האצ"ל מכריז על המרד

באפריל 1942 הגיע ארצה מנחם בגין, מי ששימש עם פרוץ מלחמת-העולם כנציב בית"ר בפולין. בגין, שנמלט מפני הנאצים לווילנה, נעצר שם בידי הבולשת הסובייטית ונידון לשמונה שנות מאסר באזור הארקטי. לאחר ששוחרר ממחנה המעצר, הצטרף בגין לצבא פולין החופשית (בפיקודו של הגנרל אנדרס) והגיע עמו למזרח התיכון. הוא הוזמן להצטרף למפקדת האצ"ל, אולם סירב לעשות זאת כל זמן שלבש מדים פולניים.
בדצמבר 1943, פקע הסירוב ובגין, ששוחרר מצבא אנדרס, נתמנה למפקדו של "הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל". הוא הקים לצידו מפקדה שכללה מלבדו את אריה בן-אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לוי. בישיבתה הראשונה החליטה מפקדה זו לחדש את המלחמה בשלטון הבריטי בארץ, שלא לקבל עוד את מרותה של המפלגה הרוויזיוניסטית ולקבוע בעצמה את דרכו המדינית של הארגון.
ב-1 בפברואר 1944, הכריז האצ"ל על מרד בשלטון הבריטי בארץ. בכרוז שהופץ ברחבי הארץ והודבק על קירות הבתים, נאמר בו בין השאר: 1

אל העם העברי היושב בציון!

אנו עומדים בשלב האחרון של המלחמה. אנו עומדים בפני ההכרעה ההיסטורית של גורלנו לדורות.
שביתת הנשק, אשר הוכרזה בראשית המלחמה, הופרה על-ידי השלטון הבריטי. שליטי הארץ לא התחשבו לא בלויאליות, לא בוויתורים ולא בקורבנות; הם הגשימו ומגשימים את מגמתם: חיסול הציונות הממלכתית ...
נסיק את המסקנות ללא חת. אין עוד שביתת-נשק בין העם והנוער העברי לבין האדמיניסטרציה הבריטית בארץ-ישראל, המסגירה את אחינו בידי היטלר. מלחמה לעם בשלטון הזה, מלחמה עד הסוף ...
זו דרישתנו:
השלטון יימסר מיד בידי ממשלה עברית זמנית ...
הקמת הממשלה העברית והגשמת ותוכניתה - זוהי הדרך היחידה להצלת עמנו, להצלת קיומנו וכבודנו ...
עברים!
הנוער הלוחם לא יירתע מפני קורבנות וייסורים, דם וסבל. הוא לא ייכנע ולא ינוח, כל עוד לא יחדש את ימינו כקדם, כל עוד לא יבטיח לעמנו מולדת, חרות, כבוד, לחם, צדק ומשפט ...


הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל


כשבועיים לאחר הכרזת המרד, הותקפו משרדי העלייה של ממשלת המנדט בירושלים, בתל-אביב ובחיפה. בסוף החודש הותקפו משרדי מס ההכנסה, וגם הפעם בוצעה ההתקפה בשלוש הערים הגדולות בעת ובעונה אחת. לא עברו ימים רבים, ויחידות הח"ק (חיל הקרב) של האצ"ל יצאו שוב לפעולה. הפעם בוצעה התקפה משולבת על משרדי הבולשת הבריטית במגרש הרוסים בירושלים, ביפו ובחיפה.
אם פיצוץ משרדי העלייה ומס-ההכנסה לא עורר הד רב, לא כך היה לגבי ההתקפה על מרכזי הבולשת, שהיתה נועזת מאוד ופגעה במרכז העצבים של השלטון הבריטי בארץ. בירושלים נתקלו המתקיפים בהתנגדות, ומחילופי היריות נהרג אשר בנזימן ("אבשלום") וכן הקצין הבריטי סקוט.
כשבועיים לאחר פיצוץ משרדי העלייה, קיימה הנהלת הסוכנות היהודית דיון ראשון בדבר האמצעים שיש לנקוט נגד ארגוני המחתרת. משתתפי הדיון שמעו כי ממשלת המנדט אינה מסתפקת בגינויים שפורסמו מטעם הסוכנות היהודית, אלא דורשת שיתוף-פעולה מלא, שיכלול גם מסירת אינפורמציה על חברי האצ"ל ולח"י. הם דחו את הדרישה הזאת בגלל חששם מהסגרה הדדית.
עם גבור פעולות ההתקפה נגד השלטון הבריטי בארץ, גברו בקרב מנהיגי היישוב הקולות שקראו לנקיטת אמצעים נגד המחתרת העברית.
בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית שהתקיימה ב-2 באפריל 1944 הוחלט בין היתר:

א. הסברה נגד מעשי שתי הכנופיות כמזיקים למלחמתנו הפוליטית
    ומסוכנים לשלום היישוב.
ב. על היישוב והתנועה הציונית לבודד את הכנופיות ואת התומכים
    בהן.
ג. בהתנגדות למעשי הכנופיות יש להימנע מתגובות העלולות לגרור
    אחריהן בהכרח מלחמת אזרחים פנימית או הסגרה הדדית
    למשטרה.
ד. אולם יש למנוע סחיטת כספים והטלת אימים ע"י הכנופיות הללו,
    ואם הם ישתמשו לשם כך בכוח, להעמיד נגדם - בדלית ברירה -
    כוח, ובכל האמצעים למנוע מהם מלהשתלט על היישוב.
ה. אין איש ביישוב רשאי להתעלם ממעשי הרצח או מניסיון לרצח,
    ועל כל אחד שנמצא במקום למנוע התנקשות ולתפוס את
    הרוצחים.
ו. יש לדאוג למנוע בכוח יהודי ובאמצעים יהודיים את מעשי
    הכנופיות.
    [...]

באותה ישיבה עמד בן-גוריון על ההבדלים בין האצ"ל ולח"י:
...קיימות שתי קבוצות: האחת קבוצת שטרן, קטנה מאוד, שאין מאחוריה מפלגה. הם בחורים קנאים המנהלים את מלחמתם לפי שעה רק כלפי חוץ ותוכניתם היא לגרש את ה'כובש' ולהשאיר את ארץ-ישראל ליהודים ולערבים. התעמולה שלהם מסוכנת. בחורים אלה מוכנים להרוג וגם להיהרג. מספרם לא רב ואין להם תומכים בישוב.
לעומת זאת קיימת קבוצה שנייה בשם אצ"ל, שמאחוריה עומדת מפלגה שרק לפני שלושה שבועות הודיעו בוועד הלאומי שהם אחראים למעשי הטרור ורק עתה מסתלקים מאחריות זו. אנשי קבוצה זאת אינם רק אידיאליסטים ... עובדה מעציבה היא שלאנשי אצ"ל יש אוהדים בישוב לא מתוך אהדה פוליטית, אלא סוציאלית, כי רואים בהם נשק נגד ה'שמאל'. יש גם בבולשת קצינים התומכים באנשי אצ"ל. יש להם מהלכים בחוגי השלטון. הם מקבלים רשיונות יציאה מן הארץ וכו', כי השלטון רוצה לגדל כוח נגדנו.

בן-גוריון ראה באצ"ל יריב קשה בעל עורף פוליטי, בפרט בקרב המפלגה הרוויזיוניסטית והחוגים האזרחיים. הוא עצמו נחשב אז לאקטיביסט והתבטא לא פעם שלא יהיה מנוס ממאבק מזוין בבריטים; אולם חשש כי התחזקותו של האצ"ל תחליש את שלטון המפלגות הסוציאליסטיות ביישוב היהודי בארץ. המאבק שהיה עתיד להיפתח במהרה לא ניטש אפוא על הדרך, אלא על השלטון הפנימי. בן-גוריון חשב כי פגיעה באצ"ל תחליש את כוחו ותוריד את קרנו בעיני הציבור היהודי בארץ, והמטרה הזאת הכשירה לדעתו את כל האמצעים. ההתנגדות לשיתוף-פעולה עם הבריטים לא היתה עקרונית אלא פרקטית. ויעידו על כך דבריו לנציב העליון: "...האיש שיש לו ידיעה חושש למסור אותה, מפני שאין לו ביטחון שהיא לא תגיע לידי הרוצח".
כשבוע לאחר הישיבה הנזכרת של הנהלת הסוכנות היהודית, כינס אליהו גולומב מסיבת עיתונאים ואמר בין היתר:
היישוב העברי בארץ צריך לנסות בכוחו המוסרי לשים קץ לתופעות הטרוריסטיות של שתי קבוצות תועות. יש לאמץ ולעודד את היישוב שלא יתן להם תמיכה, לנדות את העושים מעשיהם על דעת עצמם, בלי סמכות ציבורית, וייתכן שדבר זה יועיל למניעתם. אנו צריכים להיות מעוניינים שלא נגיע למלחמת אחים, אם כי אין להניח שלא יגררו אותנו לכך. יש לגדור את הדרך בפני מעשים מופקרים.

בעוד הסוכנות היהודית מגנה את מעשי" הפורשים", המשיכו לוחמי האצ"ל בהתקפותיהם נגד שלטון המנדט הבריטי בארץ. בחודש מאי פשטה יחידה של האצ"ל על תחנת השידור ברמאללה; ביולי הותקף ופוצץ המטה המחוזי של הבולשת בירושלים; באוגוסט הותקפו שלוש תחנות משטרה עירוניות באזור תל-אביב במטרה ל"החרים" נשק , ובמוצאי יום-הכיפורים, הגיעה שעתם של ארבע תחנות משטרה מבוצרות ברחבי הארץ.
מספטמבר ואילך קיימה הנהלת הסוכנות היהודית מספר ישיבות שהוקדשו, רובן ככולן, לאמצעים שיש לנקוט נגד האצ"ל ולח"י כדי להפסיק את פעולותיהם נגד ממשלת המנדט. בין המתנגדים לנקיטת אמצעים חריפים, ובמיוחד לשיתוף-פעולה עם הממשלה, בלטו הרב פישמן (מימון) ויצחק גרינבוים. הרב פישמן אמר, בין היתר, כי "הוא אינו יכול לקבל את ההנחה שהצעירים האלה הם כולם פושעים וחטאים, כל עוד לא נחקרו הדברים". גרינבוים הסביר כי "אין אנו יכולים לעקור את הרע הזה; אנו יכולים רק למסור אותם לשלטון והם יעשו אתנו חסד ויאסרו אותם, או לא יאסרו אותם". אולם הרוב קיבל את סיכומו של בן-גוריון, שכלל שתי הצעות ברורות:

א. להודיע גלויות שלא נסבול עוד את מעשי הטרור, ולקרוא ליישוב
להתנגד להם.
ב. לגייס את כוחותינו לביעור הרע.

בעקבות החלטות אלו פנו ראשי הסוכנות היהודית אל מנהיגי המפלגה הרוויזיוניסטית, כדי שיפעילו את השפעתם על האצ"ל, ופנייה זו הולידה מספר פגישות בין ראשי הצ"ח (ההסתדרות הציונית החדשה) לבין מפקדים בכירים של האצ"ל. הפגישה החשובה ביותר היתה בין ד"ר אריה אלטמן (שעמד בראש הצ"ח בארץ ובעולם והיה מנהיג המפלגה הרוויזיוניסטית לאחר מותו של ז'בוטינסקי) לבין בגין. בפגישה זו השתתף גם שלמה לוי (לב-עמי) שהיה ראש המטה של מפקדת האצ"ל. ד"ר אלטמן סיפר להם על הלחצים שהופעלו עליו כדי שיפעיל את השפעתו על האצ"ל ויביא להפסקת הפעולות נגד הבריטים, וגם ציין כי לדעתו יש למתן את ההתקפות נגד הבריטים. הוא לא דיבר על הפסקתם המוחלטת, מחשש שעמדה כזו תידחה בו במקום. הוא הוסיף כי יש לנצל יותר את הדרכים הדיפלומטיות. "לאט ומעט", זו היתה הסיסמה שתבע ביחס לפעולות האצ"ל . בגין סקר את המצב הפוליטי באזור ובעולם והסביר כי הדרך היחידה שנותרה היא מלחמה בשלטון הזר עד לסילוקו מן הארץ. יתר-על-כן, בגין אף הציע לראשי הצ"ח לרדת למחתרת ולהצטרף למלחמתו של האצ"ל. 2

הערות:



1. יצחק אלפסי, האצ"ל, אוסף מקורות ומסמכים, ג', עמוד 172.
2. ראיון המחבר עם שלמה לב-עמי.