שרטוטים לקורות עלילת הדם ברוסיה

יצחק, דוב מרקון

מצודה, אדר א' תש"ג


תקציר:
סקירה היסטורית של עלילות-דם ברוסיה במאות י"ח - כ'

מילות מפתח:
עלילת דם, רוסיה, פסח


א.

אין לנו עלילה כוזבת כעלילת-הדם. כשהיהודי רוצה לסמן איזה דבר כשקר מוחלט ואין בו אפילו קורטוב של אמת - הוא אומר "ממש עלילת דם". עלילה נוראה זו מוצאה מימי הבינים. בראשונה היו הרומאים עובדי-האלילים מאשימים את הנוצרים - במאות הראשונות לצמיחת דתם - שצריכים הם לדם אדם: ואח"כ כשנהפכו הנרדפים לרודפים, התחילו הנוצרים מעלילים על היהודים עלילות שונות, ובתוכן גם עלילת-דם זו.

מאירופה המערבית ששלטה בה עלילה נוראה זו כל ימי הבינים (החל מהמאה השתים עשרה) הובאה בסוף המאה השש עשרה גם לפולניה ע"י הישועיים, שבאו לפולניה כנושאי דגל המדע וההשכלה. הם השרישו בעם הפולני רוח קנאות ואי-סבלנות לכל אמונה ודת אי-קתולית, וביחוד זרעו שנאה נגד היהודים והיהדות. ועל ידי החנוך שהיה בידם הקימו בפולניה דורות רבים מושפעים מתורתם. הישועיים הפיצו כל מיני תואנות ועלילות נגד היהודים, וביחוד עלילת-הדם שהתגברה מדור לדור עד שבמשך שנות ת"ס-תק"כ (1760-1700) היו כעשרים משפטים של עלילות דם.

מפולניה חדרה עלילה זו גם לרוסיה, כשרוב אדמת פולניה בא תחת ממשלת רוסיה (בשנת 1772, בימי המלכה קתרינה השניה). באותם הימים רוב בנינם ורוב מנינם של יהודי אירופה חיו בצל מלכות רוסיה. אינני בא למנות פה את כל עלילות-הדם שהעלילו על היהודים ברוסיה, אזכיר את היותר אפייניות וחשובות בתוצאותיהן, והן: הורודנא, וויליזש, סאראטוב, קוטאאיס, ווילנא (בלונדס) וקיוב (בייליס).

גם אחרי כבוש פולניה על ידי רוסיה פרצו בימי חג הפסח בשנות 1815 ו-1816 במקומות אחדים בפולניה עלילות-דם. הרבה יהודים הובאו במאסר, חקירתם היתה נמשכת זמן רב, כי השלטונות קוו שהנאשמים יתוודו מתוך ענויים קשים על חטא שלא חטאו. אבל, ברוך משנה העתים! הפעם לא עלה בידי הפולנים להביא לידי גמר את המשפטים האינקויזיציונים כדרכם במאות שעברו. וזאת היתה הסיבה: סמוך לחג הפסח בשנת 1816 מצאו בסביבת הורודנא ילדה נוצרית בת ארבע הרוגה. ההמון הוציא קול שהיהודים הרגו את הילדה לשם מציצת דמה "לצרכי פסח". המשטרה התחילה מחפשת את ה"רוצח" בין היהודים. יהודי מומר אחד העיד עדות שקר שהיהודים צריכים לדם-נוצרים לזריקה על מזוזות ביתם ערב פסח, לזכר יציאת מצרים. נוסף לחקירתה הגלויה של המשטרה נעשתה עוד חקירה חשאית. תוצאות החקירות והדרישות נשלחו לשלטונות בעיר הבירה, סט. פטרבורג. שם החליטו שאין שום יסוד להאשים את היהודים, והקיסר אלכסנדר הראשון גזר בחדש פברואר לשנת 1817 שהמשטרה המקומית תחדל מדרכה להאשים את היהודים בעלילת-הדם, אלא תתחיל בחקירה חדשה ותמצא את האשמים. המיניסטר לעניני אמונה הנסיך גולצין איש נאור ורודף-צדק, אשר לא האמין באשמות אלה שהטילו על היהודים, החליט לעקור מן השורש את עלילת-הדם, הירושה הנבזה שהפולנים באו להנחילה לרוסיה. על פי השתדלותו של הנסיך גוליצין נתן הקיסר אלכסנדר הראשון בשלישי לחדש מרץ לשנת 1817 צו ("אוקאז") זה:
"יען כי במחוזות אחדים שהיו מקודם תחת ממשלת פולניה נהוגות עד היום מלשינויות נגד היהודים ומוציאים דבה על היהודים שהם רוצחים ילדי נוצרים באשר הם צריכים לדמם, הואיל הוד מלכותו הרוממה - כשהוא סומך על העובדה שעלילות כאלה הוכחשו פעמים רבות בזמנים שחלפו הן על ידי חקירות בלי משוא פנים והן על פי פקודות של מלכים - ליתן צו רומם לכל נציבי הפלכים למלא את רצון המלך שלא להאשים בימים יבואו את היהודים ברציחת ילדי נוצרים בלי שום יסוד ורק על פי דעה מוקדמת".

צו זה שם קץ לא רק לעלילות הדם בסביבות הורודנא, אלא לכל העלילות בפלכי פולניה משנות 1816-1815, וכל היהודים שהיו חבושים במאסר כחשודים בעלילת הדם יצאו לחפשי.

כפי הנראה רשאים היו יהודי רוסיה - אחרי צו זה לקוות שיהיו מכאן ולהבא נקיים לכל הפחות מעלילה נוראה זו. אבל אין קץ לדברי רוח. והנה פרחה מחדש בשנת 1823 עלילת דם בעיר וויליזש (פלך וויטבסק). ביום השני לפסחם אבד ילד בן שלש, ואחרי עשרה ימים מצאו בבצה אחת ילד זה שהומת באופן אכזרי, דקור ונפצע בהרבה מקומות בגופו. כנהוג, יצא מיד הקול שהיהודים הרגו את הילד לצורך דתם. דבה זו הוציאו על יסוד עדותם של שני "עדים כשרים": הזונה הרשמית טירנטייבא והבתולה חלשת-השכל רימייבא שהיו מוחזקות בין ההמון למכשפות חוזות-עתידות. טירנטייבא העידה לפני דייני-החקירה שהיא חושדת בשתי משפחות-היהודים ברלין וצייטלין שרצחו את הילד. אנשים אלה היו מחשובי עיר וויליזש. אחרי חקירות ודרישות רבות בא הענין הזה בסתיו לשנת 1824 לפני בית דין הגליל בוויטבסק, שהוציא פסק-דין זה: "בענין רציחת הילד - למסור הדין לשמים; היהודים שהעלילו עליהם - נקיים מכל חשד; וטירינטיבא - עבור דרכיה המושחתות וחיי-זנונים שלה - להטיל עליה תשובת-כנסיה". אבל הזונה הזאת לא חדלה להמשיך את דבתה זו, וכאשר עבר המלך אלכסנדר הראשון את העיר וויליזש בשנת 1825 מסרה לו אגרת-בקשה, בה האשימה את השופטים ואת החוקרים ש"עשו את מלאכתם רמיה ובעצלות, ולא השתדלו למצוא את האשמים, ובפרט שהדבר ברור שיהודים רצחו את הילד". ועוד שקר על שקר הוסיפה טירינטייבה באמרה שהילד הנרצח הוא בנה.

המלך אלכסנדר הראשון שהיה מטבעו הפכפך וצבוע נתן צו לנציבה העליון של רוסיה הלבנה להמשיך את החקירה בענין הרציחה, אחרי אשר הוא בעצמו נתן בשנת 1817 צו שאין להאשים את היהודים בעלילת הדם. הנציב העליון לרוסיה הלבנה, חובנסקי, צורר-יהודים, מלא את יד אחד מפקידיו, סטראחוב אנוש כערכו, צורר-יהודים אף הוא, לחקור את דבר-הרצח בוויליזש.
סטראחוב קרא מחדש את טירינטייבא בתור עד. והזונה הזאת כשראתה שדבריה מתקבלים בסבר פנים יפות ומוצאים להם מהלכים, הוסיפה שקרים על שקרים והעידה "שהיא בעצמה הביאה את הילד לביתו של צייטלין, ומשם הביאו אותו היהודים ראשונה לביתו של היהודי ברלין ומשם לבית הכנסת; והרבה יהודים ויהודיות עינו את הילד בענויים קשים ואכזריים, דקרו אותו בחנית, עשו בכל גופו חבורות ופצעים, שמו אותו בחבית מלאה מסמרים וגללו אותה, ואח"כ מצצו את דם הילד; ואחדים מהיהודים טבלו בדם סדיני-פשתן ומטפחות, והדם הנשאר שמו בבקבוקים, יען כי דם נוצרים נחוץ ליהודים הן למשוח בו את עיני ילדי היהודים כשיוצאים מרחם אמם, באשר הם נולדים תמיד עורים, והן לצרכי מצה של פסח". ועוד שתי נשים מצא המנצח על החקירה סטראחוב, שהכריחן להעיד לפי רוחו עדות מעין זו. ועל יסוד רעוע כזה הושמו במאסר אשת ברלין ואשת צייטלין, ואח"כ בעליהן וכל קרוביהם, ועוד כמה יהודים, ארבעים ושתים נפשות ישראל. כדרך החקירה בימים ההם לחצו באופנים שונים את הנאשמים להודות על השקר שהעלילו עליהם, אבל הם עמדו על דעתם שידיהם לא שפכו את הדם ואין להם שום צורך מדם-נוצרים.

למרות כל זאת כתב סטראחוב לחובאנסקי שגילה את עקבות הפשע, היינו שכל "קהל" יהודי וויליזש אשם ברצח זה. הנציב חובאנסקי הודיע לשלטונות בפטרבורג שרצח דתי הוא. בתשובה באה פקודת הקיסר ניקולאי הראשון מיום 26 אוגוסט לשנת 1826 (הקיסר אלכסנדר הראשון מת בשנת 1825 ואחריו מלך אחיו ניקולאי): "יען כי מאורע זה מגלה שהיהודים מחללים את הסבלנות הנתונה לאמונתם, לכן - בתור התראה למען ישמעו ויראו - הנני נותן צו שכל בתי הכנסיות ובתי התפילה של היהודים בוויליזש יהיו להבא סגורים וחתומים, ולאסור על היהודים להתאסף לשם תפלה הן בבתי תפלה הן בחוץ להם (כלומר בבתים פרטיים)".

נקל להבין איזה רושם עשה צו זה של הצאר האכזר הזה, שכנראה נתן אמון בעלילת הדם שהעלילו על יהודי וויליזש ובכלל על כל יהודי רוסיא. כשראה הנציב העליון לרוסיה הלבנה, חובאנסקי, שדבריו מצאו נתיב בלב הקיסר, הוסיף עוד לשקר ולהעליל על היהודים אשמות רבות, וכתב לפטרבורג על הרבה רציחות ילדים ע"י יהודים לצורך דתם וגם על ה"עובדא" שהיהודים נותנים לשמצה את כלי הקודש של בתי-התפלה הנוצריים. אבל כל המוסיף גורע!
ודבריו של חובאנסקי הטילו ספק וחשד בלב הקיסר, שכתב (בחדש אוקטובר לשנת 1827) על הרצאתו של חובאנסקי: "נחוץ בהחלט לברר- מי הם הילדים האומללים האלה; הלא זה נקל, אם כל הדבר בכלל איננו שקר נבזה". כמובן, אי אפשר היה לחובאנסקי לקיים את דברי הרצאתו. ואז עלה על דעתה של הועדה לחקירות ודרישות בעניני עלילת-הדם שנתיסדה בפטרבורג לדרוש מכל נציבי-הפלכים של תחום מושב היהודים את כל התעודות והכתבים הנוגעים לעלילות הדם הקודמות שנמצאו בארכיון שלהם. ובין החומר שנתקבל בפטרבורג נמצא גם הצו של הקיסר אלכסנדר הראשון משנת 1817 על עלילת-הדם בסביבת הורודנא.

לאחר שהתחילו השלטונות בפטרבורג להרגיש בכל השקרים הכרוכים בעלילת-הדם שבוויליזש, ואותה ועדה לא יכלה למצוא את ידיה ואת רגליה בחומר הגדול שלפניה -לקחו מידי הועדה את כל החומר שנתקבל מכל הפלכים ומסרוהו לסינאט (בית-המשפט העליון של רוסיא). ארבע שנים רצופות התעסק הסינאט בעלילת-הדם שבוויליזש, וחבריו לא יכלו לבוא לשום הסכם. לכן נמסר הדבר בשנת 1834 ל"מועצה הממלכתית" ו"גוסודארסטוויני סוביט", כעין "בית הלורדים" באנגליה או "סינאט" בצרפת. להצלחת היהודים נמנה על חברי ה"מועצה הממלכתית" איש אחד ומורדווינוב שמו, בעל נכסים ואחוזות גדולות סמוך לעיר וויליזש. זה ידע היטב את אופן חייהם של יהודי וויליזש. בהיותו איש-אמונים ורודף-צדק חרתה לו עד מאד אשמת-שקר זו שהעלילו על יהודי ויליזש, ובתור יושב ראש של אחת משלש המחלקות של ה"מועצה הממלכתית" (לעניני אזרחים ואמונה) העביר תחת שבט הבקורת את כל החומר שנאסף על ידי סטראחוב וחובאנסקי והראה בעליל שכל דברי חובאנסקי שקר כזב, ואך משנאתו ליהודים נהל את החקירה בדעה מוקדמת ורצה ע"י נבלה זו להוליך שולל את הממשלה ואת הקיסר. וכאשר יצאה האמת לאור, החליטה המחלקה לעניני אמונה של ה"מועצה הממלכתית" להציע שיוציאו לחופש את יהודי-וויליזש שהושמו במאסר ולשלם להם פיצוי על הנזק שנגרם להם על ידי העוול הזה, ולשלוח לסיביריה את מלשיני-השקר הנוצרים. האספה הכללית של כל שלש המחלקות של ה"מועצה הממלכתית" יחד הסכימה לפסק-הדין של המחלקה לעניני אמונה, ודחתה רק את ההצעה למתן-הפיצוי. פסק-דין זה אישר הקיסר ניקולאי הראשון ביום 18 יאנואר לשנת 1835.

ראוי הדבר לתשומת לב, שחוץ מהחלטתו שכתב הקיסר על פסק-דינה של ה"מועצה הממלכתית" הוסיף עוד דברים אחדים שנגנזו ולא באו לידי פרסום:

"אם כי השקפתי מתאימה להשקפתה של ה"מועצה הממלכתית" שבנידון זה, יען כי החשדים בלתי-מספיקים, אי אפשר לקבל פסק-דין אחר זולת זה שאישרתי; אבל בכל זאת אני חושב שצריך אני להוסיף שחסרה לי - ומוכרחת לחסור - הכרה פנימית שהפשע לא נעשה על ידי היהודים, על פי הרבה דוגמאות של רציחות כעין זו נוכל לשער שנמצאים בין היהודים קנאים או בעלי כתות המוצאים צורך לעצמם, על פי סדר מנהגיהם, בדם נוצרים. דבר זה נראה עוד יותר נאמן -לאחר שלאסוננו נוכל לפרקים לפגוש גם בין הנוצרים כתות לא פחות בלתי מובנות מעוררות-פלצות. בקצור, חלילה לי להאמין שמנהג כזה יוכל להיות נוהג אצל כל היהודים, אבל בין כך וכך לא אוכל לבטל את השערתי שבין היהודים גם כן ישנם קנאים נוראים כמו אצלנו הנוצרים".

השערתו זו של ניקולאי הראשון מצאה חן גם בדורות שלאחריו, וצוררי ישראל ברוסיה השתמשו בה לעת מצוא. וגם בעת עלילת-הדם בקייב, האחרונה בימי הצאר ניקולאי השני כתב הגיניראל קונסול הרוסי בלונדון, ברון הייקינג בעתון "טיימס": "...אין ממלכת רוסיה מאשימה את היהודים בכלל בעלילת-דם, כי המשפט ערוך רק נגד היהודי הפרטי בייליס, שאפשר כי הוא חבר לכתה נעלמה שמוציאה לפועל את תורת התלמוד גם בקיצוניות כזו להקריב קרבנות אדם; דומה לזה גם אצל הנוצרים: אחריות המעשים של עבריינים קיצוניים הנמנים על כתות בלתי-חוקיות כמו הסקופצים, הכליסטים ועוד לא נוכל להטיל על כל הנוצרים. העובדא כי הנאשם הוא יהודי איננה מספיקה להצדיקו". בתשובתו לגילוי-דעתו הפומבי של ברון הייקינג כתב אז ב"טימס" הד"ר משה גאסטר נ"ע: "...מה נורא הוא הרעיון כי כדי לאמת עלילת-שקר על היהודים - בודים שקר אחר על מציאותה של כתת-סתרים".


ב.

בשנת 1853 פרצה עלילת דם בסאראטוב, עלילת הדם הראשונה בחוץ לתחום מושב-היהודים ברוסיה. בחודש דצמבר 1852 ובחודש יאנואר 1853 אבדו שני נערים נוצרים: בן עשר ובן אחת עשרה. גוויותיהם נמצאו בימי האביב בנהר וולגא. הרופאים מצאו בגוויותיהם פצעים וחבורות, והאחד נמול לפני הרצחו. החשד נפל על היהודים. מספרם בסאראטוב היה אז קטן מאד: כארבעים נפש, עובדים בצבא, ומתי מספר בעלי מלאכה וסוחרים קטנים, שגרו בעיר שלא כדין, ושלמו כנהוג - שוחד למשטרה. פקיד המיניסטריון (מפטרבורג) התחיל בחקירה בדעה מוקדמת שהרציחה נעשתה בידי היהודים כנהוג, מצאו עדי שקר, שהעידו לפי רוח הפקיד, ועל פי עדותם אסרו את החיל שליפרמן שהיה גם כן מוהל, את הסוחר יענקל (יעקב) יושקיביטשר ובנו המומר הנקרא בשם פיאודור יורליב ועוד יהודים אחדים. בעת החקירה עינו את הנאסרים ענויים קשים, אבל הם עמדו על דעתם שנקיים הם. בחודש יולי 1854 בחרו - בפקודת הקיסר ניקולאי הראשון - בועדה שתתעסק לא רק ברצח סאראטוב, אלא גם ב"חקירת עקרי דתם של היהודים המשמשים יסוד לחמת אפם ורוחם מלא-השנאה". בשנת 1855 נבחרה ליד ועדה זו עוד ועדה מצומצמת שעליה נמנו גם מלומדים בעניני-דת ובעברית הפרופיסורים דניאל חבולסון, לווינסון, פאווסקי. בינתים מת ניקולאי הראשון ובנו אלכסנדר השני בא במקומו. בשנת 1856 החליטה הועידה הראשונה לשחרר את היהודים הנאשמים, אבל "להשאירם בחשד גדול". חקירת עלילת הדם בסאראטוב היתה נמשכת מספירה לספירה עד שהגיעה למועצה הממלכתית שהחליטה שאף על פי שלא כל היהודים צריכים דם-נוצרים לדתם, יש ביניהם כתת-סתר חשודה ברציחות דתיות. ועל יסוד זה הוציאה המועצה הממלכתית בששי לחודש יוני 1860 פסק-דין זה: "היהודים יענקל יושקיביטשר ושליפרמאן והיהודי המומר פיאודור יורליב שרצחו בעיר סאראטוב שני נערים נוצרים ע"י ענויים ויסורים - ישולחו לעבודת פרך- לסיביר; שני הראשונים לעשרים שנה והאחרון לי"ח שנה". פסק-דין אושר בתשיעי לחודש יולי 1860 בידי הקיסר אלכסנדר השני. את יושקיביטשר, שהיה אז זקן וחולה, אי אפשר היה לשלוח לסיביר. והשאירוהו בבית האסורים בסאראטוב, עד שעלה בידי כרמיה שהשתדל בדבר לפני הקיסר אלכסנדר השני - בעת בקורו בפאריס בשנת -1867שישחררוהו (בפקודת הקיסר).

דבר מעניין ספר לי מורי הפרופ. חבולסון על עלילת-הדם בסאראטוב: בעת החיפוש בבית הנאשם יעקב יושקיביטשר מצאו בין ספריו הגדה של פסח שנדפסה באמשטרדם ובה היה מצויר איש אחד יושב באמבטיה, ומסביבה עומדים אנשים וסכינים בידיהם ושוחטים ילדים ושופכים את דמם לאמבטיה. תחת הציור היו שורות אחדות עבריות, אבל לא הנאשמים, לא יהודים אחרים בסאראטוב ולא מורי הסימינריון לכהני-נוצרים יודעי-עברית ידעו לקרוא בהן. בעיני חוקרי-הדין שמש הדבר לראיה בלתי מסופקת שיהודים צריכים דם-נוצרים לפסח. הגדה זו נשלחה לפטרבורג לועדה כמופת חותך לאמתותה של עלילת-הדם. אבל תוחלתם של בעלי החקירה וחברי-הועדה נכזבה כאשר הפרופ' חבולסון פתר את החידה בנקל. וזה פתרונה: את הפסוק "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל וגו'" (שמות ' ב', כ"ג) מבארים מדרשים שונים: "וימת מלך מצרים. נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם". גם רש"י חוזר על דרש זה. ואותו ציור בהגדה האמשטרדמית מתאר את פרעה מלך מצרים יושב באמבטיה, ועושי-דברו שוחטים בשבילו תינוקות ישראל. השורות המוזרות מבארות דבר זה בשפת שפאניאול או "לאדינו" השגורה בפי היהודים הספרדים. ולכן יהודי רוסיא שאינם מבינים שפאניולית, וכן גם מורי הסימינריון לכהני-נוצרים, לא הצליחו לפענח אותן השורות שב"הגדה".

בשנת 1878 פרצה עלילת דם בפלך קוטאיס בהררי-קוקז. לא אעמוד כאן על פרטי העלילה, כי כל עלילות -הדם הן סטיריאוטיפיות, פרט לאי-אלה שינויים קלים. למשל בעלילת דם בסאראטוב אבדו שני ילדים בחודש דצמבר מחודש יאנואר, ולא סמוך לפסח. בעלילת הדם שבפלך קוטאיס בשנת 1878 נהרגה לא ילדה אלא בתולה גדולה; ובעלילת הדם בווילנא (בלונדס) נפצעה ג"כ בתולה גדולה. משפט הנאשמים בעלילת הדם שבפלך קוטאיס (תשעה יהודים שגרו בכפר) בא לפני כסא-המשפט של בית-הדין הגלילי בקוטאיס בשנת 1879. והיא העלילה הראשונה שבאה לפני בית דין פומבי (המשפט מסור בידי י"ב מושבעים נבחרים מקרב העם), נגד רבים מקרב העם ששמעו חקירת העדים וטענותיהם של הקטיגור ההסניגורים (אלכסנדרוב וקופרניק) ופסק הדין. ועל פי הכרעת-המושבעים יצא כנוגה משפט הנאשמים לחפשי. הקטיגור שלח מחאה ללשכת-המשפטים של גליל קוקז בטיפליס, אבל זו הכריעה שצדקו השופטים בקוטאיס.


ג.

במאה זו היו, כידוע, שתי עלילות-דם ברוסיה: על בלונדס בווילנא בשנת 1900 ועל בייליס בקיוב בשנת 1911. פרטי המשפטים האלה עודם שמורים בזכרוננו. הנאשמים יצאו זכאים בדין: בלונדס בפברואר 1902, ובייליס בסתיו 1913. אוסיף כאן רק קצת מזכרונותי על משפט בייליס.

עלילת הדם שהטילו על בייליס הפילה חרדה על כל יהודי רוסיה והדבר נגע ללב היהודים בבל העולם. ידעו כי "מקום המשפט שמה הרשע", ומקור העלילה הוא שטשגלוביטוב, מיניסטר המשפטים בעצמו, והחקירה נעשתה על ידי עושי רצונו בכל מיני תחבולות ומזימות. השתדלתי בעת ההיא לעשות כל אשר היה ביכלתי בשביל הסניגוריה. המצאתי ספרים וידיעות לידידי חבר הדומה ברוסיה רודיטשיב, שהיו נחוצים לו לנאומו המפורסם שנאם בדומה על ענין בייליס; עזרתי על ידי ידידי הרה"ח ר' יעקב איזר אילסון ז"ל לאסוף את החומר הנחוץ לסניגוריה מספרים יקרי-מציאות ודפוסים ישנים: באתי בנידון זה בכתובים עם חכמים ועסקני צבור בחוץ-לארץ; בקשתי מידידי הפרופיסור טרואיצקי שיקבל עליו תפקדו של מומחה במשפט בייליס בקיוב. וכמו כן נלחמתי בעתונים נגד צוררי ישראל. פרסמתי בעתון היותר נפוץ ברוסיה "רוססקויי סלובה" ("Slowo RusskOit" מוסקבה) תרגום נכון של מקומות אחדים מספר הזוהר, בהם מצאו שונאי ישראל רמזים לדבה שהיהודים צריכים דם נוצרים; פרסמתי את מכתבו של ליוטוסטאנסקי אל נחום סוקולוב ז"ל, בו הוא מתוודה על חטא שחטא נגד היהודים בספריו המעלילים עלילת דם עליהם, וכותב שלא עשה זאת אלא משום שעסקני צבור יהודיים ורבנים אחדים דחו אותו בעת דחקו, כשבקש מהם תמיכה כספית. מכתב זה פרסמתי כפקסימליה בהעתונים "רטש" (Retzsch) ו"סוברימיננויה סלובה" (Slowo Sovrremennoje).- וביחוד עשה רושם גדול הפולמוס שלי עם אלכסנדר סטוליפין (אחיו של הפרימיר-מיניסטר). סטוליפין שהיה אחד מחשובי הפובליציסטים של העתון רב-ההשפעה "נובויה וורימיא" (Wremja Nowoe) שהיה נודע בשנאתו ליהודים, פרסם בו מאמר בעלילת
דם, בו הוא כותב שהצייר ההונגרי המפורסם מונקאטשי, שידע היטב את חיי היהודים, צייר ציור גדול בו תאר יהודים רוצחים ילד נוצרי לצרכי פסח; אבל בהשתדלות היהודים - כך כתב סטוליפין - ציורו זה של מונקאטשי איננו נזכר בשום אנציקלופדיה ומלון לאמנות, ואף לא בתולדות האמנות. באמצעות קרובה של אשתי, מרת גבאי (אשת מר ראובן גבאי ז"ל בפאריס, נכדו של ר' דוד ששון) השגתי מכתב צרפתי מאלמנתו של מונקאטשי, בו היא מודיעה שבעלה לא צייר ציור כזה מעולם. פניתי לסטוליפין במכתב גלוי - קראתיו בשם "למען האמת" - ושלחתיו למערכת "נובויה וורימיא", בו פרסמתי את מכתבה של אלמנת מונקאטשי ובקשתי מכל העתונים לפרסם את מכתבי הגלוי. מערכת "נובוטה וורימיא" פרסמה את מכתבי בלי שנויים ובלי הערות, וסטולפין הצטדק בזה שהצייר הידוע איליא ריפין (Repin ilia) אמר שציור זה מעשי ידי מונקאטשי הוא. פניתי אל ריפין, שגר אז בפינלנדיה, והשיב לי שחשב שהציור הזה על פי סגנונו מלאכת מונקאטשי הוא, אבל אם אלמנת מונקאטשי מעידה שבעלה לא צייר אותו ציור, בודאי הצדק אתה ואין בזה שום ספק, והוא - ריפין - חוזר מדבריו. שאלתי את ריפין, אם הוא מרשה לי לפרסם את דבריו, והוא השיב לי בטלגרם: "מובן מאליו שהנני מרשה". שלחתי שנית מכתב גלוי "למען האמת", וגם אותו פרסמה מערכת "נובויה וורימיא". סטוליפין התנצל שמצא איזה ספרי-אמנות המונים גם אותו ציור על ציוריו של מונקאטשי, ושמו "חג הפסח" כתבתי בפעם השלישית למערכת "נובויה, וורמיא" מכתב גלוי "למען האמת", בו אמרתי לסטוליפין: "הלא אתה בעצמך כתבת. שהיהודים השתדלו שציור זה לא יזכר ולא יפקד בשום ספר, והנה מצאת אותו כעת רשום בהרבה ספרים!?" במכתבי השלישי בארתי שהציור של מונקאטשי הרשום בשם "חג הפסח" אין לו שום שייכות לעלילת הדם: הוא מתאר את צעירי האכרים והבתולות בהונגריה החוגגים את חג הפסח של נוצרים (Osterfest) ויוצאים במחולות ורקודים; אבל בציור המזויף מתוארים היהודים כשהם רוצחים ילד נוצרי, והיהודים עושי-הרצח הם: סיר משה מונטיפיורי, לורד רוטשילד ועוד אחדים מחשובי היהודים. למכתבי הגלוי השלישי לא השיב סטוליפין דבר; לא היה בפיו שום מענה.

כל העתונים החשובים ברוסיה וגם הרבה עתונים בחוץ לארץ פרסמו את שלשת מכתבי הנ"ל.

זמן-מה אחרי תום הפולמוס הזה הזמינני המיניסטר להשכלת העם, קאססו (Kasso) לבוא אליו קבלני בסבר פנים יפות והתחיל אומר לי דברי כבושין:"וקראתי בעת האחרונה את מאמריך בעתונים. כמובן, אינני מוחה בידך לפרסם את הטוב בעיניך, אבל איעצך לחדול מלעשות זאת להבא, כי אינו מן הנימוס שאיש חכם ומלומד כמוך, וביחוד פקיד של הספריה הקיסרית וחבר של הועד המלומד של המיניסטריון להשכלת העם יתערב בפוליטיקה ככלל ובפוליטיקה יהודית ביחוד".

עניתי לו: "יסלח לי הוד רום מעלתו אם אומר לו שלפי עניות דעתי, כל מה שכתבתי אין לו שום קשר עם פוליטיקה, ורק להראות האמת והצדק כל מגמתי. ראשית כל הנני אדם, שנית הנני יהודי, ושלישית הנני פקיד "מלכותי". לו האשימו את הנוצרים או בני אמונה אחרת. באיזו עלילת שקר והיתה בידי להוציא את האמת לאור, גם אז הייתי עושה זאת בכל מאמצי כחי, למען האמת; ואנכי רשאי לומר על עצמי : mihi nihil humanum et sum Homo" "puto alienum על אחת כמה וכמה שבתור יהודי נאמן לדתו ולעמו חס אני על כבוד עמי ודתי, וחוב קדוש הוא לי ללמד סניגוריה נגד עלילות-שקר שמעלילים עלינו אויבינו. ודווקא משום שאני חבר לועד המלומד של המיניסטריון להשכלת העם חובה כפולה ומכופלת עלי להפיץ חכמה ודעת בחוגי העם הרוסי ולנתונים במדרגה נמוכה של תרבות ונותנים אמון לדברי הבל כעלילת הדם וכיוצא בהם. ואם הוד רום מעלתו איננו מסכים לנקודת השקפתי, הנני מוכן לוותר על משרתי הנכבדה ולהמשיך בעבודתי כאיש פרטי".

המיניסטר קאססו השיב לי שרק את טובתי הוא דורש, חושש הוא פן ירדפוני אויבי-ישראל; וכל דבריו אלי היו אך ורק עצה טובה. - הבעתי לו תשואות-חן על עצתו (עצה טובה קמשמעא לי) ואמרתי שהנני מוכן לקבל עלי כל הרדיפות שבעולם למען האמת והצדק, וביחוד בעד אמונתי ובעד עמי.

כשראה המיניסטר שאנכי איש תקיף בדעתו, "ומורא לא יעלה על ראשו" - פטרני בכבוד ואמר ששמח הוא תמיד לראותני.

נכנסתי בשלום ויצאתי בשלום.