האצ"ל מתאושש מן הסזון

הוצאתם של חברי הפלמ"ח מן הערים לא הביאו את הסזון לסיומו המלא. הפגיעות בלוחמי האצ"ל לא פסקו וגם ההסגרות לבריטים נמשכו. יתר-על-כן, עכשיו לאחר שתמה מלחמת-העולם השנייה, שוב לא היה אפשר להתלונן על האצ"ל שפעילותו פוגעת במאמץ המלחמתי ובכל זאת לא חדלה שנאת האחים הנוראה.
ב-14 במאי 1945, יצאה חוליה של האצ"ל לפוצץ את צינור הנפט האנגלו-עיראקי שהזרים נפט מכירכור שבעיראק לבתי-הזיקוק שבחיפה. תחנתה הראשונה של חולייה זו היתה בכפר חסידים, שם הועמס חומר-הנפץ על המשאית. דבר הפעולה נודע, כמסתבר, למפקדי ההגנה וכך קרה שקבוצת נוטרים המתינה ללוחמי האצ"ל בכפר חסידים ועצרה אותם. הנוטרים לא שכחו לערוך חיפוש במשאית ולהחרים את חומר-הנפץ. אבל דריכותם לא היתה מספקת. עובדה היא שהנהג חמק מן המעצר, יצא במרוצה לכיוון המשאית, התניע אותה במהירות והסתלק מן המקום. יתר אנשי החולייה (שלמה דולה, יעקב-סיקא אהרוני, שמעון שכטר ופנינה בג'יו-שוחט) נכפתו בידיהם והועברו לקיבוץ יגור. הם הוחזקו במשך שלושה ימים, כשידיהם כפותות ועיניהם מכוסות. הבחורים הוכו שוב ושוב ונחקרו אגב המכות. לאחר מכן הסגירום אנשי ההגנה לידי המשטרה הבריטית. כעבור שנים, סיפר חיים גורי, כי: 1
"בשבת אחת, בהיותו קצין תורן ביגור, הגיע קצין המודיעין של נפת זבולון, בחור מגודל ומתולתל, ואמר כי הגיעו ידיעות שלמחרת היום מתכוונים אנשי אצ"ל לפוצץ כנסייה על הר-הכרמל, שעה שיהיו בה קצינים בריטיים רמי מעלה ומשפחותיהם. אותו קצין הודיע, שאם יבוצע פיצוץ זה וייעשה טבח בבריטים, עלולה לצמוח שואה והוא מבקש לשלוח חמישה בחורים שיתפסו את אנשי האצ"ל. גורי כינס קבוצת צעירים, פנה אל רגש האחריות הלאומית שלהם והסביר, כי הכוונה היא למנוע רצח חפים מפשע. עוד לפני ששקלו הללו אם יסכימו לפעולה, ביקש את 'מילת הכבוד' של קצין המודיעין, כי אנשי האצ"ל שייתפסו לא יוסגרו לבריטים. הבחור הבטיח. לפנות בוקר נתפסו שלושה צעירים וצעירה מאצ"ל וגורי זוכר איך שכבו על בטנם עקודים: ידיהם כפותות לאחור. לבסוף הוסגרו כולם לבריטים".

מובן שקצין המודיעין של נפת זבולון הסתבך בשקר גס כשטען כאילו האצ"ל זמם לפוצץ כנסייה על יושביה. האצ"ל מעולם לא פוצץ שום כנסייה ואיש מאנשיו לא העלה שום רעיון כזה. קצין המודיעין האמור בדה את העלילה הזאת בחששו שאנשי הפלמ"ח יסרבו לתפוס את לוחמי האצ"ל ולהסגירם לבריטים, סתם כך.
חמישה ימים לאחר מכן, נשלחו שני חברי אצ"ל חיפאים, יעקב נחושתן וחיים קונוורטי, להעביר שק עם חומר-נפץ, שהיה מוחבא בכפר אתא בביתו של נהג אגד בשם ברקוביץ. השניים, שעלו זה מקרוב מבולגריה והעברית עדיין לא היתה שגורה בפיהם, הגיעו למקום, קיבלו את השק ושמו פעמיהם לתחנת האוטובוס, כדי לשוב לחיפה. שני אנשים (אחד מהם, שהיה לבוש מדי נוטרים, החזיק רובה בידו) עצרו אותם בדרכם ושאלו לתכולת השק. נחושתן, ששליטתו בעברית היתה טובה במקצת מזו של חברו, ענה כי הם נשלחו להביא את השק, אבל אינם יודעים מה יש בו. בינתיים הצטרפו לחבורה עוד שלושה אנשים, השק נפתח ונבדק, ונחושתן וקונוורטי הצטוו להיכנס לאחד הבתים. כעבור כמה שעות, הגיעה משאית מכוסה בברזנט והשניים, כפותים בידיהם ומטפחות קשורות לעיניהם, הועלו עליה והוסעו לקבוצת כפר-המכבי. לאחר שנחקרו שם הוסגרו לידי המשטרה הבריטית. הבריטים תבעו מהמסגיר להעיד במפורש כי ראה את שני אנשי האצ"ל מחזיקים בשק שהכיל חומר-נפץ, אבל זה סירב למסור עדות כזו, משום שחשש מנקמת האצ"ל. לאחר שהודיע לבריטים שאינו מוכן לשתף אתם פעולה, נעצר ונשפט לשלושה חודשי מאסר, על-פי החוק לשעת חירום. נחושתן וקונוורטי לא הגיעו כלל לבית-המשפט. בשל סירובו של המסגיר להעיד, ויתרו הבריטים על ההליך הזה והטיסום למחנה-המעצר באפריקה. הם שוחררו רק לאחר הקמת המדינה.
מעצרו של איש ההגנה, הועלה בפגישה בין טדי קולק לבין א"פ ג'יילס, המפקח הכללי של המשטרה הבריטית. בפרוטוקול של אותה פגישה נאמר, בין השאר: 2
האיש מכפר אתא, שעזר למשטרה, דרכנו, לעצור מספר אנשי אצ"ל, נעצר יחד איתם ונשפט על פי חוקי החירום לשלושה חודשי מעצר ... המפקח הכללי ציין כי למרות שאיש ההגנה עזר באופן פעיל, הוא סירב למסור למשטרה את כל האינפורמציה שהיתה בידיו. תשובתו של קולק היתה : אני ידעתי את העובדה הזו, אולם הרי זה רק טבעי כי האיש יפחד מנקמת האצ"ל. ולכן מיד לאחר המעצר, הצעתי למשטרה לעשות כל מאמץ על מנת להשיג ממנו את כל האינפורמציה הנוספת ולהעמייד אותה לרשות המשטרה ... מאחר וישנם אנשים נוספים המוכנים למסור ידיעות על האצ"ל, הם עלולים להירתע מלעשות זאת, אם ידעו כי הם עלולים להיעצר על-ידי המשטרה. על כן אני מבקש הבטחה כי מקרים כאלה לא יישנו בעתיד. על כך ענה המפקח הכללי כי הוא האיש שמנהל את המשטרה והוא אינו מוכן שמישהו יאמר לו כיצד לבצע את עבודתו, וכי יעצור כל אדם לכל תקופה שימצא לנחוץ, כדי להוציא ממנו אינפורמציה וכי אינו מוכן לתת הבטחות כפי שביקשתי ... בעניין אחר אמר המפקח הכללי כי ביקש מספר פעמים בעבר להסגיר לידיו את לבשטיין [יעקב אליאב], אולם הדבר לא נעשה. הוא ציין כי שמע במו אוזניו מד"ר ג'וזף שלבשטיין קיבל מחסה על-ידי ההגנה. והנה הסוכנות היהודית באה להתאונן על חוסר שיתוף-פעולה, בעוד זהו סוג שיתוף הפעולה שהסוכנות מראה ...

הספיח האחרון של הסזון, היה הסגרתו של דב אפרת ("יהושפט") לבולשת הבריטית בספטמבר 1945, בעיצומו של המשא-ומתן בין ההגנה לבין האצ"ל ולח"י על הקמת תנועת המרי העברי. לש"י נודע מפי אחד ממודיעיו שעבד באצ"ל עבור ההגנה, כי אפרת (ששימש מפקד מחוז ירושלים של האצ"ל) עומד לקיים פגישה בכניסה למלון סאן-רֶמו בקרן הרחובות שטראוס והנביאים. הידיעה הועברה לבולשת, אשר הציבה במקום מארב של שוטרים בלבוש אזרחי. אלה תפסו את אפרת לאחר שסיים את הפגישה, הכניסוהו בכוח למכונית סמוכה והביאוהו למשרדי הבולשת. שם נחקר ארוכות, ובמהלך החקירה נמצא בידיו פתק לקבלת חבילה מחברת המוניות "עתיד". בחבילה עצמה נמצאו 200 נפצים, ששימשו עילה להעמדתו והרשעתו לשבע שנות מאסר.

האצ"ל ספג מכות קשות, אולם יצא מן הסזון מחוזק מבחינה מוסרית. הבלגתו של האצ"ל הקנתה לו תדמית ציבורית של קורבן על לא עוול בכפו, והאצבע המאשימה של דעת הקהל הופנתה כלפי מנהיגי היישוב היהודי בארץ. בצד הנזק נרשמו פגיעות חומריות כבדות. ההגנה הצליחה לאתר מחסן נשק מרכזי בפתח-תקוה ולהוציאו ממנו שלושה טונות חומר-נפץ, אקדחים ותחמושת. אנשיה גם רוקנו את כל המחסנים שהיו לאצ"ל בחיפה ובמקומות אחרים. השתלטות אנשי הפלמ"ח על משרדי "מס חזית ישראל", פגעה במשאבים הכספיים, וזאת בשעה שהצורך לתמוך בלוחמים שנאלצו לעזוב את בתיהם ואת מקום-העבודה שלהם הלך וגבר.
אבל חמורה מכול הדברים האלה היתה ההסגרה לבולשת הבריטית. בסך-הכול נמסרו לבריטים כאלף איש, ביניהם מפקדים בכירים במקומות שונים בארץ. מבין חמשת חברי המפקדה הארצית, שלושה הוסגרו לבולשת ורק שניים - המפקד מנחם בגין ואיתן לבני, ששימש קצין המבצעים, נותרו חופשיים. עשרות רבות נחטפו, הוסעו למקומות מעצר בקיבוצים, נחקרו שם וחלקם אף עונו. למרות כל זאת, פקד בגין על אנשיו להבליג ולא להגיב. מדיניות זו אף פורסמה ברבים תחת הכותרת "לא תהיה מלחמת אחים". בגין הסביר ללוחמיו כי לא ירחק היום וגם ההגנה תצטרף למעגל המלחמה בשלטון הבריטי, ולכן יש לעשות כל מאמץ כדי למנוע מלחמת אחים, ולחכות בסבלנות לרגע ההתפכחות של ראשי המוסדות הלאומיים. בין המפקדים ובשורות, ניטשו ויכוחים סוערים, ומרבית החברים צִדדו בתגובה חריפה נגד ההגנה, אולם המשמעת העצמית, שהיתה משמעת מתוך הכרה, גברה על היצר הטבעי להשיב מלחמה שערה. הבלגתו של האצ"ל, שמנעה מלחמת אחים, כאמור, הגבירה את אהדת הציבור אליו.
"
ואכן יצא האצ"ל ממשבר הסזון כשהילת אחריות לאומית עוטרת אותו".

כותב יהודה באואר, ההיסטוריון ואיש הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, בספרו "דיפלומטיה ומחתרת". העובדה ששנה לאחר תחילת הסזון, קמה תנועת המרי העברי, שימשה כהוכחה חותכת לכך.
את מקום אלה שנעצרו או נחטפו, מלאו צעירים, שלא היו מוכרים לש"י. השורות התמלאו במגויסים חדשים והקונספרציה הועמקה. למפקדה צורפו מפקדים חדשים, אשר מילאו את תפקידי העצורים. גם מחסני הנשק החלו להתמלא מחדש וחיל הקרב (הח"ק) היה מוכן להמשיך ולהכות בבריטים.
באמצע מאי 1945, יצא האצ"ל למבצע ארצי ראשון, שסימן את ההתאוששות מן הסזון. מרגמות מתוצרת בית הוצבו מול מטרות בריטיות ברחבי הארץ: בירושלים - מול מלון המלך דוד וכן מול בית-הדפוס הממשלתי; בתל-אביב - מול בניין הבולשת ביפו וכן מול מחנה הצבא הבריטי בשרונה (הקרייה של היום); וכן בחיפה ובכפר ויתקין. נוסף לכך, חובלו עמודי הטלפון והטלגרף במקומות שונים בארץ. לרוע המזל קרה הבלתי-צפוי לחלוטין מהבחינה המטאורולוגית ולאחר הטמנת המרגמות ירד על ארץ-ישראל גשם של מאי, שהרטיב את מנגנוני ההפעלה. למחרת היום נודע להגנה, באמצעות מודיע באצ"ל, דבר הטמנת המרגמות שכוונו אל מול מלון המלך דוד. ההגנה העבירה את המיידע הזה לבולשת הבריטית וכוחות מוגברים של שוטרים גילו את המרגמות ופירקו אותן בשלום. בעניין זה התפרסם ב-10.8.1946 בעיתון הלונדוני The New Statement and Nation מכתב למערכת בחתימתו של טדי קולק וזה לשונו:



בנאומו בפרלמנט ביום חמישי, 1.8.46, הכחיש שר המושבות, מר הול, את הערותיו הנכונות של מר קרוסמן וקבע כי לא הסוכנות היהודית אף לא ההגנה עזרו למשטרה בגילוי המרגמות שהוטמנו אל מול מלון המלך דוד. האמת יכולה להיראות מן הציטוט מתוך העיתון "פלסטין פוסט":
"המפקח הכללי של המשטרה מבקש להביע את הערכתו לקצין המכס הערבי ולחבר הקהילה היהודית, אשר סיפקו מידע שהוביל לגילויין של שתי סוללות של מרגמות בירושלים ב-12 וב-13 ביוני 1945"
אני הוא "חבר הקהילה היהודית" אליו התכוון המפקח הכללי. אני קיבלתי את המידע בקשר למרגמות בתפקידי כקצין הקשר של הסוכנות היהודית, שפעלה בעקביות במלחמתה נגד הטרור, לבין השלטונות הבריטיים, ואני הוא שהעברתי את המידע הזה בדרך הרגילה.
נכונים דבריו של מר קרוסמן, שבתחילה הועבר על-יָדי לבולשת רק מידע כללי בדבר המרגמות שכוונו נגד מלון המלך דוד, וכן נגד בניינים אחרים של הממשלה, וכי מגלי המוקשים של המשטרה והצבא לא היו מסוגלים לגלות את המיקום המדויק של המרגמות. רק מאוחר יותר נמצאה במקרה אחת מסוללות המרגמות על-ידי ערבי. המרגמה השנייה נמצאה אך ורק לאחר שקיבלתי מידע נוסף והעברתי אותו לשלטונות. היו גם מקרים נוספים שבהם השלטונות הוזהרו על-ידינו בקשר לכוונות לפוצץ את מלון המלך דוד.


חידוש המגעים בין האצ"ל ולח"י

עם חידוש הפעולות נגד השלטון הבריטי, שב והתעורר מחדש הצורך לתיאום בין האצ"ל ולח"י. במגעים בין שני הארגונים, נקבע הסדר קבוע שיגביר את שיתוף הפעולה וימנע תקלות והתנגשויות בלתי רצויות. במסגרתו הוקמה "מועצה פוליטית", שנועדה לקבוע את מועדי הפעולות, את אופיין ומהותן. חברי המועצה היו - שני נציגים של האצ"ל (מ' בגין וח' לנדאו) ושני נציגים של לח"י (נ' פרידמן-ילין וי' שמיר). לצִדם הוקם צוות תכנון משותף, שטיפל בכול הקשור בביצוע הפעולות. גם צוות זה היה מורכב מארבעה - שני נציגי אצ"ל (א' לבני וב' עמיצור) ושניים מלח"י (י' אליאב וש' פוזנר).
במקביל, התנהלו שיחות על איחוד שתי המחתרות, שלא עלו יפה. עיקר הקושי לא היה פוליטי אלא פסיכולוגי, ונבע ממשקעי העבר. במגמה להתגבר על כך ולהביא לקירוב הלבבות, הוחלט לנסות שיתוף-פעולה מבצעי, בתקווה שאחוות הלוחמים תשפיע גם על הצמרת הפוליטית. כיעד ראשון לפעולה משותפת בין שני הארגונים, נבחרו שני גשרים של מסילת הברזל ליד הכפר הערבי יִבנה (לא הרחק מרחובות). ב-23 ביולי 1945 יצאו מרחובות 26 לוחמים, שליש מהם אנשי לח"י והיתר אנשי אצ"ל, במטרה לפוצץ את הגשרים הללו. מפקד הפעולה היה יהושע ויינשטיין מהאצ"ל, וסגנו שימש יעקב בנאי מלח"י. כותב השורות האלה זכה להימנות על משתתפי המבצע ועודנו רואה לנגד עיניו את המסדר בטרם יציאה ואת ההתרגשות שתקפה את הנוכחים לשמע דבריו של איתן לבני. "היציאה המשותפת לקרב", אמר איתן, "תביא בסופו של דבר לאיחוד מלא בין שני הארגונים". ואכן, מכאן ואילך התהדקו היחסים והדבר התבטא בפעולות משותפות נוספות נגד מוקדים חשובים של השלטון המנדטורי, אולם אלה נעשו כבר במסגרתה של "תנועת המרי העברי".

הערות:


1. עיתון "הארץ" מיום 1.12.1961.
2. אצ"מ, 25/560 S.