ישיבת "שער התורה" בגרודנה

הרב זעליג עפשטיין

מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם
בעריכת שמואל ק. מירסקי


תקציר:
תולדות ישיבת "שער התורה, בגרודנה מיום היווסדה ועד לחורבנה בידי הצורר הנאצי, רבניה ראשיה ותלמידיה. ישיבה זו הייתה שונה מישיבות אחרות כבר בייסודה. היא נוסדה ע"י תלמידים שעברו דרך העיר גרודנא כדי להגיע לישיבות הגדולות והמפורסמות דאז ולא יכלו להמשיך בדרכם עקב מלחמת העולם הראשונה, התארגן וועד תלמידים עם ראשי הקהילה וייסדו את הישיבה בגרדנא. שיטת הלימוד הייתה מיוחדת התלמידים נתחלקו לוועדים לפי הגיל והכשרונות על מנת שיחזקו זה את זה בלימוד תורה ויראת שמים, ראש הישיבה טיפל בכל וועד בנוסף לשיעורים הקבועים שנמסרו לכולם. בין תלמידיה המפורסמים שכיהנו במשרות רבניות חשובות היו ר' יצחק אלחנן הי"ד הרב עמיאל, הרב אונטרמן, הר' יצחק קוסובסקי ועוד.

מילות מפתח:
אגודת הרבנים, הר' ווינטער, ר' אלתר שמולביץ, ר' שמעון שקאפ

א

קהלת גרודנה המעטירה ורבת-הייחוס, עיר ואם בישראל מאות בשנים, אשר מסביב לרבניה הגדולים וצדיקיה המפורסמים נרקמו אגדות וסיפורי-מעשיות נפלאים, שנמסרו מאבות לבנים, זכתה בערוב יומה להתפרסם בעולם היהודי גם כאחד ממרכזי התורה של העם. בעשרים שנות-קיומה האחרונות, שבין מלחמת העולם הראשונה והשניה, שמשה כאכסניה של תורה לישיבת "שער התורה". למרות גילו הצעיר ושנותיו המעטות, תפס בית-מדרש זה מקום-בראש בין הישיבות הגדולות והמפורסמות של פולין וליטה, וממנו יצאו רבים מראשי-הישיבות וגדולי הרוח של הדור.

ישיבת "שער התורה" לא באה לעולם בדרך הרגיל והשגרתי. בניגוד למוסדות תורה אחרים כמעט שלא עברו עליה חבלי גידול, עם צעדיה הראשונים הופיעה במלוא פריחתה, וצעדה בצעדי און לקראת יעודה הגדול.

אמנם בעצם ייסודה היה משהו מן החידוש, סטייה מן התהליך המקובל. בנוהג שבעולם - ראש הישיבה קודם לישיבתה גדולי הרוח של האומה הם שקובעים את המקום, מניחים את היסוד ומקיימים את המוסד, ובהיותם גדולי תורה ובעלי שם נוהרים תלמידים אליהם. כאן כאילו נשתנו סדרי בראשית:
ישיבת "שער התורה" נוסדה על ידי התלמידים וביוזמתם, ורק לאחר שהונח היסוד ונתרבו התלמידים, עשו להם רב והכתירוהו בכתר ראש ישיבתם. עובדה זו מיוחדת במינה בקורות הישיבות וראויה שתצוין לזיכרון.


השנים היו שנות חירום, שנות המלחמה העולמית הראשונה. מצב התורה היה דל ועלוב. הישיבות הגדולות נעקרו ממקומן, ומאות תלמידיהן נדדו למרכזים חדשים בערי אוקראינה הרחוקה. גרודנה שכיהנה כתחנת מעבר לתלמידי הישיבות הגולים, ורבים מהם נתעכבו בעיר בדרכם הארוכה ומליאת התלאות. וכך קרה, שהצבא הגרמני, עם כבשו את העיר, סגר את הדרך בעד חבורה של בני-תורה וחניכי ישיבות שונות. באין ברירה הוכרחו להישאר בעיר עד יעבור זעם.

מפליא אומץ רוחם של אלה המעטים, אשר למרות התלאות והקשיים הגדולים לא נכנעו לגורל. עקורים ממקור היותם ומחוסרי אמצעי קיום, לא יכלו להשלים עם המציאות הנוראה שקול התורה יופסק על אדמת ליטא. וככה נוצר הרעיון הנועז לייסד ישיבה בגרודנה. נבחר ועד מארגן מבין הבחורים, ואליהם נצטרפו אחדים מטובי הקהילה, והישיבה קבעה את מושבה בבית-מדרש "יסוד ושורש העבודה" שעל שם הגאון והחסיד רבי אלכסנדר זיסקינד ז"ל.

לטובה יזכרו:
ר' ראובן סולובייטשיק, מיקירי גרודנה ומנכבדיה, שהיה ראש וראשון בעצה וביוזמה, אדם דגול, אוהב תורה וירא שמים, הקדיש מיטב כוחו ועתותיו להגשמת הרעיון ועמד בראש הועד המארגן;

ר' מאיר טקאטש
ור' יעקב לוביטש,
מבעלי-הבתים החשובים שבעיר, אנשי שם ומעשה, נצטרפו אל הועד ודאגו לקיום המוסד.

באותו הזמן קבע את מושבו בעיר הרב ד"ר ווינטער, רב-צבאי בחיל הגרמני. נתלהב הרב ווינטער מהרעיון ונחלץ לעבודת הקודש, ובכוח השפעתו עלה לבסס את היסוד הכלכלי של הישיבה ולהבטיח את קיומה. על ידי קשריו המרובים השיג תמיכה חודשית בעד הישיבה מאגודת "עזרה" הגרמנית.

נשאר לזיכרון מהימים ההם מכתב, שנשלח מועד ההנהלה של הישיבה אל "אגודת הרבנים" באמריקה, ובו משתקף הלך נפשם של המייסדים:
"רבותינו ומורינו החרדים! הקטסטרופה העולמית עם כל תוצאותיה, שהרסה עד היסוד מצבם של אחינו במזרח אירופה, עוד יותר החריבה את חיינו הרוחניים. הישיבות, אוצר נשמת האומה, אלה בתי המקדש שבגלותנו, כמעט ירדו מעל במת חיינו וחדלו למלאות את תעודתם הרמה. עוד טרם כבוש ליטא על ידי האשכנזים, עוד מזמן גירוש קובנה, הוכרחו שתי הישיבות הגדולות בסלובודקה לקחת את מקל הנודדים, ואחריהן, עם האבקואציה של הרוסים, גם ישיבת ראדין הקדושה וכל שאר הישיבות הגדולות, כמו וולוזין, מיר, נובוגרודק, בריינסק, שצוצין, ועוד. וככה בוטלו מרכזי התורה והדת. חניכי הישיבות נתפזרו לכל רוח, וליטה המפורסמת בישיבותיה הגדולות שמהן יצאה תורה לכל ישראל, נשארה בלי כל בית מקלט לרוח האומה.
"הודות להאנרגיה העצומה של אחדים מחובבי התורה בגרודנה, שלא יכלו להשלים עם העובדה של דממת קול יעקב לגמרי, נתייסדה פה, בגרודנה, בסוף השנה הראשונה לכבוש הגרמנים, הישיבה "שער התורה", שקיבצה אל תוכה את אלה בחורי מופלגי התורה שארית הישיבות הנ"ל, שנעו ונדו בלי למצוא פינת מנוחה. עסקני חובבי תורה אלו, לא הרפו ידיהם ממלאכת הקודש, ועל פי הכלל הידוע: "בשעת פזור - כנס", פתחו שערי הישיבה לכל מבקש תורה, שהיה מוצא בה גם די כלכלתו. וכל אלה חניכי הישיבות, שהוכרחו פתאום להפסיק את התפתחותם הרוחנית בתור בני-תורה, בסיבת ביטולן של הישיבות הנ"ל, נהרו כולם ל"שער התורה" בגרודנה. שוב בוקע קול התורה ועולה מעל אדמת ליטה. השמועה מתפשטת מהר כי נתרחש הנס. הישיבה הולכת וגדלה, מתוספים הספסלים ובית המדרש מתמלא מפה לפה"1.

באותו הפרק שהה בגרודנה הגאון רבי אלתר שמולביץ, חתנו של הגה"צ רבי יוסף ייזל הורביץ ז"ל, מיסד התנועה הנוברדקאית. על פי בקשת בני-הישיבה היה מגיד שיעורים.

לאחר זמן קצר הוזמן הגה"צ רבי יוסף לייב ננדיק, מנהלה הרוחני של ישיבת "חפץ חיים" בראדין, בתור מנהל-רוחני ומשגיח.

לאט לאט התערתה הישיבה והכתה שורשים בנופה החדש. על ידה הוקמה מכינה בעלת שלוש מחלקות בעד ילידי העיר והסביבה.

מעניינות תקנות הועד לסדר הלימודים:
-כל תלמיד מתחייב ללמוד י"א דפי גמרא לשבוע. שישה דפים לשם בקיאות, וחמישה - לשם חריפות והעמקה.
-התלמידים נבחנו אחת לשבועיים על ידי "ועד הבוחנים", שנבחר מבין התלמידים עצמם.
-וועד הבוחנים נבחן גם הוא על ידי ועד מיוחד של "בוחני בוחנים".

רבי יוסף לייב העניק לתלמידים ביד רחבה מאוצרות נפשו הגדולה, השפעתו הייתה עצומה על הלך-רוחם. השקידה הייתה מופתית ומצב הרוח מרומם. שלטה ההרגשה, כי כולם כאחד שותפים ברעיון גדול וקדוש, שומרים הם על גחלת התורה שלא תעומם.


ב

עם תום המלחמה עברה העיר לרשותם של הפולנים, החיים התחילו לזרום במסלולם הרגיל. אולם מצב התורה במדינה היה מדאיג מאוד. הגלילות שנספחו אל פולין נעתקו לגמרי ממרכזי התורה אשר בליטה והקשר עימהם נפסק. ישיבות מיר וראדין נמצאו בגלות רוסיה הסובייטית ודרכיהן שוממות ואבלות.

וגם מצב הישיבה בגרודנה היה בכל רע. רבי אלתר שמולביץ עזב את העיר ושב לשצוצין, המצב הכלכלי הלך והתמוטט. אגודת "עזרה" הפסיקה את תמיכתה עם נסיגת הגרמנים מן העיר.
"כל ההכנסות תמו ונסתמו כל המקורות... כשל כוח הסבל, כי הגיע הדבר לחרפת רעב ממש, במובנו הפשוט והממשי של מלה זו".
הועד פנה אל היהדות החרדית באמריקה בקריאה נלהבת ומרעידה:
"אתם, אחינו ומורינו באמריקה, המשתתפים בצרת אחיכם שבמזרח והדואגים לגורלם, אתם שראשונה התעוררתם לקול צעקת אחיכם שהיו לבז ולשמצה בתגרת יד מעניו, וביד נדיבה מיהרתם לעזרה - עליכם לשים לב בייחוד לגורל התורה, ההולכת ומשתכחת, ח"ו, בימי חירום אלו 2.

"מורינו החרדים ואחינו הנאמנים! הישיבה, שער התורה", כוכב התורה היחידי המאיר על שמי ליטה, עומדת בסכנה. חושו לעזרתה! תנו את האפשרות לא רק לקיים מוסד קדוש, אלא גם להרבות אוכלוסי התורה, להפיץ את התורה יותר, להגדילה ולהאדירה"3.

לא על קיומו של מוסד בלבד הזעיק הועד את העולם היהודי, כי אם על גורל התורה, ההולכת ומשתכחת מישראל. ישיבת "שער התורה" היא תקוות הדור ומיועדת להחזיר את עטרת התורה ליושנה ולהפוך שוב את פולין הליטאית למרכז הרוח של האומה.

בראש הוועד עמד אז בחור צעיר לימים, ר' יוסף ביגון, הי"ד, בעל נפש טהורה ומחשבה עילאית, צדיק וחסיד. ואף שצנוע היה מאוד בהליכותיו הכירו בו יודעי חן כאחד מיחידי הסגולה של הדור. ואמנם לא ארכו הימים ושמו הלך מסוף פולין ועד סופה. קבל רבי יוסף על עצמו את עול כלכלת הישיבה, ולא אחת ראוהו, בימי רעב ומצוק, כשהוא חוזר מן הכפרים שבסביבה עם שקי קמח על כתפיו הדלות.

קשה היה תפקידו של הועד בימים ההם: מצד אחד העוני והלחץ הנורא, כעדות המכתב הנ"ל, ומצד שני הרפיון מבפנים. ישיבת "שער התורה" עמדה בסכנה, הלבבות נרפים, דרוש כוח אדיר שילהיב את הנפשות, דרושה אישיות בעלת השפעה יוצאת-מן-הכלל שבכוחה יהיה להזרים חיים חדשים בעולם התורה ולהוציאו מן הקיפאון והניוון. דרוש היה מורה ומדריך שירתק אליו את התלמידים ויקרב את הלבבות. על פי עצת הגאון רבי יוסף כהנמן, רבה של פוניביז, נתנו עיניהם בגאון רבי שמעון שקאפ ז"ל, רבה של בריינסק, וראש ישיבות טלז, מלטש ובריינסק לשעבר, גאון הישיבות וגדול המחנכים של הדור.

עוד בהיות רבי שמעון צעיר לימים בחר בו הגאון רבי אליעזר גורדון ז"ל להיות אחד הרמי"ם הראשיים בישיבת טלז המפוארה. בן כ"ד שנה התחיל להגיד שיעורים וכבש את עולם הישיבות בסערה. בטלז נתפרסם כמורה דרך בלימוד התורה, כיוצר שיטה חדשה ודרך לימוד חדש שלא נצטמצם רק בתחום ישיבתו, אלא פשט וחדר לתוך כל הישיבות הגדולות. לאחרי שנים, במלטש, נתגלה בו המחנך הנעלה והדגול 4. ובשנות המלחמה העולמית הראה את כוחו בבריינסק, כרועה וכמנהיג בחיי העם בימי מסה וניסיון. מי כמוהו ראוי ומוכשר לתפקיד?

רבי שמעון ישב בבריינסק, קשור אל קהילתו בכל נימי נפשו; האם יענה לקריאתן יצאה משלחת אל הגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי ז"ל לווילנה בעניין זה. בראש המשלחת עמד רבי יוסף לייב ננדיק, מנהל הישיבה.

באופן נרגש מגולל לפנינו אחד מעדי ראיה את האספה בווילנא:
"התאספו אז בווילנה ראשי העם, רועי ישראל, לטכס עצה איך לבנות מחדש את חיי העם הנהרסים. בכל נוראותיו התגלה אז לעיניהם החורבן האיום של הישיבות. לא יום ולא לילה אחד דנו בו בכובד ראש. הייתה להם תכנית נהדרה של יסוד ישיבה מרכזית גדולה, שתרכז סביבותיה את התלמידים המצוינים ביותר, שתשמש כבריח התיכון בעד שאר הישיבות הגדולות והקטנות שהיו צריכות להיווסד או להתבצר. האמצעים החומריים להגשמת תכנית זו אמנם כבר נמצאו, אבל מי הוא האיש אשר יהיו בטוחים בו שימלא את תפקידו כראוי? כולם נשאו עיניהם באיש אחד.

"אליך, הכהן הגדול, אליך, שר התורה ומנהיג האומה - פנה רב גדול אחדי בנאומו על נושא זה לרבנו (רבי שמעון זי"ע) - עינינו נשואות בשעה זו. בידך מסור עתה תפקיד מאוד אחראי, לקבל את נשיאות הר"מ בישיבת גרודנה וליצור בה ממלכת תורנית נשגבה"6.

היוכל לסרב לקריאה זו? היתחשב ברגשותיו וברגשי קהילתו בשעת גורל זו? בלב כבד וכואב קבל עליו את התפקיד. אנשי בריינסק הרעישו עולמות, קראו לאסיפות ופנו אל גדולי הדור שיעבירו מעליהם את הגזירה. אולם כל השערים היו נעולים, כולם כאחד: חובת שעה היא.

ונוגעים עד הלב דבריו של רבי שמעון, למראה. אנשי עדתו הבוכים ומתחננים אליו שלא יעזבם:
"סהדי במרומים, כי לא להרבות המשרה, חלילה, ולא להיטיב את מצבי הפרטי החלטתי לעזוב אתכם. רק לקול קריאת העזרה של גדולי הדור להציל את התורה הנתונה עתה בסכנה גדולה שלא תשכח מאתנו, חלילה, לגמרי. הם נתנו בי עיניהם והטילו עלי את התפקיד, ואין אני בן-חורין להיבטל ממנו"7.

ותנאי קודם למעשה התנה רבי שמעון עם רבי חיים עוזר. רוצה הוא להקדיש את כל כוחו להרבצת התורה ובשום אופן לא יסכים לקבל על עצמו את עול הנהלת הישיבה. הוחלט שהועד ימשיך לטפל בענייני הכספים, ורבי חיים עוזר קבל על עצמו להבטיח את מצבה הכלכלי.


בין חברי הועד נמנה הרב רבי אריה לייב ולר שליט"א8, בעל מרץ רב ונואם בחסד עליון, היה מסור אל הישיבה בכל לבו ותרם במידה מרובה להצלחתה בעתיד. הרב ולר נמנה גם כן בין חברי המשלחת שיצאה להקביל את פני רבי שמעון לבריינסק.

בשנת תר"פ בא רבי שמעון לגרודנה. השמועה עשתה לה כנפיים ופשטה בכל רחבי. המדינה, ותלמידים למאות התחילו נוהרים לגרודנה. התחילה תקופת הזהב של הישיבה.



ג

רבות נאמר על רבי שמעון. הערכות גדולות ומקיפות נדפסו בכתבי-עת ובמיוחד בספר היובל שנדפס לכבודו במלאות לו חמישים שנה של הרבצת-תורה. והנושא טרם נתמצה.

עוד בימי עלומיו התבלט במקוריותו. יש שלגלגו עליו כי הוא "דופק על דלת פתוחה", זאת אומרת; עמל ויגע בעניינים המקובלים בעולם התורה כמושכלות ראשונים. אולם רבי שמעון לא נרתע וחתר לו פתח משלו בנבכי התלמוד והראשונים, וברבות השנים הזהיר גם לתלמידיו:
"ראוי לעורר לכל ההוגה בספרי האחרונים, שלא ילמדו מפיהם, שלא לעשות יסוד מכל האמור בדבריהם טרם יבקרו היטב את דבריהם"9. מקוריות זו של למודו נשתמרה לא רק בצורה ובתוכן, כי אם גם בדרכי ההסברה שלו. הוא לא סגל לעצמו את דרכי ההסבר המקובלים, אלא חידש מונחי לשון שהיו לא פחות מקורתם מאשר הרעיונות וניצוצי המחשבה שבאו על ידיהם לידי ביטוי.

רבים קראו לו "האנליתיקן הגדול" והגדירו את דרך לימודו כדרך ההפרדה והניתוח השכלי. רבי שמעון הגדיר את דרכו באופן קולע יותר: כשיטת העיון10, עיון מתמיד ומיגע בדברי חז"ל ובראשונים. מעולם לא נאחז בברק החיצוני של העניינים, אלא חתר אל השורשים הקובעים את יסודות ההלכה. דבריו היו בנויים על אדני ההגיון ושקולים במאזני השכל הדק, אולם הם נגעו במשהו עמוק יותר, משהו שהשכל הוא לו רק כלבוש והוא מוטבע בעצם פנימיותו של האדם, בעולם ההרגש והחוש. ולא החזיק רבי שמעון הטובה לעצמו, מעל במת טלז החל למסרה לרבים:
"לא שערו ולא יכלו לשער (המדובר על תלמידי ישיבת טלז, ז.ע.) איזו מהפכה יכניס רבם זה החדש בדרך למודם, אל אילו אופקים גדולים ורחבים יוציאם, וכמה ישפיע על פתוח שכלם והבנתם ועלייתם התורנית. בהשתוממות ובהתפעלות מפתיעה שמעו את דבריו שהיו בשבילם חדשים, בריאים ורעננים. בפעם הראשונה נתוועדו על גישה חדשה, אחרת מאותה שהיו רגילים בה עד עתה, לישוב סוגיות חמורות, הלכות סתומות ודברי ראשונים מתמיהים. תחת פלפולים וחילוקים חריפים, כנהוג מאז, תחת להוסיף קושיות על קושיות, להרבות סברות על סברות - בא הוא וסלק הכל הצדה, והחל לבאר כל דבר ממקורו הראשון, מתחילת דין התורה, תחת לקשור קשרים חדשים התיר את הישנים והיה בודקם בדיקה גמורה. הוא הורה: אם ישנן קושיות, אם נמצאות סתירות, אין לכסותן בתירוצים וחידודים חדשים, אלא צריכים לברר על ידן את ההלכה כולה על כל רחבות היקפה ועמקות ענינה, למצוא את הגרעין התוך-תוכי, ולכוון אל הנקודה האמיתית בכל דבר" 11.

מתוך התפעלות מרובה כותב תלמיד לביתו על רבו החדש, ומשם באה התשובה:
כל הפורש מרב שכזה, כאילו פורש מן החיים.

והשפעתו לא הייתה מוגבלת לתחום ההלכה לבד. שלא במישרין היא מקיפה את כל עולמם של התלמידים. הגה"צ רבי משה רוזנשטיין הי"ד, מנהלה הרוחני של ישיבת לומזה, כותב:
"לא רק את דרכי הלימוד לבד מורה רבנו לתלמידיו, כי אם פותח שערים בכל ענפי החכמה והחיים. ידעתי נאמנה כי הודות לרבנו הגדול נתיישבה בי דעתי והבנתי לא רק בתלמוד לבד, כי אם גם בכל העניינים הרוחניים ומילי דעלמא, להבין דבר לאשורו"12.

ידע רבי שמעון איך למסור את תורתו לאחרים. כאמן-ההסברה ידע את סוד המאמר המגיה-אור ואת סוד הפסוק הצרוף והחושף. ונהדר היה מראהו בשעת השיעור. פניו הפיקו שלווה אצילית, ודבריו נאמרו במנוחה מפליאה, ונפלא היה איך חדרו לתוך-תוכם של השומעים שמחים כבשעת יצירתם.


והאהבה שרחשו אליו הייתה בלי מצרים. ולמרות ההערצה הגדולה היו היחסים טבעיים ולבביים, כי ידע כמחנך נפלא למצוא את המסילה ללבבם. צינורות מרובים היו לו להשפעה. הוא לא ראה את תפקידו מוגבל רק ללימוד התורה, כמדריך ומורה-דרך היה עליו לעצב את דמותו של הדור הצעיר, לייצר את העקמומיות שבלב בענייני מוסר ומדות.


ובמעין-ברכה נתברכו בו כל הבאים במחיצתו. פגישה אתו, לו אף מקרית, והייתה בה מן החוויה שרשומה לא נמחה לעולם. ושגורה הייתה האמרה בעולם הישיבות, כי כדאית היא הנסיעה אליו לו אף לשם קבלת שלום בלבד. גם אלה ששנו ופרשו מצאו - לאחרי עשרות בשנים - מקור להשראה ורוממות-הנפש באותה התקופה שנתאבקו בעפר רגליו.

תקופת הזהב של הישיבה לא הוציאה את שנתה. והנה פרצה המלחמה בין פולין וברית המועצות (שנת 1920). לא הספיקו הפולנים לקבוע מעמד בעיר ושמועות איומות החלו להגיע מן המזרח. הצבא האדום הלך וכבש את ערי רוסיה הלבנה. פליטים מן הערים הכבושות ספרו על הדיכאון הגמור של רוח התורה והיהדות. כשנתקרב האויב אל גרודנה התפזרו בני הישיבות לכל רוח, וחלק ניכר מהם, ובראשם מנהל הישיבה רבי יוסף לייב ננדיק, גלו לפוניבז הליטאית. בגרודנה נשארה רק חבורה קטנה מילידי העיר והסביבה. רבי שמעון נשאר בעיר עקב מחלה. הרבה הצטער על שלא יכול לגלות עם ישיבתו, אולם הייתה בזה יד ההשגחה שקבעה את גורל הישיבה בעתיד.

באמצע הקיץ נכנס הצבא האדום אל העיר. שערי הישיבה נסגרו, "נדם קול התורה וערפל עב נתלה בין הכתלים, שזה אך מקרוב מאן בקרבם עזוז הלמוד בתקפו, נשאר הרב בלי ישיבתו, והיו אז השעות היותר קשות עבורו"13,


כבוש הסובייטים לא ארך, עוד בשלהי אותו קיץ החלה הנסיגה, ובערב חג הסוכות תרפ"א כבשו הפולנים שוב את העיר. שרידי התלמידים נתכנסו לבית רבם לדון על מצב העניינים. ר' אריה לייב ולר נסע לפוניביז להחזיר את התלמידים הגולים, אבל הדרכים היו בחזקת סכנה, ורק מתי מספר חזרו אל הישיבה.

שעה קשה הייתה זו בחייו של רבי שמעון. לא עברה עדיין שנה מאז התנה עם רבי חיים עוזר להיות עתותיו מוקדשות כולן להרבצת תורה, והנה באה המציאות המרה וטפחה על פניו. היתחיל מחדש? לא אחת נקר הספק במוחו אם אין המשימה גדולה מכפי כוחותיו.

כאשר שאלו אותו אחרי שנים, מה ראה על ככה לקבל על עצמו לעת זקנתו עול כבד זה על כל דאגותיו המטרידות, השיב:
"בזמן הבית היה כהן שידע לכתוב את השם בחמש אצבעותיו בבת אחת, ושמו נשאר לדיראון עולם בקורות האומה על שלא מסר את סודו לאחרים14, כוחי כמחנך וראש-ישיבה מחייבים אותי, ומפחד אני להיות נמנה בין אלה ששמרו את הסוד לעצמם".

הישיבה קבעה את מושבה באכסדרה שעל יד בית מדרש "אלשיך". בית המדרש היה גדול יותר מדי והעיק בריקניותו. עלוב ודל היה מראה החבורה הקטנה, אולם "מי בז ליום קטנות"?

לאט-לאט החלו שוב תלמידים נוהרים מכל רחבי המדינה. מספר התלמידים הגיע קרוב למאתים. המכינה הוקמה מהדש, ובראשה העמד סגל רמי"ם גדולי תורה ואנשי שם, וביניהם הרב הגאון רבי משה שקופ שליט"א, בנו בכורו של רבי שמעון.
בתור מנהל רוחני נתמנה הרב הגאון רבי ב"צ אולשוונג שליט"א (כעת בבני ברק), גיסו של רבי שמעון.

ושוב סואנים החיים בישיבה. רבי שמעון מגיד את שיעוריו פעמיים בשבוע והם נמשכים כשעתיים ומחצה, נוסף לזה הוא מטיף דברי "מוסר" וחיזוק בכל יום שבת בין השמשות.


בשנת תרפ"ב עזב הרב אולשוונג את הישיבה ונסע לארצות הברית. רבי שמעון החליט להנהיג בישיבה את שיטת ה"מוסר". על פי עצתו של הגאון הצדיק רבי ירוחם לוואויץ הוא פונה אל הגה"צ רבי שלמה הרכבי הי"ד, שנזדמן באותו הפרק לעיר. רבי שמעון מסר בידו את ההנהלה הרוחנית וכדי שלא להיכנס לגבולו הפסיק את שיחותיו בדברי מוסר ואגדה. רבי שלמה התבלט מהר כאחד המשפיעים הגדולים של הדור.

רבי שלמה הרכבי נולד בעיר גרודנה בשנת תר"ן בערך, בן להורים עניים ויראי ה'. בילדותו לא נבאו לו גדולות והרבה נצטערו הוריו, ובייחוד אמו הצדקת, עד שעלה בידם לגדלו לתורה. בעודו צעיר לימים עזב את בית הוריו ונסע ללמוד תורה בישיבת ראדין. בבוא הגאון הצדיק רבי ירוחם ז"ל לראדין הבחין בו והכיר בכשרונותיו המצוינים וקרבהו קרבה יתירה. בעבור רבי ירוחם מראדין למיר נמנה רבי שלמה בין התלמידים שנמשכו אחריו. במיר המשיך בלמודו עד שעלה על חבריו בתורה וביראה. הוא הפליא את לב שומעיו בתפלתו המליאה דביקות והתפעלות, ניכר היה שהוא עוסק ב"עבודה". על פי עצת רבי ירוחם נסע לקלם להשתלם במעלות התורה והיראה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמצא בין גולי ישיבת מיר בפולטבה ונמנה בין האריות שבחבורה. בשנת תרפ"ב שב לגרודנה, ולקריאת רבי שמעון התמסר כולו להנהלת הישיבה.

רבי שלמה הנהיג סדרים חדשים. התלמידים נתחלקו "לועדים" לפי הגיל והכשרונות. על חברי ה"ועד" היה לחזק איש את אחיו בדיבוק חברים ולעלות מתוך מאמץ משותף בתורה וביראת שמים. רבי שלמה טפל בכל ועד וועד לפי ערכו וכפי כוחו לקבל. מלבד השיחות הכלליות, שהיה מרצה ארבע פעמים לשבוע, ג' פעמים בכל שבת ואחת באמצע השבוע - היה נפגש עם כל ועד אחת לשבוע ומחזק אותם בענייני מוסר ויראה.

דרכי עבודתו היו צנועים, לא ראו אפילו הקרובים שבמקורביו אף את מקצת דרכיו, ולא ידעו ולא שיערו התלמידים עד כמה עוסק הוא בשבירת הרצון ובתיקוני המידות של עצמו.


ועם היות ראשו נתון בכבשונו של עולם לא העלים עין אף מן הקטן שבתלמידים. הרגישו בו התלמידים את המנהיג הנאמן ונצמדו אליו בכל לב.


ככה הלך ונוצר בישיבת "שער התורה" טיפוס חדש של בן-תורה, בן הישיבה ה"גרודנאי", מי שקלט לתוכו מסגולות תורתו של רבי שמעון וסגל לעצמו את כוח הניתוח החודר ואת הישרות הפשוטה ומעמיקה כאחת, ובה בשעה ספג לקרבו את תורת המוסר, תורת היהדות החובקת שחקים במעופה והיורדת עד עמקי תהומות הנפש.

ואמנם למדו בתקופה ההיא תלמידים מצוינים, מהם שקנו להם שם בעולם הישיבות. וכשנסעה בשנת תרפ"ז חבורת תלמידים מגרודנה למיר, הטביעה את חותמה על דרך הלימוד של הישיבה הגדולה ההיא15.

אולם בה במידה שגדלה הישיבה ונתרחבה, כן גדל לחצה הכלכלי - צרכיה נחרבו והכנסותיה נצטמקו. הדאגות המרובות הטרידו את רבי שמעון והדריכוהו מנוחה. לרגע דומה היה כי נמצא הפתרון: רבי יוסף שרשבסקי ז"ל, מנכבדי הקהילה ומעשירי המדינה, שהקים מהונו הרבה ממוסדות החסד והצדקה של העיר, העביר מרכושו לישיבה את אחד מבתי החומה הגדולים שבעיר, מתוך תקווה שנכס זה יהיה למקור הכנסה קבוע ונאמן. אמנם שכר הדירות והחנויות עלה לסכום ניכר, אבל למעשה לא הוקל המצב: הדיירים, שהיו ברובם עניים, משנודע להם כי הבית עבר לרשות הישיבה, פסקו לשלם שכר דירה. נוסף לזה לא היה הבית נקי מחובות, ולפעמים עלו תשלומי האשראי על ההכנסה.

הרגיש רבי שמעון שמאבק תדירי זה אינו לפי כוחותיו. מלבד זה הורגש הצורך לר"מ-משנה בישיבה, הזמין את חתנו רבי שרגא פייבל הינדס ז"ל בתור ר"מ ומנהל הכספים.

רבי שרגא פייבל הינדס ז"ל נתפרסם עוד בימי עלומיו בשם ה"עילוי מסלוצק", ובעודו צעיר לימים יצאו מוניטין שלו בעולם התורה כגאון תורני מובהק. הוא היה פארה וגאונה של ישיבת "כנסת-ישראל" בסלובודקה ותלמיד שעשועיו של הסבא הג"הצ רבי נתן צבי פינקל. נוסף לזה היה פקח ואישיות דגולה ונאצלה. מהרה נתחבב לא רק על התלמידים אלא על הקהילה כולה, כי לקח חלק בכל ענייני העיר. ולמרות שלא היה סתגלן ופשרן מטבעו והיה תקיף בדעתו בכל הנוגע לענייני תורה ודת, העריצוהו כל אלה שבאו אתו במגע, לרבות גם מתנגדיו בענייני הקהילה.

למעלה מעשר שנים כהן הרב הינדס במשרה זו - תרפ"ד-תרצ"ו - וכל אותן השנים היו שנות מאבק קשה, העוני והדחק של התלמידים העיקו על הרוח ולא נתנו מרגוע, עד שכרע לבסוף תחת המשא הכבד.


רמי"ם בישיבת גרודנה: ר' ברוך ליבוביץ, ר' שמעון שקופ ור' פייבל הינדס

רבי שמעון החליט שלא ליהנות מקופת הישיבה. וכשהציעו לו אנשי "פערשטאט" - אחד מפרברי העיר - את הרבנות בשנת תרפ"ו, נאות לבקשתם. באותו הזמן החל לעסוק בסידור ספרו הגדול "שערי ישר". נכדו הרב קלמן שקופ, הי"ד וייבדל לחיים הרב אהרן ישעיה שפירא שליט"א (כעת אחד הרמי"ם במתיבתא "תורה ודעת" בניו-יורק) עזרו לו בסידור הכתבים ובעריכתם. בשנת תרפ"ח יצא הספר לאור ונתקבל כספר מצוין ויחיד במינו. בישיבות קבעו סדרים ללמדו בקביעות, ותורתו של רבי שמעון שהייתה נמסרת, עד אז, מפה לפה הפכה לתורה שבכתב.

אמנם הוקל לר' שמעון בהרבה מאז בא רבי פייבל הינדס והתמסר להנהלת הכספים, אולם ימי השלווה לא ארכו. בשנת תרפ"ט הגיע המצב לידי משבר, ורבי שמעון החליט לנסוע לארצות הברית לשם תעמולה כספית. הצטערו התלמידים בראותם את רבם נודד למרחקים לעת זקנה, וגדול היה הכאב והעלבון.

כשנה עשה רבי שמעון באמריקה וחסרונו בישיבה הורגש מאוד. הרב משה מרדכי שקופ שליט"א, שכהן עד אז כאחד הרמי"ם של המכינה, הוזמן להגיד שיעורים בישיבה. רבי משה מרדכי נתמחה כבר באותו הזמן כגדול בתורה, והיו בו מסגולות אביו הגאון שריתקו אליו במיוחד את התלמידים הצעירים ובעלי הכשרון.

בינתיים הספיק רבי שמעון להעביר סכומים ניכרים מאמריקה ולסלק את החובות המעיקים, גם סודר מעמד קבוע בשביל הישיבה, הלחץ הוסר והמצב הכלכלי התבסס בהרבה.

בהיות רבי שמעון באמריקה הוזמן בתור ראש-ישיבה בישיבת רבי יצחק אלחנן בניו-יורק. רבי שמעון הועמד בפני מאבק נפשי קשה. מצד אחד קשה היה לו לעזוב את תלמידיו ואת ישיבתו האהובה בגרודנה, ומהצד השני הבטיחו לו שבאם יישאר בארצות הברית יוכל לבסס את המעמד הכלכלי של ישיבת "שער התורה' ולהבטיח את עתידה. נוסף לזה הרגיש, כי בהשפעתו יוכל להרים את קרן התורה בארצות הברית. רבי שמעון כתב על ההצעה לגרודנה, ובינתיים התחיל להגיד שיעורים.

השמועה עשתה רושם נורא בחוגי הישיבות בכלל ועל תלמידי גרודנה בפרט. מכל הצדדים המטירו בבקשות ובהפצרות. תלמידיו כתבו שנכונים הם לחיות חיי עוני ולחץ ובלבד שיהיו במחיצתו. ה"חפץ חיים" ורבי חיים עוזר הזעיקו אותו בטענה, שאין הישיבות בליטה יכולות לוותר עליו.


רבי שמעון נמצא במבוכה, נוסף לזה גילתה כלתו הצדקנית, אשת רבי משה מרדכי שליט"א, את דעתה כי לעולם לא תסכים לעקור את בניה ממקומות התורה ולסכן בזה את עתידם. רבי שמעון נכנע ללחץ הגדול ובשלהי שנת תרפ"ט שב לגרודנה.

טלטוליו המרובים דלדלו את בריאותו ובשובו הסתלק מן הרבנות. במקומו נתקבל בנו הרב רבי משה מרדכי, שכיהן בה עד פרוץ מלחמת העולם השניה.

מצב הישיבה הוטב אבל לא לזמן ארוך, בשנת תרצ"א לקח רבי שמעון שוב את מקל הנודדים ונסע לאנגליה לשם מגבית. אולם הפעם לא שהה הרבה ולאחר זמן קצר שב לגרודנה.

בשנת תרצ"ד מלא יובל שנים של הרבצת תורה לרבי שמעון, ותלמידיו החליטו לחוג את חג היובל בהוצאת ספר המוקדש לשמו ולפעולותיו. הבחור משה מרדכי יודלביץ, מבני משפחתו ומבחירי תלמידיו, היה רוח החיים של המפעל, בקושי עלה ביד התלמידים לשכנע את רבם שיסכים לעניין זה שהיה זר לרוחו. ורק לאחר ששכנעו אותו, כי כוונתם לעורר על ידי זה את היהדות החרדית ולהזעיקה למען הישיבה, נתן את ברכתו למפעל.

בשנת תרצ"ז יצא "ספר היובל" לאור. השתתפו בו גדולי התורה של הדור שהיו כולם מתלמידי רבי שמעון לשעבר, ומתגוללת בו לעינינו פרשת חיים נפלאה שהבזיקה את שמי היהדות והשפיעה על חיי הרוח של האומה במידה שאין דוגמתה בדורות האחרונים.

הגאון רבי חיים עוזר ז"ל כותב במאמרו הפותח:
"אם אמנם ביודעי ובהכירי את תכונת נפשו הזכה והעדינה וענות צדקו, ירגיש בזה אי-נעימות, ויהיו לו למעמסה השבחים בפניו, אולם רבי שמעון העמסוני, העמוס בעבודת הקודש לשאת את משא הישיבה, הנהו מוכרח לוותר ולשאת גם את המשא הזה בגלל תכלית העניין להמציא רוחה להישיבה ולהקל מעליו המעמסה הכבדה".

ככה היו כל ימי חייו; ויתור על עצמו, על הרגשיו ורצונו - לטובת הזולת והכלל.


בי"ג באב נפטר הר"מ ר' פייבל הינדעס אחרי מחלה קשה וקצרה. ושוב נפל עול ההנהלה על כתפיו היגעות של רבי שמעון. יחד עם ר' שמעון נשא בעול הנהלת הכספים ר' ישעי' הינדעס הי"ד, בנו של ר' פייבל ז"ל. והישיבה אז במלוא פריחתה, נוהרים אליה תלמידים מכל רחבי פולין, מחוץ לארץ וגם מעבר לים, באה חבורת תלמידים מארצות הברית. מספר הבחורים כבר קרוב לשלש מאות, סואנת והומה מחיי יצירה ומעש. מי זה נחש בימים הטובים ההם שלא מרחוק אורב האויב האכזר ושנחשל כבר הברזל וקרוב כל כך היום המר והנמהר שיכריז על סוף התורה בליטה.

באלול שנת תרצ"ט פרצה מלחמת העולם השניה, ובין כסא לעשור שנת ת"ש נכנס הצבא האדום לגרודנה. הגיעה השמועה כי ווילנה תעבור לרשות ליטה, ואחד-אחד, וחבורות-חבורות, עוברים בני הישיבות לווילנה בתקווה שיוכלו להמשיך שם את לימודם. הרב רבי שלמה הרכבי עזב את גרודנה ואתו רוב התלמידים, וגם הפעם - כבשנת תרפ"א - נאלץ רבי שמעון להישאר. מרגיש הוא כי נסיעה זו לעת זקנתו היא למעלה מכוחותיו. אתו נשארה חבורה קטנה של תלמידים, שאינם רוצים לעזוב את רבם בשום אופן.


ר' שמעון שקופ ובנו ר' משה מרדכי

גלמוד נשאר רבי שמעון בגרודנה, הרב כואב ושותת למראה העזובה הנוראה; הניבא לבו כי הפעם נפרד מישיבתו לנצח?

אכן מעטים היו ימי הייסורים ההם, לא עבר חודש ימים מעת שנפרד מתלמידיו, וביום ט' לחודש מרחשוון שנת ת"ש כשעמד להתפלל מנחה בחדרו, יצאה נשמתו בטהרה, מתוך תפילה בלחש.

עם פטירתו עזב גם בנו הרב משה מרדכי שליט"א ומשפחתו את העיר. ווילנה עברה לרשות ליטה והגבול היה סגור, יחד עם אחדים משרידי התלמידים מבריחים הם את הגבול ובאים לווילנה, ושם הם מצטרפים אל הישיבה.


הישיבה קבעה לה מקום באחד מבתי המדרש שבווילנה. שבורים ורצוצים היו בהגיע אליהם השמועה הנוראה על פטירת רבם הגדול, אולם יודעים הם כי חייבים הם להחזיק מעמד, להמשיך ולשמור על הגחלת שלא תעומם. ובעקבות קודמיהם, המייסדים הראשונים משנות מלחמת העולם הראשונה, הם הולכים, מלאי חזון ומעוף ורוויי רצון ער והחלטה נחושה, שלא לנתק את השלשלת.

מסביב להטה חרב האויב. בתנאים קשים מאוד המשיכה ישיבת "שער התורה' את קיומה. רבי שלמה הרכבי חזק ועודד את התלמידים, הרב רבי משה מרדכי שקופ הגיד את שיעוריה נצטרף עליהם הגאון רבי משה שצקס שליט"א (כעת ר"מ בישיבת רבי יצחק אלחנן בניו-יורק), אחד מגדולי תלמידיו של רבי שמעון, והגיד שיעורים בישיבה. נתווספו אליה גם תלמידים מישיבות אחרות. נשארה ישיבת גרודנה נאמנה לתעודתה עד יומה האחרון. ובהיכנס הנאצים בקיץ שנת תש"א לווילנה היה רבי שלמה הרכבי עם מרבית התלמידים בין הראשונים שנפלו על קידוש השם.

רק יחידים הספיקו להימלט מן השואה האיומה. שבועות ספורים לפני הכיבוש הנאצי עלה בידי יחידים, וביניהם הרב רבי משה מרדכי ומשפחתו, להינצל ולהגיע לארצות הברית.


רבי שמעון זכה לראות בחייו דור של גדולי תורה מבין תלמידיו ותלמידי תלמידיו:
הגאון הצדיק והקדוש רבי אלחנן ווסרמן הי"ד, ראש ישיבת ברנוביץ;
הרב מ. א. עמיאל, רבה ראשי של תל-אביב ז"ל;
הרב הצדיק רבי משה רוזנשטיין הי"ד, מנהלה הרוחני של ישיבת לומזה;
הרב יצחק קוסובסקי ע"ה, רבה הכולל של יהדות אפריקה הדרומית;

וייבדלו לחיים:
הרב משה שצקס שליט"א אב"ד לומזה
והרב א. י. אונטרמן, רבה הראשי של תל-אביב - הם אחדים מאלפי תלמידיו, שזכה לראות בחייו כמנהיגי הדור ומפיצי תורתו ודרך למודו בכל פינות העולם.

גם מישיבת גרודנה זכה לראות תלמידים גדולי תורה ויראה. ואף שקצרה הייתה תקופה זו, העשירה את האומה בתלמידים גדולי תורה ורוח, ובדור עני זה, עם חיסול מרכזי התורה הגדולים של פולין וליטה, תופסים תלמידי ישיבת גרודנה עמדות-מפתח במרכזי התורה החדשים של האומה בישראל ובגולה, וממשיכים שם במסורת ישיבתם ומוסרים את תורת רבי שמעון לדורות הבאים.

הערות:



1. "זיכרון בספר" - יצא לאור ע"י "עזרת תורה", ניו-יורק, תרפ"ב עמ' 203.
2. שם.
3. שם.
4. ראה "תורה מחזרת על אכסניה שלה" מאת הרב א. י. אונטרמן, בספר היובל לכבוד הגר"ש שקאפ, מילוא תרצ"ו, עמ' י"ב.
5. הכוונה לדברי רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי ז"ל, שהיה באותו מעמד.
6. זיכרונותי, מאת אלתר וסר בספר היובל (שם) צד ז"ט.
7. שם.
8. כעת רב בנוארק, שבארצות הברית.
9. מתוך ההקדמה לספר "שערי ישר" ורשא, תרפ"ח.
10. שם.
11. הרב קלמן שקופ, הי"ד, בספר היובל צד ס"ג.
12. שם, צד ע"ה.
13. מזיכרונות הרג דוד ליפשיץ, בספר היובל (שם) עמ, ע"ח.
14. יומא ל"ח ע"ב.
15. ראה על "ישיבת מיר". מאת הרב יוסף דוד עפשטיין בספר זה.