מחנה המעצר בלטרון

שני סוגים של לוחמי המחתרת היו בידי השלטונות הבריטיים: השפוטים - אותם לוחמים שנתפסו עם נשק ביד או בשעת הדבקת כרוזים, הועמדו בפני בית-הדין הצבאי ונשפטו לשנות מאסר שונות. הבנים השפוטים הועברו לבתי-הסוהר בעכו או בירושלים, בעוד הבנות השפוטות הועברו לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. לעומתם היו מאות רבות של לוחמי המחתרת שנעצרו בידי הבולשת ולא הועמדו למשפט. העצורים הועברו למחנות המעצר השונים והוחזקו שם על-סמך התקנות לשעת חירום שהותקנו על-ידי ממשלת המנדט הבריטי. מחנה המעצר הראשון הוקם בשנות השלושים בצריפין והוחזקו בו בתחילה מעפילים, שהגיעו ארצה באופן בלתי לגאלי. לאחר מכן הועברו למחנה בצריפין חברי האצ"ל שנעצרו על סמך צווים מנהליים. לאחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה, הוקם מחנה מעצר במזרע, צפונית לעכו. לאחר מכן רוכזו כל העצירים המנהליים במחנה המעצר בלטרון.
מחנה לטרון השתרע על פני מאות דונמים, על אם הדרך בין תל-אביב וירושלים, מול מנזר לטרון. המחנה נבנה על-ידי בריטים בתחילת מלחמת-העולם השנייה כדי לאכסן בו שבויים איטלקים. בהמשך, הוקמו בלטרון ארבעה מחנות נפרדים: האחד - עבור שבויי מלחמה, השני - עבור אזרחי הארץ שנחשדו במגע עם האויב, השלישי - עבור ערבים מתומכי חאג' אמין אל חוסייני והרביעי - עבור העצירים היהודים שנחשדו בפעילות מחתרתית נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל. בדצמבר 1942 הועברו למחנה-העצורים החדש בלטרון כל העצירים היהודים ששהו במחנה המעצר במזרע על-פי התקנות לשעת-חירום, רובם ככולם אנשי לח"י. מאז הפך המחנה בלטרון למחנה-המעצר העיקרי של אנשי המחתרת היהודית, האצ"ל ולח"י.
במחנה המעצר בלטרון שוכנו העצירים בצריפים לפי מקום מגוריהם. מלבד צריפי המגורים, היה שטח מיוחד שיועד לבית-חולים, מרפאה ומחסנים. בנוסף לכך היה במחנה בית-כנסת, מגרשי ספורט, ספריה וכן בית-קפה, הוא "בית קפה איילון", שהיה מקום מפגש לשיחת רעים וניתן היה לקבל בו קפה, תה, שוקולד וסיגריות. התשלום היה במזומנים או על-ידי חיוב החשבון דרך משרד המחנה (באופן רשמי אסור היה להחזיק במחנה כסף מזומן). 1
חיי העצירים היו מאוד מאורגנים. הם בחרו בשני בעלי תפקידים ראשיים - סופרויזר חיצוני, שהיה אחראי לקשר עם שלטונות המחנה, וסופרויזר פנימי, שהיה אחראי לחיי היום יום של העצירים. בנוסף לזאת הוקמה מפקדה שהורכבה מנציג של כל מחוז: תל-אביב, ירושלים, חיפה, השרון והדרום. העצורים עסקו הרבה בלימודים, בעיקר הצעירים שנתפסו בהדבקת כרוזים ולא הספיקו להשלים את לימודיהם המסודרים. הבולט בין המורים היה ד"ר ישראל אלדד (שייב), שלימד תנ"ך והיסטוריה של עם ישראל. הוא גם שניהל את ליל-הסדר, שנערך באופן חגיגי, ותרם רבות לחיי התרבות במחנה.
מלבד לימודים, עסקו הבחורים בספורט, וכך שמרו על חוסנם הגופני. כן עסקו במלאכת יד, כמו חריטה בעץ הזית או באבן, אריגת חגורות ושטיחים, עבודות עץ שונות וציור. את מעשי ידיהם נהגו העצירים לשלוח כמתנה ליקיריהם.
על החוויה של כניסת עציר חדש למחנה מספר מנחם מלצקי: 2
אדם הנקלע למעצר נאלץ להסתגל בעל-כורחו לתנאים החדשים ומנסה למצוא דרכים לניצול חיובי של הזמן. קריאה, לימודי תיכון לצעירים שלא סיימו את בחינות הבגרות, ספורט, מלאכת-יד ועיסוקים אחרים שמרו על כושרנו ויציבותנו הנפשית. עם הזמן נוצרו גם הווי והומור, ונכתבו שירים ופזמונים שונים. כאשר נכנסנו למחנה, קיבלו גם אותנו בפזמון יידי " אוי איז דאס א קאליקע אוי אוי אוי (אוי, זה שלומיאל) במנגינה יהודית מסורתית הנשמעת לעתים בתפילה בבית-הכנסת.
בין העצירים היו גם עשרות מבני חיפה (ראה נספח) וביניהם שלושת האחים חזן. כמו-כן הורכבה מהצריף החיפאי קבוצת כדורגל, שאף זכתה בגביע.


שלושת האחים חזן
עומדים (מימין לשמאל): חיים חזן, אברהם ליכטהויז, יעקב חזן
יושב: יהושע חזן



קבוצת הכדורגל של הצריף החיפאי
עומדים (מימין לשמאל ) שלמה דנה, גדעון הררי, משה כהן, יהודה כהן, אברהם ליכטהויז, דב שפירא.
שורה אמצעית (מימין לשמאל): ברוך פוגלמן, אליהו עלמני, צבי מזרחי (קדמי).
עם הכדור (מימין): יצחק מזרחי (השוער), מאיר כהן, יעקב חונן.



קבוצת מפקדים חיפאים בלטרון
שורה עליונה (מימין לשמאל): דוד בוזגלו (כרמל), יהודה בן-אפרים (אייזנברג),
מתי לבר, דוד ויינטרוב (ענב), וילי כץ, בנימין רוזנוויין.
בשורה התחתונה: יעקב לוסטיג, יהודה אלקיים, יצחק בוזגלו (כרמל), מאיר כהן.


בריחות ממחנה המעצר בעתלית

סיפורו של פלג תמיר
פלג תמיר נולד בתל-אביב בשנת 1928 להוריו חנה ויונה קופ-תמיר (האב היה בנה של תמר ז'בוטינסקי-קופ, אחותו של זאב ז'בוטינסקי). האב עבד כמהנדס בחברת החשמל, וכעבור שנתיים הועבר לצפון והמשפחה עברה להתגורר בחיפה. בשנת 1936, לאחר שובו של אברהם תהומי אל ארגון ההגנה, שימש בית תמיר (ברחוב ירושלים 10) כמקום מפגש למפקדים הבכירים של האצ"ל בחיפה, תחילה בפיקודו של חנוך קלעי ולאחר מכן בפיקודו של בנימין זרעוני. בשנת 1939 נעצר יונה תמיר, אולם שוחרר בראש השנה, לאחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה. לאחר "השבת השחורה" (ב-29 ביוני 1946) נעצר שוב, ושוחרר כעבור שבוע ימים.
בראשית שנת 1939 התחיל הארגון בהוצאתו של עיתון בשפה האנגלית בשם "סנטינל" ("הזקיף"). העיתון הוצא תחילה בחיפה, בעריכתם של חנה תמיר והזוג קייטי ומיכאל קפלן.
על פעילותה של האם, חנה תמיר, מספר בנימין זרעוני: 3
היא הייתה אישה בעלת מרץ רב, שתבע מוצא לעצמו, והייתה מעורה בין האנשים שלא השתייכו למפא"י...
באותו זמן הגיעה אלי מפולין חוברת שנקראה ""ירוזולימה ויזוולונה" ("ירושלים המשוחררת") , שיצאה לאור בשפה הפולנית בוורשה ביוזמת קבוצת שטרסמן. בשער החוברת התנוססה מפה של ארץ-ישראל בשתי גדות הירדן, עליה יד אוחזת ברובה מְכוּדַן ומשני עבריה המילים "רק כך". הראיתי לגב' תמיר את הציור ודנתי אתה באפשרות להשתמש בו עבור חוברת "הסנטינל"... רעיון הרובה על גבי המפה נתקבל, ומאז הוטבעה הסיסמה "רק כך" על כל פרסומי האצ"ל.
כזכור, נתפס פלג תמיר, יחד עם חבריו לקורס סגנים שנערך בשוני, ונידון לשלוש שנות מאסר. מאז המאסר, התרכזה האם חנה בטיפול באסירים, שהועברו לכלא עכו, ועמדה בראש קבוצת הורי האסירים של קורס ה"סגנים" שנתפס בשוני.
בשעה שפלג תמיר ישב בבית-הסוהר, הצטרף אחיו הצעיר, אוריאל, לאצ"ל. באוגוסט 1946, והוא בן 15, השתתף אוריאל יחד עם חבריו, בהדבקת כרוזים בחיפה. לאחר שסיימו את מלאכתם, ישבה החבורה על אחת המדרכות ושוחחו בנחת. לפתע עבר במקום משמר משטרה ושאל למעשיהם. לרוע מזלם, נשארו על בגדי אחד החברים דבק ששימש אותם להדבקת הכרוזים. כל החבורה נעצרה והובלה לקישלה של חיפה. באותו זמן ביקר בארץ הסנטור ג'ילט מארצות-הברית, אשר הביא למשפחת תמיר דרישת שלום מערי ז'בוטינסקי. האם חנה ביקשה מהסנטור להצטרף אליה לביקור בנה, שישב בקישלה. הביקור הביך את השלטונות הבריטיים, וכעבור שבוע ימים שוחרר אוריאל והוטל עליו מעצר בית, שכלל חובה להתייצב במשטרה שלוש פעמים ביום וכן להישאר בבית משקיעת החמה ועד הזריחה.


בניין הקישלה בחיפה

כשנה לאחר מכן, בתקופת "הסזון הקטן" (ראה לעיל), פרצה קבוצת בריונים חברי ההגנה לדירת משפחת תמיר והיכו את אוריאל בכל חלקי גופו. האם, שניסתה להגן על בנה, הוכתה אף היא ולשניים נגרמו שברים ביד.


משפחת תמיר
מימין לשמאל: האב יונה קופ-תמיר, פלג תמיר, האם חנה תמיר, אוריאל תמיר

באוקטובר 1947, לאחר שפלג תמיר ריצה את עונשו (הבריטים נהגו לנכות מן העונש שליש עבור התנהגות טובה), הוא שוחרר מבית-הסוהר בעכו. אולם כאשר יצא את שערי הכלא, נעצר על פי תקנות ההגנה לשעת חירום, ונשלח למחנה המעצר בלטרון, שם נפגש עם חברים בני עירו.
בפברואר 1948 הועבר עם כל העצירים למחנה המעצר בעתלית, ומן הרגע שנכנס למחנה, גמלה בליבו של פלג תמיר ההחלטה לברוח. לאחר בדיקת כל האפשרויות, החליט תמיר לנסות ולברוח מן המחנה בתוך מזוודה. לאחר אימונים מפרכים, הגיע למסקנה שהדבר אפשרי, וכאשר ידידו יצחק היה מיועד להשתחרר, הוחלט בוועדת הבריחה לנסות את הדרך החדשה הזו. בבוקר השחרור נכנס תמיר למזוודה כשלגופו תחתונים בלבד. על הדרך לחופש, מספר פלג תמיר: 4
יצחק נעל את המזוודה והעמיסני על כתפיו... הכול הלך למישרין עד שהגענו לשער. השומר, שהיה חברו של יצחק, התחיל לפטפט עימו, בחושבו שזו מחוות פרידה נכונה. הזמן האוזל גרם לי למתח רב. לבי כמעט עמד מלכת כאשר שמעתי את השומר שואל את יצחק: "מה קרה יצחק, האם אתה לוקח אתך כל-כך הרבה חפצים הביתה? הרי חשבתי שמנהגם של האסירים הוא להשאיר את חפציהם האישיים לחבריהם". לא יכולתי לשמוע את תשובתו המדויקת, אבל שמעתי את נציג האסירים מתערב בדבריהם, באומרו שנהג המכונית המשוריינת ממהר להגיע לחיפה לפני רדת החשיכה וזאת מפחד יריות מהכפר הערבי. השער נפתח, יצחק העמיסני על המכונית המשוריינת בקוראו "שלום" לכל חבריו והתיישב במכונית. חלפו 17 דקות מרגע שנכנסתי למזוודה והתחלתי חש בקשיי נשימה. המכונית הותנעה וכעבור 3 דקות, בהיותנו על הכביש הראשי לחיפה, פתח יצחק את המזוודה ולהפתעת הנהג יצאתי מתוכה.
הפתעת הורי הייתה גדולה עוד יותר. כאשר פתחו את הדלת, מצאו את בנם עומד לפניהם לבוש תחתונים ובידו מזוודה. תוך 24 שעות הייתי בין חברי בתל-אביב והשתתפתי בקרב על כיבוש יפו. ..
עוד שישה מחברי ברחו אחר-כך באותה הדרך, לפני שהבריטים הבחינו ששבעה עצירים חסרים. בביטאון הבריטי הרשמי נאמר, ששבעה עצירים נמלטו מן המחנה דרך הגדר. מעולם לא גילו את דרך הבריחה האמיתית.
הבריחה במדי שוטרת
כזכור, שוכנו העצירות והאסירות בבית-הכלא בבית-לחם. לאחר הכרזת האו"ם על תוכנית החלוקה, גבר החשש לביטחונן של העצירות בהיותן מבודדות ממקום יישוב יהודי, ובמיוחד כאשר השקיפו מהחלונות וראו הפגנה גדולה של ערבים בסמוך לבית-הסוהר שהשמיעו קריאות "אידבח אל-יהוד". בעקבות לחצן של העצירות ומשפחותיהם וכן של המוסדות היהודיים, העבירו את כל העצירות והאסירות למחנה המעצר בעתלית. על המעבר מספרת צביה בן-חורין:
נכנסנו לתחום מחנה המעפילים בעתלית כשאנו שרות 'הבאנו שלום עליכם'. בוודאי משונה היה בעיני המעפילים לראות פרצופים חדשים כה עליזים ואיתנים ברוחם...
גרנו בארבעה צריפים, שאחד מהם היה מיועד לאסירות. צריף חמישי שימש לחדר תרבות והשישי למרפאה. בצריף השביעי נמצא המשרד ובשמיני - חדר השוטרות הערביות שבאו עמנו מבית-לחם, בתוספת שתי שוטרות יהודיות...
מחוץ לגדרות המחנה שמרו חיילים ושוטרים בריטים וביניהם היו גם מספר נוטרים יהודים.
העצירות הצליחו ליצור קשרים הדוקים עם השוטרות היהודיות, רותי ועמליה, וכן עם שניים מן הנוטרים, יאיר יליף וישראל, אשר עזרו רבות לבנות (יאיר אף נישא, לאחר זמן, למינה כהן, שהייתה עצורה בעתלית).


קבוצת בנות במחנה המעצר בעתלית
עומדות (מימין לשמאל): יוכבד גרג'י-טוביאנה, צפורה פלומין, צפורה אשכנזי-שיף, פנינה בג'יו-שוחט, שולה מהולל-פנסו, ויקי קמחי, יהודית מוזר-בן אמתי. יושבת (עם החתול) שרה רוזנברג-לבני

מיד עם הכניסה למחנה עתלית, החלו הבנות לתכנן את הבריחה מן הקום. דבורה נחושתן, שנידונה ל-15 שנות מאסר, הגתה את הרעיון לצאת את המחנה כאשר היא מחופשת לשוטרת. היא באה בדברים עם השוטרת רותי, ולאחר שקיבלה את האישור מחיה סבן (שהייתה אחראית על העצירות), הוציאה את תוכניתה לפועל. על הבריחה מספרת דבורה נחושתן: 5


דבורה קלפוס-נחושתן
הצעתי שאתחזה כשוטרת ואצא דרך השער בליווי שוטרת אמיתית. בדקנו את סדר התורנויות של השוטרות, למדנו לדעת מתי הן מחוץ לתפקיד ולאן הן הולכות בצאתן את המחנה. הצעתי נתקבלה. לפי מיטב זכרוני, לא היה קשה לשכנע את השוטרות היהודיות לשתף פעולה. נקבע שאצא במוצאי שבת, 6 במרס 1948, בלוויית השוטרת רותי. היתה זו צעירה חיפנית סימפטית, גבוהת קומה, חטובת גזרה, אדומת שיער ומנומשת. חוץ מכמה בנות באצ"ל, איש לא ידע על תוכניתי לברוח. בגלל החשש שהתנאים עלולים להשתנות, לא רצינו לאבד זמן ולכן לא דאגנו לקבלת אישור מן החוץ.
עם רדת החשיכה החלפתי את בגדי, שמתי מטפחת על ראשי, ועטפתי עצמי במעיל העליון של השוטרת שאת זהותה "גנבתי". בשעה שבע בערב ניגשנו, רותי השוטרת ואנוכי, אל שער מחנה הנשים. רותי ביקשה לפתוח את השער והשוטר מילא את מבוקשה בלא שזיהה אותי. כך היה גם בשערים הנוספים, לרבות השער הראשי של מחנה המעצר. בחוץ פגשתי את יאיר יליף ויחד שמנו פעמינו לכיוון קיבוץ "עין-הים" (היום "עין-כרמל"). לא היה זה נעים להסתובב כך בלילה, באזור ההוא, שאומנם לא נחשב "ערבי", אך יהודי בוודאי שלא היה. מלבד עתלית ו"עין-הים" לא היה אף יישוב יהודי עד זכרון-יעקב...
מזכיר המשק נאות להסתיר את דבורה לזמן קצר והיא שוכנה באחד מחדרי החברים.
למחרת היום הודיעה חיה סבן ליהודית מוזר - בן-אמיתי שהיא המועמדת הבאה לבריחה במדי שוטרת. יהודית הצליחה להעביר מסר אל אחותה רות, שהייתה נשואה לאריה שטרן ובבעלותם הייתה מסעדה בחיפה. בקשתה הייתה שרות תארגן מכונית שתגיעה למחרת היום אל הכביש הראשי, מול הכפר הערבי ג'יזר, ושם תאסוף את הבנות.
בערב לבשה יהודית את המדים ויחד עם השוטרת עמליה יצאה את המחנה ללא קושי. מחוץ לגדרות המחנה פגשה הנוטר ישראל ויחד צעדו לעבר קיבוץ "עין הים". הפגישה עם דבורה הייתה נרגשת מאוד ויאיר יליף, שהגיע אף הוא לקיבוץ, שלף בקבוק קוניאק והחבורה הקישה כוסות.


יהודית מוזר-בן אמתי

למחרת היום יצאו השתיים אל הכביש הראשי המקשר את עתלית עם תל-אביב, בלוויית יאיר והאחראי על הביטחון בקיבוץ (שניהם היו חמושים באקדחים), והמתינו למכונית שאמורה הייתה להגיע מחיפה. ואכן כעבור מספר שעות הגיע מכיוון חיפה טנדר ובה אריה שטרן ואחד הספקים שלו שהיה ליד ההגה. כאשר ראו את הבנות, ביקש אריה מן הנהג לעצור, אולם זה נתקף בפחד; הוא אמר שמסוכן לעצור במקום הזה והמשיך בנסיעה. האכזבה של הבנות הייתה רבה, ובליית ברירה המשיכו לעמוד לצג הכביש עד אשר עברה במקום משאית שאספה אותן וכך הגיעו בשלום לתל-אביב.
הבת השלישית שהצליחה לברוח ממחנה המעצר בעתלית הייתה זו מלכה גרנביץ-הפנר, מלח"י, שנפצעה קשה בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה, נתפסה ונידונה למאסר עולם.
ביום חמישי בערב, ה-11 במרס 1948 לבשה מלכה את מעיל השוטרות ובלוויית השוטרת רות יצאה את שער המחנה והגיעה אל הקנטינה של הנוטרים שמחוץ לגדרות. בקנטינה חיכו שני נוטרים, יאיר יליף וחברו ישראל, שהעבירו את מלכה בשלום לעתלית וחזרו למחנה. כעבור מספר שעות חזרו השניים בלוויית השוטרת רות וספרו למלכה כי פרטי הבריחה נודעו לבריטים וכי גם על רות להסתתר. השתיים מצאו מקלט בביתו של רב המושבה ולמחרת בבוקר יצאו לדרך - רות לחיפה ומלכה לתל-אביב.

בריחתה של שרה רוזנברג-לבני



שרה רוזנברג-לבני

שרה רוזנברג-לבני מצאה דרך אחרת להימלט ממחנה המעצר, ועל בריחתה היא מספרת בזיכרונותיה: 6
במחנה המעצר בעתלית שררה אווירה של חשש וציפייה לבאות. שמענו על הקרבות שהתחוללו אז בארץ והישיבה באפס מעשה הציקה לנו. נוסף לכך חששנו שהבריטים ישתמשו בנו כבני-ערובה והדבר הגביר את רצוננו להימלט ולהצטרף ללוחמים.

נודע לי כי הזרקת חלב לשריר גורמת לחום גבוה. החלטתי לנצל מידע זה כדי להתחלות ולהיות מועברת לבית-חולים מחוץ למחנה. יצרתי קשר עם החובש (נעים מזרחי-המאירי מצפת), שהיה יחד עם העצורים שהועברו מלטרון לעתלית, הוא שיחד את אחד השומרים הבריטים, ובחצות הלילה התגנב למחנה העצורות והביא עמו מזרק. בחדרי כבר היה מוכן חלב שהורתח על פתילייה, וכמות מסוימת ממנו הוזרקה לי. בתחילה לא חשתי דבר, אך לאחר זמן קצר תקפו אותי צמרמורות קשות, וחשבתי כי קצי קרב ובא, וכי אצליח לצאת את עתלית רק על אלונקת מתים. אולם עם שחר פסקו הצמרמורות ויכולתי ללכת לחדר האוכל כרגיל. לכשהגעתי לחדר האוכל, התחלתי מייד להתנהג כאילו קיבלתי התקפת המעי העיוור, שאת הסימפטומים שלה ביררתי קודם לכן. הצהרתי על בחילה עזה ועל כאבים חזקים בשיפולי הבטן, רצתי לחדרי והשתרעתי על המיטה כשאני מתפתלת מ"כאבים" ומייללת בקול גדול. רופא המחנה, לו סיפרתי כי זו ההתקפה השלישית שפקדה אותי, הורה להעבירני מייד לבית חולים בחיפה. הועליתי על האמבולנס, כשאני צורחת וזועקת מכאבים מדומים, והאסירים והאסירות, שלא ידעו על תוכנית הבריחה שלי, ליווני במבטי רחמים והשתתפות בצער.

האמבולנס הובילני לבית-החולים הממשלתי בחיפה. בתחילה סירבתי להיכנס לבית-החולים, מכיוון שהוא נמצא בסביבה ערבית, עובדה שתקשה על הבריחה, במיוחד כאשר באותה תקופה היו כבר התנגשויות בין יהודים וערבים בכל הארץ וגם בחיפה. רופא יהודי שהובהל לאמבולנס, סיפר לי כי מצבי מסוכן ושיכנע אותי להיכנס לבית-החולים, בהבטיחו שיהיה נוכח בזמן הניתוח. החלטתי להסתכן והסכמתי, אולם למפח-נפשי העלו אותי לקומה השישית ומינו צוות של אחיות ערביות לטפל בי. כאן כמעט שהחלטתי לחזור בי. ברור שלא יכולתי לקפוץ מהקומה השישית וגם לא ציפיתי לשיתוף פעולה מצד הצוות הערבי. לעבור ניתוח שלא היה בו כל צורך, נראה מוגזם בעיני. הודעתי לרופאים שאני מסרבת להינתח, סיפרתי להם שהתקפת המעי העיוור לא הייתה ולא נבראה וביקשתי לחזור לעתלית. המצחיק הוא שהרופאים לא האמינו לי... הם חשבו שאני פוחדת מהניתוח ולכן ניסו לשכנעני שמצבי מסוכן ושההתקפה השלישית היא קריטית. הוספתי להתנגד ואמרתי שאני רוצה לעבור לבית חולים יהודי כי אני פוחדת שאמות על שולחן הניתוחים.

לנוכח התנגדותי העזה, ולאחר התייעצויות קדחתניות, נכנעו הרופאים יחד עם השוטרים ששמרו עלי והחליטו להעבירנו לבית החולים "רוטשילד".

בתחנת "אגד" הועברתי מאמבולנס של "הצלב האדום" לאמבולנס של "מגן דוד אדום" והמשמר הבריטי ששמר עלי הוחלף בסמל משטרה יהודי. באותה עת חולקה חיפה לאזורים סגורים - יהודי וערבי - והמשמרות הבריטים העדיפו לא להיכנס לרבעים אלה. ברגע שעליתי על האמבולנס היהודי, נשמתי לרווחה כי הייתי בטוחה שאצליח לברוח. בית-החולים "רוטשילד" היה ממוקם בסביבה יהודית ונוסף לכך היה בן קומה אחת בלבד. הכניסו אותי לחדר הניתוחים ולאחר שסקרתי את החדר ראיתי שיש בו חלון בדיוק מעל שולחן המכשירים. הרופאים והאחיות יצאו לרחוץ את ידיהם והשאירוני לבדי, כשהשומר ששמר עלי מחכה מחוץ לחדר (אגב, בעקבות בריחתי הורד השומר מדרגת סמל לדרגת שוטר פשוט). ברגע שהתרוקן החדר, טיפסתי על שולחן המכשירים, זינקתי אל החלון וקפצתי החוצה. כחיפאית, הייתה הסביבה מוכרת לי ולכן יכולתי לבחור את דרך הבריחה הבטוחה ביותר, וכך הגעתי למקום מבטחים.
בחודש מאי 1948 נישאה שרה רוזנברג לאיתן לבני, ששימש עד למאסרו קצין המבצעים של האצ"ל. לאחר שחרורו בידי חבריו בפריצה לכלא עכו, יצא איתן לאירופה, וב-15 במאי נחת מטוסו בשדה דב בתל-אביב. ימים ספורים לאחר מכן נשא את שרה לאישה. הייתה זו החתונה הראשונה במדינת ישראל. 7

גלות אפריקה

מבצע "כדור שלג"
בשעה חמש לפנות בוקר של ה-19 באוקטובר 1944, ב' חשוון תש"ה, הוקף מחנה המעצר בלטרון בחיילים רבים וכל העצורים נדרשו לקום ממיטותיהם. 239 עצירים (מתוך 276 ששהו במחנה) נכבלו באזיקים ולאחר שנערך על גופם חיפוש קפדני, הועלו על משאיות והובאו לשדה התעופה בווילהלמה, שם פגשו ב-12 עצירים שהובאו למקום מבית-הסוהר בעכו. העצירים, 251 במספר, לא הורשו לקחת אתם דבר, ולא ידעו לאן מובילים אותם, אולם כשראו את המטוסים הבינו כי עומדים לגרשם מהארץ. כל העצירים הועלו על מסלול ההמראה כשהם מסודרים ב-12 קבוצות של 21 איש בכל קבוצה. הם הועלו על 12 מטוסים כשהם כפותים האחד לשני, וכעבור חמש שעות טיסה נחתו ללינת לילה בוואדי חלפה, שעל גבול מצרים-סודן. למחרת היום הועלו כל העצירים למטוסים, וכעבור חמש שעות נוספות הגיעו לאסמרה בירת אריתריאה (שהייתה בשליטה בריטית מאז נכבשה מידי האיטלקים ב-1941) ומשם במכוניות ליעד הסופי - מחנה המעצר ב"סמבל". 8
לא הייתה זו הפעם הראשונה שממשלת המנדט השתמשה בגירוש כדרך של ענישה. כבר בשנת 1937 גורשו מן הארץ לאיי סיישל שבאוקיינוס ההודי חמישה ממנהיגי המרד הערבי. אלא שהפעם היה זה גירוש המוני של 251 איש, שנשארו במעצר מחוץ לגבולות ארץ-ישראל, בעוד חמשת הערבים שהוגלו מן הארץ התהלכו חופשיים באיי סיישל.
הנהלת הסוכנות היהודית גזרה על עצמה שתיקה, ובישיבה שהתקיימה שלושה ימים לאחר גירוש ה-251 מן הארץ, נכפה על היושב ראש הדיון בנושא זה, כאשר מספר חברים דרשו שהסוכנות תמחה בפני השלטונות נגד הגירוש. בן-גוריון ושרת טענו שאין מדובר ב"גירוש" או "הגליה", אלא ב"מאסר מחוץ לגבולות ארץ-ישראל" ותו לא. אליעזר קפלן, לעומת זאת, הצדיק את הגירוש, משום שהוא נועד למנוע התלקחות בארץ, וראה בו עונש קל ביותר שאפשר להעניש בו את "הטרוריסטים". הוא שלל כל תגובה של הסוכנות היהודית או של כל גוף יישובי אחר, כמו הרבנות הראשית, ואמר: "אם הרבנות תעשה דבר מה, אין היא שווה שהיא יושבת במקומה". בסופו של דבר החליטה הנהלת הסוכנות שלא להחליט.
לעומת שתיקת הסוכנות היהודית, מחה אומנם הוועד הלאומי נגד הגירוש, אולם הוסיף גינוי חריף נגד "הטרור" וההתחייבות להילחם בו ובמבצעיו.
חוסר התגובה של הסוכנות היהודית לא הפתיע את ממשלת המנדט. מסתבר כי חודשיים לפני הגירוש, לרגל קשיים בסיום המשא ומתן עם משרד המלחמה בדבר הקמת הבריגדה היהודית, תבע שרת, ששהה אותה עת בלונדון, שגולומב יצטרף אליו כתגבורת. גולומב הגיע ללונדון ב-6 בספטמבר 1944 ונשאר שם למעלה מחודש ימים. בסופו של דבר הושגה הבנה בין הצדדים לפיה תאשר ממשלת בריטניה את הקמתה של הבריגדה היהודית, ובתמורה התחייבה הסוכנות היהודית להרחבת שיתוף הפעולה עם הבולשת במלחמתה באצ"ל ולח"י וכן להסכמה שבשתיקה לגירוש לוחמי המחתרת מן הארץ. 9
ה"אשנב", ביטאונה של ההגנה, ציין כי: "היישוב לא היה מקבל שילוח של 251 יהודים מהארץ כפי שקיבל, אילו היה מנסה השלטון לגרש אנשים בעלי זיקה לכלל, שאחריות הכלל חלה עליהם. ידעו נא הפורשים: המוציא עצמו מן הכלל - הכלל אינו אחראי לו". ובעיתון "דבר" נתפרסמו ביום שלאחר הגירוש הדברים הבאים: 10
אם אין המחתרת נכונה לסגת מדרכה הנפרדת במעשה הציוני, אל תתמה ואל תופתע אם תגובת היישוב תהיה דווקא זאת ולא אחרת.
עיתון "הארץ" הסתפק בפרסום צנוע של ההודעה הרשמית על הגירוש ובמאמר הראשי הטיף בחריפות לחיסול הטרור היהודי והאשים את הסוכנות היהודית שאינה עושה די בעניין זה. 11
ארגון לח"י והאצ"ל הגיבו בחריפות נגד הגירוש. באחד הכרוזים שהפיץ האצ"ל נאמר, בין היתר: 12
מאתים חמישים ואחד אחים הוגלו על-ידי שלטון הדיכוי מאדמת המולדת והובלו לארץ גזירה. מעשה נאצי זה אין לו תקדים בקורות ארץ-ישראל החדישה, אלא במעשהו של ג'מל-פאשה, העריץ התורכי, אשר שלט בשוט בארצנו בימי מלחמת העולם הראשונה...
שליטי הארץ העריצים לא ישברו את רוחם של בעלי הארץ המתקוממים. הנוער העברי יודע את דרכו. הוא יודע כי זוהי דרך של מלחמה וסבל וייסורים - אך "אין ארץ ישראל נקנית, אלא בייסורים". בדרך זו נמשיך עד לניצחון האומה, ואת מעשי ההתעללות לא נשכח ולא נסלח...
אל ישלו מנהיגי היישוב וארגוניו, כי הזעם יעבור מעל לראשיהם אם יסתכלו באדישות כיצד שלטון הדיכוי מעז לגרש עברים אחרים מארצם. דעו גם דעו; אדישות זו תתנקם בנו בארץ-ישראל כפי שהיא התנקמה בעמנו ובעמים אחרים באירופה.
הנוער הלוחם, המוכן כל רגע להקריב את חייו למען גאולת האומה, לא יירתע ויגביר את מלחמתו עד שתרד ממשלת-הזדון ותקום במקומה הממשלה העברית, וציון תשאל לשלום כל אסיריה.

ה' מרחשוון תש"ה          הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל
ב-27 ינואר 1945 הועברו העצירים ממחנה המעצר בסמבל שבאריתריאה, למחנה קרתאגו שבמדבר סודן, ולאחר כתשעה חודשים, ב-12 באוקטובר 1945, הוחזרו הגולים לאריתריאה. ב-12 במרס 1947 הועברו כל הגולים למחנה גילגיל שבקניה ושם נשארו עד שובם ארצה למדינת ישראל ביום 12 ביולי 1948.
בעקבות גירושם של 251 העצירים באוקטובר 1944, הוסיפה ממשלת המנדט הבריטי לגרש עוד עצירי המחתרת, ב-11 משלוחים בפרקי זמן שונים. בסך הכול עמד מספר המגורשים על 439.



על הפעילות הרוחנית והתרבותית של העצירים באפריקה, כותבת שולמית אליאש: 13
במחנה התנהלו חיי דת בפיקוחו של רב המחנה, ובהיעדרו פעלה ועדה דתית... הוקמה במקום ספרייה, שראשיתה במאתיים ספרים שהביאו העצירים מלטרון. לקראת סוף הגלות היו בספרייה כשלושת אלפים כרכים שנצברו מתרומות של משפחות העצירים וכן מוסדות ואישים בארץ ובחוץ-לארץ...
העצירים הראו רצון עז להוסיף ללמוד בכל התנאים. המשכילים שבהם קיימו חוגים ללימוד לשונות, ידיעת ארץ-ישראל ומדעי המדינה. כן ניתנו הרצאות בספרות, במדעי הטבע ובבעיות השעה. רבים למדו בהתכתבות עם מוסדות השכלה תיכוניים וכן למדו לימודים אקדמיים במקצועות הכלכלה, המשפטים, המסחר וראיית-חשבון, אדריכלות ומכונאות בהתכתבות עם מוסדות גבוהים, רובם בריטיים...מימיו הראשונים של המחנה הוציאו העצירים עיתון יומי שהיה אינפורמטיבי מעיקרו... עיסוק מרכזי היה הספורט, שזכה לעידוד שלטונות המחנה, אשר ארגנו קורסים למדריכי התעמלות שנתנו אנשי מקצוע מן הצבא הבריטי. קבוצת הכדורגל של העצירים אף שיחקה נגד קבוצה שהורכבה מחיילים בריטים...
מגוון הפעילויות האינטלקטואליות, התרבותיות והספורטיביות התוססות, אפשרו לעצירים להתפתח התפתחות אינטלקטואלית ורוחנית ומנעו, הידרדרות וניוון...
בין הגולים היה גם איש האצ"ל דוד ניב, אשר כתב את השיר "הם לא ישברו אותנו" ואף חיבר לו מנגינה. שיר זה, שהיטיב לבטא את רחשי ליבם של הגולים, הפך עד מהרה להמנון לוחמי האצ"ל ולח"י שהיו עצורים במחנות המעצר באפריקה.
בין החיפאים שהשתתפו כמורים במחנה המעצר היו: פרופ' חנני - לימד מתמטיקה; אינג'ינר ישעיהו אקשטיין - לימד טבע ופיסיקה (אקשטין היה בוגר הפקולטה למכונות בטכניון, אולם לא הספיק לעמוד בבחינות הגמר בחיפה, ובהיותו במעצר עשה בחינות חיצוניות של אוניברסיטת לונדון); המהנדס ברוך פוגלמן, שהיה בוגר הטכניון, השתתף אף הוא בהוראת הפיסיקה והמתמטיקה; ברוך-בובקה מינץ לימד רוסית ואריה מהולל לימד אנגלית. פרופ' עוזי אורנן - לימד עברית ודקדוק עברי וכן פרסם מאמרים על הכתב העברי ובעיותיו בחוברות "בדד", כתב עת לדברי מחשבה וספרות, שהופיע במחנה בקניה. כן יש לציין את תרומת הצייר החיפני, אינג' לאופולד פנחסוביץ. ספרו של פרופ' אורנן "דקדוק הפה והאוזן" וכן חוברות "בדד", "ספר המעצר והגלות" ויתר עיתוני המחנה, הודפסו על מכונת כתיבה על-ידי ברוך גוטמכר, ומאוחר יותר אף שוכפלו. את מכונת הכתיבה סיפק אשר אמיר; כאשר נעצר בחיפה לקח אתו ללטרון את מכונת הכתיבה ולאחר שהוטס לאפריקה (במשלוח הראשון של 251 העצירים), הובאה מכונת הכתיבה יחד עם יתר החפצים.


חיפאים עצורים בקניה
עומדים בשורה הראשונה (מימין לשמאל): מנחם פריטל (פרמולניק), משה מולדבסקי, בנימין עדות, פרופ' ישעיהו אקשטיין, לאופולד פנחסוביץ, שמואל שניידר, מיכאל שושני, שלום גור, דוד הולינסקי, ליפא חיימוביץ, חיים צינס, אברהם אליסון, ד"ר שלמה איתמרי.
יושבים בשורה השנייה (מימין לשמאל): חיים קונורטי, פרופ' אברהם עלמני, יעקב יולק, יוסף מינץ, עו"ד צבי הדסי, יצחק לוין, פנחס בן-חורין, דוד מרום (הוכגליק-מזלי), יוסף ברושי.
כורעים (מימין לשמאל): שרגא גרוס, זרובבל ליליאור, שאול עבאדי, אריה מהולל, משה הוך.

בחוג הדרמטי השתתפו, בין היתר, החיפאים: עזריאל וייס, ברוך גוטמכר, זרובבל ליליאור, מרדכי אהרוניס ומנחם פריטל (פרמולניק); ובקבוצת הכדורגל של המחנה (שאף הצליחה לנצח את נבחרת הצבא הבריטי באזור) נמנו, נוסף לכוכב אליעזר שפיגל, גם אפרים גוטר, מנחם פריטל וזרובבל ליליאור.
עצירים רבים למדו את משחק הברידג', ולאחר סגירת הדלתות נהגו לשחק שעות רבות, עד לכיבוי האורות.
שליש מיושבי המחנה הפכו לשחקני כדורגל. העצירים הכשירו מגרש, סיקלו אותו מאבנים והחלו לגבש קבוצות לפי ערי המוצא: ירושלים, תל-אביב, פתח-תקוה וחיפה. הקבוצה המובילה הייתה פתח-תקוה, שבשורותיה שיחק אליעזר שפיגל, לימים שחקן נבחרת ישראל.
בקבוצת האתלטיקה הקלה של חיפה השתתפו: בנימין עדות, ברוך גוטמכר, אפרים גוטר, זרובבל ליליאור-מזרחי, דני פרל מצפת, מנחם פריטל-פרמולניק, צבי יולוביץ ואליהו קדוש מצפת.


קבוצת מפקדים יוצאי חיפה בקניה
עומדים (מימין לשמאל): שלמה שידלובר-איתמרי, אריה מהולל, יצחק לוין.
יושבים (מימין לשמאל): פנחס בן-חורין, צבי הדסי.

למרות שהבריחה מן המעצר בלבה של אפריקה הבריטית הייתה משימה בלתי אפשרית, ביצעו עצירי המחתרת בארבע שנות גלותם תשע בריחות! על אחת מהן, שבוצעה מהצריף בהם שוכנו החיפאים, מספר ברוך גוטמכר: 14
במעון 4 במחנה המעצר באסמרה, שהיה בקצה המחנה ונתון בין שני גדרות התיל, שוכנו צעירי חיפה, שכונו "הווזְווזים". צריף זה נבחר לחפירת מנהרה, ובין יושביו זכורים לי שלום גור-גורודצקי, אברהם אליסון, שאול עבאדי, אליהו לוזובסקי, אברהם עלמני, חיים צינס, יחיאל שרון הי"ד (נפל במלחמת העצמאות כשהסתער בראש מחלקתו על משלט 117), ראובן גרונדלנד ואחיו נתן. תחילתה של החפירה הייתה ביצירת חור, בצורת רבע עיגול, ברצפת הצריף, שהייתה עשויה מבטון וללא מרצפות. לחור הותאם מכסה מביטון, כך שניתן היה להסוותו בנקל. מפקד המנהרה היה נתן (ניקו) גרמנט ולידו עזרו בבניית המיכשור מישה אבוגוב ואורי חפץ.
חפירת המנהרה נעשתה באמצעות סכיני המטבח. ליד החופר בשכיבה, שכב עוד עצור שמילא את האדמה בגרביים ובשקיות. כאשר התארכה המנהרה יצרו מקרטון צינורות לאוויר ובעזרת קיט-בג שחובר לצינור, הוזרם אוויר לחופרים. מאוחר יותר, יצר אורי חפץ מפוח מֵכני ובעזרת גלגל שסובבנו בידינו, דחסנו אוויר לחופרים. את התאורה סיפק חיים קורפו (לימים חבר כנסת ושר בישראל) על-ידי חיבור המנהרה לרשת החשמל של המחנה. כאשר התארכה המנהרה עוד, בנו עגלה ובה מילאו את העפר שנחפר, ובעזרת כבל מתכת שחובר לגלגל גררו את העגלה עד לפתח המנהרה ושם הכניסו את העפר לגרביים ולשקיות.
חיזוק המנהרה ותמיכת התיקרה נעשו על-ידי לוחות עץ, שפורקו מן השולחנות.
את הגרביים ושקיות העפר שמנו מתחת למעיל, ותוך כדי ריצת בוקר, פוזר החומר על הקרקע ונדחס על-ידי הרצים שהיו מאחור...
לאחר חפירה של תשעה מטרים בסלע, הוחלט להפסיק את חפירת המנהרה, והתחלנו בחפירת שתי מנהרות חדשות בו-זמנית. דרך מנהרות אלה ברחו חמישים וארבעה עצורים, חלקם בלבוש אזרחי וחלקם במדי צבא. הבריחה בוצעה במוצאי שבת, ל' סיוון תש"ו (29 ביוני 1946), הוא יום השנה להעלאתו לגרדום של שלמה בן-יוסף הי"ד, הרוג המלכות הראשון בדור התקומה. מאוחר יותר נודע לנו שבתאריך זה הייתה בארץ-ישראל "השבת השחורה".
הקשר של העצירים עם מפקד המחנה הבריטי נערך באמצעות "הנציג החיצוני", "הסופרוויזר", שנבחר ברוטציה על-ידי האסיפה הכללית של העצירים. בין הסופרוויזרים היו גם שני חיפאים: צבי הדסי ואריה מהולל.

צבי הדסי נולד בשנת 1921 בפולין ועלה ארצה עם הוריו בשנת 1933. למד ב"גימנסיה ביאליק" בחיפה, ובתום שנת הלימודים השביעית, סירבה ההנהלה לאפשר לו להמשיך בלימודים בשל פעילותו באצ"ל, והוא נאלץ להיבחן בבחינות בגרות כתלמיד אקסטרני.
בשנת 1937 הצטרף לאצ"ל ובשנים 1938-1939 השתתף בפעולות התגמול נגד הטרור הערבי. בשנת 1939 נעצר בידי הבריטים ונכלא במחנה צריפין, אולם שוחרר כעבור מספר חודשים עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנת 1944 שימש כמפקד החת"ם (חיל תעמולה) בחיפה, אולם באפריל אותה שנה נעצר שוב בידי הבריטים והוגלה לאפריקה בשילוח הראשון (אוקטובר 1944). במעצר סיים לימודים כ"חבר אגודת המזכירים המדופלמים באנגליה" והחל בלימודי משפטים כתלמיד חוץ באוניברסיטת לונדון. הוחזר ארצה ב-12 ביולי 1948, יחד עם אחרוני הגולים, לאחר ארבע שנים בהן בילה במחנות המעצר באפריקה.
בשנת 1951 הוכתר כעורך-דין, לאחר שסיים את לימודי המשפטים בארץ. במלחמת ששת הימים שירת כאב בית-דין צבאי בדרגת רב-סרן. כיהן כיו"ר לשכת עורכי הדין בחיפה. בינואר 1998 נבחר כ"יקיר העיר חיפה" ובשנת 2003 נבחר על-ידי לשכת עורכי הדין כ"יקיר המקצוע".

אריה מהולל נולד בשנת 1922 בחיפה, בה סיים את לימודיו ב"גימנסיה ביאליק" בעיר. בשנת 1935 הצטרף לבית"ר וכעבור שנתיים היה לחבר באצ"ל. השתתף בפעולות התגמול נגד הטרור הערבי וכן נגד אובייקטים בריטים. בשנת 1939 נעצר ונכלא במחנה המעצר בצריפין, אולם שוחרר לאחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה. לאחר הכרזת המרד נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל (פברואר 1944) השתתף בפעולות הראשונות, אולם במרס 1944 נעצר שנית והוגלה לאפריקה בשילוח הראשון (אוקטובר 1944). הוחזר ארצה עם אחרוני הגולים ב-12 ביולי 1948, לאחר ארבע שנות גלות.
עם הזמן עסק מהולל בניהול מוסדות כלכליים והיה, בין השאר, מנכ"ל לשכת המסחר והתעשייה בחיפה; מנהל לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בחיפה והצפון; מנהל איגוד המשתמשים בהובלה ימית; חבר במועצת המנהלים של רשות הנמלים והרכבות, וכן חבר במועצת המנהלים של ממגורות "דגון".
בשנת 1981 שימש כקונסול כבוד של דנמרק בחיפה והצפון וב-1990 נבחר לנשיא מועדון רוטרי בחיפה.


הסופרוויזרים במחנה המעצר באריתריאה וסודן
מימין לשמאל: מיכאל שושני (סופרוויזר פנים), אריה מהולל, אריה בן-אליעזר, ראובן פרנקו, צבי הדסי



סופרוויזרים במחנה המעצר בקניה
מימין לשמאל: מאיר שמגר (לימים נשיא בית המשפט העליון), שמואל תמיר (לימים שר המשפטים), דב מילמן (לימים שגריר ישראל בפורטוגל), צבי הדסי ( לימים יו"ר לשכת עורכי הדין בחיפה), ראובן רובינשטין (מהנדס), אריה מהולל (לימים מנכ"ל לשכת התאום של הארגונים הכלכליים בחיפה)

מאז הגיעו ראשוני הגולים, לא פסקו ניסיונות הבריחה ממחנה המעצר. 15 הגולים השתמשו בשיטה שנוסתה פעמים רבות ברחבי העולם והיא - שיטת המנהרות. בחפירת המנהרות השתתפו עצירים רבים, והיא נמשכה זמן רב, אולם יש לציין שבכל תולדות מחנות המעצר באפריקה לא נתגלה ולו מקרה אחד של פרובוקטור בקרב העצירים.

בין החופרים החרוצים במיוחד היה ברוך מזרחי.
ברוך מזרחי נולד בשנת 1926 למשפחה מוסלמית בצפת בשם: חמודה אבו לעניין. יש אומרים שאמו הייתה ממוצא יהודי. הוא למד בבית-הספר הממשלתי הערבי, אולם התיידד עם ילדים יהודים. בשנה השביעית ללימודיו התעוררה סקרנותו, והוא ביקר לראשונה בבית-הספר היהודי אליאנס. הביקורים הלכו ותכפו, והקשרים עם התלמידים היהודים הלכו והתהדקו. לבסוף התקבל לאליאנס, למרות ההתנגדות של משפחתו ושל הנהלת בית-הספר. בשבתות ובחגים נהג לבקר יחד עם חבריו היהודים בבית-הכנסת, וקרבתו לעם היהודי הלכה וגברה. לאחר מות אמו הורעו יחסיו עם אביו, וחמודה עזב את הבית ועבר לגור לחיפה, שם התגייר והפך ל"אברהם בן אברהם", אולם הוא העדיף להיקרא "ברוך מזרחי". בגיל 19 הצטרף לאצ"ל והשתתף במאבק נגד שלטון המנדט הבריטי, אולם כעבור כשנה נעצר וב-20 בדצמבר 1945 נשלח, בקבוצה של 55 גולים, למחנה המעצר בסמבל, ליד אסמרה שבאריתריאה. קבוצה זו שוכנה בנפרד מן המחנה המרכזי, וכחודש לאחר הגיעם, פתחו חיילים סודנים באש על הגולים החדשים. מן היריות נהרגו שני עצירים: שאול גלילי ואליהו עזרא, ונפצעו 12 - ביניהם גם ברוך מזרחי. ימים מספר לאחר מכן ביקר במחנה רבה הראשי של ארץ-ישראל הרב הרצוג. ברוך מזרחי, שאיבד את ניירות הגיור שלו, חשש שמא ימות מן הפציעה, וביקש מן הרב שידאג להביאו לקבר ישראל. הרב הבטיח לברוך לדאוג לו לניירות גיור חדשים ואיחל לו החלמה מהירה. עקב תקרית זו נודע לחברים סיפורו של ברוך מזרחי.
כעבור שנה שוחרר ברוך מן המעצר והוחזר ארצה. הוא שב לפעילות באצ"ל, וב-18 באפריל 1948, יצא מחופש לערבי, כדי לפוצץ מכונית תופת ליד מטה קאוקג'י בג'נין. באחד המחסומים שהציבו הערבים הוא זוהה והוצא להורג. שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים נתגלו עצמותיו ליד ג'נין והוא הובא למנוחת עולמים בטקס צבאי בבית הקברות הצבאי בנתניה.
לאחר ההכרזה ההיסטורית, ב-14במאי 1948, על הקמתה של מדינת ישראל, שלחו גולי אפריקה את המכתב הבא לחברי הממשלה החדשה:



ממשלת בריטניה השהתה את שובם של הגולים למדינת ישראל, והם הוחזרו ארצה רק ב-12 ביולי 1948.

הערות:



1. נעים המאירי, משפחה לוחמת, עמוד 139.
2.
מנחם מלצקי, אמת אחת ולא שתיים, עמוד 123.
3.
בנימין זרעוני, גאון ונדיב ואכזר, עמוד 65.
4.
אנשל שפילמן, כך ברחנו לחזית, עמוד 294.
5.
פרטים אצל יהודה לפידות, היום שרה הקטנה, עמוד 194.
6.
שם, עמוד 263.
7.
איתן לבני, המעמד, עמוד 290.
8.
פרטים על גלות אפריקה ראה אצל שולמית אליאש, גולי אצ"ל ולח"י במחנות המעצר באפריקה 1944-1948.
9.
שבתאי טבת, קנאת דוד, איש ריב, עמודים 462, 487.
10.
עיתון "דבר" מיום 20.10.44.
11.
עיתון "הארץ" מיום 20.10.44.
12.
מנחם בגין, במחתרת, א , עמוד 150.
13.
שולמית אליאש, גולי אצ"ל ולח"י, עמוד 70.
14.
ראיון המחבר עם ברוך גוטמכר.
15.
תאור הבריחות, ראה אצל שולמית אליאש, גולי אצ"ל ולח"י, עמוד 116.