שמעתי שהיה הרב משבח מאוד התפילה של רבי מנדלי, שבא מקהילת קודש ציקונאונקי להפטר מהרב קודם נסיעתו ושבת שם, ונתעכב שם ערך חמישים ימים, כי ביום רביעי בא בעת התפילה שהתפלל הרב תפילת המנחה, והעגלה עם הסוסים של רבי מנדלי עומדים, ולא נשאו כלום מהעגלה, ואני הייתי מלמד בעיר הנ"ל, והייתה דרך רחוקה ונשתהיתי לבוא, וכשבאתי ושאלתי לאנשיו למה אין נושאים מהעגלה, והשיבו שאינו רוצה להתאכסן אצל הרב, כי הרב רוצה להתפלל לפני התיבה, והוא גם כן רוצה להתפלל לפני התיבה, על כן רוצה שיתנו לו אכסניה סמוך לרב שיוכל להתראות עם הרב, ולא נתנו לו להתפלל כי הוא עישן עדיין הלולקע, וגם בבית שמתפללין בו לא היו מניחין לו להתפלל, בכדי שיהיה לרבי מנדלי מנין.

וכשגמר הרב תפילתו יצא עם המניין שלו מן הבית, ונכנס רבי מנדלי עמנו להתפלל לפני התיבה, ועמד במקום אחר כדין, והתפלל מנחה. ואחר שגמר תפילתו ישב סמוך למקומו וכרך התפילין, ונכנס הרב ונתן לו שלום, ושאל אותו מפני מה אין מסלקים הדברים מן העגלה, והשיב ולא השיב, והיה מגמגם בתשובתו, כי לא דיבר שתיים עשרה שנים רק על פי כתב, וכשדיבר היה תופס הדיבור ומתיישב טרם שהוציא הדיבר מפיו, ובפרט שזה לא מדרך ארץ להשיב תשובה כזו. והיה מגמגם ולא שמע ממנו שום תשובה, עד שלא יכולתי לסבול, אף שהייתי בוש מאוד מהרב, אף על פי כן הוכרחתי לומר: מחמת התפילה שצריכין רום מעלתו להתפלל לפני התיבה תפילת מנחה ובשבת, וגם הוא צריך להתפלל. ענה הרב: בשביל זה אין עיכוב, במקום שאין אנשים השתדל להיות איש.

אחרי זה צווה להכניס החפצים מן העגלה, והניח לו את בית התבודדותו וישב בסוכה, והיה עת קור. והוא בא ביום רביעי ונסע ביום שני, והרב ישב בסוכה קרה והניח לו את הבית הקטן שמתפללין בו והיה לן שם, והרב זכרונו לברכה לא ישן שם מעולם. וכשנסע בא רבי דוד מקהילת קודש ליניץ, כי היה חושב לנסוע לארץ הקודש וקודם רצה להתראות עם רבי מנדיל, ולא מצא אותו בקהילת קודש נמרוב, ולן רבי דוד אצל הרב.

ושמעתי שהיה משבח הרב את תפילת רבי מנדלי מאוד, ואמר בזו הלשון: גם אני נעשה כאיש המון עם, ושכחתי דרך התפילה והם הזכירו אותי דרך התפילה. ואמר בלשון רבים עליו ועל רבי פרידל, כי רבי פרידל התפלל אצל הרב קודם ביאת רבי מנדלי ביום שני בבוקר לפני התיבה. ואמר בזה הלשון: כשהם אומרים ברוך הוא הראיתם רבי פרידל בעל הבית מברוד איך תפילתו הולך.

וגם שמעתי שפעם אחת הניח להתפלל תפילת שבת לרבי פינחס מקוריץ בקהילת קודש פולנאה. ואמר הרב דקהילתנו כשסיפרתי לו המעשה תמה מאוד ואמר: שמעתי ממנו שהיה אומר לעולם אתחרט שעזבתי להם התפילה ועל רבי מנדלי שהיה בעת ההיא בן שלושים ושש שנים והרב היה קרוב לשישים שנה ואפשר יותר, ותראו איך היו הצדיקים הראשונים מתנהגים בהכנעה גדולה כזו.

ושמעתי שהיה רבי מנדלי קובל על הרב על הכבוד שעושין לו, כי שמעתי בקהילת קודש קונסטונטין ישן הלכו כל העיר לקראתו, ואמר להרב שהכבוד כמשא כבד עלי, והשיב לו הרב שהבעל שם טוב היה תמיד מתפלל שידברו עליו דברי גנות, ואמר רבי מנדלי שעלה במחשבתו גם כן עצה כזו.

פעם אחת שמעתי מרבי נחמן מהורדנקע שאמר: כשהייתי חסיד גדול הלכתי בכל יום למקווה קרה, שבדור זה לא יוכל לסבול שום אדם מקווה כזו. וכשבאתי לביתי ומצאתי המקווה חם מאוד עד שכמעט בערו הכתלים ולא הרגשתי החמימות לערך שעה, ואף על פי כן לא הייתי יכול לפטור מן מחשבות זרות עד שהוכרחתי לחכמת הבעל שם טוב.

ושמעתי מפי רבי מנדיל מבאר שאמר: בימי נעורי בעת התלהבות בשעת התפילה עלה במחשבתי: איך מלא לבי להתפלל לפני השם יתברך מוכלל מפשעים, ושבר ליבי בקרבי. והיה כך זמן רב, ולא יכולתי להפטר ממחשבה זו, כי נדמה לי שהיא מחשבה טובה. ואחר כך חשבתי בלבי: למה לא נופלת מחשבה זו במוחי ובלבי כשאשב לאכול אצל הקערה, אז דחיתי מחשבה זו.

שמעתי בבית הרב בקהילת קודש נמרוב מפי רבי משה ששמע מן המוכיח.
מעשה שחלם המוכיח שלמדו אותו דרשה, והיה זוכר קצת דברים וסיפר לבעל שם טוב. אמר לו: אמור לי קצת דברים שזכרת. ואמר לו הבעל שם טוב לדרוש בתחילה בביתו מן הספר, ואחר כך היה יודע לדרוש היטב. וציווה אותי הבעל שם טוב ליסע לקהילת קודש למברג כאשר ציוו לי בחלום, וציווה לו הבעל שם טוב לדרוש דווקא בבית הכנסת הגדול ולהתאכסן בית פרנס החודש. ושמתי פעמי לנסוע, ודרשתי בכל המקומות.

פעם אחת דרשתי בעיר אחת והייתה נובעת תורתי כמעיין המתגבר, והיה שם נגיד אחד מקהילת קודש למברג ושמע הדרשה והוטבה בעיניו מאוד, ודרשה זו שכחתי. ונסעתי לעיר ובתוך כך בא הנגיד הנ"ל וגער עליהם, ואמר: אני שמעתי שהוא דרשן גדול, ושבקו אותי.

וכשבאתי לקהילת קודש למברג לפני בית פרנס החודש לא היה פרנס החודש בביתו, ורציתי להתאכסן שם ולא הניח לי משרת הבית, ואמר: בכאן המנהג להתאכסן בבית הקהל, ששם מתאכסנים כל הדרשנים. ובתוך כך בא פרנס החודש וראה שדחק את עצמו להתאכסן בביתו דווקא, אמר: בכאן אין נוהגים להתאכסן אצל פרנס החודש אך מחמת שאתם רוצים דווקא אתן להם מקום. ונתן לו בית קטן בחדריו, והניח שם חפציו וישב שם.

ועוד היה היום גדול, ולקח ספר תהילים. ובעל הבית היה עוסק בעסקיו בביתו, וכששמע ממנו אמירת תהילים הוטבה בעיניו מאוד ונשא חן בעיניו. ונכנס אצלו ושאל אותו באיזה בית הכנסת רוצה לדרוש. ואמר בבית הכנסת הגדול. והשיב לו: בכאן אין המנהג לדרוש כן, כי בתחילה דורשים בקלויז ואחר כך בבית המדרש הגדול, וכשהוטב בעיני אנשי העיר אז דורש בבית הכנסת הגדול. והוא אמר: לא כי אני רוצה לדרוש בבית הכנסת הגדול תחילה דיקא. ואמר פרנס החודש: מקודם צריך להשיג הרשאה מהרב דקהילתנו. ובתוך כך בא הנגיד ששמע אותו בעיר אחרת ואמר לפרנס החודש שהוא דרשן גדול. אמר פרנס החודש למוכיח: אתראה עם הרב שיניח אתכם לדרוש בבית הכנסת.

ולמוכיח לא היו מלבושי כבוד, רק קפטין אחד. ושאל פרנס החודש אותו: באיזה מלבושים אתם רוצים לילך לבית הכנסת לדרוש? ואמר: אין לי רק זה המלבוש הקפטין הלז, אם אתם רוצים להשאיל לי מלבושים אלבש אותם. ותכף הוציא פרנס החודש מן התיבה שלו זופיצע וטוזליק שלו של צמר. אמר: אני אין לובש מלבושי צמר. והוציא לו בגדי משי ולבש.

והלך פרנס החודש לרב ובקש ממנו הרשאה למוכיח. אמר הרב: ידרוש, ואני אלך גם כן לשמוע הדרשה. ובקש לשמש שיודיע לו כשילך לדרוש. ותכף כשהלך המוכיח לדרוש, הודיע השמש להרב, ורץ הרב לבית הכנסת, והוטבה הדרשה בעיניהם מאוד.

לאחר תפילת ערבית ביקש הרב מהמוכיח שיהיה אורח שלו. אמר: אין אני ברשות עצמי. הלך הרב למקומו של פרנס החודש ובקש ממנו שיהיה אורח שלו, ולא יכול להעז פני הרב והניח לו האורח.
שאל הרב אותו: האתם תלמיד של הבעל שם טוב ושמכם רבי ליב?
אמר: כן!
ושאל אותו צורת הבעל שם טוב, וצייר בדבריו צורתו. ואמר: כן!
שאל המוכיח את הרב: מהיכן אתם יודעים צורתו?
אמר הרב: אני שכבתי מעט לישון קודם המנחה, וראיתי הבעל שם טוב, ואמר: תניחו את תלמידי לדרוש בבית הכנסת הגדול.

ואמר שהיה דודו גדול הדור, וכמדומה לי ששמו רבי אברהם דעם רבי'ס, כי שכחתי שמו. ואני הייתי אצלו בשעת מיתתו ושמעתי שציווה לבנו ואמר: יעמוד איש ויקרא שמו "ישראל בן המיילדת" תדע שהוא אמת ותורתו אמת ותחזיק אותו. והחזיק הרב את המוכיח שלושה שבועות, ובקש ממנו שיגלה לו כל מה שקיבל מהבעל שם טוב. ורצה הרב לנסוע להבעל שם טוב ומת בקרב הימים. ונתנו לו שם שלושים אדומים, ואילו רצה לקבל יותר היה מקבל כשלוש מאות אדומים. ועשו לו בקהילת קודש למברג הנ"ל בגדי שבת לבנים.

ובחזרתו בא לבעל שם טוב לשבת אצלו. ובלילה כשבאו מן התפילה עמד הבעל שם טוב אצל השולחן ואמר "שלום עליכם" דרך הליכה בבית אנה ואנה, וראה המוכיח שהבעל שם טוב פנה לאחוריו אל הפתח והניע ביד, ועלה במחשבתו שהבעל שם טוב עושה לפניו כאילו רואה דבר מה, כי המוכיח נפל בגדלות. כן פנה הבעל שם טוב שתיים או שלוש פעמים, והמוכיח היה ירא לשאול אותו.

ובמוצאי שבת אחר הבדלה היה מנהגו לשכב ולנוח, ועישן לולקע והיה מספר מה שראה בשבת, וסיפר והלך.
ושאל המוכיח: מה הוא שראיתי שפנה רום מעלתו באמירת "שלום עליכם" פניכם שתים או שלוש פעמים?
אמר לו הבעל שם טוב: הסמך-מם רצה לחטוף אותך מביתי, וגערתי בו, והתפללתי בעדך באמירת שמונה עשרה, וכשבא שנית אמרתי לו: יהיה לו עונש אבל אל תיקח אותו מידי.

וכן היה, בנסיעתו לביתו חלה הוא ובני ביתו, והיה לבעל שם טוב טרחה גדולה עד שהבריא הוא ובני ביתו, ושכח כל הדרשות. ואמר המוכיח שהיה לו כמה הרפתקאות ועבודה רבה עד שיוכל שוב לדרוש.

עיקר המעשה שמעתי מפי רבי משה, חתן אחות הרב דקהילת קודש פולנאה, ושמע מפי המוכיח עצמו בקהילת קודש נמרוב, וגם מרבי יוסף בן רבי משה מקהילת קודש פולנאה שמעתי כמה נוסחאות בזה המעשה. אבל פעם אחת שבת אצל הרב דקהילתנו רבי דוד מגיד מישרים דקהילת קודש טולטשין, שהיה נכד של הצדיק רבי דוד פורקעס, וסיפר לי מעשה:

איש אחד הוליך בנו משוגע להבעל שם טוב. כשהגיע פרסה אחת סמוך לעיר נתחזק המשוגע ועשה עצמו כמת. והביא אותו אביו לעיר לקבור, והניח אותו בבית הכנסת של נשים. והבעל שם טוב אמר לסופר: אנחנו מוכרחים היום להכות מת אחד. וכשהביאו את המת אמר לסופר: קח ערקתא דמסאני (רצועה) עבה, ולך לבית הכנסת, וגרש משם החברה קדישא. וציווה להכות אותו, והכה אותו ולא קם ולא זע. וציווה הבעל שם טוב שיניחו אותו בבית אחד ויסגרו את הבית וישמרו אותו עד חג הפסח. והיה עד הפסח שלושה שבועות.

ובליל פסח ציווה שיושיבו אותו לשולחן ויסמכו אותו בכרים עד שיוכל לישב, ויעמידו לו איש אחד שייתן לו בפיו כל מה שהם עושים, הן אכילה והן שתייה, וישמרו אותו שלא יברח, וכאשר יברח יהיה קשה למצוא אותו. ובכוס שלישי לא היה יכול לסבול, וקפץ ודילג מן הבית וברח. ויבקשו אותו מעת לעת עד שמצאו אותו, וריפא אותו.

מעשה עלילה דקהילת קודש פובליטש, וברח הרב דקהילת קודש קארושטישאב הנקרא בשמו רבי דוד, ורצה לברוח עד מדינות וולחאי. כי כל אנשים חשובים אשר סביבותיהם היו מפחדים שלא יעלילו גם עליהם. וכשבא לקהילת קודש מז'בוז' עיכב אותו הבעל שם טוב, וכמה פעמים אמר הבעל שם טוב שינצלו.

ואחר כך כשנהרגו, באה איגרת לרבי דוד הנ"ל איך שעשו להם עינויים קשים ומרים לכל אחד ואחד, ובא עם האיגרת להבעל שם טוב ונתעצב מאוד.
וזה היום היה ערב שבת קודש, והלך למקווה ובכה מאוד, והתפלל תפילת מנחה במרירות גדולה, עד שאנשי סגולתו לא יכלו להרים ראש, ואמרו: אפשר כשיתחיל לקבל שבת יקבל מתוך שמחה, והוא התפלל קבלת שבת וערבית גם כן במרירות לב, וקידש על היין בבכי, ונטל ידיו וישב אל השולחן, והלך לחדר לישון שם, והשתטח לארץ ושכב עד בוש. ובני ביתו והאורחים המתינו עד שהתחיל הנרות להיכבות.
הלכה אשתו ואמרה לו: הנרות יכבו מהרה, והאורחים ממתינים.
אמר לה: יאכלו ויברכו ברכת המזון וילכו.
ואשתו הלכה גם כן לחדר שהבעל שם טוב שם ושכבה על מיטתה.

והבעל שם טוב עדיין שוכב על הארץ בפשוט ידיים ורגלים, ועמד רבי דוד הנ"ל אצל הפתח לראות מה יהיה הסוף. ונתיגע לעמוד, ולקח ספסל וישב אצל הפתח. וכמו חצי לילה שמע שאמר לאשתו: תכסי פנייך. וכרגע האיר החדר, והיה מאיר דרך סדקים. ואמר: ברוך הבא, רבי עקיבא! ורבי דוד הכיר את רבי עקיבא בקולו.

אמר הבעל שם טוב לקדושים: אני גוזר עליכם שתלכו להתנקם מן הצורר המקטרג שקורין שטריגאטאר.
ענו הקדושים ואמרו: אל יצא דבר זה מפיו עוד, ומה שדיברת יבוטל, כי אינו יודע רום מעלתו מכוחכם. כי כאשר רום מעלתו בלבל שבת, נעשה רעש גדול בגן עדן, והיו בורחים מכל היכלות כמפני חרב. וכשבאנו אל היכל עליון מזה, גם שם ברחו, ולא ידעו מפני מה, עד שבאנו למקום גבוה שהם יודעים. צעקו עלינו: מהרו ולכו להשקיט דמעות הבעל שם טוב.
ונספר לרום מעלתו שכל הייסורים שיש לאדם בחיים אינו כקליפת השום נגד הייסורים שסבלנו על קידוש שמו יתברך ויתרומם. והיצר הרע עושה את שלו, ובלבל את מחשבותינו כחוט השערה, אף על פי שדחינו אותו בשתי ידיים, אף על פי כן הוכרחנו לסבול חצי שעה גיהנום, ואחר כך נכנסנו לגן עדן. והתחלנו לטעון שרוצים אנחנו לנקום משונאינו.
והשיב לנו: עדין שעתו קיימת, ואם תרצו לנקום צריכים אתם לקבל על עצמכם גלגול.
ואמרנו: תהילה לאל שמסרנו עצמנו על קידוש השם, והוכרחנו לסבול צער גיהנום, שכל הייסורין הם כקליפת השום נגד אותה חצי שעה גיהנום, ומה יהיה אם נתגלגל שוב בזה העולם, ושמא נתקלקל חס ושלום ולא יהיה לנו תקנה.
על כן טוב לנו שלא לעשות נקמה ולא להתגלגל, על כן בקשתנו מרום מעלתו שיבטל הדבר שאמר.

ושאל הבעל שם טוב אותם: מפני מה הטעו אותי מן השמים ולא גילו לי שמוכרחים אתם להיות קדושים?
והשיבו אליו: אם היו אתם יודעים מזה אזי היה מרבה בתפילה ותבטלו הגזרה, והייתה חס ושלום צרה גדולה מזו, על כן לא הודיעו לרום מעלתו.

ומהרב דקהילתנו שמעתי, שהבעל שם טוב אמר שהבטיחו לו מן השמים שיבטלו הגזירה, אך שדרשן אחד דרש בקהילת קודש ברוד, ועשה לו פרנסה מהשבויים, ועורר מדנים, וגרם שנהרגו השבויים בעוונותינו הרבים.

שמעתי מרבי אהרון דקהילתנו, ששמע מהרב הגאון דקהילת קודש שיפטיפקע, שהייתה בסביבה עגונה אחת שהייתה מחזקת ארענדע (חכירה).
ראה הבעל שם טוב שפעם אחת הייתה מנאפת עם עבד כנעני.
והיו לה שני אחים בשני כפרים, ונתגלה הדבר לאחים והייתה להם בושה, וסברו שתצא חס ושלום מן הכלל. ויעצו עצה שכל אחד ואחד יבקש אותה לכפר שלו, ולעת ערב ילכו שניהם ויעבירו אותה מן העולם, וכן עשו.

ובאותו לילה ישב הבעל שם טוב, ושני נרות דולקים לפניו, ופתאום נכבה נר אחד. והדליק אותו מנר השני, וכרגע נכבה הנר השני והדליק כנ"ל, ושמע קול אומר: רוצח, איך אתה בא לשני נרות! והבין הדבר, ולקח סוס ורכב עליו במרוצה, והגיע לשם, ולא המיתו עדיין אותה, והציל אותה מידם, ונעשית בעלת תשובה גמורה.

מעשה בחנוני אחד בקהילת-קודש מז'בוז' שקורין "גיוואנט שניטער" (סוחר בדים), שנסע לברסלוי ושהה מאוד, והייתה אמו מצטערת מאוד, ואמרה לבעלה שילך לבעל-שם-טוב לשאול עליו היכן הוא. והבעל-שם-טוב לא היה חשוב בעיני בעלה, ולא רצה לילך. ותאלצהו אשתו עד שהוכרח לילך.
ובא אל הבעל-שם-טוב ושחק ואמר: אשתי אמרה שאתם יודעים איזה דברים, על-כן באתי שתאמרו לי היכן בני.
ענה לו: על דברים כאלה אני מסתכל בבית-הכנסת.

ולקח הלולקע והלך לבית-הכנסת ובא ואמר: אני ראיתי אותו שהוא עדיין בברסלוי, והולך בכובע של דייטש. כן היה המנהג שם, כשנגמר המשא-ומתן מחליפים כובעיהם, וזה סימן לגמר המשא-ומתן. ועשה אותו האיש סימן לעצמו לזכור באיזה יום היה המקח.
וכשבא בנו מן הדרך שאל אותו אביו: באיזה יום היה גמר המשא-ומתן?
ואמר לו באותו יום כאשר נרשם אצלו ושהחליפו כובעיהם.
שאל אותו: מפני מה לא שלחת לי אגרת על-פי בי-דואר כפעם בפעם?
אמר לו: מפני שנתרחש לי קונה טוב בדרך ומכרתי לו הסחורה, והוצרכתי להעביר הסחורה לבית הסוחר, ונטיתי מן הדרך שבי-דואר הולך, וקניתי שם סחורה אחרת והלכתי לברסלוי, ועל-ידי זה אחרתי לבוא לביתי.

פעם אחת רצה החנוני לנסוע לקהילת-קודש שדה לבן עם סחורה. ויירא, כי אמרו שיש פוחזים באותו הדרך. ואמרה לו אשתו: שמעתי שהבעל-שם-טוב נוסע, בכן תן לעבדו איזה מתנה שיודיע לך באיזה יום נוסע הבעל-שם-טוב, ותסע עמו בצוותא חדא, ולא יהיה לך פחד. וכן עשה, ונסע עם הבעל-שם-טוב בצוותא חדא.

וכשבאו ליער זה שהפוחזים שם, צווה הבעל-שם-טוב לעבדו שיעמדו לרעות הסוסים, והאיש הזה פחד מאוד, וצווה הבעל-שם-טוב שיעמידו העגלות זו כנגד זו, והבעל-שם-טוב ישב באמצע ופתח ספר הזוהר והסתכל בו. ויצאו הפוחזים מהיער, וכשהתקרבו עליהם רעדה אחזתם וברחו הפוחזים. כשהיו רחוקים מהם, אמרו הפוחזים: נלכה עוד הפעם עליהם. וכשהתקרבו אחזתם עוד רעדה. וכשהתרחקו לא רצו הפוחזים לשוב עוד אליהם, ואמרו: אין זה דבר פשוט.

וכשראה הסוחר המעשה הלז, נפל על צואר הבעל-שם-טוב ונשק אותו ואמר: עתה ידעתי מעלתו של רום-מעלתו!
אמר לו הבעל-שם-טוב: אתה סבור שאתה מכירני, עדין אין מכיר אותי. (וזה המעשה אין עולה על זכרוני ממי שמעתי, וכמדומה לי ששמעתי מהרב דקהילתנו).

פעם אחת נסע הבעל-שם-טוב לקמינקע, וסמוך לעיר שמע כרוז להעביר השוחט דקהילת-קודש הנ"ל, ואמר: אעבירנו ואעמיד לו איזה פרנסה, כי היה זהיר מאוד לקפח פרנסת כל אדם.
וכשבא לבית רבי ברוך, הכין רבי ברוך את עצמו ושחט כמה בהמות, ובהמה אחת נטרפה ותלאה בפרוזדור. והבעל-שם-טוב עשן הלולקע בפרוזדור, ונכנס רבי ברוך לפרוזדור, ואמר לו הבעל-שם-טוב לחתוך חתיכת בשר מן בהמה זו ולצלות בשבילו. וסבר רבי ברוך שאמר כן בדרך שחוק.
ואמר: רום מעלתו לא יאכל מבהמה זו.
ואמר: אני בודאי אאכול ממנה.
וכשראה שאמר באמת, אמר: זו הבהמה טרפה.
אמר לו הבעל-שם-טוב: אבל הבהמה הזאת מבקשת ממני שאאכול ממנה. אמרו נא לי מפני מה נטרפה.
ושלח אחר השוחט ושאל אותו: מפני מה נטרפה הבהמה הזאת?
ואמר לו: יש דעות בפוסקים, יש מכשירין ויש מטריפין.
וצווה שיחתכו חתיכת בשר ויעשו ממנו צלי. וראה הבעל-שם-טוב שהדבר קשה בעיני אנשיו, ואמר שישלחו לקהילת-קודש פולנאה לרבי שמואל מורה-צדק, ויביאו אגרת קודם שתצלה. תכף שלחו ציר רוכב על סוס טוב, ובא ואגרת בידו מן המורה-צדק שהיא כשרה. והעביר את השוחט, ולא רצה להעמיד לו פרנסה.