ומכאן ואילך לא הניחו אותו לישב בכפר הנ"ל, ולְקָחו מוכסן אחד למלמד בשביל בנים שלו.

גם סיפר לי חמי ז"ל שזה המוכסן שקבל אותו למלמד, אמר לו שאין לו כי אם בית אחד שמחזיקין אותו שאינו טהור. אמר הבעל-שם-טוב שידור בו. וייחד העלייה לחיצונים, רחמנא ליצלן, וכשהיו משחקים היה גוער בהם ונשתקו.

גם היה מעשה שהיו צריכים לגשם מאוד, והיו הנכרים מוציאים פסיליהם סביב הכפר, כידוע נימוסם, ולא ירד הגשם. פעם אחת אמר הבעל-שם-טוב למוכסן: תשלח להסביבה שיבואו לכאן למניין. וגזר תענית, והבעל-שם-טוב התפלל בעצמו לפני התיבה, והאריכו בתפלה. ושאל נכרי אחד: למה התפללתם היום באריכות, וגם הייתה בכיה גדולה ביניכם? והשיב לו האמת שהתפללו על הגשם. ולצץ הנכרי מאוד באומרו: הם הלכו עם פסיליהם ולא הועילו, ומה תועילו בתפילתכם?! וסיפר המוכסן דברי הנוכרי לבעל-שם-טוב, ואמר לו: לך אמור לנוכרי שהיום יהיה גשם. וכן היה.

אחר-כך קבע דירתו בקהילת-קודש טלוסט, והיה שם גם כן מלמד, ולא היה ביכלתו לעשות לו מנין בביתו, וקיבץ אצלו אנשים והתפלל עימהם. והיה לבוש רק ב"טוזליק" (מעיל) עליון של קומאיים, ואצבעות הרגלים היו יוצאות דרך חורי הנעלים, כי היה עני מאוד. והיה הולך קודם התפילה למקווה אפילו בתקופת טבת, ובשעת התפילה היו נוטפים ממנו טיפות זעה כמו פולין.

אחר-כך נזדמנו לו כמה חולאים, ולא רצה לקבל אותם, עד שפעם אחת הביאו משוגע או משוגעת ולא רצה לקבל אותו, ובלילה הגידו לו שמלאו לו ששה ושלושים שנה, ובבוקר חשב חשבונו והיה כן, וקבל אותו משוגע וריפא אותו, ועזב את המלמדות, וקבל את חמי ז"ל לסופר, והיו נוסעים אליו מכל המקומות.

פעם אחת בא מוכסן אחד מעיר קטנה, שעשו לו כישוף, כל מה שהיה עומד בבית או באיזה כלי או מעות בכיס, כיון שעבר עליהם הלילה לא נשאר רק חצי. ונסע להבעל-שם-טוב, וציווה לסופר לכתוב שמירות בכל חדריו, ונסע עם המוכסן. וכשבא לביתו צבר את השמירות על השולחן, והלך לשוק. וראו בני הבית שהתחיל הרוח להתגלגל כמו "זאווירוחע" (סערה) מזוית לזוית, עד שהפריש ויצא מן הבית.

והייתה חצר גדולה סביב הבית, והיה בה פשפש, וכשהלך הבעל-שם-טוב לאכסניא שלו, נדמה לו כמו קוזק גדול מאוד אצל הפשפש, וכל מה שנתקרב הבעל-שם-טוב לחצר נתקטן הקליפה, עד שבא סמוך ונעלם הקליפה. וקבע שם הבעל-שם-טוב שמירות. וספרו לו בני-הבית איך נתגלגל הרוח ויצא מן הבית. וגם הפך במיטה ובחדרים בין החביות העומדות שם לגרש הקליפה, כי כן היה דרכו. ונסע לביתו.
תכף באתה נוכרית, אשת בעל הרחיים בבכיה, ואמרה אל המוכסן בלשון רוסיה: יא מודרא אלע טע מודריישע (אני חכמה, אבל אתה יותר חכם). כי הלך סר וזעף, ואני לא הייתי, בביתי והרג שני שרצים.

גם בא מוכסן אחד שנתרועע מזלו מאוד, והבעש"ט ראה שמלאך המוות רוקד אחריו, ואמר לו דברים כבושים שישוב בתשובה, ומה לך לילך אחר קנייני עולם הזה, מוטב לעשות תשובה ולתקן דרכיו.

וחשדו שהבעש"ט רוצה מעות, ורצה ליתן לו מעות, ולא קיבל ממנו. וכשיצא אמר הבעש"ט: "הוי שוטה, שהיום או מחר ימות, ודואג בשביל מזלו". וגיסו הרב מוהר"ר גרשון גער בו, ואמר למה הוציא מפיו דברים לא טובים על בר ישראל. והשיב לו, מה אעשה לכם שאתם סומים ולא ראיתם שמלאך המוות הולך אחריו! ונסע לביתו.

ובעת הזאת היה גיסו של הבעש"ט מ' יעקב אלמן מאשתו, ונסע לישא אישה דרך המוכסן הנ"ל, כי דרך אחד להם. וכשבאו למלון לן בכפר אחד סמוך לכפר המוכסן, ועשה המוכסן סעודה הגונה בשבילו, והרב מ' יעקב לא רצה לאכול בשר, ונתנו מאכל של חלב בסוף השולחן. והתלוצץ בו המוכסן. ואח"כ הלכו לישון, ובלילה התעורר המוכסן בכאב ראש גדול ובצעקה גדולה, וביקש שיאמרו עמו וידוי, ולא היה שם אדם שיאמר עמו הוידוי. ואמר עמו הרב רבי יעקב וידוי, וענה אחריו הוידוי בניגון, ותמה ר' יעקב על זה.

ואח"כ הלכה אשתו ממנו, כי אמרה אולי ישן הוא מעט, ונוח לו. ובזמן מועט השגיחה עליו והוא מת. וחזר ר' יעקב לביתו להודיע כי באמת סומים אנחנו.

מעשה שהיה, שנסע ובא לעיר קריבוש, והיה אב-בית-דין בעיר הנ"ל הרב החסיד רבי אבא, שהיה אחר-כך אב-בית-דין בקהילת-קודש שדה לבן. והיה אצל אב"ד הנ"ל אורח מחותן שלו, והיו מפלפלים על משנה אחת. וכשבא הבעל-שם-טוב לא יצאו לקראתו. ונכנס ואמר: ה' עמכם! במאי עסקתם? והראו לו משנה אחרת. השיב להם: יודע אני שעסקתם במשנה אחרת, אך המשנה הזאת איך אתם לומדים אותה? והראה להם במשנה זו קושיא גדולה, ואחר כך אמר להם הפשט של המשנה, ונסע מאתם לערך פרסה, ועמד לרעות הסוסים בשדה. והתחילו לדבר אחד לאחד: איך למדנו המשנה הזאת? ותכף שכרו עגלה ורדפו אחריו, ומצאוהו בשדה ונתעכבו אצלו. ומעת הזאת היה נוסע הרב מורנו אבא ממש בכל חודש להבעל-שם-טוב על שבת אחת.

פעם אחת שבת אצלו, וטעה בתפלת ערבית והתחיל לומר "אתה חונן", וכשבא לביתו אמר הבעל-שם-טוב: יפה, קריבושטער רב התפלל אתה חונן!

וכשבא הבעל-שם-טוב לקהילת-קודש שדה לבן, והיה שם אב-בית-דין צדיק אחד, ושמו רבי חיים. והבעל-שם-טוב התפלל בשדה, וכשבאו לעיר עדין היו מתפללים בבית-הכנסת, והלך לשמוע קדושה, ועמד בעזרת בית-הכנסת, וציווה לגבאי שילך ויעקור המנורה מתפילתו. ראה שאין המנורה נגדו, שאל על הדבר ואמרו לו: הבעל-שם-טוב עומד בעזרה. ותיכף אחר הקדושה יצא אצלו לעזרה ושאל לו, ואמר: כי יש לך תמיד מחשבה זרה אחת בתפילתך מחמת מנורה זו.
ויש חלוקי דעות בזה: יש אומרים, ששיחק הסופר עם כלב בשעת כתיבתו מנורה הנ"ל, ויש אומרים, שהיה רשע גדול.

והמגיד-מישרים דקהילת-קודש הנ"ל היה מפורסם, ושמו רבי אברהם פודליסקר, צדיק גדול ומפורסם. פעם אחת לא הוטב בעיניהם שום סכין לשחיטה, ושלחו אחר כמה שוחטים מכמה קהילות, ולא יכלו להעמיד להם סכין שיוטב בעיניהם.
פעם אחת בא הבעל-שם-טוב להם, ואמרו: חביב עלינו האורח עד מאוד, אבל אין לנו במה לכבדו. וספרו לו המאורע. ואמר שהוא יעמיד להם סכין, והעמיד להם סכין, והוטב בעיניהם ושחטו ואכלו. והבטיח לשלוח להם שוחט, ושלח להם את חמי ז"ל ונתעשר שם.

וספר לי חמי ז"ל, שהיה חי הרב החסיד הנ"ל כמה שנים בפניו עד עת פטירתו, ושלח אחר הבעל-שם-טוב כי היה חולה גדול, ונתעכב הבעל-שם-טוב אצלו זמן רב ועסק ברפואתו. וכשראו בני הרב שאין לו פעולה שלחו אחר דאקטער לקהילת-קודש אוסטרה, ונסע לשדה לבן. וראה הבעל-שם-טוב כי נסע הדאקטער, ואמר להרב הנ"ל: אני נוסע מכאן כי לכאן נוסע הדאקטער דקהילת-קודש אוסטרה. והרב לא ידע מזה, והפציר בו מאוד לבל יסע, ולן שם מחמת רוב הפצרותיו, ואמר שהדאקטער לן שני פרסאות מעיר.

והדאקטער הרים מכבר ידו נגד הבעל-שם-טוב, ואמר: כשאראה הבעל-שם-טוב אהרוג אותו בקנה השרפה שבידי. ובבוקר זרז את עצמו הבעל-שם-טוב לנסוע, והרב החולה עיכבו עד שבא הדאקטער לעיר. ואמר הבעל-שם-טוב: הנה בא הדאקטער לעיר! ואמר לרב: שלום, וישב על העגלה ונסע. וכשבא נגד אכסניא של הדאקטער ירד מן העגלה, ונכנס לבית, ונתן לו שלום, ושאל אותו מאין יודע דאקטעריי (רפואה), והשיב: השם יתברך לימדני. ונסע לביתו.

ובניו של הרב החולה הביאוהו אל אביהם, וכל מה שאמר הדאקטער לעשות, אמרו לו כבר עשה לו זאת הבעל-שם-טוב. והלך הדאקטער בפחי נפש. אז התרעם הרב החולה על בניו: מה עשיתם? אף-על-פי שלא היה לי רפואה מהבעל-שם-טוב, מכל מקום כשנכנס אצלי הבעל-שם-טוב הייתי יודע שהשכינה באה עמו, וכשנכנס אצלי הדאקטער נדמה שנכנס אלי גלח (כומר) אחד.

ואחר פטירתו נתקבל אצלם לאב-בית-דין הרב רבי אבא דקהילת-קודש קריבוש הנ"ל. ואכתוב בשבילו המעשה גם כן, מעשה מהבעל-שם-טוב אשר שמעתי מאיש אחד מאנשי קהילתנו, ושמו החסיד רבי יצחק איזיק בן הרב דקהילת-קודש ברעהין, אשר שמע מפי אביו. ולא רציתי לכתוב גוף המעשה מטעם הכמוס אשר לי. איך שהיה הרב דק"ק ברעהין בשדה לבן אצל הרב משדה לבן בחורף והראה לו אגרת מהבעל-שם-טוב וזה לשונו:

בחורף הנ"ל תבוא מן הדרך ותמצא בביתך על החצר שלך רעש גדול, אנשים נשים וטף, ותתעלף מחמת פחד, וכשיעוררו אותך אז תצוה תכף להקיז לך דם משני גידים, ותכף תשלח שליח מיוחד להודיע לי על דבר הרעש, אף-על-פי שתהלה לאל יש לי עינים לראות מרחוק אף-על-פי-כן תשלח לי אגרת על-ידי שליח.
נאום ישראל בעל-שם-טוב (עד כאן).

ושורש המעשה לא רציתי לגלות.

שמעתי מפי הרב המאור הגדול החסיד דקהילתנו מורנו גדליה: פעם אחת ביקש הבעל שם טוב את הרב דקהילת קודש קיטב ושאל מאתו ספר הזוהר, ובהליכתו לביתו פגע בו גיסו רבי גרשון, ושאל אותו: מה לך תחת חיקך? ולא רצה לאמר לו. וירד רבי גרשון מן העגלה והוציא מתחת חיקו ספר הזוהר ולקח ממנו, ואמר בלשון תמה: ספר הזוהר אתה צריך?! ואחר כך אירע שהבעל שם טוב בא לעיר להתפלל בבית המדרש, ובתפילת שמונה עשרה נאנח אנחה גדולה, ואחר התפילה שאל אותו הרב רבי משה אב"ד דק"ק הנ"ל: מה זה שמעתי ממך אנחה גדולה בתוך התפילה? ודחה אותו בדברים ואמר לו: אמור לי האמת כי אנחה זו היה מלב. ואמר לו: המזוזה פסולה ובלבל אותי בתפילה. ותכף בדק הרב את המזוזה ומצא כדבריו, ונתן לו ספר הזוהר הנ"ל, וברכו שלא יפגע בו רבי גרשון הנ"ל.

שמעתי מפי רבי גדליהו הנ"ל: פעם אחת לא היה לו מצות ולא בשר על פסח, וחבש את חמורו בעגלה ונסע לדרכו לכפרים, ושחט בכפרים והביא קמח ובשר על פסח. וכשבא אמר לאשתו: ראי שיסולק הקמח מן העגלה, וירדו גשמים ונחמץ הקמח. והודיעה לבעלה, ובדק הסכין ונסע לכפרים אשר בצד השני והביא קמח על יום טוב. ובבואו סמוך לביתו, ושם הר גדול, ולא היה יכול הסוס למשוך את העגלה, והיה מושך בעצמו העגלה לעזור לסוס, ובחצי ההר מת הסוס, והוכרח למשוך העגלה בעצמו, כי ירא להניח הקמח בלא שמירה, וכלתה כוחו ועמד אצל העגלה ובכה בכיה גדולה לפני ה' יתברך.

ובתוך בכייתו נפלה עליו שינה ונרדם, ובא אליו בחלום אליהו הנביא זכור לטוב, וזה היה לו הגילוי הראשון. ואמר לו: נרצה דמעתך ונתקבלה תפילתך, הנה אני אשלח לך נכרי אחד שיקח עגלה שלך עם הקמח לביתך. ותכף שניעור משנתו בא נכרי אחד עם עגלה ועם שני סוסים ואמר: ישראל, קשור עגלה שלך בעגלה שלי ואביאך לביתך.

כשבא לביתו אמר הנכרי: מה תיתן לי שאפשוט את העור מן הסוס שלך? ונתן לו זעקסער. ואחר כך בא נכרי וקנה העור בסך ארבעה זהובים, ואמר לו הקונה: ראה שתלביש את עצמך ואת אשתך על יום טוב הבא עלינו לטובה עם המעות הללו.

ולימים הביאו הולכי 'קראוונעס'' [שיירות] עורות של מארדער, והלכה לבעלה ושאלה ממנו אם לקנות או לאו, כי בחורף היה לו בית התבודדותו בכפר אצל נכרי ששכר לו שם בית. ואמר: רשאית את לקנות, כי הפקר הוא, כי כולם הרגום לסטים. וקנתה באותן המעות בסך ארבעה זהובים, ועשתה לו 'זופיצא' [מעיל] של הביליעה ולאשתו 'קלייד' [שמלה] של הביליעה על יום טוב.

וכשראה המוכסן שהחזיק ממנו השענק [בית מרזח] כי הלביש את עצמו ואת אשתו, חשדו שהוא קונה יי"ש ממקום אחר זולתו, וקָבַל עליו המוכסן לפני רבי גרשון, ואמר: אני חולק כבוד לכם, ובאם שלא יודה ויפרע לי הפסדי אני אכה אותו במבצר.
ואמר לו רבי גרשון ז"ל: אני אוכיחנו.
וכשבא הבעל שם טוב לעיר, הוכיח אותו.
ואמר לו: לא היו דברים מעולם, חס ושלום.
ואמר רבי גרשון: מאין לך מעות שהלבשת אותך ואת אשתך?
והשיב לו: ה' נתן לי.
ואמר: מפני מה אין ה' נותן לי?
והשיב לו: לך אינו נותן ולי נותן.
אמר: ראה שהמוכסן ילשין עליך במבצר ותלקה.
אמר: אין אני מפחד ממנו.
סוף שרצו להלשין עליו, ומת המוכסן הנ"ל.

שמעתי מחמי ז"ל שהיה לבעל שם טוב סוס אחד ונגנב ממנו, והיה רבי גרשון מוכיח אותו. ונזרק דיבור מפיו פתאום: הסוס יחזיר לי. ושחק עליו רבי גרשון הנ"ל, ובכל פעם שבא לעיר היה מתגרה בו ואמר: ישראל, החזירו לך הסוס? ולא היה הסוס ערך שנה אחת.

לסוף בא נכרי אחד רוכב על סוס הנ"ל, והכה בחלון שיוציאו לו אש 'ללולקי' [למקטרת], ויצא והכיר הסוס שלו ואמר: הלוא הסוס שלי הוא! ותיכף ירד מן הסוס והחזיר לו הסוס.