שער רביעי
פירוק תנועת המרי

ההגנה פורשת מן המרד

לאחר "השבת השחורה" גברו הוויכוחים בקרב מנהיגי היישוב המאורגן בדבר המשך הדרך. האקטיביסטים טענו כי בתגובה לפעולות הממשלה והצבא נגד היישוב יש להגביר את המאבק המזוין, ובעלון הפלמ"ח נאמר כי: 1
תגובה זו היתה צפויה מראש ולא פעם התפלאנו על שאיחרו לנקוט בה. שגו אלה שהשלו את עצמם ולא הביאו אותה בחשבון כשהחליטו. אם די בפעולה אחת כדי לשתקנו - מוטב היה אילולי פתחנו כלל.

אולם בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, שהתקיימה בפריס ב-5.8.46, גברו המתונים והוחלט להפסיק את המאבק המזוין נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל.
המאבק של ההגנה התרכז בהבאת עולים באופן בלתי לגאלי, וכדי לרכך במקצת את ההתמרמרות של האקטיביסטים בקרב חברי ההגנה, הותר להם לפגוע באניות בריטיות שעסקו בציד מעפילים.

לאחר סיום תקופת תנועת המרי העברי, המשיכו האצ"ל ולח"י את המאבק המזוין בשלטון הבריטי לבדם. האצ"ל התחזק מוסרית וחומרית. האהדה בקרב היישוב היהודי בארץ לאצ"ל גברה מאוד ומספר המתנדבים לשורותיו הלך וגדל. מצבת הנשק גדלה בעקבות פעולות ההחרמה שבוצעו במחנות הצבא הבריטי והארגון, שהשתחרר מן המגבלות שהטילה עליו מפקדת ההגנה, הגביר את מכותיו בבריטים.
בשידור של "קול ציון הלוחמת" מה-14 באוגוסט 1946, מבטא הארגון את התנגדותו למדיניות החדשה של הסוכנות היהודית, לפיה תוגבל פעילות ההגנה רק לעלייה בלתי לגאלית:
[...] ראשי ההגנה נטפלו לקטע אחד של החזית - לקטע שבו דווקא יד האויב השולט בים היא על העליונה - והסיחו את דעתם מן החזית המרכזית ומן המטרה האמיתית. בעיוורונם לא ראו, כי המשעבדים הבריטיים גזרו על הכול, ומשום כך לא יתירו כל גידול אמיתי של האומה בארץ-ישראל, לא "חוקי" ולא "בלתי חוקי"...
עתה ברור כי המלחמה המקוטעת לא תביא לשום מקום... ישנת חזית אחת, ישנת מלחמה אחת, מכרעת, שמטרתה להפיל את שלטון הדיכוי הבריטי ולהקים במקומו את הממשלה העברית המשחררת...
דרשנו והננו דורשים:
לא להסתפק בפעולות מלחמה בודדות, או בפעולות "תגובה" חולפות, כי אם לנהל מלחמה מתמדת שתתפתח להתקוממות כללית, להסתערות כיבוש...
את תוכן השידורים (כמו גם את תוכנם של הכרוזים) כתב מנחם בגין, מפקד הארגון. את כתב היד היה מוסר לקשרית המפקדה, רחל מאירי ("רוחמה"), וזו היתה מדפיסה אותו על מכונת כתיבה ומשמידה את כתב היד מיד.

רחל מאירי
רחל לבית ימיני ("רוחמה") נולדה בפתח-תקוה. האב, חיים שלמה, היה אף הוא יליד פתח-תקוה. הבת ושני הבנים היו כולם באצ"ל. הבן הצעיר אריה נהרג בכיבוש יפו (אפריל 1948).
בשנת 1938, בגיל 14 הצטרפה רחל לבית"ר ועברה קורס מדריכים שהתקיים בבאר-יעקב. בת 16 היתה כשהתגייסה לאצ"ל, וכעבור שנתיים השתתפה בקורס מפקדים. הקורס התנהל בערבים ובשבתות בפרדסי פתח-תקוה ולאחר מכן באופן מרוכז בשוני. לאחר סיום הקורס נתמנתה להיות המקשרת של יוסף לוי ("עוזי") ששימש מפקד סניף פתח-תקוה.


רחל מאירי

בעקבות ההתקפה על תחנת השידור ברמאללה (17 במאי 1944) נערכו ב-6 ביוני מעצרים נרחבים בפתח-תקוה. רחל נעצרה, יחד עם האח הבכור אשר, ונלקחה למשטרת פתח-תקוה. למחרת היום הועברה עם שאר העצורים ליפו, שם הוכנסה לתא יחד עם אסירות ערביות. היא נחקרה על-ידי הקצין וילקינס אולם הכחישה כל שייכות לאצ"ל. כנראה שעשתה רושם טוב על החוקרים, שהחליטו לשחררה מן המעצר. היא חזרה לביתה, אולם כעבור זמן קצר נקראה שוב לחקירה במשטרת פתח-תקוה. רחל החליטה לא להתייצב במשטרה, ובאותו בוקר נסעה לירושלים, שם התגוררה אצל קרוביה. כעבור שלושה שבועות חזרה לתל-אביב, הפכה ל"פליטה" והתגוררה בחדרים שונים תחת שמות בדויים. בתל-אביב הוצע לה לעבוד עבור הארגון במשרה מלאה והיא היתה למקשרת של המטה, שם גם עסקה בעבודות משרדיות שונות והוכיחה אחריות ומסירות רבה.
האח הבכור, אשר, נשלח למחנה המעצר בלטרון ולאחר מכן הוגלה לאפריקה ורק כעבור ארבע שנים, לאחר הקמתה של מדינת ישראל, הוחזר ארצה.
ב-30 בינואר 1945 נקראה רחל לקחת חלק בהחרמת יהלומים ממשרד הדואר הראשי בתל-אביב. הנוהג באותם ימים היה שהיהלומים היו מועברים מכספת המלטשה אל משרד הדואר ומשם היתה מועברת החבילה לשדה התעופה. מרגע בו נמסרו היהלומים לפקיד הדואר, עברה האחריות לגורלם לידי משרד הדואר, אשר דאג לבטח אותם בחברת ביטוח בריטית. האצ"ל הקפיד על-כך שההחרמה תתבצע לאחר מסירת היהלומים לפקיד הדואר, ועל-ידי כך תספוג חברת הביטוח הבריטית את הנזקים ולא בעל המלטשה היהודי.
בשעה שפקיד הדואר העביר בעגלת-יד את שקי הדואר, וביניהם חבילת היהלומים, אל מחסן "דואר חבילות", התנפלו עליו מספר בחורים והוציאו מידיו את העגלה. השקים הורדו מן העגלה והועמסו במהירות אל תוך מכונית שחנתה בקרבת מקום, בה ישבו הנהג ולידו רחל. המכונית נמלטה מיד מן המקום ותוך דקות מועטות הגיעו היהלומים אל מקום מבטחים. בנוסף לרחל ימיני ("רוחמה"), השתתפה גם שרה חייכמן בהעברת היהלומים, ששוויים נאמד אז ב-40 אלף לירות ארץ-ישראליות (סכום גדול מאוד באותם ימים).
לאחר החרמת היהלומים, חזרה רחל לשִגרת העבודה. היא הרבתה להדפיס במכונת כתיבה את פקודות המפקדה הראשית, הטקסט של הכרוזים, מאמרים לעיתון "חרות" - כולם כתובים בידי מנחם בגין. כתב ידו של בגין היה קשה מאוד לקריאה, אולם רחל פיתחה מיומנות מיוחדת כדי לפענח אותו.
במשך הזמן היתה "רוחמה" למקשרת של מפקד הארגון. מדי יום ביומו נהגה לבקר בביתו של בגין, למסור לו מכתבים שונים ולקבל ממנו חומר להדפסה וכן מכתבים עבור חברי המפקדה השונים. בכל התקופה הזו נמנעה "רוחמה" מלבקר בפתח-תקוה. כאשר תקפו אותה הגעגועים, נהגה לבקר בבית ההורים בשעות הלילה וחזרה לתל-אביב כעבור מספר שעות.
את התנאים ששררו במשרד בו שכן מטה האצ"ל, מתארת "רוחמה" בעדותה:2
אחד המשרדים היה ברחוב ביאליק 16 במרתף. הכיסוי היה "אימפורט אכספורט" והיו שם ארגזים, חלקם ריקים. הציוד המשרדי היה שולחן מטבח קטן וכסאות בלי משענת. לי לא היה שולחן, ואילתרנו מארגזים שולחן כתיבה. היתה לי מכונת כתיבה קטנה, שניתן היה לטלטל אותה, ועליה כתבתי את כל החומר שקיבלתי מהמפקד (מנחם בגין). היה שם גם חדר קטן, ששימש את הלל חברון ("צבר"), מזכיר המטה, ובו נהגנו לשרוף את כתב היד לאחר סיום ההדפסה. במשרד הזה קיים חיים לנדאו ("אברהם") את הפגישות שלו. עבדתי שם עד לתאונת הדרכים שקרתה לי. בסוף אפריל 1947 נשלחתי למסור הודעה דחופה לשמואל מייטין ("אמנון"), מפקד מחוז חיפה, שהיתה קשורה להתקפה על כלא עכו. העמידו לרשותי מכונית עם נהג, ונסענו לחיפה. בדרך, ליד אבן יהודה, התהפכה המכונית ואני מתחתיה. אגן הירכיים שלי רוסק והוזמן אמבולנס. הנהג רצה לקחת אותי לבית-החולים ביילינסון, אולם מאחר שבית-חולים זה היה שייך לקופת חולים כללית, חששתי שמא שם יזהו אותי ויסגירו אותי למשטרה. על-כן עמדתי על-כך שיעבירו אותי לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב וכך היה. שכבתי שם בשם בדוי ופרופ' מרכוס, שאהד את המחתרת, טיפל בי במסירות רבה. כעבור זמן לא רב, הגיע לבית החולים שוטר בריטי וביקש לקבל ממני עדות בקשר לתאונה. אמרתי לו שאני מרגישה רע מאוד וביקשתי אותו לחזור במועד אחר. בינתיים הגיע חיים לנדאו ("אברהם") וכמובן שסיפרתי לו אודות ביקור השוטר. אברהם המציא לי כתובת מגורים, אותה מסרתי לשוטר כשבא אלי בשנית. כן אמרתי לו שהנהג הוא מכר שלי ואין לי אליו שום טענות. המשטרה ביקרה בכתובת שמסרתי להם ולאחר שדברי אושרו, לא הטרידו אותי עוד מן המשטרה... ביליתי בבית-החולים תקופה ארוכה יחסית, וכדי לא לעורר חשד, היה מספר המבקרים קטן למדי. אימי ביקרה אותי פעם או פעמיים, אולם לעומת זאת נהג אחי הצעיר אריה (שלא היה נתון למעקב של המשטרה) לבקר אותי מדי יום ביומו. למרבה הצער נפל אריה ז"ל בהתקפה על יפו, שנערכה באפריל 1948. כן הרבה לבקרני ד"ר אליעזר מתן ("יואב") שהיה אחראי לטיפול הרפואי בפצועי הארגון.
לאחר שהשבר התאחה, יצאתי מבית החולים אבל עדיין לא יכולתי ללכת על רגלי. באותה תקופה התאכסנתי אצל דוריס ושמואל (מוקי) כץ, ודוריס טיפלה בי במסירות רבה. מספר פעמים בשבוע נהגתי לבקר אצל ד"ר וייזר כדי לקבל טיפול בפיזיותרפיה. ד"ר וייזר נהג לטפל בפצועי הארגון, למרות שלא הזדהה עם האידיאולוגיה של האצ"ל... כאשר התחלתי ללכת ללא עזרה , אומנם בצליעה, חזרתי לדירתי ולעבודתי.

על רחל מאירי כותב מאיר קהאן שהיה מבאי ביתו של מנחם בגין: 3
הקשר הקבוע והרגיל בין המטה לבין המפקד הופקד בידי המקשרת הראשית של המטה רוחמה (רחל מאירי לבית ימיני). היא התברכה בכישרון מיוחד לנוע כצל, הבא והיוצא מבלי לעורר תשומת לב כלשהי. מי ימנה ומי יספור את הקילומטרים הרבים אותם עברה רוחמה שלנו ברגליה המהירות והקלות באותם ימים.
היא ידעה יפה מאוד להשתמש באמצעים שהאופנה העמידה לרשותה של בחורה מסודרת בלבושה. בדרכה לרחוב יהושע בן-נון היתה רוחמה עוטה את פניה במטפחת צבעונית. בידה, ארנק גדול ממנו הזדקרו ה"כידורים" של מחטי סריגה גדולים. התיק היה מלא עד אפס מקום. תפקידו של ה"מטען" היה להסתיר את הדואר של המטה. רוחמה ידעה לחפור בתוך התיק ולהוציא מיד את צרור הניירות שהופקד בידה. חיפוש פתע ברחוב לא יכול היה לגלותם.
אולם עיקר השליחות היתה בעל-פה. בפיה הופקדו כל הסודות של המחתרת. רבים מהם לא נודעו אף למפקדים אחראיים רבים. היא למדה אותם לפי שיטה מקורית, שהיתה כנראה משותפת לכל המקשרות הנחמדות שלנו. אנו רואים אותה בזיכרוננו, זקופת קומה, מרוכזת, כאילו מפשפשת בתוך עצמה, אצבעותיה פרושות והיא סוגרת אותם אחת אחת, במידה שהיא עוברת מעניין לעניין ופעמים קולה נפסק. אז היא מונה בלחש... "זה היה שבע, כעת בא שמונה... שמונה... אה" - ומפיה באה הודעה חדשה.
בימים הראשונים של תפקידה היתה רוחמה מביאה במבוכה קלה את מפקדנו. כיליד פולין האבירית ירש ממורנו ורבנו דרכי נימוס אופייניים לגבי האישה. מאידך היתה רוחמה שלנו - חייל הארגון הצבאי הלאומי - מוסרת לו כבוד צבאי בעמידת "דום".

כעבור זמן מה קבלה מסירת הידיעות צורה פחות רשמית, לנוחיותו של המפקד, אולם רוחמה שמרה תמיד על רשמיות מסוימת והיתה מוסרת את אשר בפיה בעמידה.

לאחר מסירת הדואר והידיעות חיכתה רוחמה לתשובה. היא נהגה להשאיר את המפקד בחדרו והיתה מצטרפת לחברתה של גב' בגין המכינה במטבח את הארוחה. היא התיישבה על השרפרף, פותחת את ארנקה וממעמקיו מופיע גוש צמר עם המסרגות, אחריהם מזדנבים החוטים. היא סופרת את העיניים, מורידה ומעלה אותן. בגורלה נפל אחד התפקידים הקשים ביותר. עליה להיזהר בדרך, לחזור ולבדוק כל פעם בקפדנות האם לא עוקבים אחריה, האחריות הרובצת עליה גוזלת את המנוחה הנפשית. בסריגה היא מוצאת את פורקנה.

רחל יונדוף ("ירדנה")4
רחל לבית ימיני נולדה בפתח-תקוה. היא היתה בת-דודתה הצעירה של רחל מאירי ולשתיהן היה שם זהה (רחל ימיני), עובדה שגרמה לא אחת לבלבול ביניהן. בהשפעת בת-הדודה הבכירה, הצטרפה רחל יונדוף (יחד עם קבוצת בנות) לבית"ר ואחר-כך התגייסו כולן לאצ"ל. בשנת 1946 נשלחה רחל יונדוף ("ירדנה") לקורס "סגנים". הקורס התקיים ברמת-גן והשתתפו בו שלוש בנות: אחת מרמת-גן (נעמי חברון) ושתיים מפתח-תקוה (רחל יונדוף וצפורה יופין-קרליבך). בימי השבוע הגיעו השתיים לשיעורים בתחבורה ציבורית, אולם בשבתות נהגו לצעוד ברגל הלוך ושוב כדי לא לחלל את השבת.

ירדנה היתה המקשרת של בצלאל עמיצור, מפקד מחוז הדרום, ולאחר שבת דודתה נפצעה בתאונת דרכים - מִלְאה את מקומה כמזכירת המטה. היא היתה מקבלת מחיים לנדאו (ראש המטה) את חומר התעמולה שכתב מנחם בגין, מדפיסה אותו במכונת כתיבה ומעבירה לדפוס. באותה תקופה רכש הארגון בית-דפוס משוכלל שהותקן בקומת המרתף של נגרייה שפעלה בנחלת-יצחק (ליד תל-אביב). במשרד גם הונפקו תעודות זהות עבור הבחורים שנאלצו לברוח מן הבולשת. אחת מבנות הארגון (אחותו של יוסף כספי מצפת) עבדה במשרד העלייה הממשלתי ונהגה "לסחוב" משם טפסים מקוריים, אותם היה צורך למלא כדי לקבל תעודת זהות. בטפסים היתה ירדנה כותבת באנגלית את כל הפרטים האישיים ואחר היו מטביעים בהם את החותמות הדרושות.


רחל יונדוף

חומר התעמולה תורגם גם לאנגלית בפיקוחו של שמואל (מוקי) כץ, והיה מופץ בין הקונסוליות הזרות וכן בקרב העיתונאים הזרים שהיו בארץ. לשם כך הוקם משרד מיוחד ברחוב טשרניחובסקי, שם גם הכינו את התזכירים שנמסרו לחברי ועדות החקירה שביקרו בארץ: תחילה הוועדה האנגלו-אמריקאית ולאחר מכן וועדת החקירה של האו"ם (אונסקופ). הרוח החיה במשרד היתה מזכירתו של מוקי כץ, אתל גרינברג, ששלטה במספר שפות זרות. אתל נולדה ברומניה והיגרה עם משפחתה לארצות-הברית. בשנת 1946 עלתה ארצה והצטרפה למערך ההסברה של האצ"ל. היא ניסחה חומר תעמולה בשפה האנגלית ותקופה קצרה אף שידרה באנגלית בתחנת השידור של הארגון.

בזמן שירדנה שימשה כמזכירת המטה, היא פקדה גם על יחידת בנות בפתח-תקוה, אך העומס היה רב מדי ופשוט לא היו די ימים בשבוע כדי לעשות את הכול, וירדנה נאלצה לוותר על יחידת הבנות.
כאמור, בקורס הסגנים שהתקיים ברמת-גן השתתפה גם נעמי חברון.

נעמי חברון5
נעמי לבית שמרלינג נולדה ברמת-גן בשנת 1928. האבא היה רביזיוניסט ובעקבות האווירה הלאומית ששררה בבית, הצטרפה נעמי בגיל 15 לבית"ר. כעבור שנה התנדבה לאצ"ל וכדי לשמור על חשאיות, עזבה את בית"ר (יש לזכור שבאותם ימים כל מי שהיה חבר בבית"ר נחשד גם בחברות באצ"ל ורבים מהם נעצרו בידי הבריטים). נעמי צורפה ליחידה של בנות ומפקדן, הלל חברון, היה לימים בעלה.


נעמי חברון

על פעילותה בארגון מספרת נעמי:
גרנו בבית מבודד עם חצר גדולה ובה עצי פרי. כשהייתי מפקדת הוטל על הבנות שלי להשתתף בהדבקת כרוזים. את הדבק בשלתי בצריף שהיה בחצר והשתמשתי בדוד הכביסה של אימא. אחר העברתי את הדבק לפחים וחילקתי לבנות, שיצאו זוגות זוגות כדי להדביק את הכרוזים על קירות הבתים ברחבי רמת-גן, כאשר האחת מחזיקה בכרוזים והשנייה מורחת את הדבק על הקיר. בנוסף לתפקידי כמפקדת כיתה, טיפלתי גם בפצועים ששוכנו בביתו של יואל פרידלר בגבעתיים. תקופה קצרה גרתי בראשן-לציון, שם פגשתי את בלהה אפרת שהיתה מפקדת הסניף. באחד הלילות השתתפתי בהנחת מוקש דרכים בכביש תל-אביב - ירושלים. אותו זמן הכריזו הבריטים על עוצר בדרכים הבינעירוניות ורק מכוניות צבאיות הורשו לנוע על הכביש. הנחנו את המוקש בצד הדרך וחיכינו בפרדס בין העצים והנה מגיעה מכונית צבאית קטנה. לחצנו על המתג והמוקש התפוצץ אולם המכונית לא נפגעה, היא רק הגדילה את המהירות שלה כתוצאה מן ההדף.
במאי 1948 יצאתי עם היחידה שלי לבסיס הבנות שהוקם בקריית-אונו במטרה לארגן ולהכין את הבנות לקראת גיוסן לצה"ל. לאחר פרשת "אלטלנה" פורק הבסיס והצטרפתי לגדוד 35 שהתארגן בכפר-יונה והיה מורכב מאנשי האצ"ל.

בכיתתה של נעמי חברון בגימנסיה תלפיות למדה גם מרים תעסה-גלזר. למרות שהשתיים היו חברות טובות, לא ידעה נעמי שגם מרים היתה חברת האצ"ל.

מרים גלזר6
מרים לבית תעסה נולדה בתימן ובשנת 1934, בגיל 5 עלתה עם משפחתה ארצה. המשפחה השתקעה בתל-אביב ומרים נשלחה ללמוד בבית-הספר לבנות "תלפיות", שהיה בית-ספר דתי וכלל גם כיתות המשך. בהיותה בכיתה השישית של הגימנסיה, הצטרפה מרים לארגון ההגנה, אולם כעבור חצי שנה, עברה לאצ"ל. בשלב הראשון היתה בחת"ם (חיל תעמולה מהפכני) ועסקה בתעמולה וגיוס חברים חדשים לארגון ומאוחר יותר צורפה לח"ק (חיל הקרב) והשתתפה בניסיון להחרים כסף מבנק ברקליס ברחוב אלנבי בתל-אביב. תפקידה היה להעביר את הכסף, אולם ברגע מסוים הגיע פתחיה שמיר (ששימש סגן מפקד המחוז) ואמר: "אתם חופשים. הפעולה נכשלה". מרים השתתפה, יחד עם חניכיה, בהתקפה על יפו ותפקידן היה לשהות בבית-החולים פרויד ולעזור בטיפול בפצועים הרבים שהגיעו מן החזית.
כשהגיעה האונייה "אלטלנה" שלחו אותנו לכפר-ויתקין. השתתפנו בפירוק הנשק מן האונייה ובערב התחילו לירות עלינו. מן היריות נפצעו בחורים ולא היה לנו אפילו מים לתת להם, אז הלכנו לים והבאנו משם מים. למחרת היום לקחו אותנו בשבי, עם הידיים מורמות, ופירקו אותנו מנשקנו.


מרים גלזר

באותה עת היתה מרים תלמידה בסמינר למורים ע"ש לוינסקי, וכשהיתה בשנה השנייה ללימודיה, קראה לה המנהלת ואמרה: "את מורה בישראל לא תהי" ומרים סולקה מהסמינר.
לאחר פירוק האצ"ל נקראה מרים ללמד בחוות הנוער ע"ש יוהנה ז'בוטינסקי בבאר-יעקב ותוך כדי כך השלימה את לימודיה בסמינר למורים ואחר למדה באוניברסיטה מקרא והיסטוריה. 25 שנים לימדה בחוות הנוער בבאר-יעקב ואחר עברה ללמד בסמינר למורים. בשנת 1981 נבחרה לכנסת ה-10 מטעם "הליכוד" וכיהנה כסגן שר החינוך. בכנסת ה-11 נתמנתה ליו"ר ועדת קליטה ועלייה.


השידור הראשון של תחנת הרדיו המחתרתית "קול ציון הלוחמת" היה, כזכור, ב-9 במרס 1939. הקריינית הראשונה היתה אסתר אסתר רזיאל-נאור, שהתמידה בשידורים עד ה-2 במרס 1944, יום בו נתפס המשדר בביתה והוחרם על-ידי המשטרה. אסתר נעצרה, כאמור, ונשלחה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם, בעוד הבעל, יהודה נאור, בילה בבתי-הסוהר השונים בארץ ולבסוף נשלח למחנה המעצר באפריקה ושוחרר לאחר ארבע שנים עם הקמתה של מדינת ישראל. בעקבות המעצרים ותפיסת המשדר, חלה הפסקה ממושכת בשידורים, שהתחדשו רק ב-12 במרס 1946 ונמשכו עד פירוק האצ"ל בשנת 1948. הציוד השתכלל ועוצמת השידורים, שהתקיימו פעמיים בשבוע, הלכה וגברה. גם אמצעי הביטחון תוגברו והמשטרה לא הצליחה לתפוס את המשדר אפילו פעם אחת. את השידורים היו מבצעים מדירות שונות, אחת מהן היתה דירתם של רגינה ויוסף שיטרית.

רגינה שיטרית
רגינה לבית שיבי נולדה ביוון ובשנת 1936, בהיותה בת 11, עלתה ארצה עם משפחתה. בגיל צעיר הצטרפה לבית"ר ובשנת 1942 היתה לחברה באצ"ל. בבית"ר פגשה את יוסף שיטרית, ובשנת 1944 נענתה לחיזוריו והזוג הצעיר בא בברית הנישואין. כעבור שנה נולדה בִּיתם והם עברו להתגורר ברחוב השוק 28 בתל-אביב בקומה השלישית, כאשר מעליהם גג רחב וגדול. עד מהרה הפך הבית למקום מפגש לחברי המחתרת, בעוד המטבח


רגינה שיטרית

המרווח שימש אולפן לשידורי "קול ציון הלוחמת". על הגג הותקנה אנטנה יציבה, וחצי שעה לפני השידור היו מביאים במזוודה את המשדר הנייד. מסביב לשולחן העגול ישבו שני קריינים, ביד אחת המיקרופון ובשנייה - הדפים שהכילו את תוכן השידור. בכל אותה עת עסקה רגינה בשמירה ועם סיום השידור נהגה לעכב את הקריינים לארוחת ערב צנועה. גם הוריה, שגרו אִתם בדירה, עזרו בשמירה ובאירוח עובדי התחנה.

כמה ימים לפני השידור, היו מופעים מעל קירות הבתים כרוזים ובהם פרטים על אורך הגל והמועד המדויק של השידורים.



כל שידור החל במילים:

קול ציון הלוחמת
קול ציון המשתחררת
תחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי

בארץ-ישראל


והיה מסתיים בשריקת השורה משיר בית"ר: למות או לכבוש את ההר

השידורים הכילו את הודעות המפקדה וכן דיון בענייני דיומא. לאחר מכן היו מדפיסים את תוכן השידורים ומפיצים אותם ככרוזים. מספר לא קטן של בנות שימשו קרייניות והריהן לפי סדר הא"ב:

שרה יכין8
שרה לבית טאוב נולדה ברומניה ובהיותה בת שש עלתה עם משפחתה ארצה. בגיל צעיר הצטרפה לבית"ר על-פי ההמלצה של אבא, שהיה רביזיוניסט. בבית"ר השפיעה עליה רבות המפקדת שרה הר-אבן לבית בן-אדרת, שלימים מונתה לאחראית על קן בית"ר בירושלים וזאת בנוסף לתפקידה כמפקדת באצ"ל. שרה הר-אבן החדירה בלב חניכיה את האהבה לארץ-ישראל ואת ההדר הבית"רי. היא הקפידה מאוד על סדר וניקיון ומאידך עזרה לחניכיה ושמשה להם כאימא טובה. ואכן הידידות בין המפקדת והחניכים נשמרה עשרות בשנים. ב-5 באוגוסט 1947 הוכרזה בית"ר כארגון בלתי חוקי ומפקדי הקן הירושלמי, וביניהם שרה הר-אבן, עזבו את העיר מחשש מאסר. שרה הר-אבן הפכה להיות "פליטה" בתל-אביב וחזרה לירושלים רק בדצמבר 1947.


שרה יכין

לאחר מספר שנים בבית"ר הצטרפה שרה יכין לאצ"ל, ובין היתר עסקה בהעברת ארוחות חמות שבִשלה האימא עבור אסירי המחתרת. האוכל היה מועבר בכלים מיוחדים והידית, שהיתה חלולה, שימשה "תא דואר" לאסירים. בגיל 17 עזבה המשפחה את ירושלים ועברה לתל-אביב. שרה צורפה לצוות של תחנת השידור החשאית וניתן לה הכינוי "צילה".
לראשונה הופניתי לדירת ד"ר גורביץ ברחוב המלך ג'ורג' 33. מפקדי הישיר הראשון היה משה (מוסקה) שטיין, ממנו הייתי מקבלת את החומר רגעים ספורים לפני השידור. ללא כל הכנה מקצועית הייתי קוראת את הכתוב, בשיתוף עם עוד קריין או קריינית. מאוחר יותר השתלבתי בתוכניות המיוחדות במסגרת "קול ציון הלוחמת לנוער", שהתקיימו בימי שישי אחר הצוהריים.
לאחר קום המדינה נִשאה ליצחק יכין (צלליכין) ממפקדי האצ"ל.

שולמית כצנלסון
שולמית נולדה בירושלים למשפחה רביזיוניסטית ודודה, יוסף כצנלסון, היה ממייסדי האצ"ל. אחיה שמואל, לימים שר המשפטים במדינת ישראל, נעצר על-ידי הבריטים ונשלח למחנה המעצר באפריקה. עם פרוץ מאורעות-הדמים לאחר החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, "נתקעה" שולמית בתל-אביב. היא נתקבלה כמורה בבית-ספר תיכון בו לימדה גם אסתר רזיאל-נאור, שהציעה לה להצטרף כקריינית ב"קול ציון הלוחמת". על יומה הראשון כקריינית מספרת שולמית: 9


שולמית כצנלסון (משמאל) בקבלת פנים לגולי קניה

צעדנו אל הבית ממול השער האחורי של "גן מאיר". הלב התרונן, משהו מעניין צפוי לי הערב. ניגשנו לכניסה השנייה של הבית, עלינו שתי קומות, ארבע דפיקות קלות בדלת ומעבר לה נשמעה השאלה: "לאן?" התשובה "לקונצרט". הדלת נפתחה קצת בחריקה ונכנסנו ישר לסלון המרווח. מעבר לדלת זכוכית נראה חדר קטן ובו שולחן ושני כיסאות, מזוודה קשורה בשתי רצועות חומות ותיק שחור - על השולחן. בצד - כורסה ולידה ספה.

נכנסנו לחדר הקטן. התיישבנו על הספה ושותפי פתח בהסבר קצר ותמציתי: "תפתחי את התיק השחור ושם תמצאי כמה ניירות מודפסים. תקראי אותם פעם לעצמך בלחש, תחזרי שנית בקול יותר חזק ותמתיני עד לבואו של הטכנאי, אברהם ה"יקה". הוא ידריך אותך כיצד לפתוח ולסגור את המיקרופון, ומתי להתחיל לקרוא את הטקסט. תשתדלי להקריא למיקרופון בזווית של 45 מעלות מלמעלה ולא קרוב מדי לפייה. עליך לדלג על שיבושים ולא לחזור על הטקסט מחדש. לקרוא ללא התרגשות יתירה, בקול טבעי, בהגייה ברורה של כל מילה - ולשים לב לסימנים שלי".
"אבל הרי אינני יודעת בכלל להתייחס למיקרופון, מעולם לא החזקתי מכשיר כזה בידי, אולי אתבלבל. שמא תדגים לי כיצד מתחילים?"
"אין צורך בכך" - השיב. "הרי תמיד מתחילים בפעם ראשונה. תנסי, תרכשי ניסיון ותצליחי! זכרי: את משדרת ב'קול ציון הלוחמת', מדברת דברי-אמת לעם, לנוער, גם לאויב הבריטי ואף ליריבינו היהודים. דברי בתקיפות אך ללא התנשאות, בביטחון אך ללא יומרנות, בקצב אך ללא מונוטוניות, בהתלהבות אך ללא רגשנות. לא לבלוע מילים, אסור להוסיף או לגרוע מילה, פסיק או נקודה. ללא סימני קריאה. אין להשתעל. לשבת בנוחות, להקריא בקול צלול ולהמתין לסימן שאסמן בידי. היי מוכנה!"

לחדר נכנס הטכנאי - אברהם ה"יקה". ללא היכרות אישית וללא גינוני נימוס, ניגש למזוודה, הוריד את הרצועות, פתח והוציא את האביזרים הטמונים בה, הרכיבם, חיבר את ה"שטקר" לנקודת החשמל הקרובה, הציב את רגל המיקרופון על השולחן, חיבר את הפייה למוט ואמר: "בעוד שמונה דקות יתחיל השידור. כשארים את כפתור המיקרופון ואסמן לך בשתי אצבעות, תתחילי לקרוא את שם התחנה. בהצלחה!"
עם פתיחת השידורים לנוער, צורפה שולמית למערכת ושילבה בשידורים תסכיתים ודברי ספרות, מלווים במוסיקה קלסית ששודרה מתקליטים.

דבורה ליפשיץ10
דבורה לבית שניידרמן נולדה בגליציה ובשנת 1935, בהיותה בת 12 עלתה המשפחה ארצה, ומתוך חמשת הילדים, נשארו שניים בפולין ונִספו בשואה; האחד שהיה בגיל צבא ולא הורשה לעזוב את המדינה והשני שהיה נשוי. בארץ הצטרפה לבית"ר ומאוחר יותר - לאצ"ל. האב יעקב-ישראל היה ממעריציו של זאב ז'בוטינסקי והאימא שושנה סייעה ככל יכולתה למחתרת. שני אחיה, צבי ואברהם, היו חברי לח"י, נעצרו והוגלו לאפריקה, והאחות הבכירה היתה בפלמ"ח. לאחר שסיימה את הסמינר למורות "תלפיות", עבדה דבורה כגננת ברמת-גן, ובמקביל שימשה קריינית ב"קול ציון הלוחמת". באחד הבקרים היא זומנה אל ד"ר רימלט ששימש מנהל מחלקת החינוך העירוני. פתח ד"ר רימלט ואמר: "דומני ששמעתי את קולך הנעים בשידורי האצ"ל - נכון? יישר כוחך!"

לאחר מעצר שני אחיה, החלה המשטרה לבקר בבית ודבורה קיבלה הוראה לעזוב את ביתה ואף קיבלה תעודת זהות חדשה בשם דבורה יעקבי (על שם האב יעקב שנפטר בגיל צעיר). דבורה נאלצה להפסיק לשדר ורק לאחר הפסקה ארוכה חזרה להיות קריינית. היא נהנתה במיוחד לעבוד ב"קול ציון הלוחמת לנוער" יחד עם אסתר רזיאל-נאור ושולמית כצנלסון.
לקראת צאת הבריטים את הארץ, נתמנתה דבורה למפקדת כל הבנות במחוז תל-אביב. בזמן ההתקפה על יפו היא נקראה לבית החולים פרויד ונתבקשה לשמש מזכירתו של מנחם בגין. מספרת דבורה:


דבורה ליפשיץ

באחד הימים הודיעו לי שנגמרו הכדורים בחזית יפו. ניגשת אל המפקד, הצדעתי לו ואמרתי: "החברה אומרים שאין להם כדורים". תשובתו היתה: "מה אני יכול לעשות? תפני בבקשה לאחראי על האפסנאות". וכך אכן עשיתי והכדורים נשלחו לחזית.

לאחר קום המדינה, נשלחה דבורה לארגנטינה כשליחה של בית"ר ולאחר מכן נסעה לארצות-הברית, שם השלימה תואר שני בפסיכולוגיה. בארצות-הברית גם נישאה לד"ר ישראל ליפשיץ שנשלח מן הארץ כדי לנהל שם את אגודת של"ח (שיקום לוחמי חופש). בשנת 1978 הוזמנה על-ידי ד"ר אלי תבין (שעמד בראש המחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית) כדי להקים מדור לגיל הרך בגולה.
דבורה ליפשיץ פרסמה מאמרים רבים, בעיקר בנושא הכשרת מורים, וכן כתבה מספר ספרים באותו תחום. בשנת 1998 קיבלה את פרס החינוך מאת עיריית תל-אביב על תרומתה לקידום החינוך בגיל הרך.

חנה רום11
חנה לבית חרוש נולדה בעיר העתיקה בירושלים ולאחר שמשפחתה עברה לתל-אביב, הצטרפה בשנת 1946 לאצ"ל. לאחר שהשתתפה בקורס "סגנים", נשלחה לירושלים כדי לעבור מבחן קול אצל שמואל תמיר (שמלבד עיסוקיו באצ"ל, עבד כקריין בתחנת השידור המנדטורית).
כעבור שבוע חזרתי לתל-אביב והופניתי לתחנה ששכנה בדירתה של אסתר לוטן ברחוב טשרניחובסקי. התרגשתי מאוד בתפקידי כקריינית.
בתוך חמישה חודשים נדדתי לפחות בשישה מקומות שונים שמהם שידרנו בתל-אביב, עד אשר הייתי בת-בית בכל הדירות שאירחו את "קול ציון הלוחמת".
לאחר מספר חודשים של קריינות, ביקשה חנה לעבור לח"ק והשתתפה במערכה על יפו ועל רמלה. לאחר מלחמת העצמאות נִשאה לירחמיאל רום שהיה מפקד בכיר בארגון. היא השתלמה באוניברסיטת בר-אילן ועבודת המחקר שעשתה בנושא: היישוב היהודי ביפו, זיכה אותה בתואר דוקטור.

בינה שופט12
בינה לבית אורבך נולדה בתל-אביב ולמדה בבית-הספר לבנות "תלפיות". בהמלצת אביה הצטרפה בגיל צעיר לבית"ר וכעבור זמן קצר היתה חברת האצ"ל לכל דבר. במשך שנתיים היתה בינה קשורה לתחנת השידור המחתרתית. מעניין לציין כי הוריה ואחיה צבי לא זיהו את קולה כקריינית, רק בעלה (בשנת 1946 נישאה לבנימין שופט) ידע ואף העיר לה על טיב השידור.


בינה שופט

על פי רוב הייתי משדרת יחידה. באחד השידורים כשהחזקתי במיקרופון, התחשמלתי והתעלפתי. רק הודות לטכנאי נמנע אסון. אגב, המשכתי בקריינות גם לאחר שהייתי בהריון עם בתי גאולה.
בבית משפחת שופט נערכו ישיבות של מפקדי מחוז תל-אביב וכן התכנס שם מטה הארגון. בזמן הישיבות נאלצו בני הזוג להסתלק מן הבית והיתה זו הזדמנות נאותה לבקר באחד מבתי הקולנוע בעיר.

רות שניידר13
רות לבית אוליצקי נולדה בתל-אביב למשפחה רביזיוניסטית - האב, אלכסנדר אוליצקי, מהנדס ממקימי תל-אביב והאימא, חנה לנדאו-אוליצקי הציירת. בשנת 1940, בגיל 10, הצטרפה רות לבית"ר וכעבור ארבע שנים היתה לחברת האצ"ל. במשך ארבע שנים שמשה רות, בהפסקות, כקריינית בתחנת השידור "קול ציון הלוחמת". עם פרוץ הקרבות של מלחמת העצמאות, השתתפה רות בהגנת תל-אביב מפני התקפות ערביי יפו. באחד הימים, בעת ששימשה כמפקדת האבטחה על תחנת השידור של האצ"ל בת-אביב, נעצרה רות בידי חיילים בריטים ולקחה בשבי יחד עם אחד הלוחמים, אולם כעבור מספר שעות שוחררו השניים. לאחר מכן לקחה רות חלק פעיל בקרב על יפו כלוחמת וכמפקדת, בעוד אימהּ, חנה אוליצקי, ארגנה בביתה מטבח בו בשלה ארוחות ללוחמים.


רות שניידר מובלת למעצר על-ידי חיילים בריטים

לאחר השרות הצבאי, סיימה רות את לימודיה בסמינר למורים ע"ש לוינסקי והקדישה את חייה לחינוך. היא התנדבה ללמד במושב עולים קטן בגליל שנקרא תחילה "נחלת שלמה" (על שם שלמה בן-יוסף) ולאחר מכן הוסב שמו לחוסן, ובשנת 1956 נקראה לנהל את בית-הספר שהוקם בכפר הנוער על-שם דוד רזיאל בהרצליה.
נישאה לאיש האצ"ל רם שניידר.
כן יש לציין את הקרייינית דרור סודיט ואת המקשרות רבקה בן-מאיר, שרה וסרצוג, רחל מאירי וציפורה קסל וכמובן את אסתר רזיאל-נאור שזכתה לתואר "אם הקרייניות".
תחנת השידור של הארגון פעלה באזור תל-אביב, שהיה המחוז הגדול ביותר בארץ. כמזכירת המחוז שמשה מאז 1946 זהבה פרלמוטר.

זהבה פרלמוטר
זהבה לבית טייכנר נולדה בגרמניה בשנת 1927. האב העריץ את ז'בוטינסקי ושנה לאחר עליית היטלר לשלטון, עלתה המשפחה ארצה והשתקעה בתל-אביב. בארץ היו החיים קשים מאוד; האב התפרנס מעבודות מזדמנות והאם הלכה לעבוד במשק בית. לאחר שזהבה סיימה את לימודיה בבית-הספר היסודי נאלצה לצאת לעבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. ביום עבדה בליטוש יהלומים ובערב התכוננה לבחינות הבגרות. בהשפעת האווירה הלאומית בבית, הצטרפה זהבה בשנת 1942 לבית"ר וכעבור שנה התנדבה לשרת באצ"ל. עד מהרה עברה קורס סגנים ובשנת 1946 נתמנתה לשמש מזכירת מחוז תל-אביב (מפקד המחוז היה יוסף לוי "עוזי" וסגנו - פתחיה שמיר). על עבודתה זו מספרת זהבה: 14


זהבה פרלמוטר
לא היה זה כמו עבודת מזכירה שיושבת ליד שולחן וכותבת מכתבים. לפני הפגישה עם פתחיה שמיר (נהגתי להיפגש אתו בכל יום במקום אחר) הייתי אוספת את המכתבים ממפקדי הפלוגות ומביאה אותם אל פתחיה. לאחר מכן הייתי רוכבת על האופניים הביתה, שם הדפסתי את התשובות על מכונת כתיבה קטנה, וחילקתי את הדואר במקומות שונים (לא באותם מקומות שמהם אספתי את הדואר בבוקר). ברצוני להוסיף שהיתה לנו כרטיסיה של כל חברי האצ"ל במחוז תל-אביב והשמות היו כתובים בכתב סתרים. היו לי שני קודים שונים: האחד לשמות והשני לכתובות. את הכרטיסייה הייתי מחביאה בעליית גג בשכונת פלורנטין בתוך מקרר. הדופן של התא שבו היו מאכסנים את הקרח היתה מתפרקת ושם הייתי מכניסה את הכרטיסייה. בנוסף לזאת היה לי מקום מסתור בארון הלילה שלי שהיו לו דפנות כפולים. בין יתר התפקידים שלי טיפלתי גם בבחורים שברחו מכלא עכו; דאגתי להם למקומות לינה ונתתי להם כסף למחיה.
בתקופת הסזון נקראתי יום אחד מהעבודה וכשהגעתי הביתה ראיתי את אבא עומד על המרפסת וחייל בריטי מאיים עליו עם טומיגאן. המשטרה חיפשה בכל הבית אולם לא מצאה דבר, ואני הסתלקתי משם ומאז התאכסנתי בכל מיני מקומות ולעיתים אף לנתי עם חברים וחברות על שפת הים.

בנוסף לתפקידה של זהבה כמזכירת המחוז, היא שמשה גם מפקדת גונדה (מחלקה). בתחילת מלחמת העצמאות השתתפה בעמדות שבגבול יפו, בשכונת שפירא ובשכונת שבזי. כאשר החלה ההתקפה על יפו, פנתה לפתחיה שמיר וביקשה להישלח לחזית: "אני לא יכולה להישאר בעורף כאשר החיילים שלי נלחמים בחזית". פתחיה לא יכול היה לעמוד בהפצרותיה, וזהבה השתתפה בקרב על יפו כלוחמת לכל דבר.

לאחר פירוק האצ"ל התגייסה זהבה לצה"ל ועברה, יחד עם מספר מפקדות, קורס מ"כים. עם סיום הקורס היא נשלחה יחד עם נעמי שפירא למחנה הח"ן בראש-פינה, ולאחר שנודע למפקדת המחנה עברן של השתיים, שלחה אותן לחלסה (היום קריית-שמונה) עם מכתב לאחראית על המקום בו נאמר: "אני מעבירה אליך שתי מפקדות מן האצ"ל, תחזיקי אותם ביד קשה". לאחר שנודע להן תוכן המכתב, התייצבו בפני המפקדת החדשה מבלי למסור לה את המכתב. בעוד הן מסתובבות במחנה, ניגש אליהם רס"ר בשם ג'ף שדיבר אנגלית (הוא היה ממתנדבי חו"ל) והציע להם להצטרף אליו, באומרו: "בואו אתי ואין לכן ממה לפחד". השתיים עלו על משאית שהסיעה אותן למקום בו הקימו יחידת פשיטה חדשה. כאשר הבנות צורפו ליחידה, אמר להן ג'ף: "אל תדאגו, לא תהיינה פה טבחיות". ואכן זהבה ונעמי היו חלק אורגני של היחידה, ולאחר שעברו אימונים קשים, השתתפו יחד עם הבנים בכיבוש הגליל. לפני סיום השירות, סיפר להן ג'ף ואמר:
אני הייתי חבר של פיטר ברגסון (הלל קוק, שהיה נציג האצ"ל בארצות-הברית) ואני מכיר את כל ההיסטוריה שלכם עם ההגנה. כאשר ביקשתי ממפקדת המחנה בחלסה מועמדים ליחידה, אמרה לי: "יש פה שתי מפקדות מן האצ"ל, קח אותן להיות אצלך טבחיות", אולם אני עשיתי מכן חיילות ולא טבחיות.

לאחר השחרור מצה"ל נישאה זהבה ונולדו לה שלושה בנים. במלחמת יום כיפור נפל הבן הבכור, שהיה כבר נשוי. לאחר מות הבן חזרה זהבה ללימודים ועבדה כמורה בחינוך מיוחד. בנוסף לזאת מרבה זהבה להיפגש עם הורים שכולים ולעודד אותם.