אשר על הגורן

ה"סזון" לא פסח על רמת-גן ובני-ברק, שהיו מן מעוזים של האצ"ל. בעוצר הכללי שנערך בבני-ברק בספטמבר 1944, עברו אנשי הבולשת עם רשימות מוכנות מראש ועצרו עשרות מחברי הארגון. בין העצורים, גם חברי הח"ק שהשתתפו בפעולות נגד השלטון וביניהם, גם המחסנאים שטיפלו בהסתרת הנשק. בעקבות המעצרים, התעורר צורך דחוף למלא את השורות ולמנות בעלי תפקידים חדשים. בסיום אחת הפגישות של יחידתי, נתבקשנו, יוסף חברי ואנוכי, להישאר במקום והמפקד יהוידע הודיע לנו כי הוחלט למנותנו כמחסנאים. "זהו תפקיד אחראי וקשה ביותר", אמר, "אולם יחד עם זאת זהו גם תפקיד מעניין מאין כמוהו". היינו נרגשים על כי מכל המועמדים בחרו בנו, והרגשנו היטב את האחריות הגדולה שהוטלה על כתפינו הקטנות. מחסני הנשק היו לב הארגון ועל-כן נדרשנו לשמור על צעדינו ולהגביר את אמצעי הזהירות והקונספירציה. לשם זהירות-יתר, הוחלף כינויי ובמקום "אבשלום" שכה אהבתי, הפכתי להיות "צפניה".
במשך תקופת ה"סזון", הצליחה ה"הגנה" לתפוס נשק רב שהיה במחסני הארגון. בפתח-תקוה נתגלה באחד הפרדסים המחסן המרכזי, שהכיל שלושה טונות חומר-נפץ, אקדחים ותחמושת ובחיפה רוקנה ה"הגנה" את כל מחסני הארגון. בעקבות כישלונות אלה, הוחלט להעתיק את מקומם של המחסנים ברמת-גן, ועלינו הוטל לחפור מחסנים חדשים. התחלנו במחסנים הקטנים, ורק בשלב יותר מאוחר עברנו למחסנים גדולים יותר. מחסן נשק, שכינויו המחתרתי היה "גורן", היה מורכב מכד חלב שניתן היה לסוגרו באופן הרמטי. את הכד היינו מכניסים לתוך פח גדול שהיה מוטמן באדמה. את הפח נהגנו "לסחוב" מאחד הגנים הציבוריים (שם שימש הפח לאיסוף אשפה) ואת הכד היינו "מחרימים" מאחת המחלבות שבסביבה. מאחר שלא ניתן היה לבצע את ההחרמות והחפירה באותו לילה, נהגנו להחביא את הפח עם הכד בתוך בריכת המים הריקה שנבנתה על הר-הארנבות (מאחורי רחוב הגלגל של היום) ושמעולם לא מולאה במים. בערב שלמחרת, היינו מטפסים שנית אל תוך בריכת המים כדי להעביר את שללנו אל אחד הפרדסים. לאחר בחירת המקום המתאים, מתחת לאחד העצים, היינו מתחילים בחפירה. הבור היה חייב להיות עמוק למדי, כי הקפדנו שמעל למכסה תהיה אדמה בגובה של כחצי מטר. לאחר גמר החפירה, העברנו את עודף האדמה בעזרת שקים ופיזרנו אותה הרחק ממקום המחסן. הטמנו את הפח בתוך הבור, לא לפני שקבענו כמה חורים בתחתיתו כדי ליצור מוצא למים שעלולים להיכנס לתוך הפח, ולבסוף הכנסנו לתוך הפח את כד החלב. המלאכה הקשה ביותר היתה הסוואת השטח. בעקבות החפירה, נוצר אזור ללא עשבים, שקל מאוד היה לזהותו. על כן נהגנו לכסות את האדמה התחוחה בעשבים שהבאנו ממקום מרוחק מן ה"גורן". היתה זו מלאכה שדרשה מומחיות רבה ובה היה תלוי גורלו של המחסן.
בכד החלב נהגנו להטמין אקדחים, תת-מקלעים (במצב מפורק), חומר-נפץ ותחמושת. את הכדורים שאוחסנו לתקופה ארוכה יותר, היינו מכניסים לתוך בקבוקים וסותמים את הפתח בשעווה (כלים מפלסטיק לא היו אז בנמצא). הטמנת רובים דרשה טיפול מיוחד. בתקופה בה מספר הרובים לא היה גדול, היה בית-המלאכה שלנו מוריד את התחתית של אחד הכדים, ומלחים אותו אל כד אחר. כך נוצר כד כפול שמסוגל היה לאחסן אף רובים.
אחת הבעיות הקשות ביותר היתה האיסור לערוך רשימות כלשהן. היינו חייבים לשנן בעל-פה לא רק את מקום המחסן, אלא גם את תכולתו. הדרך הפשוטה ביותר לסמן מקומו של מחסן בתוך פרדס, היתה על-ידי ספירת מספר העצים מכל צד. כסימון נוסף, נהגנו לחרוט על גזע העץ חריטה תמימה למראה. בדרך-כלל לא התעוררו בעיות מיוחדות במציאת המחסן, אולם פעם אחת קרה שהמחסן פשוט "נעלם" מבלי להשאיר זכר כלשהו. ספרנו את מספר העצים פעם ופעמיים, וכאשר גמרנו לחפור - לא מצאנו מאומה. כבר היינו על סף הייאוש, כי גם אילו ביקרה ה"הגנה" במקום, הרי היו לפחות משאירים את הפח התקוע באדמה. כאשר שבנו וספרנו את העצים - נתגלה הסוד: התברר לנו שאחד העצים נעקר ממקומו ומכאן הטעות במציאת המחסן.
מספר המחסנים החדשים שחפרנו הלך ורב, וכאשר פחי האשפה בגן הציבורי נעלמו במהירות, הלכו הפקחים וקשרו כל פח בשרשרת ברזל אל עמוד סמוך. אולם גם על קושי זה התגברנו, ובעזרת צבת מתאימה שחררנו את הפח מן השרשרת.
כאשר כמות הנשק שהועברה לרמת-גן גדלה, עברנו למבנה מחסנים גדול יותר. לא עוד כדי חלב ופחי אשפה, אלא חביות גדולות בעלות סגר הרמטי מיוחד, שהיו מותקנות בתוך ארגז גדול הבנוי מלוחות עץ בודדים שניתן היה לחברם האחד בתוך השני. את לוחות העץ וכן את החבית, קיבלנו מבית-המלאכה בתל-אביב וכל אשר נותר לנו לעשות היה להכניס את כל הכבודה עמוק בתוך האדמה. עבודת החפירה היתה רבה מדי עבור שני "פועלים" ולשם ביצועה קיבלנו תגבורת של אחד ולעתים אף שניים מחברי היחידה. החפירה באדמה הרכה של הפרדס לא היתה קשה במיוחד, אולם פיזור אדמה בנפח כה גדול עורר בעיה לא קלה וגזל זמן רב.
באחד מלילות החורף, יצאנו להחזיר נשק למחסן שנחפר באחד מפרדסי בני-ברק, סמוך לחדר האריזה הנטוש "שיינקין". לאחר שנפרדנו מן היחידה שעסקה באימונים, נותרנו יוסף ואני לבדנו, והנה החל מטפטף גשם. נחלקנו בדעתנו כיצד לחזור הביתה; יוסף גרס שעדיף ללכת לבני-ברק הקרובה ומשם לנסוע באוטובוס לרמת-גן, ואילו אני העדפתי ללכת ברגל דרך השדות כדי להימנע מלפגוש מכר בלתי-רצוי. מאחר שלא הגענו להחלטה משותפת, נפרדנו ואני פתחתי בצעדה מזורזת. הגשם הלך וגבר ומצעדה עברתי לריצה. השמיים היו מעוננים וחושך סמיך כיסה את פני הארץ. מאומה לא ניתן היה לראות אף ממרחק של מטרים ספורים. לאחר שנתקלתי בעץ, האטי במקצת, אולם לא שמתי לב כי נכנסתי לאזור בו נערכו הכנות לבנייה. לפני שהספקתי להבחין בנעשה סביבי, מצאתי את עצמי בתוך בור מלא סיד (באותם ימים היו נוהגים לחפור בור גדול בכל אתר בנייה ולהכין בו סיד שהיה דרוש לעבודת הבנייה). הייתי המום מעצם הנפילה, אולם התאוששתי במהרה וכל מחשבותיי היו נתונות לשאלה כיצד לצאת מן הבור. קריאות לעזרה לא היו מועילות, כי האזור היה שומם מאדם. לא נותר לי אלא לחפש דרך לעזור לעצמי. תחילה ניסיתי ללכת בתוך הסיד, אולם למרות תנועות הצעדים שעשיתי ברגלי, נשארתי כל הזמן באותו מקום. המוח עבד בקדחתנות, והמחשבה שלמחרת בבוקר ימצאו הפועלים את גווייתי, עוררה אותי לפעולה נמרצת. החילותי להפעיל את ידי ורגלי בתנועות של שחייה, ולשמחתי הרבה הרגשתי שגופי מתקדם באיטיות. הגדלתי את קצב התנועות, עד שלבסוף הגעתי באפיסת-כוחות אל שפת הבור. נחתי קמעה והמשכתי את דרכי בהליכה איטית, כאשר אני נעזר בגשם השוטף לשטיפת הסיד מבגדי. הייתי רטוב עד לשד עצמותיי, ובשעה מאוחרת הגעתי סוף-סוף הביתה. ההורים כבר ישנו ורק אחותי הגדולה, רבקה, הייתה שקועה בקריאה. כאשר ראתה אותי, נבהלה תחילה, אולם התאוששה במהרה ומבלי לשאול שאלות מיותרות עזרה לי לצאת מתוך בגדי ושלחה אותי לחדר האמבטיה. רחצתי את גופי במקלחת הקרה, בעוד רבקה מנקה את הבגדים מן הסיד שדבק בהם. מן הרעש התעורר אחי אריה, וכאשר ראה את הנעשה, הביא לי כוסית קוניאק כדי לחמם את נשמתי. כמה נעים היה להיכנס לבסוף לתוך מיטה נקייה ולהתכסות בשמיכת-הפוך החמה.
שני תפקידים עיקריים היו לאנשי ה"גורן" בארגון: האחד - להכין את הנשק לקראת פעולה ולדאוג לנקותו ולאחסנו לאחר הפעולה. התפקיד השני, קשור היה בחיי היום-יום האפורים והוא - אספקת נשק לאימוני יחידות הח"ק. עם תחילת הערב היינו מוציאים את הנשק ממחסן האימונים ומוסרים אותו לנציגי היחידה. מאוחר בלילה היינו חוזרים למקום המפגש כדי לקבל בחזרה את הנשק ולהחזירו למחסן. היתה זו עבודה משעממת ומסוכנת, אבל חשובה מאין כמוה.
בעיה מיוחדת היתה לנו עם האימונים שהתנהלו ביום השבת בשעות הבוקר. מאחר שלא יכולנו לגשת למחסן לאור היום, היה עלינו להכין את הנשק מבעוד לילה, למצוא מקום זמני לאחסנתו ולמוסרו בשעות בוקר מוקדמות. ליד הר-הארנבות היתה גבעה קטנה, רחוקה מעין אדם, שם טמנו פח לא גדול באדמה והוא שימש לנו כמחסן של שבת. באחד הימים, הגענו למחסן בשעת בוקר מוקדמת, ולאחר שנדמה היה לנו שאיש אינו נמצא בסביבה, הוצאנו את האקדחים שהכנסנו ערב קודם לכן. שלא כמנהגנו, השארנו בפח אקדח אחד, שאמור היה לשמש לנו לאבטחה. אחר-הצוהריים, ניגשתי למקום כדי להוציא את האקדח, ולתדהמתי גיליתי כי הפח ריק. הוכיתי בהלם! הייתי בוש ונכלם - לאבד אקדח בצורה כה שלומיאלית! התבוננתי סביבי, ולפתע ראיתי רועה ערבי עם עדרו. מיד נפל החשד על הרועה, אולם חששתי לגשת אליו, שמא הוא מזוין ואני ללא כל נשק. עקבתי בסבלנות אחר תנועותיו, עד אשר לקראת ערב עזב את המקום עם עדרו. התברר לי שהעדר שייך לעאבד ששימש כשומר של בית-הקברות המוסלמי שהיה בהמשך דרך סלמה (מקום בו נמצא היום מחנה השלישות) ואשר גר עם משפחתו במקום. עם אינפורמציה זו בידי, הלכתי לפגוש את יהוידע מפקדי ולדווח לו בבושת-פנים על כל הקורות אותי. יהוידע קיבל את החדשות בחומרה רבה, אולם הסכים לעכב את הטיפול בעניין, כדי לאפשר לי למצוא את האקדח האבוד. עוד באותו לילה אספתי מספר חברים, ויחד ערכנו "ביקור" אצל משפחת עאבד, שחי בשלום ובידידות עם שכניו היהודים. הערתי את ראש המשפחה משנתו, ודרשתי בתוקף שיחזיר את האקדח. הוא כמובן הכחיש כל קשר לאקדח, ובתגובה, הוצאנו את כל בני-המשפחה מן האוהל וערכנו חיפוש מדוקדק בכל פינה. לשאלתי מי מבין בניו רעה את העדר אותה שבת, ענה כי הרועה הוא קרוב-משפחה שמתגורר בכפר הסמוך ולמחרת היום יברר איתו את כל העניין. הסברתי לעאבד כי נבוא לבקרו כעבור יומיים ומוטב שהאקדח יהיה בידו. ערכנו מעקב צמוד אחר עאבד, כדי לוודא שהוא לא יתקשר עם המשטרה, וכעבור מספר ימים ערכנו ביקור לילה נוסף. עאבד יצא לקראתנו וסיפר לי כי הרועה מכחיש מכול וכול את החשדות נגדו. שוב הוצאנו את כל בני-המשפחה ממיטותיהם, והפעם ערכנו חיפוש מדוקדק יותר על גופם ובחפציהם. הסברתי לעאבד כי נמשיך ונבקרו מדי לילה בלילה, עד אשר ימציא לי את האקדח. הוא הבטיח לברר שוב עם קרובו הרועה וקבענו פגישה נוספת. בשעה היעודה, התחבאתי מאחורי השיחים ורק לאחר שהייתי בטוח כי השטח נקי משוטרים, ניגשתי אל עאבד שעמד וחיכה בסבלנות. הפעם היה עאבד איש בשורות; הוא סיפר לי כי לאחר ששטח את צרותיו בפני קרובו, ניאות הרועה להודות כי אמנם לקח את האקדח, אלא שבינתיים מכר אותו לאחר ואת הכסף בזבז. עאבד שאל אותי אם אהיה מוכן להמציא את הכסף כדי שאפשר יהיה לפדות את האקדח. תחילה סירבתי, בטענה שהאקדח שייך לי ואיני חייב לשלם עבורו פעמיים, אולם בהמשך השיחה שיניתי את דעתי ושאלתי לסכום הנדרש. בתשובה, אמר עאבד כי אינו יודע את הסכום המדויק אבל הוא מוכן לברר. בסופו של דבר הצעתי כי לפגישה הבאה יביא איתו את האקדח ואני אשלם את המגיע. נפרדנו לא לפני שהזהרתי את עאבד לא להוליך אותי שולל וכמובן שלא לערב את המשטרה בכל העניין. הוא נשבע באשתו ובאבות-אבותיו שרצונו האחד והיחיד הוא להחזיר לי את אקדחי ולהמשיך לגור עם היהודים בשלום ובשלווה. למחרת היום נפגשנו שוב, אולם את האקדח לא קיבלתי. עאבד הסביר לי כי ישנם עוד כמה קשיים, אבל הוא הבטיח שכעבור יומיים אמצא את האקדח במקום ממנו נלקח. דבריו של עאבד גרמו לי אכזבה קשה, והסיכויים לקבלת את האקדח בחזרה נראו לי מתפוגגים והולכים. לא דיברתי על כך עם איש וחיכיתי בסבלנות לפגישה הבאה. בשעה היעודה הלכתי אל הגבעה והסרתי בזהירות את האדמה שכיסתה את הפח. פתחתי באיטיות את המכסה ולהפתעתי הרבה, גיליתי בתוך הפח אקדח ארוז בתוך גרב משי. הייתי המאושר באדם. הוצאתי את האקדח, שלפתי את המחסנית והתברר לי כי היא טעונה בדיוק כפי שהיתה ביום הילקחה. החזרתי את המחסנית למקומה, הכנסתי את האקדח בחגורת מכנסי מתחת לחולצה ומבלי להסתכל לצדדים, ירדתי מן הגבעה שמח וטוב לב. לפתע הרגשתי כי מישהו נוגע בכתפי; שלפתי במהירות את האקדח וכיוונתי אותו לעבר הזר שעמד מאחורי. היה זה לא אחר מאשר עאבד, אשר בירך אותי על מציאת האקדח. הוא סיפר כי קיבל את האקדח מקרובו תמורת תשלום ולאחר ששם אותו בתוך הפח, חיכה לבואי. החזרתי את האקדח לחגורתי והסברתי לעאבד כי המעשה שעשה קרובו הוא חמור מאוד. לא זו בלבד שלא אפצה אותו בכסף, אלא שעליו להיות מרוצה שאיני דורש ממנו פיצויים. נפרדנו בידידות ורצתי אל יוסף חברי כדי לשתפו בשמחתי. בדרך, חציתי את "העמק" (כך נקרא בזמנו מרכז רמת גן), והנה מולי יושב יהוידע באחד מבתי-הקפה. עברתי על-ידו ולחשתי על אוזנו להצטרף אלי אל חדר המדרגות בבית הסמוך. הוא נזף בי על שניגשתי אליו בפומבי, אולם לאחר שראה את האקדח בחגורתי, טפח על כתפי ובירכני להצלחתי.
לפני שהספקתי להתאושש מהרפתקת האקדח, הייתי עד לאירוע נוסף הקשור בתפקידי כמחסנאי. היה זה יום חורף בהיר, וילדי בית-הספר העירוני שבפינת הרחובות יהל"ם (היום רחוב קריניצי) והרוא"ה, שיחקו בשעת ההפסקה בגולות כמנהגם. והנה תוך כדי משחק, נעלמה גולה אחת בין השיחים שבחצר בית-הספר. אחד הילדים הלך לחפש את הגולה האבודה ובחופרו קצת באדמה הלחה, נתקל לפתע במתכת. הוא סילק את העפר מן המקום, ולאחר שהרים את המכסה, נתגלה לנגד עיניו כד חלב סגור היטב. הילד קרא לחבריו ויחד הוציאו את הכד מן האדמה והביאוהו לחדר ההתעמלות. במאמצים משותפים פתחו את הכד, וגילו בתוכו שני תת-מקלעים, מחסניות ותחמושת. השמועה עשתה לה כנפיים בכל רחבי בית-הספר וכולם באו לראות את התגלית החדשה. בין הבאים היה גם יהושע בורשטיין, שרת בית-הספר. יהושע, שהיה חבר בארגון, ידע על קיום המחסן בין השיחים, אשר נתגלה כתוצאה מן הסחף שנוצר על-ידי הגשם החזק שירד במשך הלילה. יהושע לא איבד את עשתונותיו והודיע את החדשה לחברו שלמה אפלבוים. שלמה הגיע במהירות לבית-הספר, הכניס את הנשק לתוך שק והסתלק מן המקום. אלא שהילדים רדפו אחריו, כי לא ידעו מיהו ולאן הוא הולך. שלמה היה זריז מהם ונכנס בריצה לתחום בית-הקברות המוסלמי שהיה בקרבת מקום. משם עבר דרך גן-הניצחון (היום גן-אברהם) והגיע בשלום לדירתו של צבי קולר. שלמה זרק את השק למרפסת הדירה והלך למקום עבודתו של קולר כדי להודיעו על דבר החבילה המוזרה שבמרפסת ביתו. עם חשכה, נמסר לנו שק הנשק והעברנו אותו למקום מבטחים.