|
|
פעולת "השובך"
|
"השובך" היה שם קוד להתקפה על מפקדת חיל-האוויר המלכותי, ששכנה בבניין גדל-מידות מול שער שכם ושקומותיו העליונות מזכירות שובך יונים. זו היתה אמורה להיות התקפה נועזת ורחבת ממדים, אשר דרשה תכנון מדוקדק, אומץ לב וביצוע מושלם. הבניין, שנבנה במקורו עבור בית-הספר "שמידט" (בית-ספר גרמני לבנות נוצריות, שהוחרם על-ידי הממשל הבריטי), היה מבוצר ושכן בירושלים המזרחית, אזור שהגישה אליו לא היתה קלה. גם במקרה זה, כבפיצוץ מלון המלך דוד, היתה זו חדירה ללב-לבו של השלטון, שהיתה אמורה לערער את ביטחונם העצמי של הצבא והמשטרה הבריטיים בארץ. שלא כבפעולות קודמות, הוחלט הפעם לפרוץ אל הבניין תחת חיפוי אש, ולנצל את אפקט ההפתעה, כדי להחדיר פנימה את חומר הנפץ. במוצאי שבת, 30 בנובמבר, התאספו לוחמי הח"ק בבית-הספר לבנות "אליאנס" ומשם עברו לחדר של הארגון ברחוב אגריפס ליד נחלת-אחים. את ההסברים לפעולה נתנו מפקדי הח"ת (חטיבת התכנון), עמיחי פגלין ושרגא עליס, שבאו מתל-אביב, ואחריהם הוסיפו דברים יצחק אבינועם (מפקד המחוז) ויהושע גולדשמיד (שנתמנה מפקד הח"ק בירושלים לאחר ששרגא עליס עזב את העיר). הבחורים נחלקו למספר חוליות; חוליית הפורצים, בפיקודו של גל, כללה שמונה לוחמים. תפקידה היה להגיע עד סמוך למפקדת חיל-האוויר, ולפרוץ את חומת האבן המקיפה את הבניין על-ידי הנחת מטען במשקל של 25 ק"ג. לאחר-מכן, לפרוץ אל תוך הבניין בחיפוי אש חזקה של מקלע ברן ולהכניס פנימה כמות של כ-200 ק"ג חומר נפץ. נוסף לחוליית הפורצים, היו שתי חוליות חסימה שתפקידן היה לפזר מטענים מצפון (ליד מוזיאון רוקפלר) ומדרום (ליד נוטרדם וכן בצומת הרחובות הטורים והנביאים). כל חוליה מנתה חמישה לוחמים ונסעה במונית שנשאה מטעני נפץ רבים. נוסף לכל אלה, פוזרו בכל חלקי העיר חוליות לוחמים, שהיו אמורים לבצע פעולות הסחה רבות. בפעולות ההסחה שותפו גם יחידות לח"י. |
תרשים 5 - פעולת השובך 5.12.46
|
לאחר סיום דברי ההסבר, יצאה לדרך שיירה בת שלוש מכוניות. מסלול הנסיעה היה: מחנה יהודה - רחוב הטורים - רחוב גאולה - מאה שערים ומשם דרך שבטי ישראל - אל המטרה. (ראה תרשים 5) נִיתנה הוראה לנסוע בשיירה, כדי שהתיאום יהיה מלא. לרוע המזל, היתה אותו ערב תנועת מכוניות גדולה מן הרגיל, והמכונית שכללה את חוליית החסימה הדרומית איבדה קשר עין עם יתר המכוניות. נהגה נקט יוזמה והגיע אל צומת הדרכים שבטי ישראל והנביאים. הבחורים יצאו מהמכונית והחלו בהנחת המטענים, כדי לחסום את הצומת. המטענים הונחו על הכביש בצורת זיג זג וכאשר סיימו את תפקידם, נסוגו האנשים ברגל לכיוון מרכז העיר, כמתוכנן, ומשם התפזרו איש-איש לביתו. הם יצאו מתוך הנחה שמכונית הפורצים כבר עברה את הצומת והיתה בדרכה ליעד. אלא שלא כך היה; מכונית הפורצים הגיעה לצומת ומצאה אותו חסום, כך שלא נותרה לה ברירה אלא לחזור לבסיס היציאה. בינתיים עלתה מכונית בריטית על אחד המטענים ובעיר הופעלו הצופרים וניתן אות אזעקה. חוליות ההסחה, שאמורות היו להתחיל לפעול עם הישמע הפיצוץ, שמעו את האזעקה והחלו בפעולה. יריות והתפוצצויות נשמעו בכל חלקי העיר: בשכונת תלפיות שבדרום העיר, באזורי הביטחון שבטלביה ורחביה, במגרש הרוסים ותחנת המשטרה במחנה-יהודה שבמרכז העיר וכן ברוממה ובשכונות הצפוניות של העיר. משוריינים נסעו במהירות ברחובות העיר והמטירו אש תופת לכל הכיוונים. העיר היתה כמרקחה ומעוצמת האש נוצר הרושם שהמחתרת השתלטה למספר שעות על העיר כולה. הרחובות כוסו מטר אש ממכונות-ירייה. זיקוקים הועפו מתוך המכוניות המשוריינות, בסמטאות וברחובות לא מוארים. 10 איש לא ידע להסביר את פשר היריות וההתפוצצויות, אולם מאחר שבאותו יום הגיע לירושלים להתייעצות הגנרל מונטגומרי (ששימש ראש המטות המאוחדים), נפוצה השמועה שהכוונה היתה להתנקש בחייו. לאחר שהתברר, מעל לכל ספק, כי הבריטים לא ידעו את מטרת ההתקפה שנערכה במוצאי שבת, הוחלט לנסות לתקוף שנית את מפקדת חיל-האוויר הבריטי. ביום חמישי, 5 בדצמבר, שוב נפגשו לוחמי האצ"ל ליד בית-הספר "אליאנס" ומשם הלכו לחדר "אדיסון" שבשכונת סוכת-שלום הסמוכה. ההסברים היו זהים לאלה שניתנו חמישה ימים קודם לכן, אלא שהפעם ניתנה הוראה חמורה להקפיד על-כך שכל המכוניות ישמרו על קשר עין, כדי לא לחזור על התקלה שאירעה במוצאי שבת. לפני צאת השיירה, נשלחו שני רוכבי אופנוע לבדוק את המסלול, ולאחר שחזרו וסיפרו כי לא מצאו כל דבר חשוד, יצאו המכוניות לדרכן. המכונית הראשונה כללה את חוליית החסימה; היו בה חמישה לוחמים וכן 12 מטעני דרכים בצורת ספר ( 2 ק"ג חומר נפץ בכל אחד). מפקד החוליה, יהודה שובל (ג'ינג'י), ישב ליד הנהג משה ברוינר ("אריה") ומאחור ישבו חיים גז, עובדיה צבי ושמואל שושני. בהגיע המכונית לרחוב הנביאים ליד צומת רחוב סנט-פאול, חצתה לפתע את הכביש שריונית של המשטרה. משה הנהג דרך בחוזקה על המעצורים, ולפי עדותו שמע נקישה. הוא התבונן בראי וראה כי כתוצאה מן העצירה הפתאומית, נפל אחד היושבים מאחור על אחד המטענים. המכונית המשיכה בנסיעתה וכשהגיעה אל פאתי המדרכה, צעק הנהג לכל הנוסעים לנטוש את המכונית. כעבור שניות מועטות נשמעה התפוצצות חזקה והמכונית עלתה באש. הנהג ויהודה שובל, שישב לידו, הועפו מן המכונית וכן שמואל שושני שישב מאחור. חיים גז ועובדיה צבי, שלא הצליחו לצאת מן המכונית, נהרגו מן ההתפוצצות. מספר יהודה שובל: |
כשהתעוררתי, הרגשתי שאני שוכב לצד הרכב. המום ניגשתי בשארית
כוחותי אל המכונית המרוסקת והמעלה עשן סמיך ומיששתיה. קראתי בשמות חברי. תוך כדי חיפושים, נתקלתי בגופות שהיו במכונית. לא יכולתי לראות דבר בגלל העשן הסמיך שיצא מן הרכב המרוסק. בעודי זב דם מפציעה בראשי, עזבתי את המקום בשארית כוחותי והלכתי לכיוון בית-החולים האיטלקי. בדרך הצלחתי להבחין בשמואל שושני שרץ למרות היותו פצוע וכן במשה הנהג שנפגע באוזניו ולא היה מסוגל לשמוע תקופה ארוכה. יחד נסוגונו לאחד החדרים של הארגון ליד שיח' ג'ראח, ומשם העבירו אותנו למרפאת שטראוס לקבלת טיפול רפואי. |
|
שני הפצועים פונו לאחר-מכן לנחלת-אחים, שם טיפלה בהם הרטה גרינוולד ("רינה"), שהיתה אחות במקצועה. כאשר מצבם השתפר, הם הועברו לתל-אביב. חוליית הפורצים נסעה לפני מונית החסימה. כאשר נשמע הפיצוץ הגדול, הורה גל לנטוש את המשאית, שהיתה עמוסה חומר נפץ ולהסתנן דרך חצרות הבתים אל מקום האיסוף. מיד לאחר הפיצוץ ניתן אות האזעקה ועוצר הוטל על העיר. חוליות ההסחה, שהיו פזורות בכל העיר, פתחו באש ובזריקת רימונים אל היעדים שנקבעו מראש. הבריטים השיבו באש חזקה וכל העיר היתה כמרקחה. גופות ההרוגים הועברו לבית-החולים הממשלתי ולאחר-מכן נמסרו לחברה-קדישא. על ההלוויה כותב עיתון "המשקיף" מיום 9.12.46: |
|
|
|
כעבור שנים שונו תעודות הקבורה של השניים; במקום "אברהם בן יצחק" נכתב חיים ויקטור גז בן אליבו, ובמקום 'יצחק בן יעקב' נכתב עובדיה בן יחזקאל צבי. 11 |
