש הבדל אם אומרים: פתרון, או: הפתרון היחיד; כי כוונת אלה שהציעו להכניס את המלה "היחיד" לגוף החלטת הכנסת הייתה מפורשת: לא פה - שם, וביתר ציון: פה לא, - רק שם. ואת ממשיכה ואומרת: אולם הממשלה מעולם לא אמרה שלא תרשה אף לפליט אחד לשוב לשטחה של ישראל. האם באמת מסרתם לעצמכם דין-וחשבון בהקשר זה מה פירושה של הסיפה? אתם מזמינים שאלה; אמרתם: מעולם לא אמרנו אף לא פליט אחד; אם כן, מה אמרתם? כמה כן? ואז באמת תמוהה הטענה שלכם כלפי מפ"ם. בדיון ההוא - אני רואה שמר יערי נהנה ונד בראשו, אני שמח לגרום לו פעם הנאה. . .

(שרת-החוץ ג. מאיר וחבר-הכנסת מ. יערי קוראים קריאות-ביניים)

אני מבקש בכל זאת לשוב לענייננו.

דובר מפ"ם אמר בדיון האחרון: "במה מדובר אפוא? מדובר על קליטת מספר מסוים של פליטים כתרומה לפתרון הסופי של בעיית הפליטים, אשר רובם המכריע יתנחל במקומות מושבם, בארצות ערב; מדובר בקליטת מספר מסוים. של פליטים בתנאים של הסדר שלום בינינו לבין שכינינו". ואז קם אחד מתומכי הממשלה ואמר: "כל הצהרה כגון זו עלולה להיות מקור לסחיטה".

עכשיו, מר יערי, לא אוכל ליהנות אותך עוד, אני מסכים עם ההודעה האחרונה. אם כך אמרתם, הרי הודעתכם בהקשר זה מזמינה לחץ, אמרתם: בהסדר שלום, אבל מזה לא יצא הסדר שלום; תישאר ההסכמה להכנסת מספר מסוים של פליטים. וגם מההודעות שלכם יוצאת הזמנה ללחץ, והבעיה אינה בינינו לבין הערבים; ולא בינינו לבין ד"ר ג'ונסון או ד"ר דוויס; זוהי בעיה בינינו לבין מדינות רבות. צריך למנוע פה לחץ מלכתחילה ולא לפתוח פתח.

אני מבקש שהגברת שרת החוץ לא תשוב לחלק השני של הודעתה; אני מבקש שתאמר בשם ישראל ובשם בית הנבחרים שלה כפי שהוא החליט; הפתרון היחיד לבעיה זו הוא יישובם של אנשים אלה במדינות ערב; אני מבקש את הגברת שלא תצביע בעד שום החלטה אשר תכלול את סעיף 11.


דרום אפריקה


בהזכירי הצבעות אומללות יש בדעתי, אדוני היושב- ראש, לעמוד על ההצבעה על פי הוראתה של הממשלה על סנקציות כנגד אחת מן המדינות הנמנות על ארגון האומות המאוחדות.

על מה הוויכוח? על הכרה בשוויון האדם? על סלידה מפני גזענות, מפני הפרדה מפלה - או אפליה המפרידה? אני חושב שיש לי זכות לומר כי אין עם בעולם הדוחה יותר מן העם היהודי את התופעות הנלוזות האלה, וגם יש לי זכות לומר כי בתוך עמנו אין גורם הבוחל בתופעות האלה-יותר מאתנו. כמונו - כן יותר מאתנו - לא. בסיפור ימיו כותב זאב ז'בוטינסקי: "השקפה אחת נתגבשה בי עוד משחר ילדותי ועד היום הזה והיא עודנה מושלת ומולכת על כל יחסי לציבור. אך יש אומרים שאין זו השקפה אלא שיגעון. אמת: אני "מטורף" לגבי מושג השוויון". והשקפה זו מולכת ושולטת על כל תלמידיו. כך למדנו וכך גם לימדנו.

האם הוויכוח הוא על אהדה למדינות אפריקה המגלות ידידות כלפינו? כל לבנו להן. אני סבור שגם עשינו משהו למען שחרורן. אולי אין חברי הממשלה זוכרים ואולי אינם רוצים לזכור, ישאלו את כתב "ניו יורק טיימס" במדינתנו והוא יאמר להם, כי נשיא גאנה, מר נקרומה, הודיע לפני שנים רבות כי הוא שאב השראה ממלחמת הארגון הצבאי הלאומי בהתנגדותו לקולוניאליזם. ואולי זכות היא לומר, אדוני היושב-ראש, כי עמידתו, סבלו, וגבורת רוחו של דב גרונר השפיעו על תהליך ההשתחררות של עמים משועבדים מבחינת השראה יותר מכל המאמרים והנאומים האנטי-קולוניאליסטים והאנטי-אימפריאליסטיים שנכתבו או הושמעו מאז ועד היום הזה. בעקיפין עשינו משהו בשבילם. ואנו מאחלים להם כל טוב. לא על זה הוויכוח.

אבל האם ממשלת ישראל צריכה להרים יד בעד החלטה האומרת - והכנסת חייבת לדעת מה אמרה ההחלטה שנתקבלה בעצרת האו"ם לפני ימים מספר -
א) לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ממשלת דרום-פריקה, או לא לקשרם;
ב) לנעול נמלי כל מדינה לכל ספינה המניפה דגל דרום-אפריקני;
ג) לחוקק חוק האוסר על ספינותיה של כל מדינה לייצא סחורות, לרבות נשק ותחמושת, לדרום-אפריקה;
ד) לא לתת לאווירונים של דרום-אפריקה את זכות הנחיתה או המעבר. ויש עוד החלטה חמישית - להמליץ בתנאים מסוימים לפני מועצת הביטחון לדון באפשרות של גירוש דרום-אפריקה מארגון האומות המאוחדות.

גם ההצבעה מעניינת. 39 מדינות לא נתנו ידן להצעה זו, 16 הצביעו נגדה, 23 נמנעו. ועשיתי את החשבון בין המדינות ישנה גם דרום-אפריקה, נוציא אותה, כי הוא צד מעוניין ביותר. 38 מדינות לא נתנו ידן להצעה זאת, בתוכן רק שתי מדינות טוטליטריות. 36 מדינות חופשיות, דמוקרטיות, רובן ידידותיות למדינת ישראל, לא נתנו יד להצעה הזאת, ואילו בין 62 המדינות שהצביעו בעדה - עשרות מדינות טוטליטריות, דיקטטוריות חשוכות, אפלות.

גם רשימת היוזמים היא מעניינת. יש שם גם מדינות ידידותיות. אבל הרשימה השניה אף היא מעניינת: הודו אינדונסיה, איראן, מאלי, מאוריטניה, מרוקו, פקיסטן, סודן סוריה, טוניס, ומצרים, הקרויה עדיין הרפובליקה הערבית המאוחדת. אלה יוזמי ההצעה.

שרת-החוץ ג. מאיר:
אולי תקרא הלאה?

מנחם בגין (תנועת החירות):
אמרתי: ישנן מדינות ידידותיות. האם זה הדבר המכריע? האם הטעיתי את הכנסת כאשר אמרתי: ישנן מדינות ידידותיות? הרי אני צריך להשאיר לך משהו גם לתשובה.

שרת-החוץ ג. מאיר:
לא אדבר על כך.

מנחם בגין (תנועת החירות):
תסלחי לי, גברתי, זמני מתקרב לקצו.

אריה - בן-אליעזר (תנועת החירות):
האם זה ויכוח הוגן? לא לדבר על זאת בכלל בנאומך? על טילים לא דיברת, על ג'ונסטון לא דיברת, על דרום-אפריקה לא דיברת.

מנחם בגין (תנועת החירות):
נגד הצעה זו הצביעה ארצות הברית. האפשר לחשוד בממשלת קנדי שהיא תומכת בגזענות? אך עתה גייסה ממשלה זו עשרות אלפים חיילים כדי להכניס סטודנט כושי אחד לאוניברסיטה. צרפת הצביעה נגד הצעה זו. האפשר להאשים אותה בתמיכה בגזענות? צרפת ידועה בשנאתה את הגזענות. נמנעו: דניה, שבדיה, נורבגיה, פינלנד, רוב הדמוקרטיות האירופיות.

מדוע היינו צריכים להצביע בעד ההצעה הזאת? מסבירים לנו שזה עניין של עקרון. מהו העקרונות ביחס לסלידתנו מפני גזענות אין שום חילוקי דעות בבית הזה. אבל אם מצביעים על הטלת חרם, סנקציות, מניעת בואן של אניות ואווירונים וכו' - עוד אדבר על ההסתייגות המילולית - הזוהי עקרוניות? עכשיו ברור כי בערב הסעודית ובתימן הייתה עבדות. והראיה: הבריגדיר סלאל אומר שיבטל את העבדות ופייסל אומר שאף הוא יבטל את העבדות. כלומר: הייתה עבדות. האם איזו מדינה שהיא בעולם הציעה לנקוט נגדן את הפעולות הללו? היש אפליה יותר חמורה בעולם מאשר עבדות? אני יודע את האפליה הקיימת באפריקה, הייתי עד לה, וכל אדם שוחר צדק מתקומם נגדה. הספסלים האלה על חוף דרבן "רק ללבני עור". קשה לראות את הכתובות האלה מבלי שנפשו של אדם תתקומם. אבל לא עבדות, עבדות ממש. הרי יש כאן איפה ואיפה.

אומרים לנו שזה ענין לחישוב. - יש מדינות דרום-אפריקאיות שעזרו לנו להעלות הצעה האומרת כי מדינות ערב ומדינת ישראל צריכות להיכנס למשא-ומתן ישיר. יפה מאד, ואנחנו מודים להן על כך. אך אל נפריז בכך. אין זה נכון לחשוב שאם רק נשב לשולחן משותף, נפתור את כל הבעיות בינינו לבין מדינות ערב. אמריקה וסין ישבו חודשים על חודשים ליד שולחן אחד בוורשה ולא פתרו שום בעיה במשא-ומתן ישיר.

הנשיא קנדי אמר, כי אותה פגישה בין השגרירים בוורשה אין בה מאומה כדי ליצור מצב שארצות-הברית של אמריקה תכיר בסין הקומוניסטית. הודו וסין ישבו יחד. האם פתרו את הבעיה? נפתחו לועי התותחים, הבה נראה את ההתפתחות שם. עכשיו מציעה סין משא-ומתן, ואילו נהרו - שהוא מדינאי בעל תכונות מיוחדות, שלא אפרט אותן כאן - אומר: אינני מוכן לשבת לשום משא-ומתן כל עוד לא ייסוגו. הוא, שהטיף לכל הבריות תמיד להיכנס למשא-ומתן, והזהיר שכל מלחמה מקומית עלולה להצית אש עולמית, הוא אומר: לא נשב למשא-ומתן עד שלא ייסוגו, או עד שלא נגרשם. כי הוא דואג למולדתו ולשלמותה כפי שהוא מבין אותן - ומי יכול להבינן זולתו?

אם כן, אין להגזים בענין זה של משא-ומתן, ואפילו ביחס להצבעה.

אני מניח שקרוב לשליש של האומות המאוחדות הצביעו בעד ההצעה הקוראת לשני הצדדים לבוא במשא-ומתן. אבל שני -שלישים לא נתנו יד לפתיחת משא-ומתן בין מדינות שהן כולן חברות באו"ם, הרי דווקא הצבעה כזאת באה ללמד על אנומליה מסוימת במצב עד היום. ארבע-עשרה שנה אחרי הקמת המדינה. אינני בא לזלזל בהצבעה זו של שליש מהאומות המאוחדות, אבל אין להגזים בערכה וצריך לראות גם את הצד השני של המטבע.

הבגלל זה אנו צריכים לתת יד להטלת סנקציות על מדינה, מתוך חישוב מוטעה? נכון מה שאמר נציג בריטניה באו"ם, מר קולין גרוב, כי "ההחלטה הזאת עלולה לשמש תקדים שיש בו סכנה לקיום האו"ם עצמו. יש בארגון זה מדינות מסוימות שמדיניותן מעוררת התנגדות אצל חבריו האחרים. היש לגרשן אם אויביהן מסוגלים לגייס מספר מספיק של נציגים?"

עיתון קואליציוני הזדהה למעשה עם העמדה של הנציג הבריטי באו"ם, בכתבו: "עם כל עמדתה השלילית הברורה של מדינת ישראל כלפי מדיניותה של דרום-אפריקה, ספק אם צריכה היא לצרף את קולה אל הקריאה למועצת הביטחון לנקיטת צעדים לקראת גירושה של מדינה כזו מהאו"ם, הן בגלל חוסר היעילות אשר בכך והן בגלל הערך התקדימי אשר לדבר כזה. ספק רב אם צריך לתת בידי נציגי המדינות הערביות גם את התקדים הזה של הצעה לגרש מהאו"ם מדינה..."' מי פרסם את הדברים? - פרסם אותם העיתון "למרחב" במאמר מערכת, בשם תנועת אחדות העבודה.

אתם טוענים שהסתייגתם באופן מילולי. מהי ההסתייגות, ומהי ההצבעה? על כך אמרו חכמינו: "לא המדרש עיקר, אלא המעשה". ומה ערכה של ההסתייגות, אם אתם אפילו לא הצבעתם בוועדה המדינית בעד ההצעה הפרוצדורלית להפריד בהצעת ההחלטה של המדינות הללו בין הסעיפים, ובעיקר להפריד את הסעיף על ארבע הפסקאות אשר קראתי. 49 אומות הצביעו בער ההפרדה, ואתם נמנעתם מההצבעה. ההסתייגות איננה רצינית אפוא. לו הייתם מסתייגים באמת, הייתם צריכים לתת יד להצביע בעד ההפרדה, ואו הייתם יכולים במליאה להצביע בעד חלק אחד של ההצעה ולהימנע ביחס לחלק השני.

מר בן-אמיתי מעיתון "הצופה"' פרסם את הידיעה הבוקר. נדהמנו. שאלנו במשרד החוץ האם נכונה הידיעה; קיבלנו אישור לכך. ונשאלת השאלה: מדוע לא הצבעתם בעד ההפרדה בוועדה? מאידך גיסא, יש טענה שהחלטת העצרת היא בבחינת המלצה שאיננה מחייבת את המדינות הסוברניות הנמנות על האו"ם, מבחינת מגילת האומות המאוחדות. נכון, יש שמדינה הנמנעת או המצביעה נגד הצעה אומרת: אין ההמלצה מחייבת אותנו. אבל מדינה המרימה יד בעד הצעה, איננה יכולה לומר כך. מדינה המצביעה בעד הצעת החלטה מתחייבת באופן מוסרי לבצע את ההחלטה. ההצבעה מהווה את האקט המכריע. מבחינה מוסרית, מבחינה עקרונית, זוהי החלטה שהממשלה תמכה בה. האם תקראו חזרה את שגרירנו מפרטוריה? האם תסגרו את נמלינו בפני אניות הבאות מדרום-אפריקה? האם לא תייצאו סחורה לקייפטאון? או האם לא תבצעו זאת, על אף ההצבעה החיובית? מה אפוא מידת הרצינות של ההצבעה ושל ההחלטה? אתם עלולים לצאת קרחים מכאן וקרחים מכאן. או שההסתייגות איננה רצינית, או שההצבעה איננה רצינית.

אם מדינות אפריקה יתחילו לבצע את ההחלטה ואתם לא תבצעו אותה, האם לא תטענה לעומתכם: איפה הביצוע? האם לא תשאלנה: מדוע אתם עדיין סוחרים עם מפלים גזעניים אלה?

זהו צעד חמור, כפי שכבר כתב עיתון "למרחב", מבחינת תקדים כלפי מדינת ישראל. יש מספר גדול של מדיניו גם לצד הגוש הערבי. לצדם יש מספר יותר גדול של מדינות מאשר לצדנו. אם כל המדינות יעשו חישוב של מספרים, אנה נגיע? ומוטב לי לא להמשיך בניתוח פרטי הסוגיה הזאת.

בסיכום דברי אני חייב לומר, שחטאה הממשלה: ביחס לטילים הנוצרים בשביל אויבינו על ידי מומחים גרמניים - במחדל; ביחס לבעיית הפליטים - בהפרת החלטת הכנסת ובדיבור העומד בניגוד לה; ביחס להטלת סנקציות - בהרמת יד בעדן. מחדל, דיבור ומעשה - מסמלים העדר תבונה וחוסר אחריות, החייבים לשמש אות אזעקה לאומה.