השיח הציבורי גדוש בשימוש במושגים של זהות יהודית בכלל ומשבר הזהות של הציונות הדתית בפרט. המושג זהות, אשר שורשיו בפסיכולוגיה וסוציולוגיה ידוע כמורכב ומעורפל עקב אי הסכמה בין החוקרים. אין ספק שמורכבות זו מקרינה על השימוש היומיומי במושג "זהות" וגורמת לשיח שטחי ולתקשורת לקוייה. עקב חשיבות המושג זהות להבנת התהליכים העוברים עלינו, מצאתי לנכון להקדיש את המאמר הזה כשרות לצבור המודאגים המתווכחים על עתיד הציונות הדתית. השתדלתי עד כמה שאפשר לפשט את המושג אולם בו זמנית גם להציג את מורכבותו. אני מקווה שמצאתי את האיזון בין מורכבות משתקת לבין פשטנות מעוותת.
הזהות האישית של האדם מכילה שני מרכיבים: גרעין זהות ותתי-זהויות. גרעין הזהות מכיל את התשובה לשאלה "מי אני בעיקר?" תתי-זהויות מכילות את התשובה לשאלה "מה עוד אני?" התשובות המנומקות לשאלות אלו הן המשמעות שהאדם יוצק לזהות ומרכיביה. גרעין הזהות מורכב מחוויה מוכרת שבה אדם קם בבוקר ומרגיש המשכיות מזכרונות העבר כך שמעבר למצבים שונים ולזמנים שונים הוא אותו אדם עם אותו שם. בגרעין הזהות מתארגנות תכונות האדם וכן תפיסת עולמו המכילה סולם ערכים. התכונות והערכים שולטים על תת-הזהויות ומשפיעים בצורה דומה במצבים ובזמנים שונים. גרעין הזהות אחראי גם להביא מהזיכרון ארוך הטווח אל זיכרון העבודה (תודעה) את תת-הזהות הרלוונטית ולווסת פעילויות שונות הקשורות בתתי-הזהויות כמו להתפלל (תת- זהות דתית) לקחת את הילדים לבית הספר (תת-זהות משפחתית כאבא), לקנות מתנה ליום ההולדת של האשה (תת-זהות משפחתית כבעל), לעבוד (תת-זהות מקצועית) לשרת במילואים (תת-זהות צבאית) ולבקר את ההורים בבית אבות (תת-זהות משפחתית כבן).

יש לחלק בין שתי קבוצות של תתי-זהויות
א) אוניברסליות הקיימות בכל התרבויות כמו זהות משפחתית (זהות כסב, הורה וילד), זהות מינית (מגדר), זהות מקצועית, זהות חברתית וזהות של הגוף.
ב) מקומיות ותלויות תרבות כמו תת-זהות אידיאולוגית או תת-זהות דתית (לא לכל אדם יש זהות אידיאולוגית או דתית), תת-זהות פוליטית, אתנית, עדתית, ניצול שואה ועוד.

ככל שהאדם מתבגר כך יש לו יותר תתי-זהויות

המאפיין המרכזי של גרעין הזהות הוא הצורך להיות ייחודי ושונה מאחרים ובעל ערך עצמי חיובי. הדבר דומה לעץ קטן הגדל מתחת לצלו של עץ גדול, ועליו "לזוז הצדה" כדי לבטא את צלו החשוב בעיני עצמו. כך למשל, בעת המחאות על הגרוש מגוש קטיף ועמונה, דווקא העובדה שרק מעט מבוגרים הגיעו הפכה את הופעת הצעירים למיוחדת ושונה בעיני עצמם. הייחודיות חייבת להיות בעלת ערך ומקור לגאווה עצמית מצד אחד והעלאת ספקות ביחס לדרך ההורים מצד שני. על השאלה מדוע ייחודיות זו מתבטאת במשפחות מסוימות "בצונמי פסיכולוגי" של מרד הנעורים ואצל אחרים היא עוברת בשקט יחסי, צריך לדון בנפרד.

נראה כי עד גיל ההתבגרות קיים אצל הילד רק גרעין זהות (גזע של עץ) ואין הוא מבחין בין תתי-זהויות שלו (תלמיד או בן), למרות שהן קיימות למתבונן מהצד (ענפי העץ). בגיל ההתבגרות עצמו עקב התפתחויות בתחומים רבים (מינית, קוגניטיבית, רגשית ועוד) מתחילות להיווצר הבחנות בין תתי-זהויות והצורך לגבש אותן סביב גרעין אחד שלם. התנסות בתפקידים שונים מאפשרת למתבגר לבדוק באיזו מידה תפקידים אלו מוטמעים או מושלכים מתת-הזהות. כך למשל, אם הוא נכשל בספורט הוא מתרחק מהתחום ולא מתעצבת אצלו תת-זהות של ספורטאי. גיבוש גרעין הזהות מגיע לשיא מסוים בסוף גיל ההתבגרות אולם לתתי-הזהויות יש "חזרות" והתמודדויות מחודשות ונשנות לאורך כל מעגל החיים, בעיקר כאשר נוצרים קונפליקטים המחייבים פתרונות. כך למשל, הגרוש מגוש קטיף מחייב רבים לבדוק מחדש את תת-הזהויות הדתית והציונית עקב הקונפליקט ביניהם.

גרעין הזהות ותתי-הזהויות נחשפים לפי הספור האישי (נרטיב)

גרעין הזהות ותתי-הזהויות הם מבנים שלתוכם נוצקים תכנים השונים בין אנשים וקבוצות (לכולם יש בתי חרושת אלא שכל אחד מייצר מוצרים אחרים). הדרך לחשוף את התכנים היא באמצעות הספור (נרטיב) האישי המתפתח עם הזמן ומבטא את הדרך בה האדם מפרש את אירועי חייו ומתכנן את המשכו. בדרך כלל אנשים לא חושבים במונחי זהות ולכן הנרטיב מסייע להם לנסח, לעצב ולהבנות דברים קיימים שלא נוסחו עד עתה. ספורים אישיים אלה חושפים את ההבנה שיש לאדם על עצמו (רפלקציה), את האינטגרציה שהוא יוצר מהזיכרונות שלו (כיצד למד, התאהב, לחם ועוד) את ערכיו המרכזיים, מטרותיו המנומקות והדרך להשגתן.

יוצא אפוא שהאדם כסובייקט קובע את תתי-זהויותיו ולא גורם חיצוני. ברגע שהאדם מגדיר עצמו כדתי יש לו תת-זהות דתית גם אם הוא לא מקיים מצווה אחת (הדבר יצביע על העדר מגובשות - עיינו בהמשך). כך גם ביחס לניצולי שואה. יש ויראו בשואה ארוע מכונן ומרכזי ותהיה להם תת-זהות של ניצול שואה. אחרים ירצו להתעלם מהשואה להקטין את ממדיה בחייהם השוטפים ולכן לא נופתע אם לא תהיה להם כלל תת-הזהות של ניצול שואה.

עצמת הרגשות (טעינות רגשית) הקשורה בזהות ותת הזהויות

אפשר לאפיין את גרעין הזהות ותת-זהויות בתוכן ובעצמת הרגשות שיש בהם. רגש שלילי פירושו שיש תחושת מצוקה וסבל בעוד רגש חיובי פירושו שישנם תחושות של רווחה, אהבה ואושר. כמובן שבאותה תת-זהות יכולים לדור בו זמנית רגשות סותרים בעלי עצמות שונות, ולהיות חלק ממערכת קונפליקטים בין ובתוך תתי-הזהויות.

בחירה וניהול של תת הזהויות: בחירה מחייבת פתרון קונפליקטים

יש להבחין בין תת-זהות המתגבשת מבחירה כמו מקצוע או הורות, לבין תת-זהות המתגבשת ממצב כפוי כמו תת-זהות מגדרית או עדתית. יש התופסים עצמם כדתיים מכוח בחירה חופשית מלאה ויש התופסים עצמם כדתיים עקב זרם החיים שגרר אותם לשם ולהערכתם לו היו מתחנכים בזרם חילוני לא היו דתיים כלל. קונפליקטים המנוהלים באווירה של חופש להתלבטות ולהתנסות, מקלות על שקילה של חלופות ריאליות ובחירה באחת מהן. הבחירה הנותנת לאדם ובעיקר למתבגר, תחושת בעלות, אחריות ומחויבות על תת-הזהות. אולם כאשר הוא חש מאוים ומצפים ממנו לבחור הוא נסגר ועלול להגיע להחלטות לא בשלות שבגיל מאוחר יותר יהפכו לכוחות שליליים.

לאחר שהתבצעה בחירה להיכנס לתת-זהות (לבחור מקצוע או לבחור להיות דתי) יש לנהל אותה באמצעות סדרה של בחירות. ניהול הזהות במצבי קונפליקט מביא לעצובה וגיבושה של תת-הזהות. הניהול עצמו יכול לנוע על רצף מניהול יעיל ותחושה של שליטה עצמית גם במצבי רוגז או לחץ כמו התפיסה כי "תשובה, תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה" (מוקד שליטה פנימי). בקצה השני נמצא את הניהול הגרוע, חסר שליטה לחלוטין המתבטא בתפיסה פסיבית שהכל בידי שמיים והא-ל יילחם לנו ואנו נחריש (מוקד שליטה חיצוני).

מידת מרכזיות וחשיבות של תת הזהות

תתי-הזהויות שונות אחת מרעותה במידת מרכזיותן כלומר במידת חשיבותן ושליטתן על יתר תת-הזהויות. פונדמנטליזם וקנאות מבטאים מרכזיות טוטלית שבה גרעין הזהות נשלט על ידי תת-זהות אחת בלבד. חשוב לשים לב כי בדרך כלל מרכזיותה של תת-זהות מלווה ברגשות חיוביים לאלה השייכים לה ורגשות שליליים לאלה המאיימים עליה. נביא הפעם דוגמא מאוהדי כדורגל "שרופים" שתת-הזהות הקבוצתית שלהם מאוד מרכזית. רגשות חיוביים רבים נוצקים ביחס לקבוצה האהודה והרבה רגשות שליליים נגד הקבוצות היריבות. נראה כאילו תת-הזהות מתגבשת על ידי שלילתם של תת-זהויות אחרות. בבחינת "אמור לי נגד מי אתה ואומר לך מי אתה" או "אני נגד... משמע אני קיים".

מרכזיות גבוהה של תת-הזהות הדתית תתבטא ב"הכנסת החול לאוהלה של תורה" וחיים לפי הכוונתם של רבנים. מרכזיות נמוכה של תת-זהות דתית תתבטא בהישענות על השיפוט המוסרי העצמי (ראש גדול) ולא על פסיקות רבנים וההתעלמות מהקונפליקטים הרבים הקיימים בין יהדות ודמוקרטיה, בין דתיות וחילון, בין אורתודוקסיה למודרנה ועוד. כאשר מעמתים את בעלי המרכזיות הנמוכה מול הקונפליקטים הם פותרים אותם כלאחר יד בטיעונים כמו: "כל אחד הולך לישון עם האלוקים שלו" או "כאשר אגיע לקב"ה אתחשבן אתו". חשוב לשים לב כי מרכזיות גבוהה או נמוכה יכולה לשאת בתוכה הנמקות שונות. כך למשל, אנשים מזרמים דתיים שונים (מסאטמר ועד חר"דלים וחבק"וקים) יאופיינו כבעלי מרכזיות גבוהה מסבות אמוניות שונות.

תת-זהות דתית: אידיאולוגיה או קבוצה. תת-זהות דתית יכולה להכיל תכנים אידיאולוגיים או תכנים קבוצתיים. יש שתי דרכים בולטות להבחין ביניהם: א) צורת ההתנהגות ב) תשובות לשאלות. א) אלה עם תת-זהות אידיאולוגית יקיימו את המצוות גם ללא נוכחות קהל (יראת אלוקים) בעוד שבעלי תת-זהות קבוצתית יקפידו על מצוות בעיקר בנוכחות קהל (יראת חברים). ב) דרך אחרת היא לבדוק את התשובה לשאלה "למה אתה דתי?" אם התשובה קשורה לחיים בתוך עולם המכוון על ידי אלוקים ובצורך לממש את ייעודי היהדות ולהתחבר עם הבורא אזי מדובר בתת-זהות אידיאולוגית. אם הטיעונים מתבססים על חיים בקבוצה הנותנת בטחון קיומי ושייכות אזי תת-הזהות היא יותר קבוצתית. כמובן שאפשר לקבל תשובות מעורבות בתמהילים שונים.

מידת המגובשות של גרעין הזהות ותת-הזהויות

בנוסף לרגשות ומרכזיות אפשר לאפיין את גרעין הזהות ותת-הזהויות במידת המגובשות (לכידות) ביניהן ובתוכן. אפשר לצייר רצף אשר בקצהו האחד נמצאת זהות מגובשת, מאורגנת והרמונית כאשר רכיבי המשמעות בתוך ובין תת-הזהויות אינם נושאים בתוכם סתירות וקונפליקטים. בקצהו האחר של הרצף קיימת זהות מפוזרת, לא מאורגנת, ללא הרמוניה עם הרבה קונפליקטים בתוך תת-הזהות (האדם תופס עצמו כדתי ואינו מקפיד על הלכות שבת) או בין תתי-זהויות (בין תת הזהות הדתית שאין לתת את חלקי ארץ ישראל לבין תת הזהות האזרחית/צבאית שיש לציית להחלטות הרוב).

נשתמש בהשוואה בין מבוגרים למתבגרים דתיים כדי להמחיש את רעיון המגובשות. גרעין הזהות של מבוגרים דתיים יכול להכיל תפיסת עולם דתית הנותנת תשובות בתחומים מהותיים כמו הייעוד של האדם בכלל והיהודי בפרט; בחירה חופשית, תורת הגמול, מעמד האשה, הגיון אישי מול הגיון הלכתי (מעמדם של הרבנים) ועוד. תפיסת עולם כזו מהווה מארגן-על לכל תתי-הזהויות ומקטינה את כמות הקונפליקטים על ידי מתן פתרונות שונים מנומקים הנגזרים מתוך תפיסת העולם. כך למשל, במושגים של "תת-זהות מגובשת", פתרה התפיסה של הרב קוק זצ"ל את הקונפליקט בין הזהות הציונית לבין הזהות הדתית, על-ידי הכללת הזהות הציונית בתוך הזהות הדתית בטיעונים של אתחלתא דגאולה וקדושתה של המדינה ומנהיגיה הלא דתיים.

אצל צעירים דתיים רבים קיימת מערכת ערכים לא מגובשת לכלל תפיסת עולם. הערכים השולטים בעידן הפוסטמודרני הם חרות (אוטונומיה), מימוש עצמי, יחסיות, אינדיבידואליזם, לגיטימציה לסקרנות ולהטלת ספקות. במקרה של קונפליקט הערך חרות האדם וכבודו שולט על יתר הערכים. בתוך עולם ערכים זה הפרט עומד במרכז ועליו למצוא את משמעות חייו. משמעות זו קשורה בדרך כלל בתכנים כמו: חתירה להגשמה עצמית, הנאה, מתירנות, סובלנות בטול עוולות ונטייה למתן חופש לכל אדם כל עוד הוא לא פוגע בחופש של הזולת. האמונה הדתית הפכה מעניין של השקפה כללית רעיונית לעניין חוויתי אישי (להתחבר), עניין פנימי ורוחני יותר מאשר אמונה הנובעת מזהות קבוצתית והשתייכות לקבוצה מסוימת. הצעיר הדתי, כמו עמיתו הלא דתי, מבקש מרחב בחירה יותר גדול ופתיחות גבוהה לשמוע דעות שונות, להתנהג בצורות יותר נוחות ונכונות בעיני הפרט, אף אם הקבוצה לא רואה זאת בעין יפה. עקב כך נוצר מצב של הגדלת השוליים כך שיותר אנשים בקצוות מגדירים עצמם כיהודים דתיים.

מורכבות קוגניטיבית מסייעת למגובשות: אצל הנוער הזהות אינה מגובשת כי חסרה תפיסת עולם כוללת. גם אם ההורים מציגים תפיסה כוללת ומגובשת הרי למתבגר חשוב להיות ייחודי ושונה ומתוך אוטונומיה לבחור בתפיסת עולם משלו ולא לקבל אותה מן המוכן. גיל ההתבגרות מאופיין במתחים ותחושות סותרות של המתבגרים כלפי עצמם; בגרות מול ילדותיות, משמעות מול ניכור ועוד. מאידך למתבגר חסרה מורכבות של החשיבה והוא רואה דברים באופן פשטני וחד ממדי (שחור לבן). במשך הזמן גדלה מורכבות החשיבה המתבטאת ביכולות של מבוגרים לעשות הבחנות רבות וליצור מהן שלם הגיוני וכן היכולת לראות בעיה מזוויות שונות.

מידת המרכזיות משפיעה על הדרך בה תושג המגובשות (פתרון בעת קונפליקטים)

כאמור, אפשר לזהות את מידת מרכזיותה של תת-הזהות לפי פתרון קונפליקטים בין תת-זהויות. ניקח לדוגמא מהנדס (תת-זהות מקצועית) המוזמן לבצע פרויקט גדול בגרמניה (תת-זהות של ניצול שואה). פתרון הקונפליקט (יסע לעבוד בגרמניה או יישאר בבית ויפסיד סטטוס מקצועי וכסף) מצביע איזו תת-זהות מרכזית וחשובה יותר. הורים המוותרים על ימי עבודה כדי להיות עם ילדם החולה מגלים כי תת-זהותם כהורים מרכזית יותר מתת-זהותם המקצועית.

אפקט התרמוסטט ("וסת חום" לקונפליקטים): שנים רבות חשבו כי האדם מתקשה לסבול קונפליקטים (דיסוננס) והוא יעשה "הכל" כדי להחזיר את המגובשות ואת ההרמוניה לחלקי הזהות. כיום נוטים לחשוב כי קיימת שונות גבוהה בין אנשים וקבוצות ביחס לסיבולת לקונפליקטים. יש היכולים לסבול כמות גבוהה של קונפליקטים ולא לעשות מאומה ויש החייבים לפעול ולצמצם מהר את חוסר המגובשות ולהגיע להרמוניה. למרות השונות בין אנשים אפשר לטעון כי יש מעין "אפקט תרמוסטט". לכל אדם יש רמת סיבולת מסוימת (קו אדום לטמפרטורה של סבולת לקונפליקטים) כאשר טמפרטורת הקונפליקטים עולה מעל לקו האדום הוא פועל בדרכים שונות (במחשבה, ברגש ובהתנהגות) כדי להוריד את טמפרטורת הקונפליקטים וחוזר חלילה. ברור שקונפליקטים הקיימים בתוך ובין תת-זהויות מרכזיות וטעונות רגשית מעלות את טמפרטורת הקונפליקטים יותר מהר מאשר קונפליקטים פחות מרכזיים.

כאשר תת-הזהות אינה מרכזית ועצמת הרגשות בה נמוכה, היא לא תושפע רבות ממשברים וקונפליקטים. אולם אם תת-הזהות היא מרכזית וטעונה רגשות בעלי עצמה רבה, הרי קונפליקטים חזקים ומשברים הבאים בעקבותיהם עשויים לערער את מצבה של תת הזהות ולחייב את האדם לעצבה מחדש.

יש מחברינו שהוגלו מגוש קטיף שהם בעלי תת-זהות דתית מאוד מרכזית (הכל נכנס לאוהלה של תורה) וטעונה רגשות חיוביים. המדינה, הדמוקרטיה והממלכתיות נמצאים כולם בתוך אותה תת-זהות ולכן הפתרון לקונפליקט בין המדינה לבין ההלכה הוא יחסית קל (המשך ייסורי גאולה; בעקבות משיחא חוצפא יסגא - בבלי, סוטה מ"ט ע"ב). לאותם מגורשים שתת-הזהות הדתית אינה כה מרכזית ומולה יש עוד תת-זהות ציונית ותת-זהות צבאית (לאלה ששרתו בצבא) נוצר קונפליקט חזק בין הדת היהודית לבין דת הדמוקרטיה. בדת היהודית מקור הסמכות המוסרי הוא "ועשית הישר והטוב בעיני ה" בעוד שבדת הדמוקרטיה מקור הסמכות הוא האדם עצמו בבחינת "ועשית הישר והטוב". הקונפליקט הודגם היטב במאבק בין הרבנים לבין מפקדי הצבא. הדרך בה פתר האדם את הקונפליקט עצב את מרכזיותה של תת-הזהות הדתית לעומת האזרחית והצבאית.

כאשר בוחנים את הציונות הדתית ממבט חיצוני מגלים כי תת-זהויותיו של הציוני הדתי מכילות אידיאולוגיה שברירית עמוסת קונפליקטים שעלולה להישבר לרסיסים רבים. הציוני הדתי הוא מעין יצור כלאיים בין חול לבין קודש, בין מוסר אלוקי למוסר אנושי, בין דת הדמוקרטיה לדת היהודית. הגרוש מגוש קטיף ועמונה והגירושים העתידיים (ח"ו) מאיצים ומעצימים את הקונפליקטים. אפשר להניח כי וסת עוצמת הקונפליקטים יעבוד "שעות נוספות" כדי להוריד את עומס הקונפליקטים. נראה כי הרבה אנשים בקצה "השמאלי" עלולים להבלע בחברה החילונית ("הכפה שלי אינה רלוונטית לקידומי הצבאי"). בקצה הימני ייעלם היסוד הציוני ויישאר היסוד האקטיבי משיחי ("לעלות בחומה" "לזרז את פעמי משיח"). תמיד תישאר קבוצה במרכז שתמשיך לשבת על הגדר "רגל פה ורגל שם" ולהנות מהשילוב "המהנה" בין עולם החול לעולם הקודש.

מחויבות

המושג מחויבות מתייחס למספר מאפיינים:
א) מידת השקעה בזמן ובכסף (יציאה להפגנות ותרומות כספיות) .
ב) התמודדות עם כישלונות ומשברים חריפים וטראומטיים.
ג) שימור הפתרון לזמן ארוך ללא צורך לחפש פתרונות אחרים.
כאשר נפתר קונפליקט בתכנים נכונים בתת-זהות הגבוהה במידת מרכזיותה, בעלת טעינות רגשית חיובית ומתוך בחירה נוצרת מחויבות גבוהה ואף התמודדות יעילה במצבי לחץ.
אני מקווה שהמסע הקצר במעמקי הזהות יסייע ליצירת שפה משותפת וזיהוי "השחקנים הראשיים" הפועלים על הבמה. מושגים כמו גרעין ותת-זהויות, עצמת רגשות, מרכזיות ומגובשות מאפשרים הבנה של תופעות רבות כמו גורמים המעצבים ומעכבים זהות בגיל ההתבגרות, מרד הנעורים ופערי דורות ("איפה הייתם בהפגנות נגד הגירוש"), משברי זהות עקב טראומות כמו גרוש או שכול, השפעות פוסט מודרניות על מידת המגובשות של הזהות ועוד נושאים.

אחת התובנות שהמאמר מספק הוא שמבני זהות ותהליכים של יצירת זהות הם אוניברסליים. השונות הגדולה בין אנשים ותרבויות היא בתכנים. הבנה זו אמורה לצייד אותנו בסובלנות רבה כלפי אנשים וקבוצות אשר זהותם שונה משלנו. כך למשל, יש להבין כי ההחלטה לגבי קיומה של תת-זהות יהודית או דתית תלויה באדם עצמו ובספור האישי שלו (נרטיב). השונות בתוכנו ובינינו לבין קבוצות אחרות, מקורה ביציקת תכנים שונים לתוך אותו מבנה. שפת הזהות תסייע לנו ליצור הבחנות מדויקות באמצעות השוואות על ממדים רלוונטיים. מורכבות בהבחנות, השוואות ונקודות מבט שונות (מורכבות קוגניטיבית) מגדילים את הסובלנות ההדדית. הערכים שבין אדם לחברו (תקשורת וסובלנות) הם כה חשובים וחסרונם כל כך בולט שראוי להקדיש להם מספר שורות נוספות.

תקשורת בין אישית: כניסה לנעלי הזולת = כניסה לתת זהותו

הלל הזקן באומרו "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ה'). מתכוון כי עלינו להיכנס לנעליו של הזולת ורק אחר כך לשפוט אותו. ליצנים מוסיפים כי לפני שאתה מעביר בקורת על מישהו עליך להיכנס לנעליו וללכת מספר קילומטרים כך תימנע מלשמוע את תגובתו הכועסת ותרוויח זוג נעליים. הגעה למקומו של הזולת פירושה להיכנס לתת-הזהות הרלוונטית עמה נמצאים בקונפליקט. הכוונה להבנת תכנים, משמעויות שונות, כמות הקונפליקטים (מגובשות) למרכזיותם ולעצמות הרגשות המלווים אותם. כל אלה מאפשרים את ההבנה לנפשו, למאורעות שעברו עליו ולהקשר שבו אנו רוצים לדון. בתרגילי תקשורת מתבטאת "ההגעה למקומו" בכלל בו אדם יכול לבטא את דעתו רק אם חזר על דברי קודמו והלה אישר לו כי הוא אכן הבין אותו.

הכניסה לתת-זהות של הזולת מתבטאת בהבחנה בין הבנה להסכמה. ההבנה מתייחסת לראיית הבעיה מנקודת מבטו של הזולת ללא הסכמה למניעים ולמעשים. ההבנה יכולה לשאת אופי רציונאלי (אני מבין את המניעים) או אופי רגשי (אני מבין שבמצב כזה אפשר להרגיש כך). ההסכמה היא שיפוט המבטא כי גם אתה חושב כמו הזולת ומסכים לו ברמה המעשית והערכית. הבחנה בין הבנה להסכמה מובילה לערך חשוב שכשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינם שווים ובהרבה מצבים אם מתחשבים ברגשות ובהשקפות של הזולת, אפשר להגיע להסכמות מעשיות. כניסה לנעלי הזולת מתבטאת איפוא בשיח דומה ובהבנה של עולם ערכים מנומק השונה משלנו. כניסה כזו מורידה להט, קנאות ועוצמות של אנרגיה להשגת המטרה הנמצאת בקונפליקט. במקביל היא מעלה את הפשרנות ואת הסובלנות.

תקשורת תוך אישית (דיאלוג עצמי): דו שיח בין גרעין הזהות לתת-הזהות

במקביל ואף כתנאי הכרחי להבנת תת-הזהות של הזולת יש צורך שהאדם יבין את עצמו כלומר את גרעין זהותו ותת-הזהויות המעורבות במשבר. תנאי לדיאלוג עצמי הוא מודעות האדם לעצמו המודגשת במותר האדם מן הבהמה. "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה-נודעת לו שנברא בצלם" (אבות ג יד') כלומר, יתרונו של האדם הוא במודעות למה שקורא לו.

נסיים וניתלה באילן גדול. הרב סולובייצ'יק זצ"ל בספרו "בסוד היחיד והיחד" קובע:

"דו השיח בין ה'אני, ו'אתה' הקיים בקהילה הטבעית הוא חיצוני ואינו יכול לרוות את הצימאון הגדול לתקשורת מעמיקה המצויה אף היא באדם, השואף מעצם מהותו לא רק ליחד חיצוני אלא ליחד יותר עמוק, לקומוניקציה שמעבר למלים אשר אינן יכולות בשום אופן להביע את עומק הרגשות של אימת המוות של מלוא העצב ומלוא האושר" (עמוד 29).

יהי רצון שמאמר זה יסייע להקשבה, הכלת הזולת וסיפוק הצימאון ליחד עמוק יותר.