קובץ 11


התוכן:

[הכל לטובה]
[תפילה בבית בלא נכרים]
[תפילת הרב מפולנאה]
[מצפה לגאולה]
[כסף פסול]
[הצלתו של החוכר]
[הבעש"ט יודע מה יהיה בסוף השנה]
[הבעש"ט מבטיח מקום בגן עדן]
[הבעש"ט אומר את הפשט בתוספות]

[הכל לטובה]

רבי נחמן מהורודנקע היה לו מדה שהיה אומר על כל שראה או שארע לו, אומר 'טוב ולטובה'. והייתה אמונתו חזקה כעמוד של ברזל.
פעם אחת העמידו אנשי חיל בקהילת-קודש מז'בוז' אצל היהודים.
אמר לו הבעל-שם-טוב: התפלל שלא יעמדו אנשי חיל אצל היהודים.
אמר לו: שזה לטובה.
אמר לו הבעל-שם-טוב: כמה יפה שלא הייתה בדורו של המן, שהיית אומר על הגזרה שגם זה טוב. ואין לך מעלה, אלא מה שתלו את המן שהוא גם כן טוב.

פעם אחת נסע רבי נחמן עם הרב דקהילת-קודש פולנאה מקהלת נמרוב לבעל-שם-טוב על שבת. וביום הששי נסעו ופגעו באדון אחד במרכבה גדולה, ונסע גם כן באותו הדרך. והיה נוסע לאט והיו יראים לעבור עליו. והכה הרב את ידיו ואמר: וי! וי! כי אנחנו מחללים את השבת חס ושלום. והיה מצטער בצער גדול. ורבי נחמן אמר שהוא לטובה, ונוסף עוד על צערו.

ובשעה קלה פגעו מחנה גדולה הולכים עם משאות, והשלג היה גדול מאוד, ולא יכלו בשום אופן לעבור עליהם, כי הלכו גם כן בזו הדרך ולא לקראתם. וכשראו הנוכרים עם המשאות את האדון, פנו כולם מן הדרך ועברו את המחנה הנ"ל. ואחר כך באו לפרשת דרכים ונסע האדון לדרכו והם באו בעוד היום גדול. (כל זה שמעתי מהרב דקהילת-קודש פולנאה)

[תפילה בבית בלא נכרים]

ומהרב דקהילתנו שמעתי, שפעם אחת נסע רבי נחמן עם הבעל-שם-טוב, ובאו לכפר אחד, והיה זמן מנחה.
ואמר הבעל-שם-טוב לגבאי: לך לבית וראה אם אפשר להתפלל. ורבי נחמן לקח הכיס של טלית ותפילין והלך לבית.
והגבאי אמר לבעל-שם-טוב: הבית מלא נוכרים.
ואמר הבעל-שם-טוב: לך וקרא לרבי נחמן שישב על העגלה, כי נאחר זמן מנחה.
נכנס הגבאי ומצא אותו מעוטף בטלית ותפילין ומתפלל, ואמר לו הגבאי שיצא, והוא לא שמע. ויצא הגבאי ואמר להבעל-שם-טוב שהוא מעוטף בטלית ותפילין ומתפלל.
אמר הבעל-שם-טוב: בודאי יגרום איזה צרה לנכרים.
ובתוך כך הודלק המבצר, ובאו ריקים וגרשו כל הערלים להציל המבצר ונשאר הבית פנוי. אז הלך הבעל-שם-טוב גם כן להתפלל.

[תפילת הרב מפולנאה]

ראיתי שהרב דקהילת-קודש פולנאה היה ממשמש בתפילין תמיד קודם השמונה-עשרה, ולאחר השמונה-עשרה כשגמר הברכה "המברך את עמו בשלום" היה ממשמש תכף בתפילין. וכתבתי זאת ללמוד ממנו זריזות לעבודת הבורא.
ושמונה-עשרה של קול רם היה תמיד מביט בסדור והיה שומע מהשליח-צבור.

שמעתי מהרב דקהילת-קודש פולנאה, שפעם אחת נסע אל השר דקהילת-קודש רשקוב לאיזה הצטרכות, והתפלל בדרך. וכשהגיע לתפלת "והוא רחום" ביום שני או ביום חמישי, והלביש הצטרכותו כאלו שכינה מתפללת דוגמא צורך זו לפני אלוקי ישראל.
ואחר התפילה חזר לביתו ואמר בגודל ענותנותו: לא הייתי אומר דבר זה, אך מחמת שידעתי שעכשו אין אני במדרגה זו.

[מצפה לגאולה]

שמעתי מהרב דקהילתנו ששמע מרבי יוסף מקמינקע שהבעל-שם-טוב היה מצפה לעלות בסערה כמו אליהו זכור לטוב, והיה מצטער על זה בצער גדול. וסברו בני-ביתו שהוא מצטער על פטירת אשתו, ושאלו אותו, כי ידעו שאין זה מדתו. והשיב, שמצטער על אלו מוחין שמוכרחים לנוח באדמה, כי הייתי מצפה לעלות בסערה, ועכשו שאני פלג גוף אי אפשר, ועל זה אני מצטער.

גם שמעתי: אלו לא יבוא הגואל-צדק במשך ששים שנה מוכרח אני לבוא בזה העולם.

והרב דקהילתנו אמר ששמע מזקנו ששבת אצל הבעל-שם-טוב שבת אחד קודם שבועות שנסתלק בו, ואמר דבר, והיה לו סופר אחד. ואמר הרב שיש לו שני ספקות, ואינו יודע אם אמר בחמש-עשרה שנה או בחמשים שנה, אם בשש-עשרה או בששים. ואני שמעתי מאחרים בפרוש ששים שנה.
ושאלתי את רבי אהרון ממז'בוז' ואמר לי כי אמר בודאי יתגלגל בזה העולם אבל לא אהיה כמו שאני עכשיו. והפירוש לא ידעו, כי אמר: מי הוא זה שישאל פירושו של אותו דבר.

[כסף פסול]

שמעתי מהרב, שהיו מוצאים בספר-תורה אחד תמיד טעות, והיו מתקנים אותו כל פעם, ואף-על-פי-כן מוצאים בו טעות. והראו את הספר-תורה להבעל-שם-טוב ואמר כי נתן לכתוב ממעות שקורין "שאלדער געלט", הינו שמשחקים בקארטין (קלפים) ונותנין לבעל הבית שכר דירה מכל פעם מטבע אחד, ואסף בעל-הבית אלו המעות וכתב באלו המעות ספר-תורה הלז -וכן היה. ואמר הבעל-שם-טוב, שאין לו תקנה ולעולם יהיה פסול אף אם יתקנו אותו כמה וכמה פעמים.

וכזה המעשה שמעתי מרבי אלימלך, שפעם אחת בא לשכנו הצורף וראה טבעת אחת, ונטל בידו ותכף זרקה, ואמר שטבעת זו נלקחה ממון רבית. וחקר הצורף שכן היה.

[הצלתו של החוכר]

מעשה שהיה איש אחד בקהילת-קודש פולנאה, והיה עושה לבעל-שם-טוב טובות, נתן לו קמחים ודגנים באמנה. וכשבא קרוב למיתה בקש מהבעל-שם-טוב שישגיח על בנו יחידו רבי מרדכי - הנקרא רבי מוטיל - והיה תמיד עולה ויורד.

פעם אחת ירד מנכסיו ולא נשאר לו כי אם ביתו. אמר הבעל-שם-טוב: כשישלחו אחריך מן החצר לשכור הארענדע (החכירה) דעיר, לא תלך. אפילו כמה פעמים, עד שישלח אחריך עגלה. וכן היה, שבאו כמה אנשים לשכור הארענדע ולא הושוה עמהם, ושלחה השררית אחריו ולא רצה ללכת, כי אמר שהוא אינו בקו הבריאות ואינו יכול ללכת ברגליו. וכן היה, שהיה לו קצת מחוש, וכן ביום שני, וכן ביום שלישי, עד ששלחה אחריו עגלה. ואמר אינו ביכולתו להחזיק הארענדע, כי אין לו במה לשרוף יין-שרף. ואמרה: אני אתן לך כמה מאות תבואה. ושכר את הארענדע, והשררית נתמלאה שמחה שהשכירה לו הארענדע, והרויח בזה ערך שתים-עשרה מאות אדומים.

אמר לו הבעל-שם-טוב: אל תסחור בשוורים! ולא שמע לו וסחר בשוורים, ובא מן הדרך בכיס ריק. וכך היה כמה פעמים.

פעם אחת ירד מאוד, והיה בעל-חוב גדול לאדון אחד ערך שלוש-עשרה מאות זהובים, ולא היה במה לשלם. ואמר האדון: אם לא ישלם אהרוג אותו בקנה-שרפה. ושמע רבי מוטיל ונתירא, ונסע לבעל-שם-טוב וישב שם כל ימים נוראים. ותבע אותו, ואמר: אין לי מעות. ואחר יום-הכיפורים פעם אחת באשמורת הבוקר אמר הבעל-שם-טוב אליו: לך עמי למקווה! והלך עמו. ואחר זה אמר לו: לך לביתך! שאל: מה יהיה כשאלך לביתי? אמר לו: אל תירא ואל תחת! ונסע לביתו, וחג כל היום-טוב.

ואחר יום-טוב היה עת גשמים, ומחמת הדאגה עישן הלולקע והביט בחלון, וראה מחנה של נכרים שקורין "היידאמאקעס" (רועי צאן אוקראינים) שחזרו מן הדרך. ובאותו עיר הייתה תמיד דרך המסומן להם, והלכו בכל העיר להשיג אכסניה ולא השיגו, כי היו לערך ארבעים או חמשים רועים. וכשבאו לביתו קבלם ונתן להם אכסניה, ונתן להם לאכול ולשתות וכל מה שלבם חפץ, וקנה אצל שכנו שני קווארט יי"ש ומכר להם, ועוד קנה יי"ש יותר והרויח מהם מאוד, עד שהיה ביכלתו לקנות ליטר אחד יי"ש, ואכלו ושתו כחפצם וכרצונם.

וכשנסעו לדרכם בקשו אותו שיוליך אחריהם חביות דבש, והחשק היה להם לשתות כל חביות הדבש. וחזרו לעיר ולנו אצלו עוד כמה פעמים, עד שמלאו לו סך החוב, ועוד נחסר לו למלאת החוב בשלמות סך שני זהובים, ונשמט רועה אחד מהם ובא לביתו ומלא לו השני זהובים.

ואחר-כך בא האדון רוכב על סוס וקרא לו שיבוא אצלו לחוץ, ודרש ממנו המעות, ואמר: יש לי מעות! והכניס את האדון לביתו ושילם לו כל הסך המגיע לו. ואמר לו האדון: דברו לי עליך שאין לך במה לשלם, וכעת אני רואה ששלמת לי ושקר הדבר, בכן קח המעות עוד על איזה זמן שתרצה. ולא רצה לקח ממנו המעות, כי אמר: לא בכל יומא מתרחיש נסא.

ואמר הבעל-שם-טוב: כמה בר-מזל האדון הלז, אלו לא היה לך מעות היה מוכרח האדון הזה למות.

[הבעש"ט יודע מה יהיה בסוף השנה]

שמעתי מפי הרב דקהילת-קודש נמרוב ודקהילת-קודש פונאה.
כתוב בזוהר חדש וזה לשונו:
כל אנון תנאים ואמוראים כל עלמא קימא בגיניהו, דכד הוו קימא כחדא הוי אומר בר-נש לחברו מגו משנתא דא דפרח מפומא אנא חמי מה יהיה יומא דא או למחר.
ואני שמעתי מהבעל-שם-טוב כשהיה שומע אחד שונה, היה יודע מה שיהיה בסוף השנה.
כי פעם אחת באתי לקהילת-קודש ברוד, ולא מצאתי רבי גרשון בביתו, שנסע לדרך. ובתוך כך בא רבי גרשון לביתו, אמר בנו של רבי גרשון לאמו: אבשר בשורה שלקחו את הפקטור (חוכר) בשלשלאות של ברזל.
אמר לו רבי גרשון: ישראל גיסי אמר בשנה העברה שכן יהיה, כשהייתי שונה משניות אחר התפילה וגרסתי משנה אחת, ואמר לי הבעל-שם-טוב: יודע אתה מה גרסת? ואמרתי: יודע אני! ואני סברתי שהוא אומר נגד הפשט מהמשנה. ואמר לי: למדת שני דברים חדשים: שני שונאים יש לך בכאן, אחד ישלים עמך והשני יהיה לו מפלה גדולה.
וכן היה, שרבי גרשון היה הולך לקבל פני הנגידים ביום-טוב, והלך לפני בית השונא האחד, ושלח השונא את חתנו ובקש אותו שיכנס לביתו ופיס אותו.

[הבעש"ט מבטיח מקום בגן עדן]

מעשה, כשבא הבעל-שם-טוב לקהילת מז'בוז' לא היה חשוב בעיני החסידים, היינו רבי זאב קיצעס ורבי דוד פורקעס, מחמת השם שקראו אותו בעל-שם-טוב, כי שם זה אינו נאה לצדיק. והיה להם תלמיד הגון וחלה, והוא היה איש טוב וצדיק, והלכו רבותיו לבקרו, ורצה לקרוא אליו הבעל-שם-טוב ולא רצו הם. ואחר-כך נחלש ביותר, והסכימו לקרוא את הבעל-שם-טוב. ואמרו לחולה: כל מה שידבר עמך תודיע לנו.

וכשבא אליו הבעל-שם-טוב צווה שילכו כולם מן הבית, ונער אחד היה שהחביא את עצמו ולא יצא מן הבית.
אמר הבעל-שם-טוב שימות, אבל דבר זה לא תקנת. ואמר לו אותו דבר, והודה.
ואמר: אני צפיתי לתקן הדבר, ומה אעשה עכשו?
אמר אליו הבעל-שם-טוב: אל תדאג, אני אראה שלא יהיה לך עיכוב בדבר זה, ואני מכניסך לגן-עדן, ואל תגלה דבר זה לשום אדם מה שאני מדבר עמך, והלך מאתו.

וכשבאו רבותיו ושאלו אותו מה דבר עמו ולא רצה לגלות, ענה אותו הנער וספר להם. ושאלו לחולה אם אמת הדבר, ואמר: אמת, כן דבר עמי. והייתה תמיהה גדולה בעיניהם איך יש לו ידיעה למעלה את מי יכניסו בגן-עדן, והכריחו את החולה שיתן להם תקיעת-כף שיגלה להם איך יתנהגו עמו אחר מותו.

וכשמת, בא אליהם וגילה להם שהכניסו אותו לגן-עדן, ולא ראה שם הבעל-שם-טוב, ולא ידע על-ידי מי הכניסו אותו. אך לא היה לו מקום בגן-עדן, כי כאשר ישב במקום, בא אחד ודחה אותו ממקומו וישב על מקומו זה, וכן במקום אחר, שהעתיקו אותו מכל המקומות, ואני נע ונד, ולא ידעתי על מה ולמה זה. והרהרתי בדעתי שהבעל-שם-טוב הבטיח לי להכניס אותי בגן-עדן ואין לי מקום מנוחה, והיה לי מזה צער גדול.

פעם אחת ארע שבני היכלא הלכו אל היכל אחר, והלכתי גם אני עמהם. וכשבאו להיכל הנ"ל קפצתי וישבתי אצל השולחן, והעתיקו אותי ממקומי עד שעמדתי לפני השולחן, וראיתי שהבעל-שם-טוב יושב ביניהם ואומר דברי תורה, ושאל אותם קושיא וצווה לבני הישיבה שיתרצו לו, ולא יכלו לתרץ, ותרץ הוא בעצמו, והלכו להם כל אחד למקומו. ושאלתי להבעל-שם-טוב: מפני מה אין לי מקום בגן-עדן? אמר לי: מפני שנתת תקיעת-כף ולא קיימת. מיד באתי אליכם בחלום.

וספר להם הדבר והקושיא והתירוץ שאמר הבעל-שם-טוב בגן-עדן. ומיד באותו שבת באו אליו לסעודה שלישית, ואמר תורה זו. וכששאל הקושיא אמרו הם התרוץ. ואמר להם: אני יודע שהמת אמר לכם! ומהיום והלאה נתקרבו אליו.

והרב דקהילתנו אמר, שלא הכניסו לגן-עדן, רק שנתן לו מקום סמוך לשערי גן-עדן, אך בכל עת שהיה לו עלית-נשמה בחזרתו האיר עליו.

[הבעש"ט אומר את הפשט בתוספות]

מעשה שהיה מלמד אחד ושמו רבי משה קעדס, והיה גדול בתורה, והבעל-שם-טוב לא היה חשוב בעיניו. ומנהגו, שהיה שולח שליח לבית-המדרש וסמוך ל'ברכו' נכנס להתפלל. פעם אחת היה מוקשה לו תוספות אחד במסכתא שבועות, והיה מתקשה עליו מאוד לערך שני שבועות ולא יכול לבוא על פשט של אמת. פעם אחת ראה בחלום שנכנס להיכל אחד, וראה אותו הבעל-שם-טוב ואמר לו: מפני מה אתה לא ידעת הפשט של התוספות? ואמר לו: כן הפשט. והתעורר משנתו וזכר את הפשט, וקם ולקח הגמרא לאור הלבנה וראה התוספות והנה טוב מאוד. אף-על-פי-כן אמר בלבו: אולי חלום הוא, והבעל-שם-טוב אין יודע מזה. ובקש הבעל-שם-טוב אותו על סעודה שלישית ואמר לו: הפשט של תוספות ישר וטוב הוא. אז ידע כי הבעל-שם-טוב אמר לו, ונתקרב אליו ונעשה צדיק גדול.