מיקום המאמר: תולדות ישראל / תקופות בתולדות ישראל - בסוף הרשימה <-- ביצוע ע"י ענת 31.07.06 --> ביוגרפיה של הרב משה דוד פלעש הי"ד / משה לוונטהל

ביוגרפיה של הרב משה דוד פלעש הי"ד

אביה מולידה של תנועת בית יעקב

משה לוונטהל

מתפרסם לראשונה באתר דעת • תשס"ו • 2006


תוכן המאמר:
פרק ראשון: שרשים ומשפחה
פרק שני: הרבנות בבית הכנסת בשטומפרגסה: סביבת בית הכנסת

(1) הסביבה הגיאוגרפית
(2) הסביבה הכלכלית
(3) הסביבה היהודית
פרק שלישי: הרבנות בבית הכנסת שטומפרגסה: קהל המתפללים

1) מבוא
2) מוצאם
3) המתחים שאפיינו את בית הכנסת שטומפר
    א. היכן יושקע הונו של בית הכנסת?
    ב. נוסח התפילה
    ג. הברת התפילה
    ד. כיבודים
    ה. פוליטיקה
    ו. חברה
    ז. מחיצה
    ח. קבורה נפרדת
    ט. שמירת שבת

פרק רביעי: תולדות בית הכנסת שטומפרגסה

פרק חמישי: דרשותיו של הרב

1. מבוא.
2. התכנים
3. הסגנון
4. המאזינים
5. אומץ לב בהבעה
פרק שישי: השקפתו והנהגתו

1. רוחב הדעת בפסיקה ההלכתית
2. יחסו לחזנות
3. יחסו לחסידות
4. יחסו לציונות
5. חינוך הצעירים
פרק שביעי: ערש תנועת בית יעקב

א) מבוא
ב) האוטוביוגרפיה של שרה שנירר
ג) תורת מערב אירופה
    א) בתכנים
    ב) באיכפתיות לחינוך הנוער
    ג) באומנות הנאום

ד) מקורות נוספים
פרק שמיני: שקיעת החמה

1. הפילוג
2. הסיפוח (האנשלוס) והשלכותיו
3. ליל הבדולח והשלכותיו
פרק תשיעי: תקופת הולנד ובוכנוולד


מילות מפתח:
בית יעקב, הונגריה, שואה


פרק ראשון: שרשים ומשפחה


הרב משה דוד פלעש ז"ל נולד בפרשבורג, בט"ו באב תרל"ט1, ונפטר מרעב ביום ח' באדר תש"ד2 במחנה ריכוז בוכנוולד. השם יקום דמו.

הרב התייחס למשפחה רבנית מיוחסת3 בחבל ארץ הונגריה המערבית, "שבע קהילות" וסלובקיה. לגבי שרשיו המשפחתיים, עיין בהערה4.

בצעירותו נשלח הבחור משה דוד פלעש לבית אריזה ללמוד אריזת סחורות. ביום השלישי לעבודתו זאת, הוא החליט שהוא עוזב את בית האריזה - מאחר ורצה להיות רב5. הוא ידע שהוא נין ונכד לדורות של רבנים, ובקש ללכת אף הוא בדרכם זו. הלימודים בישיבה עלו ביוקר, וההסכם היה, שהאחיות יממנו מעבודתן6 את הלימודים, ותמורת זה הוא יתחלק אתן בנדוניא שיקבל לכשיתחתן7.

הרב משה דוד פלעש למד תורה בישיבת פרשבורג, תחת הנהגתו של הרב שמחה בונים סופר8 בעל ה"שבט סופר", אב בית דין פרעשבורג, ומופיע ברשימת תלמידיו9 10.
לאחר מכן [1906] למד הרב פלעש בישיבת הרב שלמה זלמן ברויאר11, בפרנקפורט דמיין. מדברי בתו עולה שבשלב זה השתלם בצרפתית, בלטינית וברטוריקה, היא תורת הנאום. ואמנם קשה לאשר עובדה זו ממקורות אחרים, שכן מחד גיסא בישיבת פרנקפורט לא למדו לימודים כלליים מעין אלה12, ומאידך גיסא לא ידוע שהרב פלעש למד באוניברסיטה13.

תוך כדי לימודיו בפרנקפורט שימש כ- Hausrebbe בבית משפחת פוזן המקומית14.

כנראה שלאחר לימודיו בפרנקפורט דמיין, שימש כמלמד, בעל תפילה ובעל קורא בקהילת אונגריש-ברוד שבמורביה. שם היו מרוצים מאד מפעולתו.

בשנים שאחר כך חזר לוינה, שכן הוא מופיע15 כרב בית הכנסת מונטיפיורי שם. הוא שימש, כנראה, אחר כך גם כרב בית כנסת קטן בשם Hofbauer Schul ברובע הראשון.

בשנת 1913 הוצע לו על ידי מר ברנרד הופבאואר16, מחשובי יהודי השיפשול בוינה, ומגדולי סוחרי הבדים והמשי של וינה, לשאת לאשה את העלמה פערל הופבאואר, בת אחיו, ר' שלום ז"ל, שהייתה יתומה מאב ואם, כאשר כרוכה הייתה בשידוך זה הרבנות בבית הכנסת ברחוב שטומפר בוינה, שרבו הקודם, בנו של הרב פירסט17, נפטר זמן קצר קודם לכן בגיל צעיר18.

תגובתו הייתה שאם הכלה אינה מוצאת חן בעיניו, הוא לא ישא אותה בשביל לקבל את הרבנות בבית הכנסת19.
אך נראה שהיא מצאה חן בעיניו, שכן בחשון תרע"ד (סתיו 1913) הם נישאו20, ומאז ועד ליל הבדולח21, שימש הרב פלעש כרב בית הכנסת בשטומפרגסה שבוינה.

לרב פלעש ולאשתו נולדו שלשה ילדים, ושלשתם שרדו בעזרת השי"ת את השואה. הבכורה מטילדה טעלזא תרע"ד (1914) שתבדל"א, הבן ר' שמואל ז"ל תרע"ו-תשנ"ט (1999-1916) והבת, אמי מורתי, סידוניה שפרינצא ז"ל תרע"ט-תשכ"ו (1966-1919). הבנות זכו להקים משפחות. למרבה הצער הבן לא זכה.


פרק שני: הרבנות בבית הכנסת בשטומפרגסה22:
סביבת בית הכנסת


(1) הסביבה הגיאוגרפית
בית הכנסת היה ממוקם בחצר אחורית של בית ישן ברחוב שטומפרגסה23 מס' 4224.
עוד בטרם ימי שלטון הנאצים בוינה באביב תרצ"ח (3/38), מי שבאו בערבים להתפלל בבית הכנסת הסתכנו במידה מסויימת בדרך אליו, והקהל התארגן בקבוצות על מנת שלא להיפגע.

מי שעבר בחצר הבית הישן (כבן מאה שנה) שמט ליפול, נכנס לבית כנסת מודרני ויפה, מטופח ושמור.
בית הכנסת לא יצא אל הרחוב, ולכן לא הזמין פירחחים לבוא ולהתעלל בו. כדי להיכנס אליו צריך היה לעבור דרך חצר המאוכלסת אנשים שבחלקם התפרנסו סביב בית הכנסת.
מתוך האוכלוסיה המקומית היו שומרים (Hausmeisters) קתוליים שנהגו ביד קשה בפירחחים ופעלו לומר שכאן רשות פרטית ואין כניסה, הן בגלל שזו הייתה פרנסתם, והן בגלל שראו בפירחחים בולשביקים וכופרים-בעיקר.

(2) הסביבה הכלכלית
מבחינה כלכלית היה זה איזור של חנויות, שרבים מהם היו בבעלות יהודית. בית הכנסת שכן במחוז השביעי של וינה כמאה מטרים מרחוב Mariehilfstrasse, רחוב העסקים הגדול של וינה, שהיה מוקד האופנה של וינה, וחלונות הראווה שלו משכו קהל רב. רבים ממתפללי בית הכנסת היו בעלי עסקים או מועסקים ברחוב זה.

(3) הסביבה היהודית
סביבה יהודית של ממש לא הייתה לבית הכנסת במובן הגיאוגרפי של המילה. היה אמנם בית כנסת אורתודוקסי קטן ברחוב דורפנגסה שבמחוז ה-14, שכיהן בו הרב וייס, ידידו של הרב פלעש. אולם בית כנסת זה היה בגדר תופעה מאוחרת ושולית ביותר.
הסביבה היהודית של שטומפרגסה היא, על כן, קהילת וינה, ושאר בתי הכנסת שבה.
בוינה שבין מלחמות העולם היו שלש דרגות של מקומות תפילה, לפי גדלן:
א) היו ששה "היכלות" שהיו היכלות-פאר, עם עד 1500 מקומות ישיבה. אלה מומנו לגמרי על ידי הקהילה. הבימה שבהן הייתה ליד ארון הקודש, דבר שאינו תואם את ההלכה לפי דעות מסויימות25. הרב הילדסהיימר התיר להכנס אליהם ולהתפלל בהם, אולם זה היה נושא שנוי במחלוקת.

ב) היו 14-12 "בתי-כנסת" (המספר תלוי בתקופה), מתוכם רק ארבעה היו אורתודוקסים. כל "בית כנסת" כזה היה צריך להיות רשום כעמותה, ובעלי התפקידים שבהם קבלו השתתפות בתשלום שכרם מאת קהילת וינה. העמותות היו באחריות משטרת וינה, ולכן אפשר להתחקות אחריהן בארכיון של משטרת וינה26.

ג) היו 72 בתי-תפילה כלומר שטיבלך. אלה מימנו בעצמם את בעלי התפקידים בהם, ורק לפעמים קבלו תמיכה מהקהילה (למשל כשהנהגת הקהילה בקשה שיצביעו עבור מפלגה מסויימת וכיו"ב).

הנהגת הקהילה, אם גם לא הייתה רפורמית באופן רשמי, הייתה במידה רבה בידיים לא אורתודוקסיות, ולכן יהודים שומרי מצוות בקשו להשתחרר ממנה ולהקים קהילה נפרדת, כמו שנעשה בכמה מקומות בגרמניה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה. אלא שבוינה הייתה הפרישה (Austritt בלע"ז) אסורה על פי חוק משנת תר"ן (1890). ולכן אם גם קמה בה אורתודוקסיה סֶפֶּרַטִיסְטִית (פורשת), לא הייתה זו קהילה נפרדת של ממש.
ואמנם באביב תרצ"ד (במרץ 1934) עם עליית המשטר הדיקטטורי - קתולי לשלטון, בקשו צעירי אגודת-ישראל מהמשטר החדש שישנה את החוק ויאפשר את הפרישה. זיגמונד שטרן (היום בלונדון) וצ'ארלס ריכטר (היום בניו-יורק) פנו לד"ר פודר, עורכו של עיתון נוצרי קתולי ואנטישמי, והתלוננו על ראשי הקהילה, שהם יהודים פולנים שאינם דתיים, וגם אינם פטריוטים אוסטריים טובים. אבל המשטר בעת ההיא לא היה מעוניין לשתף פעולה, והחוק לא השתנה27. יוזמה נוספת ננקטה בכיוון זה בדצמבר 1934, ועל כך עיין לקמן.

היחסים בין הרבנות הראשית של וינה לבין קהילות-בתי-הכנסת השונות היו מתוחים, משום שבוינה היו שלש רשויות של רבנות ראשית. האחת שבראשה עמדו מרצים בבית המדרש המודרני לרבנים, של הרב חיות. השניה הקהילה חסידית שבראשה עמד הרבי מסדיגורה. השלישית הקהילה ההונגרית בראשות הרב פירסט.

מכל אלה הייתה זיקה מיוחדת ומכנה משותף רחב בין בית הכנסת ברחוב שטומפר שבמחוז הששי לבין השיפשול, מעוזם של היהודים יוצאי הונגריה במחוז השני.

הרב בנימין זאב יעקבזון28 תאר זיקה זאת בספרו בתיאורים כמעט רומנטיים29:
"שיפשול (מחוז 2) ושטומפרשול (מחוז 6) זה לעומת זה, הרב פירסט והרב פלעש, רבי וולף פפנהיים, ורבי משה פלזנבורג, החזן ברוין והחזן פינק, פה ושם ידידים נאמנים, עסקנים מעשיים, פה ושם מבינים ומסיקים המסקנות: הקהילה והכלל, הא בהא תליא! השיפשול הוא האם, השטומפרשול הבת.
'כְעובָדֵי אִמָּהּ עובָדֵי בַּרְתּא'30. פה פועל רבי עקיבא ושם בן עזאי, וכן רווחא שמעתתא ונבנתה האגודה, וכן חונך הדור הצעיר".

ובמקום אחר31 כתב:
"יהודי וינה גרו בעיקר במחוז השני (ליאופולדשטט), במחוז 19 ובמחוז 20. אך חלק גר במחוזות אחרים. וכן גר דייטשלנדר במחוז השביעי, ששייך לבית הכנסת שטומפרשול, אשר רבו המצויין היה רבי משה פלעש, ופרנסיו הטובים32 היו הגבירים ר' משה פלזנבורג ור' דוד יהודה, המכונה עדוארד דויטש33. הרב והפרנסים היו אגודאים פעילים וקשורים בשיף-שול".
אם נלך מעט הלאה עם המשל של האם והבת נאמר: לא תמיד הבת הולכת בדיוק בדרכה של האם. שמא יש לתלות הרבה מהמתחים של בית הכנסת ברחוב שטומפר ב"התרוצצות הבנים בקרבה", בין הזדהות עם קהילת השיפשול לבין הזדהות עם יסודות אחרים.


פרק שלישי:
הרבנות בבית הכנסת שטומפרגסה: קהל המתפללים


1) מבוא
ד"ר יוסף קרניאל שחקר את תולדות יהודי וינה בין המלחמות, השוה בין אוכלוסיית המתפללים של שני בתי הכנסת האורתודוקסים-האגודאים-הספרטיסטים (הפורשים) הללו, והסיק שבעוד שמתפללי השיפשול היו אורתודוקסים נלהבים במלוא מובן המילה, בני מעמד כלכלי בינוני - הרי שרבים מאנשי השטומפרשול היו עשירים מופלגים שהרב וההנהלה היו צריכים למשוך אותם לפעולה, וידיעת התורה ביניהם הייתה מועטת. כל זאת למרות שמבחינה השקפתית היו האם והבת שוות.

2) מוצאם
אמר ד"ר דוד קוליב: עד לשנת תר"י (1850) מנתה העיר וינה רק כחמשת אלפי יהודים שהייתה להם הפריבילגיה לשבת בה. עד סוף המאה ה-19 הייתה אוסטריה מדינה די מפגרת. מאידך גיסא, ההונגרים היו מודרנים, תלמידי המהפכה הצרפתית. הממשל ההבסבורגי הזמין הונגרים לוינה על מנת להכניס בה את המודרנה.
במסגרת זו הובאו יהודים בתר"מ (1880) מהונגריה לוינה, בכדי לתרום לפיתוח העיר שהייתה עד אז די נחשלת. יהודים אלה אכן הביאו עמם את המושגים המודרניים של המאה ה-19 לוינה, והתקבלו שם בהתלהבות. יהודים הונגריים אלה היו הונגרים שרשיים למדי, בעלי פטריוטיזם הונגרי מפתיע באדיקותו.

אלא שעם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לא היו הם עוד היהודים היחידים בוינה. עוד בטרם פרצה המלחמה הצטרפו אליהם יהודים רבים שנמלטו מגליציה מאימת הנצרות, ועם קום המשטר הדמוקרטי בוינה לאחר מפלת בית הבסבורג בתרע"ח (1918), מצאו אלה האחרונים הזדמנות להגר מן הגטו, ולהתיישב באיזורים, כגון רובע ליאופולד, שעד אז היו סגורים ליהודים, בפרט לאלה יוצאי הפרובינציה הפולנית. יהודים אלה באו מעולם שונה לגמרי מאחיהם ההונגרים.

דא עקא, שהם לא ממש הרגישו כמו אחים, ובכן היה בוינה בכלל, ובבית הכנסת ברחוב שטומפר בפרט, מעין קיבוץ גלויות מגוון מהסוג שמאפיין את מדינת ישראל ואת ארצות הברית של אמריקה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה - אך אינו מאפיין קהילות רבות בתחום המושב היהודי באירופה שבין המלחמות, שכן הרבה קהילות היו סגרגטיביות, וישבו עדיין במקומן. ובכן, על פי מוצאם הייתה הקהילה מחולקת לותיקים מהונגריה שראו עצמם כוֶסטיוּדֶן, ויהודים מגליציה שנקראו אוסטיוּדֶן, מונח שהוטבע על ידי יהודי מערב אירופה ויש בו ללא ספק צליל של גנאי והתנשאות.
מכאן יובן טוב יותר מדוע קהילת וינה הייתה שסועה באופן מהותי על ידי מחלוקות ומתחים.

3) המתחים שאפיינו את בית הכנסת שטומפר
מייסדי בית הכנסת, שנוסד בתרנ"ג (1893), היו יהודים ממוצא הונגרי, בעלי תודעה ופטריוטיזם הונגרי עד כדי גיחוך. הדבר בא לידי ביטויים שונים ומגוונים, וגרם למתח רב בין המתפללים. להלן כמה דוגמאות:

א. היכן יושקע הונו של בית הכנסת?
בתקנון בית הכנסת בשטומפרגסה נכתב שהכסף שנתרם לבית הכנסת ב"שנדר"34, יושקע במניותיה של הרכבת הממלכתית של הונגריה. מיותר לציין שיוצאי גליציה לא רוו נחת מהחלטה זו. מאידך גיסא, מה שהסעיר את בית הכנסת לא פחות, הייתה השאלה באיזו מידה צריך בית הכנסת להרים תרומה לעולם הצדקה החסידי, שאלה של זיקה וקשר.

ב. נוסח התפילה
נוסח התפילה של יהודי הונגריה אלה, יוצאי אוברלנד, היה נוסח אשכנז, והם עמדו בתוקף על כך שזה יישאר הנוסח של בית הכנסת. יתכן שהרגישות הזאת הייתה בנויה על הצלחותיהם הקודמות של יוצאי גליציה, שכן מאז בואם לוינה בתרע"ח (1918) הצליחו להנהיג בבית הכנסת אמירת הלל בתפילת ליל הסדר35. כאשר מי מבין הגליצאים עבר לפני התיבה ואמר בברכת "רצה" - "ולתפילתם שעה", או - "ויצמח פורקניה" בקדיש - פרצה מהומה בבית הכנסת.

ג. הברת התפילה
השורוק כמו בלוּלב וסוּכה, מבוטא במערב אירופה בדומה לאות U, ובמזרחה בדומה לאות I. בהונגריה (אוברלנד) ביטאו אותו בדומה לְאוּמלַאוּט U, כלומר הכלאה שבין U ל-I. המייסדים יוצאי הונגריה דרשו שזאת תישאר ההברה של בית הכנסת36.

ד. כיבודים
כמו כן נלחמו המתפללים אלה באלה על כיבודים, ועל עליות לתורה כגון מי יעלה שלישי או ששי.

ה. פוליטיקה
שאלות פוליטיות גם כן נסרו בחלל בית הכנסת. למשל, במסגרת הענשת הונגריה בתרע"ט (1919), הופרדו ממנה שבע הקהילות המכונות "בורגנלנד", וסופחו לאוסטריה. יהודי קהילות אלה היו הונגרים קיצוניים. השליטה באוסטריה נמסרה לכמרים בעלי רקע פשיסטי, ונחלקו הדעות בין המתפללים כיצד להתייחס לכך. המחלוקות נגעו גם למדיניות היהודית של המשטר הזה, שהבחין בין יהודים "חיוביים" ל"שליליים". בבתי הספר התיכוניים חויבו התלמידים לענוד אות הזדהות עם המשטר הפשיסטי, ונער שבא לבית הכנסת ענוד באות זה, הזמין סביבו מחלוקות פוליטיות.

ו. חברה
הפערים החברתיים בין יהודי וינה היו תהומיים, והשכבות החלשות טענו שהבורגנים מתעלמים מהם. תופעה זו חלחלה גם לבית הכנסת ברחוב שטומפר שהיה מִיקרוקוסמוס של הגיוון המעמדי-כלכלי הזה, שכן, כאמור, רבים ממתפלליו היו עשירים מופלגים, ואחדים מהם התלוננו על כך שהרב מרשה לעניים ולמסכנים להיות חברים בבית הכנסת.

ז. מחיצה
מעדותו של מר ולטר דויטש עולה שהרב הנהיג שייתלה וילון על מעקה עזרת נשים. החלטה זו התקבלה לאחר התקוממות גלויה מצד נשים רבות.

ח. קבורה נפרדת
לא זו בלבד שלא היו "נישואיי תערובת" בין הונגרים לגליצאים, אלא היו מיוצאי הונגריה שאף הקפידו שקרוביהם לא ייקברו באותה חלקה עם יוצאי גליציה.

בהקשר זה נביא את דברי הרב דוד יהודה דויטש, נכדו של סגן ראש הקהל, ר' דוד יהודה אדוארד דויטש:
"והנה הגם שהייתה מתיחות בין ההונגרים ליוצאי פולין וגליציא אפילו הכי, כאשר הגיע הזמן לעזור ליהודי, לא הסתכל זקני על מוצאו, ויש לציין כי הבנין הגדול החדש של החברה כאשר נגמרה מלאכתו, היה אז חוק מטעם השלטונות שאסור לדור בבנין חדש תוך שנה לבניתו, ואולם אז הגיעו מהגרים ופלטים מאחינו בני ישראל מפולין, זה היה אחר מלחמת העולם הראשונה, ומכיון שהבנין חייב היה להיות ריקם עד שנה, הלך זקני ומילא את הבנין בפליטים, וזקנתי ז"ל בשלה להם ארוחות חמות.
שפטתי בדעתי כי אמנם הייתה מתיחות בין יוצאי הונגריה לבין יוצאי פולין וגליציא, אולם זה היה כנראה בעיקר בבית הכנסת, כי ההונגרים שמרו על גחלת מנהגם ולא רצו שהפולנים יכניסו מנהגים אחרים שהיה נהוג במקומם".
המאבקים הללו, מעבר להיותם מאבקים בין גלויות ותרבויות, היו גם מאבקים שבין ותיקים לחדשים. בית הכנסת היה קיים עוד בתקופת הזוהר של הבסבורג ופראנץ-יוזף, והיהודים הפולנים נחשבו בעיני היהודים ההונגרים לפולשים. שורשיה של כל אחת משתי העדות היו ברובע השני, שכן כולם ראו עצמם במידה מסוימת שלוחות של רובע זה, ובצר להם הלכו להתלונן שם בקהילות-האם.
אלא שאחיהם בשיפשול שבמחוז השני סבלו מאותן הבעיות בדיוק, ולכן לא יכלו להגיש להם עזרה משמעותית.

כל האינטריגות הללו הגיעו לאוזני הנוער, והצחיקו אותם עד כדי כך שהם סיפרו על כך גם לחבריהם הנכרים בבתי הספר. באופן טבעי מחלוקות מעין אלה בבית הכנסת בכוחם להרחיק את הנוער מבית הכנסת ואף מיהדות. שמא משום כך הקים הרב פלעש בשנת תרצ"ה (1935) מניין נפרד לנוער, וקיים שיעורים לנוער בספר ישעיהו. אלא שגם שיעורים אלה עוררו זעם רב בין המתפללים ויצרו מוקדים נוספים של מחלוקת.

בית הכנסת ברחוב שטומפר היווה עבור המתפללים גם מעין מפגש חברתי. מטעמים של בטחון אישי שהוזכרו לעיל, התארגנו המתפללים, בפרט בשנות השלושים, ללכת הביתה אחרי התפילה בקבוצות. בדרך הביתה הם התווכחו, רבו, וחרפו אלה את אלה באופן שהם סיפקו בידור לא מבוטל לנכרים שצפו בהם, ומריבות אחדות הגיעו לעיתים אף לידיעת המשטרה37.

מבחינה זו עבד הרב פלעש בסביבה קשה לכל רבנות. הרב היה מודע היטב לכל המתחים האלה, והוא ניסה לאחד בין הפלגים השונים, אך ללא הצלחה של ממש. הוא כיתת את רגליו פעמים רבות מבית לבית על מנת לעשות שלום בין אנשים. מה שהוא דרש בתוקף, ואף קבל במידה רבה, הוא שלכל הפחות בבית הכנסת יישמר טון רציני, וכל המריבות והויכוחים לא יוכנסו לתוכו.

בשלב מסוים הוא עודד את יוצאי גליציה לקיים מניין נפרד משלהם לימים נוראים. לפי המלצתו מכרו מקומות באגף הימני לפולנים ובאגף השמאלי להונגרים. הוא ניהל מאבק עיקש נגד הגזענות האנטי-אוסְטיוּדִית, ושלם על כך לימים מחיר אישי יקר38. כשיוצאי הונגריה סרבו לתת ל"פליטים" יוצאי גליציה זכות בחירה בבית הכנסת, אמר להם הרב שכשהרשעים ישתלטו על וינה, גם הם - ההונגרים, ייחשבו לפליטים39.

הייתה גם קבוצה שלישית בין מתפללי בית הכנסת. היו אלה חילוניים שהתרחקו לחלוטין מיהדות, חלקם ציונים, וחלקם מקורבים לחברה הקתולית על ידי נישואי-תערובת, שהגיעו לבית הכנסת בימים נוראים ובחגים בעיקר בכדי לשמוע את דרשותיו של הרב.

ט. שמירת שבת
הטענה הרשמית של ההונגרים הייתה שרבים מהגליצאים אינם שומרים שבת. האמנם?
על פי חוקי-העזר של עיריית וינה, סגירת בית עסק בשבת הייתה נגד החוק. משום כך, למעט העסק של משפחת הופבאואר, היו רוב בתי העסק של היהודים ברחוב Mariehilf פתוחים בשבת, וסגורים רק ביום הכיפורים, ובחלקם אף בראש השנה.
כפתרון לאיסור ההלכתי הכרוך בכך נהגו אז בוינה לרשום אצל נוטריון שותף אחד גוי, על פי רוב עובד ותיק, שהתחייב שלא לשלוח יד בקופה. שותף רשום כזה נקרא קומפניון40 41.
עד כדי כך הייתה נפוצה התופעה, שעל מצבתו של מר ברנרד הופבאואר42 בפרשבורג נכתב "שומר שבת בוינה"43 44. שכן בוינה שבין המלחמות הייתה זו רבותא ואפילו סנסציה. בתרס"ט (1909) הוקמה, על כן, "אגודת שומרי שבת", שבראשה עמד משה פלזנבורג, שהיה גם נשיא בית הכנסת שטומפר, ממלחמת העולם הראשונה ועד מותו בתרצ"ה (1935). זו הייתה בעצם לשכת מתווכי-עבודה, שבה ניסו לסדר עבודה לצעירים שומרי שבת אצל מעסיקים שומרי שבת.
מבלי לנקוט דעה הלכתית בנוגע לפתרון הקומפניון45, בעיניהם של יוצאי הונגריה היו יוצאי גליציה "מחללי שבת", מפני שהם הושיבו את הנכרים בשבת למכור בחנויותיהם ללא "קומפניון".


פרק רביעי: תולדות בית הכנסת שטומפרגסה


בית הכנסת שטומפרשול נוסד בתרנ"ג (1893)46, ושרת את היהדות האותודוקסית במחוז הששי והשביעי. ביום חול התפללו בו כעשרים עד שלשים מתפללים קבועים. בשבתות וימים טובים התמלאו רוב המקומות שהיו בו (150 לגברים, 120 לנשים), ואילו בימים נוראים ובשמחת תורה התקיים מניין נוסף ב"תלמוד-תורה" מפני שלא היה מקום לכולם בבית הכנסת. היו בו עשרים47 ספרי תורה.

במבנה נפרד בחצר בית הכנסת פעל תלמוד תורה כמה פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים. עד גיל 11-10 למדו הילדים (שהלכו בבוקר לבתי ספר שונים, על פי רוב נכריים) אצל המורה פינק (שהיה גם החזן השני של בית הכנסת), ואחר כך למדו אצל הרב פלעש, כשנתיים שלש. היו כחמשה עשר ילדים בכל קבוצה. להבדיל מהמחוז השני, הרי שבמחוז השישי של וינה לא היה בית ספר יהודי, ולכן הפעלתו של תלמוד תורה הייתה חיונית. מר וילי אונגר, האדם היחידי שלמיטב ידיעתי בעת כתיבת הספר עוד בחיים, מכיר טובה לרב פלעש על שלימד אותו באהבה, בסבלנות ובהגיון.

הרב לימד חומש וגמרא, ונהג להרחיב הרבה מעבר למה שכתוב בספרים שלפניהם. אפשר היה לשאול אותו כל שאלה, והוא ענה לכל שאלה. הוא שמר מידה של דיסטנס מתלמידיו הצעירים, אך היה מאד אהוב ונערך עליהם. תלמידיו נזכרים שלעיתים נסחפו עם הסוגיא ובמקום ללמוד שעה למדו שעתיים או יותר48.

בבית הכנסת התקיים גם לימוד תורה סדיר למבוגרים, ונערכו בו סיומים חגיגיים בשיתוף רבנים מכל רחבי וינה, בהם דקלמו תלמידים מהתלמוד תורה חומר שנלמד בעל-פה, הרבנים והפרנסים נאמו, והחזנים הנעימו בזמירות49 50.

בית הכנסת קיים אגודת נשים, אך מייסדתה ונשיאתה, אשת ראש הקהל משה פלזנבורג, ואחות מר ברנרד51 הופבאואר, נפטרה בתרפ"ג (1923). הרב מסר שיעור לנשים לפני פסח.

בתרפ"ו (1926) הורחב בניין בית הכנסת לפי דרישת הרב פלעש, והתלמוד תורה יכול היה לקלוט את כל המבקשים ללמוד בו. הודות לרב פלעש התרחבה מאד פעילות בית הכנסת, התלמוד תורה שגשג, אך נוצר גרעון כספי, והמשכורת של עובדי בית הכנסת נשארה נמוכה.

למרות שהקהילה לא תמכה בבית הכנסת הזה, הוא הצליח בתרצ"ד (1934) לאזן את תקציבו, אמנם בקרבנות גדולים, שכן העשירים כיסו את התקציב מכספם. מבקר הבנקים הכט הצביע באסיפת בית הכנסת על ההישגים המרשימים של אגודת בית הכנסת הודות למרצו של ראש הקהל משה פלזנבורג, שכיהן בתפקיד זה ממלחמת העולם הראשונה ועד מותו בשנת תרצ"ה (1935). הוא ניהל את אסיפות החברים בטוב טעם וביד רמה, ואף מר וולף פאפנהיים, נשיא קהילת השיפשול היה חבר בבית כנסת זה, והתפלל בו מדי פעם.

ראש הקהל פלזנבורג היה תלמיד חכם, מוצאו היה מטופולצ'אן52 שבסלובקיה. לרב היו יחסים מצויינים אתו, ובסעודה שלישית שהתקיימה בתלמוד תורה שרו תמיד ביחד זמירות, כגון "לבי ובשרי" ו"ידיד נפש".

על פי מר וילי אונגר, יום יום לפני תפילת מנחה אמרו תהילים. בין מנחה לערבית התקיים שיעור יומי במשנה, ואחרי ערבית התקיים שיעור יומי בגמרא. יום יום, אחרי תפילת שחרית מסר הרב שיעור יומי של כעשרים וחמש דקות לכעשרים בעלי בתים. בשבת בבוקר התקיימו בבית הכנסת שני מניינים, בשעה שבע ובשעה תשע. הרב התפלל שחרית במניין של שבע, אחר הלך הביתה, קידש ואכל, וחזר למניין השני לקריאת התורה, כמנהג יהודי פרשבורג53. בשבת מברכין נהג הרב לדרוש לפני מוסף, ואז היה בית הכנסת מלא מפה לפה, כי משני המניינים ואף מחוץ לבית הכנסת הגיעו לשמוע את הדרשה.


פרק חמישי: דרשותיו של הרב


1. מבוא
לפי כל העדויות שבידינו54 55, היה הרב פלעש נואם בחסד עליון, ובמידה רבה היו שיעוריו ודרשותיו הדלק שקיים את בית הכנסת.

רבות מדרשותיו שרדו את השואה, ומצויים אצל נכדו בגייטסהד שבאנגליה. הן כתובות גרמנית-גותית רהוטה בכתב יד יפהפה, ועריכתן ותרגומן היא מלאכה לכשעצמה שאין כאן המקום לקיימה, כי רבה היא. בשנת תשס"ה הוציא נכדו, הרב שלמה לוונטהל, חוברת בשם "מתוקים מדבש", ובה דרשות אחדות מעובדות על ידי העורך מעזבונו של הרב פלעש.
בתו יודעת לספר שהוא השקיע זמן רב בהכנתן, ופעמים רבות שמעה אותו חוזר בקול רם בבית על מה שהוא עתיד לומר בבית הכנסת.

2. התכנים
התכנים, היה בם שילוב הרמוני בין הלכה לאגדה בסגנון הדומה לזה של מהר"ל מפראג56.

כאמור, דרשותיו, חלקן נכתבו בלשון הקודש, וחלקן האחר טרם תורגם, אך נביא דוגמא ממכתב ברכה לחתן וכלה, שנכתב בערך בשנת תרס"ז (1907) עת היה הרב תלמיד בישיבת פרנקפורט, ושימש כנראה כ-Hausrebbe אצל משפחת פוזן בעיר.

במכתב זה הוא מתעמק בדברי דוד המלך ע"ה בתהילים57: "אשר בנינו כנטיעים, מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות, מחטבות תבנית היכל".

וזו לשון הרב במכתבו (מתורגם לעברית): "אם בנינו הם כבר בנעוריהם 'נטיעים' - צמחים שניטעו, שאינם גידולי פרא ללא טיפוח וחינוך, שכבר בצעירותם מתכשרים ברוחם ובנפשם לקראת בגרותם, ואם בנותינו, על אף הטיפול והחינוך הרוחני והגופני שלהם זכו, מתחנכים ומתייעדים לא להתבלטות ולחיצוניות, אלא להעדפת חיים ביתיים צנועים ושלוים, אזי זיווגם של בן כזה עם בת כזו הינו בעיני ה' שלב בבניינו מחדש של בית המקדש בימיהם הם, וזאת מכיון שזוג כזה ללא ספק ייסד את ביתו לפי דוגמת המקדש".

ואכן בפירוש הרש"ר הירש לתהילים58 כתוב לאמר:
"בנינו הם כנטיעים, שתילים נטועים, שאינם גדלים כעשבי בר בלי טיפול וטיפוח. מגודלים בנעוריהם: כבר בנעורים מגודלים הם בגופם וברוחם כאנשים. זויות: חלקי בניין צנועים, שאינם בולטים ונראים מיד. בנותינו הן כחלקי בניין צנועים, שאינם בולטים לחוץ, ואף אם אינם מיועדים לעין מסתכלת, משוכללים הם בכל אומנות היצירה והדייקנות, בארמונות המושכים והמרהיבים את העין, שהמסתכל מופתע מחיטובם וממבניהם המעיד על אמנות, ומה עוד כשהם בנויים במקום שאין מצפים בו כלל לעידון ופיתוח אומנותי.
כך לא גודלו ונועדו בנותינו לפומביות, כי אם לחיים ביתיים שקטים. ואף על פי כן יש להן בתוך חיים אלה ולמענם חינוך גופני ורוחני המטופח בלא פחות אמנות וזהירות. פירוש זה... שמעתי מפי דוד אבי, ר' לייב פ"פ נ"ע מחבר 'הרכסים לבקעה'"59 עכ"ל.

3. הסגנון
אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצר בוינה פולחן מיוחד במינו של לימוד הבעה גרמנית מובהקת. המקצוע הראשי בבתי הספר היה הבעה בכתב ובעל פה בשפה הגרמנית. לרב פלעש הייתה תכונה נדירה בעולם הרבני-הוינאי דאז. הלשון הגרמנית שבפיו הייתה רהוטה עד כדי התפעלות, עשירה מאד, משכנעת מאד וחפשית מכל נסיון להכניס דימויים מיידיש ושפות אחרות, המורידים מאיכות ההבעה60.
הרצאות ונאומים בסגנון כזה נשמעו מדי פעם ברדיו, והדרשה הייתה עבור השומעים חוייה גדולה61.
הוא הסביר לבתו פרק באומנות הנאום: "מתחילים נמוך, באמצע מגביהים את הטון, ומסיימים נמוך". ואכן מהאוטוביוגרפיה של שרה שנירר בספרה על דרשת שבת חנכה תרע"ה ניכר בעליל שכך נהג.

מעדותו של ולטר דויטש עולה שהיו רק כעשרים מתפללים "שומרי שבת" בבית הכנסת62 63. "בכדי לקיים שם בית כנסת אורתודוקסי" - הוא אמר - "היה צריך כשרון רב ודרשות טובות - אחרת לא היו באים. שכן במרחק עשרים בתים משם, בשְמַלְצְהופגַסֶה התקיימה תפילה עם עוגב... ידועים לי הרבה יהודים שחזרו לדתיות ולשמירת מצוות דרך דרשותיו".

4. המאזינים64
בוינה אסור היה לקיים בתי כנסת רפורמים. הכנסייה הקתולית התנגדה לכל רפורמה דתית, ופעלה שהממשלה תאסור את הרפורמה גם אצל היהודים. כאמור, במרחק כשלוש מאות מטר מבית הכנסת היה "בית כנסת" ברחוב שמלצהופגסה, שהיה רשמית "בית כנסת מודרני", ומעשית טמפל רפורמי לכל דבר ועניין65.

משרד החינוך האוסטרי, שהחשיב מאד את לימודי הדת בבית הספר, הקפיד על כך שכל תלמיד חטיבת ביניים וחטיבה עליונה ישתתף פעם בשבוע בתפילה בכנסייה, או להבדיל, בבית כנסת. התלמידים נדרשו להביא בכל יום שֵנִי ראיה למחנך הכיתה או למורה לדת, שהשתתפו בתפילת הנוער שנקראה Jugensgottesdienst.

תפילת מנחה של שבת נקבעה עבור התלמידים היהודים כתפילת החובה השבועית, ובין ההורים הייתה מחלוקת היכן לקיימה: בשטומפרגסה האורתודוקסית, או בשמלצהופגסה הרפורמית למעשה.

לאחר שהופעל לחץ מצד ההורים, הפיקוח הכריע לטובת שמלצהופגסה. התפילה שם הייתה בעיקרה בגרמנית, ונשאה בעיני התלמידים אופי היתולי. רבים מהתלמידים היו רחוקים מאד אפילו מ"היהדות" שהוצגה שם, והתפילה הפכה, מבחינת התלמידים, לקומדיה. "רב בית הכנסת" בשמלצהופגסה היה פרופ' מנחם פאפו, מורה בתיכון הנכרי המקומי, ממשפחה ספרדית מסלוניקי, מתבולל אוסטרי, שאומרים עליו ששנא אשכנזים וציונים, ולא ממש ידע גרמנית. אחריו כיהן אדם בשם דברינסקי שכשנכנסו הנאצים לוינה, התאבד66.

במסגרת המפגש הזה נפגש נוער דתי עם נוער מנוכר, ואפילו מתבולל. מפגש זה היה בעייתי ביותר עבור הנוער שומר המצוות, ולשם כך מצא הרב פלעש צורך לחזק את התודעה הדתית שלו.

הרב פלעש קבע עבור בני קהילתו, שמחוסר ברירה, על ההורים לשלוח את ילדיהם לאותה "תפילה", ושאחר כך יבוא הנוער לבית הכנסת שטומפרשול למנחה של שבת, ויראה תפילה אמיתית מהי67.

הנוער הדתי, וגם רבים שאינם דתיים, התענגו, על כן, על הטכס המשעשע בשמלצהופגסה, המשיכו משם כמה מאות מטרים לבית הכנסת שטומפרשול, והאזינו שם אחרי תפילת מנחה של שבת לשיחה שמבחינת הטעם של יהודים צעירים, ואפילו מתבוללים, הייתה מרתקת, ועסקה בפרשת השבוע מזוית אקטואלית68.

5. אומץ לב בהבעה
האסון של שנת תרצ"ח (1938), עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית, בא בהפתעה על יהדות וינה, שהייתה נאיבית עד כדי אולת, והתייחסה לראש הממשלה הפשיסטי-קתולי-קיצוני שושניג כאילו היה גואל ומציל מידי היטלר, בה בשעה שדוקא הוא שהפך את אוסטריה לגרורה של גרמניה הנאצית עד שנאלץ להתפטר בגלל מרד בצמרת השלטון שלו, והשלטון עבר לידי הנאצים.

בדבריו של הרב פלעש בשנות השלשים שקדמו לכך, לא נשמעה, מה שהיה כל כך מקובל בעת ההיא - הזדהות עם הממשל הקתולי פשיסטי, שקם בתרצ"ג (1933), והחמיר מתרצ"ד (1934) ואילך - אלא נשמעה אזהרה רצינית ביותר מפני העתיד לקרות.

הרב הסביר לקהל את ערך הפעולה של הג'וינט69, מתוך תפיסה שלא הכל אבוד, ושיש דרך להתגבר בעזרתו על המצוקה הכלכלית שנוצרה בעקבות הרס החנויות היהודיות. הוא ניסה להשפיע על אבות לשלוח את בניהם מוינה לארץ ישראל, ולא לחכות לסרטיפיקטים. באותו זמן יצאו מוינה טרנספורטים שהיו ראשיתה של עלייה ב'. אנשים חיו באשליה שהמצב לא כל כך נורא, ואילו הרב טען שאין עוד טעם להשאר בוינה.
הסביבה - הוא טען - השתנתה, והאשליה שהם חיים בסביבה יחסית תרבותית ולא מתעללת, לא תאריך ימים. הוא צפה מראש את האסון הגדול שהתרחש שמונה חודשים אחרי הקמת הממשלה הנאצית באוסטריה - את ליל הבדולח, שאם גם בגרמניה היה פשע מאורגן, הרי שבוינה היה התפרצות ספונטאנית של נשמת החלאה, המתפרעת לשמה70 71.

את אומץ לבו גילה הרב גם כלפי פנים. הוא אמר מוסר בדרשותיו, אמנם ברמז, אבל מי שהיה צריך, הבין שאליו הדברים מכוונים. הוא לא פחד ולא עשה חשבון גם לבעלי ממון. דברי המוסר שאמר היו בעיקר על לימוד תורה ועל יחסים שבין אדם לחבירו ולקהילה72.

מר וילי אונגר, השריד היחידי מבית הכנסת (על פי מיטב ידיעתנו), שהיה בליל הבדולח כבן שבע עשרה, זוכר שהרב הרבה לדרוש בענייני צניעות. הוא יצא נגד שימוש הנשים בשפתון ובאודם, תופעה שהתחדשה ערב מלחמת העולם השנייה.


פרק שישי: השקפתו והנהגתו


1. רוחב הדעת בפסיקה ההלכתית
ההיסטוריון ד"ר דוד קוליב ציין בהרצאתו המאלפת את רוחב הדעת בפסיקה ההלכתית, שהייתה מודרנית בעיניו. לאחר שהמראיין דרש ממנו לתת דוגמאות, עלה שהם מתרכזים בעיקר בעניינים שבהעדפת ספק פיקוח נפש על פני שבת וכשרות.
בעיני הכותב יש כאן טעות. גם לרבי חיים מבריסק באו בפליאה כיצד הוא מיקל בהלכות יום הכיפורים, והוא השיב שהוא מחמיר בהלכות פקוח נפש73. כך שדומה שאין כאן חדשנות הלכתית, ואם חידוש יש כאן, הרי הוא בַּשִיווּק, בכך שהרב הבהיר בלשון מודרנית את דברי הפוסקים ונושאי כליהם.
ובכל זאת "רוחב דעתו בפסיקה" זוקק התייחסות במובן אחר, שכן הוא נשאל שאלות על ידי בני קהילתו בנושאים רבים ומגוונים.

צבי גליקזליג נזכר כיצד נשלח פעמים רבות על ידי סבתו לשאול את הרב בדיני טריפות. אריך דויטש יודע לספר שבאו לביתו לשאול בענייני כשרות ובהלכות משפחה.

האם הוא היה "מודרני" בפסיקותיו? להלן כמה דוגמאות, והשופט ישפוט: א)
הורה אחד פנה אליו להתייעצות אם לשלוח את בתו המוכשרת ללמוד באוניברסיטה. הרב המליץ שלא לשלחה, והשואל שאל: "האם אתה לא למדת בפרנקפורט, שם יהודים דתיים לומדים באוניברסיטה מבלי שדתיותם נפגעת?!" והוא ענה: "וינה זו לא פרנקפורט"74.
ב)
הוא התנגד לביקור בתיאטרון75 ובקולנוע.
ג)
לאחר השתלטות הנאצים נשאל על ידי יהודי אם מותר לו להזדהות לנכרי. והוא אסר76.
ד)
הוא היה דבק מאד בעיקרון ה- Austritt - הפרישה מהקהילה הכללית, עיקרון שלא היה ממש בר ביצוע בוינה. לכן הוא סרב לקבל מינוי לבית הדין האורתודוקסי של קהילת וינה, בגלל שיש בקהילה שתוף פעולה עם רפורמים. בהתאם לכך, כשחברה של בתו התחתנה בבית כנסת אורתודוקסי של הקהילה הכללית, אסר על בתו להיכנס לבית הכנסת, והדריך אותה להשתתף בשמחת חברתה תוך עמידה בחוץ.
ה)
כשהנאצים פלשו לוינה באביב תרצ"ח, יום ערב שבת קודש היה. מישהו הדליף לבני משפחת דויטש שהם עומדים להיעצר. הבן ולטר ניגש לרב ושאלהו אם לברוח מיד. הרב הורה לו להימלט בעצם יום השבת, מכיוון שהייתה זו שעת הסכנה77.

2. יחסו לחזנות
באופרה של וינה, על מנת לחסוך בכסף, נהגו לעיתים קרובות, להזמין את מקהלת בית הכנסת הגדול ברובע הראשון שתבוא לשיר כַּרְמֶן וכיוצא בזה יחד עם החזן. ואם באותו ליל-שבת הייתה הופעה באופרה, הרי שתפילת ליל שבת בבית הכנסת הגדול הייתה קצרה ו"עניינית".

עלתה דרישה להביא גם לשטומפרשול איזה טֶנור שישמש חזן, על מנת שהקהל יוכל לקבל חוויות מוסיקליות. הרב שלל הצעה זאת בכל תוקף. הנימוק היה: בעל התפילה המקומי הזקן, מר פינק, אהוב על הכל ומתאמץ מאד. הטעם האמיתי היה: בוינה רבים מהחזנים התנהגו כאנשי בוהמה, שכן וינה היא עיר של מוסיקה, ו"מוסיקאי" כלל את עצמו בדרך כלל במסגרות שלא התיישבו עם הרוח שבקש הרב להחדיר לבית הכנסת. הרב ראה את התפילה כעבודת השם יתברך, ולא היה מוכן להתפשר על טוהרתה לטובת האסתטיקה78.
ואמנם, בימים נוראים פעלה לצד בעלי התפילה מעין מקהלה של ארבעת האחים למשפחת אוסטרייכר, שבאו לוינה בתרפ"א (1921) מ"שבע קהילות" שבבורגנלנד79, ושרו יחד עם בעלי התפילה מנגינות לימים נוראים כמנהג אוסטרו-הונגריה.

לרב עצמו היה קול ערב מאד, אך הוא נהג לעבור לפני התיבה בבית הכנסת רק לתפילת נעילה ובימי יאהרצייט שלו.

3. יחסו לחסידות
הוזכר לעיל שאחד הנושאים שהסעיר את בית הכנסת היה השאלה באיזו מידה על בית הכנסת להרים תרומה לעולם הצדקה החסידי. אנשי בית הכנסת בחלקם נתקפו תדהמה עמוקה, כשבנו של הרב פלעש יצא ללמוד בישיבות חסידיות בפולניה80, מה גם שהוא חזר אחר כך לבית הכנסת בהופעה חיצונית כאחד החסידים, והתפלל - שומו שמיים - בנוסח ספרד81.

ואמנם מעדות בתו עולה, שהרב מאד רצה שבנו ילמד בישיבת פרנקפורט, אולם הבן סרב לכך. כמו כן מתברר שבשנת תרצ"ב (1932) נסע הרב לטשעבין לבקר את בנו בישיבה, וקבל באזניו על ששלח לו כסף לקנות כסא לשבת עליו בבית המדרש, והוא טרם רכש לו כסא הראוי לשמו. כך שגם אם חסידים היו מוקצה מחמת מיאוס בעיני אחדים מבני קהילתו, הרב התייחס אליהם בכבוד, למרות שבודאי לא נמנה עליהם. כשהלך לקבל את פניו של הרבי מטשורטקוב, הבהיר לבני ביתו שהוא נוהג כן לא בתור חסיד, אלא משום שהלה הוא תלמיד חכם גדול.

4. יחסו לציונות
אם גם בערים אחרות כמו ברלין ובודפסט, נשאה ההסתדרות הציונית אופי גמיש ופלורליסטי, שהשאיר מקום לכבד יהודים שומרי מצוות, הרי שהמנהיגות הציונית בוינה התאפיינה על ידי יו"ר ההסתדרות הציונית, שהפך לראש היודנראט, נשאר כל השואה בוילה בוינה עד לכיבוש הסובייטי, נמלט לשוייץ ומת שם, והיה אחד מעוזריו של אייכמן ימח שמו. לצדו פעל יהודי נוסף שהיה ממונה על המשלוחים מטריזין לאושויץ, ובכן וינה הייתה ללא ספק הדף השחור ביותר בתולדות הציונות82.

חבורה זו הייתה כה מנוכרת ליהדות, עד שבוינה המושג "ציונות דתית" היה לכל הפחות מבחינה סוציולוגית תרתי-דסתרי.

האם היה הרב פלעש "ציוני" במובן הפוליטי של המילה? לא ולא! הוא לא היה יכול להזדהות עם תנועה שבמקום כמו וינה נשאה אופי חילוני מובהק ואישי נפשע. מה שעמד לדיון כלל לא היה שאלת תורה וציונות, אלא תורה ואורח חייהם של הציונים83.

אמנם גם לולא המאפיינים הייחודיים של הציונות בנוסח וינה, לא היה הרב פלעש "ציוני" במובן הפוליטי של המילה. הוא לא ראה סיכוי לגאולה אלא אם כן עם ישראל יחזור בתשובה84. הדבר אינו מפליא, שכן רבו, בעל ה"שבט סופר"85 התנגד למזרחי.

למרות כל זאת, במחצית השניה של שנות השלושים הוא עודד הורים בפה מלא לשלוח את ילדיהם לארץ ישראל. הוא ראה בעלייה זו עליית הצלה, מתוך ראייה ארוכת-טווח שאין ליהודים עוד עתיד בוינה. כל זאת למרות שאחרי מאורעות אביב תרצ"ו (1936) המצב בארץ ישראל כבר היה מאד מורכב, והאופוריה ביחס לישוב היהודי בה פינתה את מקומה לחרדה לעצם קיומו.

אגב, בבית כנסת אחד ברובע הגטו היה חוג שקרא לעצמו "תורה ועבודה", ונרדף עד צוארו מכל הצדדים. מצד אחד חשדו בהם שהם קומוניסטים, וזה היה חשד חמור ביותר תחת משטר פשיסטי קתולי. מצד שני, היהודים חשדו בהם שהם בעצם לא ממש יראי שמיים86.

5. חינוך הצעירים
הנוער היהודי המנוכר בוינה, לא ממש מצא את מקומו במסגרות הנכריות, ולכן הלך למועדונים ציוניים, שבהם הייתה בדרך כלל אוירה של פריצות. הרב השתדל למצוא לנוער של בית הכנסת אלטרנטיבה למעורבות במסגרות אלה, שנקראו "ציוניות" ולמעשה נשאו אופי מביש. הוא נדרש לייסד מסגרות חברתיות לדור הצעיר, ובלבד שלא יראו עצמם חס ושלום כ"ציוניים".

הרב הופיע בין הנוכחים באסיפת היסוד של צעירי אגודת ישראל - תנועת הנוער האגודאי בוינה (Jugendgruppe), והיה מעין מדריך רוחני שלהם. האסיפה התקיימה בבית מנהיג אגודת ישראל, וולף פאפנהיים, בשנת תרע"ט (1919), כשאחרי מלחמת העולם הראשונה רבים שבו מהחזית, והמטרה הייתה להציל את הנוער הדתי87. נספחת לפרק תמונה של הרב פלעש יחד עם הרב ישעיהו פירסט, רבה של השיפשול, מוקפים בבני נוער במחנה קיץ של הנוער האגודאי בשנות השלשים88. הצעיר השני מימין בשורה הראשונה הוא לא אחר מאשר הרב שמואל הלוי ואזנר, מחשובי פוסקי ההלכה בימינו בארץ ישראל, ומחבר ספר "שבט הלוי".

הרב העביר שיעורים לצעירים בנביאים בכלל, ובספר ישעיהו בפרט, כאשר באותו הזמן לא היה הדבר מקובל. שיעורים אלה קרבו נוער יהודי ציוני לבית הכנסת. הוא עסק בניתוח לשוני וספרותי של הנביא, שכן כל התלמידים, כאמור, למדו בבית הספר, הבעה בגרמנית ובשפות קלאסיות, ולכן ידעו להעריך שאפשר גם ללמוד את דבר ה' על ידי עבדיו הנביאים בכלים אלה89.

הרב אף יזם יצירת מניין מיוחד לצעירים, תופעה שהייתה נדירה בוינה, והוא אף נהג לבקר ולהתפלל בו מפעם לפעם. הטעם לייסוד מניין זה מונח בכך שהצעירים לא סבלו את המחלוקת, הפוליטיקה והפלוטוקרטיה שבה הסוחרים העשירים הכתיבו את חלוקת הכיבודים.

במסמך נדיר שנמצא בארכיון קהילת וינה90, מופיע פרוטוקול של כנס רבני בתי הכנסת האורתודקוסים של וינה מיום 24/12/34, בו נידונה שאלת הפרישה מהקהילה הכללית. במסגרת זו מתבטא הרב פלעש בעיקר סביב מצוקותיו הרוחניות של הנוער.

וזו לשונו בתרגום לעברית:
"האם הילדים באמת מחוייבים ללכת לטמפל ברחוב שמלצהוף שם נכריות (Schickses) שרות? אב אחד היה אצלי וסיפר לי שהמורה לדת הוא כזה אפיקורס, שלדעתו עדיף היה שהילדים ילמדו אצל מורה לדת גוי מאשר אצלו. גם ביחס לכתיבה בשבת בבית הספר פנו אליו אבות רבים: או שהילדים האורתודוקסים שנואים על ידי חבריהם, או שהם הופכים להיות כמו חבריהם".
כאמור לעיל, הרב גם לימד כמה פעמים בשבוע מקרא משנה וגמרא לילדים בסביבות גיל בר מצוה בתלמוד תורה שהתקיים ליד בית הכנסת. כנראה, הוא לא חשב שללמד דרדקי זה "קטן עליו".

במחוייבות זו שגילה הרב כלפי חינוך הנוער מצדדיו השונים והמגוונים, לא רחוק לשער שעמדה לנגד עיניו אגרתו של הרש"ר הירש משנת תר"ט (1849) על תפקידיו של רב בישראל91, שכן סוף סוף היה תלמיד, תלמידו וחתנו.
וזו לשון האיגרת:
"ודאגת יומם ולילה ללימודי התינוקות, הבנים והבנות הקטנים בקרב עדתך, ולא תתן שינה לעיניך, ולא לעפעפיך תנומה, עד אשר תמצא מקום לילדי עדתך להרביצם עלי מַבּוּעַ נחלי התורה והתושיה, ואל יהיה קטן בעיניך ללמוד בעצמך ובכבודך את הבנים ואת הבנות... ואל תטה אוזן למלחשים באזניך לאמר: 'אין כבוד לרב ללמוד צעירי ימים תורה' ...נחזק ידי בנים יולדו לקנות לבביהם הרכים לה' טרם יהבלו בהבלי השוא והשקר המשוטטים על כנפי רוח הזמן".
עסקנו בפעליו למען הבנים. בפעלו למען הבנות, נעסוק להלן.


פרק שביעי: ערש תנועת בית יעקב


א) מבוא
מעט מספרי הקודש של הרב שרדו את השואה. בספר תורת-ברנש92 מעזבונו של הרב פלעש93 מסומן קטע אחד ויחיד94 בעיפרון95. הקטע ראוי לתשומת לב משום שהרב ז"ל הדגיש אותו, אולי משום שהוא מבטא במידה רבה את מפעל החיים שלו. ואלה הדברים:

אמרה תורה96: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך". בהקשר זה מובא במדרש חזית פסוק משיר השירים: "שיניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה, שכולם מתאימות, ושכולה אין בהם. מה רחל זו צנועה, כך היו ישראל צנועים וכשרים במלחמת מדיין. רב הונא בשם רב אחא אמר: שלא הקדים אחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד, שאילו הקדים אחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד, לא היה משה משבחן, ולא היו עולים משם בשלום".

הסביר בעל תורת-ברנש:
"ביאור דברים אלו כן הוא: יש שני מיני צדיקים. א' (האחד) צדיק באמונתו אשר ירש מאבותיו, והיא שמורה וחקוקה במשכיות לבבו, אבל לא התְחַקָה בשכלו על שרשי מחצב אמונתו, כי אהבת תורתו נצמדה עם נשמתו, ואינו מהרהר אחריה אף רגע אחד. ב' (השני) הצדיק אשר לא לבד מכח ירושת אבותיו, אבל גם על ידי החקירה ומופתי השכל עשה כפליים לתושיה, לחזק בלבבו יסודי הדת ואשיות האמונה.
והנה באמת גם הצדיק בלי חקירה יוכל לעבוד את ה' בתמימות, אבל אין לו הכשרון להורות גם לאחרים. ובפרט אם יעמדו נגדו אפיקורסים, אף אם הם לא יניעו את עמודי אמונתו, אבל גם הוא אין לאל ידו ללחום נגד הטענות ולהשיב על סכלותם.
והנה תפילין של יד הם נגד האמונה השוכנת בחדרי הלב, והתפילין של ראש הם נגד השכל שבמוח. וטובה חכמה עם נחלה. ויש יתרון לזה אשר נתחזקה בו האמונה גם מצד החקירה ומופתי השכל, כי הוא יתגבר וינצח בשכלו את קלי הדעת, גם יורה להם הדרך אשר ילכו בה, לחסות תחת כנפי השכינה. וזה שאמר: והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, כלומר שיחזיק עמודי אמונתו גם על ידי הבנת השכל השוכן בראשו, למען תהיה תורת ה' בפיך, רוצה לומר: על ידי חכמתך יהיה ביכולתך להורות בפיך את האחרים בתורת ה'"97.
מי שמבקש להרביץ תורה - אומר הוא - אינו יכול שלא לפתוח את עצמו לשאלות יסודיות באמונה ולהתמודד עמן. אולי זה מה שמשך את הרב פלעש לסמן "תורה" זו בעיפרון, שמא גישה זו היא ששבתה את לבה של התופרת הצעירה מקראקוב בימי מלחמת העולם הראשונה.

ב) האוטוביוגרפיה של שרה שנירר
בתשעה באב תרע"ד (1914) פרצה מלחמת העולם הראשונה. יהודי קרקוב עזבו את ביתם ונסו מנוסת חרב מפני חיילותיה של רוסיה לאוסטריה בכלל ולוינה בפרט. גם משפחת שנירר עברה לוינה98.

להלן ציטוטים מתוך האוטוביוגרפיה של שרה שנירר99:
"תרע"ה (1915). יחד עם רבים אחרים, עברו מקראקא לגור בוינה הגדולה.
...סוף סוף הצלחנו לקבל דירה במחוז הששי... דאגה חדשה, זה לא רובע יהודי, מרחק שעה הליכה לבית הכנסת שיף-שול, ולא הכרנו בית כנסת יהודי אחר בו אפשר להתפלל. היכן נתפלל?
בעלת הבית בראותה את עוגמת הנפש שלי בשרה לי בשורה טובה, שברחוב שטומפר מצוי בית כנסת אורתודוקסי. בית כנסת זה היה ערשה של תנועת בית יעקב הברוכה.
ביום ששי לפני לילה הבאתי לשם סידור וחומש בכדי שיהיה לי ממה להתפלל בשבת. השמש הסביר לי שהדבר היה מיותר, מכיון שהנשים שאינן מטלטלות בשבת (במקום שאין בו ערוב) מקבלות שם סידורים.
הייתי מופתעת מרוב שמחה. זה אומר שאני נמצאת בין יהודים... כן גם בוינה יש יהודים שאינם מטלטלים בשבת! בשבת בבוקר הלכתי להתפלל בבית הכנסת שטומפר. לפני קריאת התורה אני רואה כיצד הרב עולה על הבימה, בשבילי זה היה חידוש. 'מה זה אומר?' שאלתי, על כן, את שכנתי?
'היום הרי שבת חנוכה' ענתה לי, 'והרב ידרוש מעניינא דיומא'.
הקשבתי רב קשב לדרשתו הנלבבת של הרב.
בדרשתו שרטט הרב את גדולתה ואת דמותה של יהודית ההיסטורית, ואגב זה קרא בדברים היוצאים מן הלב לנשים ולבנות של ימינו ללכת בעקבות ובארחות נשי ישראל גדולות הרוח בימי קדם.
חבל ששכחתי את הזכרונות והרעיונות היפים של אותה דרשה, וגם מה שזכור לי עדיין, אינני מסוגלת בעטי העני לבטא על הנייר.
רק דבר אחד אינני יכולה לשכוח. כשהקשבתי לתיאור הנפלא של הדמות יהודית, חשבתי לעצמי, איך מביאים הנה את כל נשותיה ובנותיה היהודיות של קראקא, כדי שתשמענה מי אנחנו, ומהיכן מוצאנו.
מיד הרגשתי שהחסרון הוא שאחיותינו יודעות כל כך מעט על המנהגים שלנו, ושהן זרות לעמנו ולמורשתנו. אילו ידעו את סיפורי הגבורה שלנו, והייתה להן איזו השגה ביחס ל... של אנשינו ונשותינו, היה הכל אחרת.
...במחשבתי נולדו באותן הרגעים תכניות מגוונות לעשייה גדולה...
מאז הדרשה הראשונה של הרב פלעש, נהייתי אורחת תדירה בבית הכנסת בשטומפרגסה. לא שמתי לב לשום הפרעה. יכול היה להיות מזג אויר איום, יכלו להיות מהומות נוראיות, שיכולים להתרחש בזמן מלחמה. אני הייתי מקשיבה תמידית לשיעוריו של הרב פלעש בחומש, תהילים, פרקי אבות ודרשותיו העמוקות על בעיות שונות ...ובמוחי ניקרה השאלה כיצד להביא הנה את בנות פולין, כדי לשמוע את כל זה, כדי לדעת את כל זה.
...כיצד לממש בקרקא את מחשבתי, להקים מקום משיכה עם רוח יהודית עבור בנות ישראל".
וכך תמצת ירחי100:
"היא הוגה בספרי הרב רבי שמשון רפאל הירש, בספרי הרב ד"ר להמן וסופרים חרדים מגרמניה...
...בשלהי תרע"ה (1915) חוזרת שרה שנירר לקרקוי. היא מביאה אתה מטען רוחני רב הכמות והאיכות תוצרת וינה ופרנקפורט. היא יודעת כי אוצרות רוח אלה הצילו את יהדות מערב אירופה מסכנה חמורה... אמנם המצב השורר בין צבור הנשים דומה מאד למצב הדור קודם גרמניה".

ג) תורת מערב אירופה
עם שבנושא תורה עם דרך ארץ לא המשיך הרב ברויאר את דרכו של הרש"ר הירש, עם זאת דומה שהחינוך ההירשיאני שספג הרב פלעש מבית מדרשו של מורו ורבו הרב שלמה זלמן ברויאר בפרנקפורט דמיין, הוא שהביא בסופו של דבר להקמת התנועה שהצילה את בנות מזרח אירופה מחילון והתבוללות. הדבר בא לידי ביטוי בשלשה תחומים שנזכרו לעיל.

א) בתכנים
נשוב ונצטט בקצרה את דברי הרש"ר הירש בפירושו לפסוק101: "בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל" - "בנותינו הן כחלקי בניין צנועים, שאינם בולטים לחוץ, ואף אם אינם מיועדים לעין המסתכלת, משוכללים הם בכל אומנות היצירה והדייקנות... במקום שאין מצפים בו כלל לעידון ופיתוח אומנותי, כך לא גודלו ונועדו בנותינו לפומביות...".

ב) באיכפתיות לחינוך הנוער
כאן נשוב ונצטט מתוך אגרת הרב הירש לרב בישראל: "ודאגת יומם ולילה ללימודי התינוקות, הבנים והבנות... ואל יהיה קטן בעיניך ללמוד בעצמך ובכבודך את הבנים ואת הבנות". השקפת העולם החינוכית מפורשת. החזון של הרב הירש, הביצוע של הרב פלעש, התלמידה - שרה שנירר.

ג) באומנות הנאום
כאמור לעיל בפרק השלישי, גם את זה קנה הרב בפרנקפורט דמיין.
בנות קרקוב העריצו את התרבות הגרמנית, אך ראו בה סתירה לערכים של תורה. והנה בא הרב פלעש ויצר סינתיזה בין השתיים. ובכן, הייתה וינה שוב מפגש בין מזרח למערב, והפעם ככלי שדרכו הצילה תורת המערב את בנות המזרח.

ד) מקורות נוספים
מקורות נוספים מאששים, מבססים ומרחיבים ביחס לזיקה הנ"ל שבין שיעורי הרב פלעש לבין שרה שנירר.

1. הרב פלעש אימץ את מנהג השיפשול (במחוז השני) להספיד כל שנה בז' באדר, יום פטירתו של משה רבינו, את גדולי ישראל שהלכו לעולמם באותה שנה102 103. (כבר בדרשות חתם סופר מופיע שנהג כן).
בז' באדר תרצ"ה (1935) הספיד הרב את שרה שנירר, מייסדת תנועת בית יעקב, וסיפר כיצד במשך חודשים רבים באה יום יום לעזרת נשים - בהתחלה רק בידיעת עובדת הנקיון, ואחר כך גם בידיעת הרב ובעידודו - התפללה שחרית, וסיכמה בקצרנות את השיעור היומי במשנה שעסק בעיקר בנושאים שבמחשבת ישראל מתוך מסכת אבות. בסיכומים אלה השתמשה אחר כך בשובה לפולין, בהדרכת תלמידותיה ברשת בית יעקב104. ובכן, עם היות המחוז הששי עני ביהודים וביהדות, עולה מכאן שהשפעתו של הרב חרגה הרבה מעבר לתחום הקהילתי המצומצם אל עבר העולם היהודי.

2. בשנת תרפ"ב (1932), כשנסע הרב לבקר את בנו בעת לימודו בישיבת טשעבין שבפולין, ערכה לו שרה שנירר סיור מודרך בסמינר שלה בקרקא, על מנת להכיר לו "את הילד הרוחני שלו" כלשונה105. בנו אף נזכר שהיא שבה לבקר בוינה אצל הרב זמן קצר לפני שנפטרה.

3. רבי יעקב רוזנהיים כתב בזכרונותיו106: "מרכז אגודת ישראל בפרנקפורט פתח פעולה עניפה בשטח הסוציאלי לעזרת פליטי גליציה. בין הפליטים האלה נמצאה גם התופרת העניה שרה שנירר מקרקא. היא הייתה עובדת בשעות היום במקצועה כדי פרנסתה, ובערבים הייתה משתתפת בהרצאות הרב פלש (תלמיד ישיבת פרנקפורט לשעבר). הרצאות אלה עוררו בלבה את רעיון פעולות ההצלה הרוחנית של בנות ישראל, והולידו ברבות הימים את יסוד תנועת בית יעקב".

4. הרב בנימין זאב יעקבסון אף הוא אישר107: "שרה שנירר הדגישה תמיד, שדרשות הרב פלעש ששמעה אותן בעת גלותה בוינה הלהיבו אותה למעשיה הכבירים".

5. הרבנית יהודית גרינפלד108 אף היא כתבה על כך: "אשה זרה נצמדה כבמסמרות למקומה בעזרת הנשים, כולה מוקסמת מן הדברים ששמעה... היא גלתה את הדרך!... כך רשמה לה שרה שנירר בנאמנות כל אות, כל מילה, כל שיעור ששמעה מהרב פלעש בתקופת שהותה בוינה. וככל שתפחו כרכי כתביה, כך קצרה רוחה לשוב לקרקא ולהתחלק עם הבנות בגנזי הרוח שרכשה".

הרב פלעש היה סוף סוף רבה של קהילה די קטנה בוינה שבין המלחמות. והנה זכה לפרוץ הרבה מעבר לגבולות קהילתו. הלקח העולה מפרשה זו לרב הקהילה גדול מאד. אתה כרב קהילה שקוד על תפקידיך תמידים כסדרם. לעולם לא תדע אלו מהפכות יכולה מלאכתך לחולל, בעזרתו של קורא הדורות יתברך שמו.


פרק שמיני: שקיעת החמה


1. הפילוג
כתבנו לעיל שהרב שלם מחיר כבד על התנגדותו להוקעת ה"אוסטיודן" שבקהילתו. הנה הסיפור.

בשנת תרצ"ו (1936) נתגלעו חילוקי דעות בין סיעה אחת בתוך הקהילה לבין הרב פלעש שהביאו לפרישת כשלשים איש מהקהילה. הפורשים הקימו בתרצ"ז (1937) בית כנסת משלהם בקצרניגסה109. משכורתו של הרב צנחה לפתע מ-900 שילינג ל-700110 111. מה הניע את הפילוג הזה?

אחד המתפללים העיד שהגורם לפרישה היה מונח בכך ש"מחללי112 שבת" עשירים נכנסו לגבאות בבית הכנסת, והדבר שינה את אופיו, שכן הגבאות היא עמדת-כח הקובעת מי יעלה לתורה, ולאיזו עלייה וכיוצא באלה.
ראוי להוסיף ולציין: היו בקהילה אנשי עסקים גדולים שמימנו במידה רבה את תקציבו של בית הכנסת. הם ראו שליחות של מנהיגות באצולת הממון שהתגלגלה לידם.

אמנם, עם ההשתלטות הנאצית, אבדו רבים מהונגרים, בעלי המקצועות החפשיים את פרנסתם, ואילו הפולנים, שרובם היו סוחרים קמעונאים, התפרנסו ברווח, וממילא גם תרמו יותר להחזקת בית הכנסת113.

הויכוחים הישנים בין הונגרים לפולנים הגיעו לשיא כשהפולנים נכנסו לגבאות. ההונגרים חשו שהרב הולך יותר מדי לקראת האגף הגליצאי, מה גם שבתקופה זו חזר בנו שמואל114 מהישיבה החסידית, והרב נתפס כתומך חסידים115.

היו מי שטענו למשל, שהתפילה בשני ימי ראש-השנה התארכה מדי. הרב פנה, על כן, לבעלי התפילה ובקש מהם לא לסלסל יתר על המידה. אצל משפחות אחדות נתפס העניין כתבוסתנות וכהקלה שלא במקום.

על יד בית הכנסת פעלה מסעדה של יהודי יוצא גליציה בשם Glattauer, היחידה שהייתה הכשרה בכל המחוז הששי. הרב פלעש היה אחראי לכשרות שם. הכשרות הייתה מהודרת מאד, אך לא ענתה על כל הדרישות של יוצאי הונגריה. הם דרשו, למשל, שכל מי שאוכל שם יידרש לכסות את ראשו, שאם לא כן, זה פוגע, לדעתם, בכשרות המקום.

הרב קיים במסגרת בית הכנסת חוגים בספרי הנביאים, בפרט בהפטרות של שבע דנחמתא. ההונגרים התנגדו בטענה ההונגרית האופיינית הידועה בשם החתם סופר - "חדש אסור מן התורה"116, שכן לא היה מקובל ללמד תנ"ך בבית הכנסת117. בדרשותיו עסק הרב תכופות בהפטרה, והיו מי שטענו שזה לא לעניין, והם העדיפו דרשות מתוך הפרשה118.
אם נבקש את הסיבות לפרישה, ניתן למצאן בכל הסיבות שמנינו לעיל למתח שהתסיס את בית הכנסת הזה בין שתי מלחמות העולם, המתח העדתי, הדתי, הפוליטי והחברתי119 120. הפרישה כלל איננה מפתיעה את מי שמכיר את הרקע של בית הכנסת הזה. להיפך. מה שמפתיע הוא כיצד עד אז לא פרשו121.

עם כל זאת נראה שיש מקום למצוא את הרקע לפילוג בגורמי זמן נוספים: עד תרצ"ד (1934) הייתה עיריית וינה סוציאליסטית. מאז ועד סיפוחה על ידי הנאצים בתרצ"ח (1938), שלטה באוסטריה המפלגה הקתולית-פשיסטית בראשות פון-שושניג. משטר זה לא היה גזעני, והבחין בין יהודים פרוליטריים "שליליים", ליהודים עצמאיים "חיוביים". האחים דויטש היו בעלי-עסק, ותלו תקוות במשטר הזה. מאידך האגף הגליצאי בבית הכנסת היה בעיקרו מורכב מפועלים ומועסקים שהתנגדו לשלטון. העצמאיים חששו שבית הכנסת, שהיה רשום במשטרה כעמותה, יקנה לעצמו שם רע אצל השלטון בשל הגורמים האופזיציוניים שבו, שכן המשטרה השגיחה על יסודות יהודיים אופוזיציונים.

מן ההיבט הפוליטי נעבור להיבט הכלכלי-חברתי. בשנת תרצ"ז (1937) חל בוינה משבר כלכלי שבעקבותיו שררה אוירה של דכאון. שליש מיהודי וינה הפכו לנזקקים, ויהודים רבים מהמחוז השני באו למחוז הששי לבקש את לחמם. בדרך החוצה מבית הכנסת פגשו המתפללים לפתע בשתי שורות ארוכות של קבצנים, שכן חלק מבעלי הבתים אבדו את פרנסתם.
אנשים בקשו עלייה לתורה ביאהרצייט של הוריהם, אך לא היה להם הכסף לשלם על כך. כל זה יצר אינטריגות על יסוד פערים חברתיים.

בקהילת וינה, עד תרצ"ו (1936) היה הכח הפוליטי המוביל מארגון הקהילות הנאמנות למשטר. בסתיו תרצ"ז (1936) נצחו מפ"ם והציונים בבחירות לקהילה.
ב- 11.6.36 קבלה אוסטריה על עצמה להיות גרורה של היטלר ומוסוליני, ובכן הייתה אוירה נאצית עוד לפני הסיפוח.

עם כל זאת, כשהיטלר סיפח את וינה בשנת תרצ"ח (1938), ויש אומרים122 עוד לפני כן, בסתיו תרצ"ז (1937) "חזרו הפורשים בתשובה123 לבית הכנסת שטומפר" מטעמים אחדים. ראשית, יהודי וינה הכירו סוף סוף בכך שהנאציזם בוינה זו אפיזודה שלא תחלוף כל כך מהר, ושעל מנת לשרוד בתקופה הקשה שבפתח יש צורך לשלב ידיים124. יתר על כן, הציונים ומפ"ם זכו, כאמור, לנצחון בועד הקהילה, וגם בכדי לשרוד מולם היה צורך לשתף פעולה. הפורשים אף גילו שבית הכנסת לא התמוטט בלעדיהם. ההיפך הוא הנכון. מתפללים חדשים מהבורגנות האורתודוקסית הצטרפו. הצד השוה לטעמים: הציבור בקש משענת רוחנית, מעשית ופסיכולוגית על מנת לקדם את פני הרעה125.

2. הסיפוח (האנשלוס) והשלכותיו
בהתחלה חשבו יהודי וינה שאפשר להסתדר עם הנאצים, על פי הפתגם הוינאי המפורסם: אין אוכלים את האוכל כל כך חם כפי שמבשלים אותו, כלומר: דיבורים לחוד, ומעשים לחוד.
סוף סוף בבית הספר התיכון שבשכונה שמרו על יחס הוגן כלפי ילדי היהודים, עד שהקלגסים מתנועות הנוער הכריחום להעביר את ילדיהם לבית ספר ברובע השני. וגם אז טרם נראו סצנות של התעללות.

רוב המתפללים בשטומפרשול היו סוחרים או בעלי מקצועות חפשיים, ועבורם הייתה ההשלכה העיקרית של הסיפוח הנאצי משבר כלכלי.

ביום הסיפוח (11.3.38) התמוטטה לפתע השקפת עולם שלימה. עד אז סרבה החברה הבורגנית להאמין שהנאצים ישתלטו על וינה, ולפתע הוברר לה שאוסטריה הפכה ממדינה אנטי-נאצית למדינה נאצית עוד יותר מגרמניה.
המנהיגים הנאצים של וינה לא היו גרמנים, אלא צ'כים או קרואטים, אנשי העולם התחתון, כמושל וינה גלובוצ'ניק, שהיה לאחר מכן הממונה על טרבלינקה בלזץ וסוביבור, וממבצעי הרצח הנורא בפולין126.

אחרי משאל העם הנאצי באוסטריה (10.4.38), בו הצביעו 99.5% עבור סיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי, הייתה תחושה קשה מאד, שכן אז החלו מהומות מקומיות. הרב בנאומיו אמר שצריך לחזור בתשובה מכל המריבות. הוא אמר שצריך לעמוד באומץ ולהודות בטעויות. והוא בכה, והם - הפורשים השבים - בכו. הייתה תחושה שסוף העולם מתקרב, ושצריך להתגבש בכדי לקדם את פני הרעה127.

מאז ועד ליל הבדולח (ב-9.11.38), הלכה הנוכחות בבית הכנסת ופחתה, שכן כנופיות נוער ערכו סיורים בבית היטלר שממול לבית הכנסת, והדבר סיכן את היהודים שעברו במקום128, שרבים מהם נמנעו מלבוא מחשש לבטחונם האישי129.

האם המשיך בית הכנסת לפעול עד ליל הבדולח?
אין ראיות לכך. מחד גיסא כל בית כנסת שחדל מלפעול מתועד בארכיון המשטרה130, ואין תיעוד על הפסקה כזאת.

ואמנם רצ"ב בנספח דף סליחות131 ליום הכיפורים תרצ"ח (1937) כמו גם ליום הכיפורים תרצ"ז (1936), מכאן יש לכאורה ראיה שבית הכנסת פעל בסתיו 1937, וידיעה זו אינה צריכה ראיה.

3. ליל הבדולח והשלכותיו
בליל הבדולח, הלילה שבין התשיעי והעשירי בנובמבר 1938 או ליתר דיוק בבוקר שאחריו, נשרף בית הכנסת ברחוב שטומפר132. באותו בוקר בשעה 8:00 הגיע וילי אונגר עם אביו להתפלל בבית הכנסת. הם ראו את בית הכנסת עולה בלהבות, כאשר רכב מכבי האש מתיז מים ימינה ושמאלה על הבתים הסמוכים לבית הכנסת, אך לא על בית הכנסת133. תוך דקות אחדות התחילו בני נוער נאצים מתגודדים במקום. אמר לו אביו: "וילי, עתה נלך הביתה מהר ובשקט מבלי למשוך תשומת לב".

באותו לילה134 נעצר הרב פלעש ונכלא על ידי הגסטאפו. הוא נמנע מלטעום מהמזון שהוגש לו שם, והתקיים בעיקר בזכות מזון, ובעיקר שוקולדה, שנתנו לו בעלי-בתים שהיו עצורים אתו בבית הסוהר. בית הכנסת פנה לגסטאפו, בקש את שחרורו, ונענה בזו הלשון:
"Zum Begraben Braucht Ihr Keiner Rabbiner" - "לקבור מתים אין לכם צורך ברב".
הנאצים ששמעו על כך שהרב הוא נואם מוכשר, דרשו ממנו באיומי אקדח לשאת נאום לפני שאר היהודים העצורים. מאוחר יותר סיפר הוא לילדיו: "באותם רגעים קשים התפללתי מעומק לבי לה': 'אנא עזור לי למצוא את המילים הנכונות, שמצד אחד יחזקו ויאמצו את אחי השבורים, ומצד שני לא ירגיזו את הנאצים'". בתום הדרשה שמע את הנאצים אומרים בינם לבין עצמם:
"Der Judenbub kan aber reden" - "היהודון הזה יודע לנאום!".
מה עשו לו במעצר - אין ידוע. היו שמועות שקרעו את זקנו, והיו שמועות שזרקו אותו בגרם המדרגות. לפני ששוחרר חתם הרב על התחייבות כפולה: א)
שיעזוב את וינה בתוך שלשה חדשים. ב)
שלא יאמר לאיש דבר ממה שעבר עליו שם.
לילדיו הוא אמר שבכוונתו לקיים הבטחה זו כלשונה - לא לומר דבר לאיש. הוא התכוון להעלות ביום מן הימים את כל מה שעבר עליו על הכתב. אלא שגם את זה לא הספיק לעשות, בשל צוק העיתים.

אחר הדברים האלה, וכאמור אולי אף קודם לכן, חדל בית הכנסת מלפעול, והרב הוסיף לקיים בביתו מניין קטן עם ספר תורה אחד. כשהיו עשרה למניין, הוא שלח את האחד-עשר הביתה, בשל הסכנה.
למרות החשאיות, זימן הגסטאפו את בנו לחקירה על המפגשים המתקיימים בבית אביו. הוא כנראה הצליח לפייס אותם. באותה הזדמנות המליץ החוקר בפני הבן לעזוב את המדינה לפני ש"הרדיפות יגברו" כלשונו.
הלה לקח את הדברים אל לבו, ולאחר ניסיון כושל אחד, הצליח בניסיון השני לחצות את נהר הדונַאוּ ולגנוב את הגבול להונגריה.

הרב עודד אותו לעשות כן במהירות האפשרית, ולא להמתין לימים הנוראים הקרבים ובאים, בהם תהיה הפרידה קשה עוד יותר. באזני אחד ממקורביו אמר הרב שגם אם הוא לא ישרוד את המלחמה, אם רק בנו, שמואל, ישרוד, הוא סמוך ובטוח בנוגע לעתיד בנותיו, שכן יש לו אמון מלא בבנו שידאג להן135.

כשנמצאה בפעם הראשונה טעות בספר התורה, ראה הרב בכך סימן מן השמים, והפסיק לקיים גם את המניין הקטן שבביתו.

כאמור, לפני ששוחרר, חתם הרב על התחייבות שהוא ובני ביתו יעזבו את אוסטריה תוך שלשה חדשים. המשפחה פנתה לאנגליה, להולנד ולצרפת בבקשה להגר אליהן, והרב החליט שהם יהגרו למדינה הראשונה שתענה בחיוב, מתוך אמונה שיש בזה סימן טוב מן השמיים.

הראשונה שהסכימה לכך הייתה הולנד, שהיה לה שם טוב ביחסה ליהודים. בעצם ההליכה להולנד הייתה, לדעת ד"ר קוליב, תפיסה שהנאצים הם אפיזודה, אם לא חולפת, על כל פנים מקומית, ולא יתפשטו עד שם.

כשהם ארזו את רכושם, בתו הגדולה בקשה להימנע באופן עקרוני מלקחת עמה את הספרות הגרמנית הקלאסית, כגון כתבי גתה, היינה ושילר. הרב הגיב: "אל תאשימי אותם במעשי היטלר והגרמנים".


פרק תשיעי: תקופת הולנד ובוכנוולד


משפחת פלעש עברה להולנד בסתיו תרצ"ט (1938), והתיישבה במחנה פליטים Internierungslager ברוטרדם. משם עברו לעיר רוטרדם, שם הרב המקומי הציע לרב את מפתחות בית הכנסת. הגיב הרב: "בשביל מה לי מפתחות בית הכנסת אם אין לי בעלי-בתים?!".

משם עברו לאמסטרדם, שם הייתה קהילה יהודית יותר גדולה ויותר חיונית, ושם הרביץ תורה יום יום136.

בנובמבר 1941, חורף תש"א, כשכבר החלה מכונת ההשמדה לפעול, והתברר שאירופה הופכת למלכודת-מוות, פנה הרב פלעש לבן-דודו ד"ר מקס שי, בסינסנטי שבארצות הברית, בבקשה שישיג עבור בני משפחתו ויזות לקוּבַה137. יוזמה זו, כנראה, נכשלה.
באחרון של פסח תש"ג, 1943, נפטרה אשתו הרבנית ממחלה, ונקברה באמסטרדם בחלקה מיועדת לחברי החברה קדישא. באותן השנים סידר הרב לזוגות אחדים גט על תנאי, מתוך ראיית המציאות העגומה שבה עם ישראל היה נתון.

הרב פלעש ובנותיו הצטיידו במסמכים הונגריים, וכך הוסיפו להסתתר בדירתם באמסטרדם, עד שבסתיו 1943 נעצר הרב, ונשלח למחנה מעבר וֶסטֶרבורק. משם הועבר, חולה במחלת הפרקינסון למחנה בוכנוואלד.

לשליטים הגרמנים בהולנד, שהיו רובם ככולם קתולים, הייתה סמכות רחבה להחליט מי יישלח למחנות ההשמדה של גְלובּוצ'ניק, ומי יישלח למחנות שעדיין המשטרה הממלכתית הגרמנית שמרה עליהן.

באותן הימים, אם שלחו אדם לבוכנוואלד (או לברגן-בלזן) שבגרמניה התיכונה, לא שלחו אותו למחנה מוות. מחנה זה הפך למחנה מוות לקראת סוף המלחמה, כשהכל התמוטט, והנאצים החליטו לנקום. רק בתש"ה (1945) יצאה הוראה של ה- S.S. שכל יושבי כל המחנות מות-יומָתו. ובכן עצם המשלוח לבוכנוואלד היה נחשב לאנושי, יחסית. אולי "זכה" לכך בשל המסמכים ההונגריים שהמשפחה רכשה, ובתור הונגרים למראית עין138 יתכן שזכו ליחס מועדף, ונעצרו בשלב מאוחר יותר.

בבוכנוואלד139 הצעירים שרדו, כי הם היו חזקים. הרב פלעש הגיע לשם זקן, חולה וחלש מדי בשביל ההרפתקאה הזו.
אסירי המחנה נדרשו לחפור בורות ולהניח בהם כבלים חשמליים עבים. היו אתו באותו צריף עוד רבנים: הרב פרנקל מהלברשטט, הרב דוּכֶּס מאלטונא ועוד. מר וילי לאופר נזכר ששאל את הרב קניג מדוע הוא חוזר בעל פה על דפי הגמרא תוך כדי חפירה, ואינו אומר תהילים. תשובתו הייתה: בכדי שלא לשכוח את הש"ס.

זקן-הבלוק היה יהודי בשם קרליבך מהמבורג, שלימים היה לראש העיר דרזדן שבגרמניה. הוא זכור כאיש הגון מאד, שכשקבל חבילה מהצלב האדם חילק כל פירור לחם בהגינות יתירה. בצריף היו כמאתיים איש, שמתוכם כעשרים היו דתיים שהתפללו מנחה יום יום תוך כדי צעידה, שחרית תוך כדי מסדר השכמה Appel, וערבית ביחידות. היו שם כששה אסירים בעלי קשרים, שלא יצאו לעבוד במפעל, אלא נשארו להשגיח על הסדר והנקיון, שכן הנאצים חששו ממחלת הטיפוס, ולכן הקפידו מאד על כך.

רוב הרבנים, כמו גם הזקנים, מתו מהר. לא היה להם הכח הפיסי לעבוד כנדרש. העיקרון היה שמי שאין לו הכח לצאת לעבודה במפעל היה נשאר לשֶבת, ונלקח ל"רִיוִוֶיירַה" (Riviera) שהייתה מין בית חולים, שם לא היו מאכילים אותם עוד, והחולים היו מתים ברעב.

הרב שרד כשלשה עד ארבעה חדשים. מר וילי לאופר זוכר אותו כאיש רגוע, צנוע ואינטליגנטי, שבטח בהשי"ת. בשלב מסויים הוא נתקף במחלת מעיים קשה, שהחלישה אותו מאד, מה גם שהיה חורף והוא רעד מקור כפשוטו. לפי עדותו של מר לאופר, ביום ח' באדר תש"ד, נלקח הרב ז"ל לריויירה, וההמשך ידוע.

כיון שהרב פלעש (כמו גם רבים מאד מאחינו בני ישראל) לא זכה לקבר ישראל ולא למצבה, הוסיפו לאחר מלחמת העולם השניה דברים למצֶבת אשתו בזו הלשון: "והמצבה הזאת תהי גם אבן זכרון להרב מוהר"ר משה דוד בן ר' שמואל פלעש, שהרביץ תורה בישראל יום יום פה העירה, ושנסחב על ידי אויבינו האכזריים, ונשמתו הטהורה עלתה השמימה במחנה המות בוכענוואלדע. נולד ט"ו מנחם תרל"ט ונפטר ח' אדר תש"ד. תנצב"ה".

תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין עושין נפשות (מציבות) לצדיקים. דבריהן הן הן זכרונן"140 141.

אכן, הרב רבי משה דוד, לא זכית לקבר ישראל, ואף לא למצבה משלך. אמנם דבריך, עשו נפשות, ונפשות אלה הם הנפש - המצבה - שלך.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים!
"הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו"142.

הערות:



1. כך כתוב על מצֶבת אשתו. הרב לא זכה לקבר ישראל.
2.
על פי עדותו של מר וילי לאופר.
3.
Die Familie Flesch, ד"ר חיים היינריך פלעש, ברין 1914, עמודים 45 ואילך, וכן אנציקלופדיה יודיאקה ערך Flesch. עיין עוד בהקדמה לספר: "מחקרים בספרות התשובות" של ר' יצחק זאב כהנא, עמוד ח'. וראה "החתם סופר ובני דורו" (קִינְסטְלִיכעֵר) סימנים רל"ג ותרי"א.
4.
אבי סבו, הרב יוסף פלעש, נולד בסביבות שנת 1788 ב- Gross Meseritsch. הוא למד לאחר נישואיו 21 שנה בישיבת אביו בנייטרא, ואף לימד שם. בשנת 1825 נתמנה לרב, תחילה בשטמנסדורף, ואחר כך ברגנדורף, ולבסוף בשנת 1834 נקרא להיות רב בק"ק Veszprem. היה למדן, חריף ונואם מעולה, ונפטר שם בשנת 1854. השאיר כתבי יד של חיבורים בהלכה. סב סבו, הרב ר' שלמה ב"ר פרץ ב"ר צבי הירש פלעש, נולד בסביבות שנת 1750. הוא למד תורה במשך כאחד עשרה שנה, ואחר כך קבל סמיכה לרבנות מהרב הראשי ר' גרשון חיות [הרב גרשון בן אברהם חיות, נפטר 1789, נכד רבי מנחם מנדל קרוכמל, רב בהוטנפלוץ, מטרסדורף וניקולבורג. ב-1780 נבחר ל-Landsrabbiner של מורביה. הוא שהחרים את הרב יעקב עמדין. מתוך אנציקלופדיה יודאיקה ע' Chajes]. הוא היה בשנת 1784 לרב מקומי ב- Gross Meseritsch שבמורביה. בשנת 1800 נבחר לרב ואב"ד בעיר נייטרא, שם נפטר ב-16.1.1832, י"ד שבט תקצ"ב. חיבר ספרים בהלכה בשם עטרת-שלמה ושרביט-הזהב.
רבי שלמה נזכר פעמים אחדות כמכותב בשו"ת חתם-סופר חלק אבן-העזר [סימנים ט', ל"ב, ע"ב, ע"ד, קל"ח]. בלשון זו: "שלום וכל טוב לידיד נפשי הישיש המאור הגדול, המופלג בתורה המפורסם כמ"ה שלמה פלעש נ"י, אב"ד דק"ק נייטרויא" [שם סימן ל"ב]. "שלום לי"נ המאה"ג הישיש המופלג בחכמה ודעת תורה כש"ת מהו' שלמה נ"י אב"ד דק"ק נייטרא יע"א" [שם סימן ט']. "שלמה שמו ושלימה משנתו אשרי הורתו ויולדתו ברוך יאמר לעומתו, ה"ה ידיד ה' וי"נ הרב המופלג המאה"ג מעוז ומגדול כבוד שמו מפארים מה"ו שלמה נ"י אב"ד דק"ק נייטרא יע"א, הגיעני נועם מכתבו וכו'" [שם סימן ע"ג]. "שהשלום שלו ישפות שלומו ורב טובו לי"נ הרב המאה"ג המופלא ומופלג, המפורסם כערוגת הבושם כש"ת מו"ה שלמה נ"י אב"ד ור"מ דק"ק נייטרא יע"א" [שם סימן קל"ח].
רבי שלמה מופיע כמו כן כמכותב בשו"ת בן יהודה [לר' אברהם ב"ר יהודה ליטש ראזענבוים הלוי, פרעסבורג, התרל"א, סימן י"ט]. וזו לשונו: "שלום ועוז ממרומים, יחדיו יהיו תמים, לאיש צדיק תמים, מפעליו ומידותיו שלימים, לו ההוד והמשרה, גדול ושר בתורה, כנפיים ממעל לו, לעוף ולהאיר שבילו, ה"ה הגאון חריף ובקי ע"ה פ"ה בוצינא דנהורא, כבוד מו"ה שלמה נ"י פלעש אב"ד ור"מ דק"ק נייטרא והגליל".
שמו הובא בספר שם הגדולים מארץ הגר [לפנחס זעליג הכהן שווארטץ, פאקש תרע"ד, וברוקלין תשי"ט. מערכת גדולים, אות ש', סי' ל"ח]. בזו הלשון: "הרב מו"ה שלמה פלעש, רב גאון מפורסם, אבד"ק נייטרא" והזכיר שהובא הנ"ל [צילום אגרת מכתב ידו פורסמה בחוברת "מזקנים אתבונן" ע"י ישראל שטרן, לונדון, תשמ"ח].
חוקרים [Die Familie Flesch שחיבר ד"ר חיים היינריך פלעש, ברין, 1914, עמוד 45 ואילך, וכן אנציקלופדיה יודיאקה ערך Flesch. וכן מהקדמה לספרו: "מחקרים בספרות התשובות" של ר' יצחק זאב כהנא (עמוד ח')] סבורים שמקור שם המשפחה ב- Haus zur Flasche, "בית הבקבוק". בית כזה מוזכר בארכיונים הישנים של בתי הגטו היהודי בפרנקפורט דמיין מלפני כ-500 שנה, שם נאמר שהבית נבנה ע"י יעקב מפראג, לכבוד בני המלמד המשורר הרב והדרשן עקיבא ואשתו Maidgen. מסורת במשפחה, שהיא אכן מיוחסת לרבי עקיבא פרנקפורטר שהתגורר בבית זה.
המצב הכלכלי בבית הוריו של הרב פלעש ז"ל היה קשה ביותר. הם היו אנשים צנועים, פשוטים ועניים מאד. אביו, ר' שמואל, עסק לפרנסתו ביבוא חיטה, שעועית ושאר ירקות לפרשבורג. כשהרכבת עם הסחורה הגיעה בשבת, הוא נמנע מלפרוק אותה עד מוצאי שבת. כשהיו יומיים או שלשה רצופים של שבת ויום טוב, גם כן נהג כך, ועד שהגיע לפרוק את הסחורה במוצאי שבת ויו"ט לא היתה עוד ראויה לשיווק, וכך התמוטט בסופו של דבר העסק שלו לגמרי [מפי בתו]. על מציבת אביו הקבור בבית הקברות ה"חדש" (חדש יחסית - זה שנקבר בו הכתב-סופר. להבדיל מ"הישן" - זה שנקבר בו החתם-סופר) של פרעשבורג כתוב בין השאר (על פי תמונות המצבות. אגב, בכריכת ספר "חורב" לרש"ר הירש, שמסר הרב תחילה לאביו, כלשונו "לזכרון אהבה מאת בנו", כתוב אח"כ: "על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי, ה"ה אדוני אבי מורי היקר החבר ר' שמואל בן רוזא ז"ל, נפטר בשם טוב ביום ה', א' דחנוכה (מקץ) ונקבר בכבוד גדול ביום ו', עש"ק תרע"ו לפ"ק. תנצב"ה"):
שמואל נודע בשערים לתהילה
מוקיר רבנן ולאהבת השם עלה
איש תם וישר מעודו עד קיצו.
על מציבת אמו הקבורה ליד אביו כתוב:
אמנו היקרה הצדקת אשת חיל באפרתה
סבבו הסופדים כשהגוף שב לעפרתה
תמכה אביונים בחכמת נשים נחלתה
רדפה חסדים ולמרום עלתה תפילתה.
5. היום במבט לאחור אולי ניתן לקבוע שמומחיותו של הרב היתה הן בתחום היצירה המקורית והן בתחום זה של אריזה ושיווק של דברי תורה.
6.
ידוע על אחת מהן שהיתה תופרת לחנות יוקרתית, וכן היתה תופרת תכריכין.
7.
מפי בתו שתחי'.
8.
ר' שמחה בונים בן ר' אברהם שמואל בנימין סופר, בעל שו"ת "שבט סופר" וספר "שערי שמחה" (פרשנות), בנו של בעל ה"כתב סופר", ונכדו של בעל ה"חתם סופר". נולד בפרשבורג בכ"ז כסלו תר"ג (1842), ונפטר בפרנקפורט דמיין בי"ט בכסלו תרס"ז (1906). היה תלמידו של אביו, ועם פטירת אביו ב-1871 נתמנה לממלא מקומו. בימיו מנתה הישיבה בפרשבורג 400 תלמידים. השפיע רבות לחיזוק וביסוס הקהילות היהודיות בהונגריה. קיים קשרים עם השלטונות. חיזק את קשריו עם אדמו"רים חסידיים. התנגד למזרחי.
9.
המופיעה במאמרו של ד"ר היינריך פלעש: Das Geistige Leben In Pressburg, בתוך: Die Juden und Die Judengemiende Bratislava In Vergangenheit Und Gegenwart שערך הוגו גולד ויצא לאור ב- Brunn 1932.
10.
בעל ה"שבט סופר" נפטר בפרנקפורט דמיין בי"ט כסלו תרס"ז [1906], והובל משום למנוחות לעיירתו פרשבורג.
הנסיבות לכך היו טרגיות. פעם באו לשאול אותו שאלה הלכתית אודות טריפות של שור, והשואל קשר את שורו לעץ ליד בית הרב. כשעלה השואל לבית הרב, השתחרר השור, טיפס במעלה המדריגות, והרג את בן הרב. מאז לא מצא הרב בעל ה"שבט סופר" מנוחת הנפש, והרבה לנסוע, ובין יתר מסעיו הגיע לפרנקפורט דמיין, שם נפטר. לאחר פטירתו, הוביל אותו תלמידו, הרב פלעש ז"ל בחזרה לפרשבורג לקבורה. [מפי בנו של הרב פלעש ז"ל].
11.
חתנו של הרב שמשון רפאל הירש, יליד הונגריה, מהבולטים שבתלמידי ה"כתב סופר" בישיבת פרשבורג. שימש כרב וראש-ישיבה בפאפא שבהונגריה, ולאחר פטירת חותנו בא לפרנקפורט דמיין למלא את מקומו. מתוך הכרה שבלי חכמי תורה אין עתיד לקהילת פרנקפורט דמיין, יסד שם ב-1890 ישיבה, ועמד בראשה עד לפטירתו ב-1926.
12.
פניתי לפרופ' מרדכי ברויאר בשאלה אם למדו שפות ותורת הנאום בישיבת פרנקפורט, והוא לא ידע להשיב. תנ"ך ומחשבת ישראל, להבדיל, למדו שם, לדבריו, ללא ספק. והוא הסתפק אם פרופ' קארו אף לימד שם אנגלית וגרמנית . בטבת תרפ"א פירסמה ישיבה זו חוברת בשם Jeschiwa Thora Leranstalt, ושם בעמוד 52 ישנה רשימה מפורטת של שיעורים שהתקיימו בה בתנ"ך, בטעמי המצוות ובהיסטוריה יהודית.
13.
מהרצאתו של ד"ר דוד קוליב.
14.
כך עולה מדרשה שכתב לחתן לכבוד חתונתו ב- 1907.
15.
Das Geistige Leben In Pressburg, עיין לעיל הערה 12.
16.
תר"ז -תר"ץ, מפרשבורג, מתלמידי ה"כתב-סופר", הגיע לוינה בגיל 20, הקים בה בית מסחר גדול שבו עבדו כמאה מועסקים, כיהן כנשיא "האגודה לשמירת האינטרסים של היהדות האורתודוקסית" לשם מאבק ברפורמה. פעל למען עניים, פליטים וחיילים - קרניאל עמוד 398. היה השדכן של הרב עם הרבנית ועם בית הכנסת.
17.
רבה של קהילת השיפשול במחוז השני.
18.
עיין לעיל הערה 7.
19.
עיין לעיל הערה 7.
20.
המקור לתאריך הנישואין - ספר "שער בת רבים" שנשאר מעזבון בנו, ועל שערו כתוב: "דורון דרשה למשה מורשה, ביום חתונתו ושמחת לבו, מאחל דודו יוסף עדינגער, ב"ה מוש"ק לסדר 'ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה' תער"ד לפ"ק". כלומר מוצאי שבת פרשת לך לך, דהיינו מרחשון תרע"ד.
21.
התשעה בנובמבר 1938.
22.
הרבה מן החומר על הרבנות ועל בית הכנסת מקורו בהרצאותיו של ד"ר דוד קוליב, מרצה בכיר להיסטוריה באוניברסיטת בר-אילן, יליד וינה תר"פ (1920), שהתפלל בבית הכנסת הזה עם אביו עד לקיץ תרצ"ח (1938). זכרונותיו מבית הכנסת מתמקדים, על כן, בשנותיו האחרונות.
23.
המילה הגרמנית Stumper פירושה: יצרני נרות לצרכי פולחן. המילה Gasse פירושה רחוב קטן.
24.
ממול לבית הכנסת קשטו את הכניסה לבית שבו היה היטלר, ימח שמו, גר, כשהיה תושב וינה בתחילת המאה ה-20, והיה נחשב למקרה סוציאלי. הוא חי עד גיל 23 על מלגה יפה שקבל בתור יתום של פקיד בכיר במכס, בכדי לסיים את לימודו התיכוניים (שמעולם לא סיים), ונרשם למגורים בשני מקומות: בבית בורגני מכובד ויפה מול בית הכנסת, וברובע עניים מובהק, בו דר ב- 1911 דלת ליד דלת עם סטאלין [ההיסטוריון הצ'כי ואן-גרוסקה גילה זאת]. בבית הזה ובסביבתו התרכזו בני נוער בשנות השלשים באוירה של יאוש עמוק. נערכו שם מעשי פולחן נוראיים, והיו שם אף מקרי התאבדות.
למעט הבית הזה לא היתה זו סביבה נאצית. ההיפך הוא הנכון. עד 1938 זכו הרב ובית הכנסת ליחסים קורקטיים ונעימים יחסית מצד הנכבדים הבורגנים שגרו בסביבה. הועילה לכך העובדה שהאיזור היה משובץ בכנסיות קתוליות, שאנשי הכמורה שלהם חששו מהשפעת הבולשיויקים היהודים, ולכן ראו ערך ביחסים טובים עם היהדות האותודוקסית.
האוכלוסיה ברובה לא היתה מורכבת מנאצים שרשיים, והראיה שעם נפילת המשטר הנאצי ב- 1945, זה היה אחד האיזורים הראשונים שבהם האוכלוסיה המקומית עקרה את הנאצים, והאיזור עבר לשליטת הצבא הצרפתי בחלוקת וינה לאיזורי כיבוש [מר ולטר דויטש סיפר שביקר במקום מיד אחרי המלחמה. בית הכנסת עדיין עמד, ובתוכו שכן מפעל למתכת. הוא מצא שם מזרונים מכוסים בטליתות, אולם ספרי תורה וספרי קודש לא היו שם עוד. בהתאם לדרישתו נקברו הטליתות על ידי הצבא האמריקני. אחר כך נהרס הבניין, ובמקומו נבנה בניין מודרני, כיום תחנת משטרה]. ובכן האוכלוסיה בסביבה היתה שמרנית ואפילו אנטי-נאצית.
הנאצים התיישבו במרחק כשלש מאות מטרים משם, באיזור תחנת הרכבת המערבית Westbahnhof [מקום בו יושבים היום ערבים ויוגוסלאביים לרוב]. זה היה האיזור הפרוליטרי הגרוע ביותר של וינה, רצועה המכונה Gurtel, שהיתה שֵם דבר להתנהגות גרועה ולפשע מאורגן, ולימים היתה למוקד של קלגסים נאצים.
25.
עיין בשו"ת אגרות משה [אורח חיים חלק א' סימן מ"ב וחלק ב' סימן מ"ב] שהתיר זאת כל זמן שאין זה נעשה לשם רפורמה. (ואמנם בוינה לא היתה רפורמה באופן רשמי, משום שהיא היתה אסורה על פי חוק, אבל יתכן שזה היה קרוב לרוח הרפורמה).
26.
מפי החוקרת מרים גראָס.
27.
כל החומר על בתי הכנסת מדברי ד"ר יוסף קרניאל, חוקר קהילת וינה שבין המלחמות. משתדלי הפרישה העידו בפניו אישית בעניין זה.
28.
הרב פלעש מהסס היה לתת לרבנים אורחים לדרוש בבית הכנסת. יוצא מן הכלל היה הרב יעקבזון, שבא לדבר בענייני אגודת ישראל, והרב היה מזמין אותו ברצון לשאת דברים בבית הכנסת.
29.
זכרונות, עמוד 192.
30.
כתובות (ס"ג ע"א).
31.
שם עמוד 102.
32.
שני הפרנסים הללו היו ידידי נפש של ממש.
33.
סגן ראש הקהל היה הגביר דוד יהודה הכהן עדוארד דויטש, משפחת סוחרי טקסטיל גדולים. הם היו ממקיימיו הכלכליים של בית הכנסת וצוותו, ושמרו על התחזוקה כך שבית הכנסת נראה מכובד, ולא כמו שנראו רוב בתי הכנסת בעידן המשבר הכלכלי.
34.
מהמילים "בעבור שנדר" מתוך מי שברך לעולה לתורה בשבתות וימים טובים.
35.
מנהג זה חדר לנוסח אשכנז גם בארץ ישראל.
36.
בשמחת תורה תרצ"א (1930) פרץ סקנדל בבית הכנסת כשבני נוער החלו לשיר שירים בהברה ספרדית.
37.
ד"ר קוליב משוכנע שבארכיון משטרת וינה ניתן למצוא עיקבות ברורות למחלוקות אלה.
38.
עיין לקמן בפרק העוסק בפרישה.
39.
מפי בתו.
40.
ב- 1938 נזכרו רבים מהקומפניונים הללו שהם רשומים כבעלי העסק, וגרשו מהם את אדוניהם היהודים.
41.
האם שותפות גויים בחברה מתירה על פי ההלכה את הפעלתה בשבת? הגמרא בחולין [קל"ה- קל"ו] דנה בשאלה זו לעניין מצוות ראשית הגז, תרומה, פאה, בכור, מזוזה ומעשר. הפוסקים דנו לעניין איסור ריבית. עיין כתר, מחקרים בכלכלה ומשפט על פי ההלכה, מכון כתר, קדומים תשנ"ו, חלק א' עמודים 296-281 "שותפות גויים בחברה". גם דעתו של הרב בשאלה הלכתית זו לא ידועה לי. ועיין שו"ת שרידי אש [חלק ב' סימן כ"א].
42.
תר"ז-תר"ץ, מפרשבורג, מתלמידי ה"כתב-סופר", הגיע לוינה בגיל 20, הקים בה בית מסחר גדול שבו עבדו 100 מועסקים. כיהן כנשיא "האגודה לשמירת האינטרסים של היהדות האורתודוקסית" לשם מאבק ברפורמה. פעל למען עניים, פליטים וחיילים - קרניאל עמוד 398. היה שדכן של הרב עם הרבנית ועם בית הכנסת.
43.
אין כאן הכוונה לנקוט דעה באשר להשלכותיו של המונח הזה.
44.
מעדותו של מר ולטר דויטש.
בחברת הטקסטיל דולדנר ודויטש נזהרו ודקדקו בשמירת שבת עד כדי כך שפעם כשאמרו למר דוד יהודה עדוארד דויטש שראו את אחת המכוניות השייכת לחברה נוסעת בשבת, הוא חקר ומצא שהיה זה אחד הנהגים הנכרים שנסע בו בשבת לצורך בילוי. מיד במוצאי שבת פוטר אותו נכרי מעבודתו. עוד סיפר מר ולטר דויטש שבעת שבנו את הבניין הגדול של החברה בפינת רחוב מריהילף, התנה מר דוד יהודה עדוארד דויטש עם הפועלים הנכרים שלא יעבדו בשבת. כשהתברר לו בדיעבד שבאו נכרים בשבת לזלף מים על תקרת הבטון כדי לחזקה, הורה להרוס את כל הגג וליצקו שנית בתחילת השבוע, למרות שהדבר עלה לו ביוקר רב. (תודה לרב דוד יהודה דויטש שהעביר לנו נתונים אלה).
45.
בקשר לשאלה הלכתית זו עיין באגרת שכתב הרב יחיאל יעקב ויינברג למר דוד רזניק, המופיעה בפתיחה לספר "כלי שרת" שכתב אביו, רבה הקודם של פילבישקי (עמוד ד', דבריו הובאו לעיל שער (ב) פרק (6) סעיף (7) ב/1). עיין עוד "אלה מסעי" (עמוד 76) ומעשה רב (שם אות י"א). עמודים (207-206).
46.
כך עולה מתוך רשימת העמותות שבארכיון Kultusgemeinde.
47.
מעדותו של אריך דויטש.
48.
מזכרונותיהם של אריך דויטש וצבי גליקזליג.
49.
מפתח לידיעות על היהדות הדתית באוסטריה, עמוד 160, 334-3.
50.
כל החומר על בתי הכנסת מדברי ד"ר יוסף קרניאל, חוקר קהילת וינה שבין המלחמות.
51.
עיין לעיל הערה 45.
52.
מעדותו של אריך דויטש.
53.
מעדותו של אריך דויטש.
54.
הרב שלזינגר, אב בית דין בתל אביב, סיפר שהיה בא במיוחד מאייזנשטט לוינה לשמוע את דרשות הרב.
55.
ואף של הקלגסים הנאצים, בחינת מלאך רע יענה אמן, עיין לקמן.
56.
על כך, עיין לעיל בפרק השלישי. שרה שנירר שהושפעה מדרשותיו הודרכה על ידו לעיין בכתבי הרב הירש, (ירחי, עמוד 12).
57.
תהילים (קמ"ד, י"ב).
58.
שם.
59.
נקל להבין מה מצאה שרה שנירר במשנתו ובחזונו של הרב פלעש, אשר עליו בססה את הפרוגרמה החינוכית שלה, עיין לקמן בהערה 96.
60.
עיין הערה 25.
61.
משום כך חשבו רבים שהוא היה "דוקטור-רבינר", כי בעיניהם לא סביר שרב "נורמלי" יוכל לדבר גרמנית ברמה כזאת. אליבא דאמת, אפילו תעודת בגרות לא היתה לו.
62.
אין כאן הכוונה לנקוט דעה באשר להשלכותיו של המונח הזה.
63.
עיין לעיל הערה 44.
64.
עיין לעיל הערה 25.
65.
הוא נבנה לפי מודל תחנת הרכבת של טולדו שבספרד, והיה בעל ערך אמנותי רב. הנאצים התקשו לשרוף אותו בליל הבדולח, כי השכנים האוסטרים באו לגנוב משם קישוטים וכיו"ב.
66.
מפי ר' שמואל, בנו של הרב פלעש.
67.
על לבטיו בנושא זה ראה לקמן בפרוטוקול ישיבת הרבנים, בסוף הפרק השישי.
68.
כל זה מעדותו האישית של ד"ר דוד קוליב שהיה באותן השנים מבין נערי קהילת בית הכנסת.
69.
רשות יהודית אמריקנית - ועד סיוע מיוחד של יהודי אמריקה, שפעל על בסיס התנדבותי, ללא נטיות אידיאולוגיות, וללא אפליה בין קיבוץ יהודי אחד למשנהו. מאמציו העיקריים בתקופת הנאצים היו בעזרה שהושיט ליהודי גרמניה להגר ממנה. התאמץ להציל יהודים באירופה לפני, תוך כדי ואחרי מלחמת העולם השניה.
70.
כל זה מעדותו האישית של ד"ר דוד קוליב שהיה באותן השנים מבין נערי קהילת בית הכנסת.
71.
ראוי לציין שרוב הצעירים שבין מתפללי בית הכנסת יצאו מוינה עוד לפני ליל הבדולח.
72.
מעדותו של אריך דויטש.
73.
אישים ושיטות [עמוד 65]: "בסוג אחד של הוראות היה ר' חיים (מבריסק) נכנס תמיד לעובי הקורה ופוסק בעצמו, פוסק עם כל סמכותו. סוג הוראות זה הוא באותם הדברים שעליהם נאמר: 'הנשאל הרי זה מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים'. פקוח נפש. זריז מאין כמותו היה כאן, ו'מחמיר' מאין כמותו. 'מחמיר' - לפי הגדרתו של ר' חיים עצמו. וכך היה אומר: 'כלום אני מיקל באיסורים? אדרבה אני מחמיר בפיקוח נפש'". עיין שם שהוסיף עוד שני מעשים מפליאים להדגמת גישתו זו.
74.
אכן לימים, עזבה אותה בת את דרך התורה.
75.
בהתאם לנכתב בצוואת החתם סופר.
76.
על פי שלחן ערוך [יורה דעה קנ"ז, ב']: "אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבים כדי שלא יהרגוהו".
77.
מפי ילדיו, הגב' חנה מור והרב דוד יהודה דויטש.
78.
מי שבכל זאת בקש חויות מוסיקליות, הלך ביום טוב אחרי התפילה לרובע השני לבית הכנסת הפולני והטורקי שם.
79.
משפחת אוסטרייכר התגוררה במריה הילפשטרסה. ארבעת האחים עבדו בבית העסק של משפחת דויטש. מעדות אברהם אוסטרייכר.
80.
מדובר כנראה בישיבת "טשעבין".
81.
עיין לעיל הערה 22.
82.
עיין לעיל הערה 22.
83.
עיין לעיל הערה 22.
84.
מזכרונות צבי גליקזליג שנזכר גם שהרב נזף בו על שבחר לכבוד בר המצוה שלו להרים תרומה לקרן הקיימת לישראל. במקום זה, הוא סבר, היה עליו לתרום לאחד מקרנות בית הכנסת.
85.
ר' שמחה בונים בן ר' אברהם שמואל בנימין סופר, מחבר שו"ת "שבט סופר" וספר "שערי שמחה" (פרשנות), בנו של מחבר ספר "כתב סופר", ונכדו של מחבר ספר "חתם סופר". נולד בפרשבורג בכ"ז כסלו תר"ג (1842), ונפטר בפרנקפורט דמיין בי"ט בכסלו תרס"ז (1906). היה תלמידו של אביו, ועם פטירת אביו ב-1871, נתמנה לממלא מקומו. בימיו מנתה הישיבה בפרשבורג 400 תלמידים. השפיע רבות לחיזוק וביסוס הקהילות היהודיות בהונגריה. קיים קשרים עם השלטונות. חיזק את קשריו עם אדמו"רים חסידיים.
86.
עיין לעיל הערה 22.
87.
כך מצא ההיסטוריון ד"ר יוסף קרניאל בעיתונות היהודית של וינה. קרניאל עצמו, יליד וינה, לא התקבל לתנועה זו מכיון שלא קיבלה לשורותיה נוער שאבותיו לא הלכו עם כיסוי ראש. שאר המשתתפים באסיפה זו: דוד באומגרטן, מנו פלזנבורג, גוסטב פאפנהיים וזיגמונד שטרן - הקלטה קרניאל.
88.
באדיבות ר' שלמה שפיצר מירושלים.
89.
עיין הערה 24.
90.
תודה לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, וכן לגב' מרים גרוס שמסרה לי את המסמך. המדובר ב: Protokoll der Protestuersammlung der Rabbiner der Orthodoxen Bethausvereine am 20. xii. 1934 im Rabbinate der Israelitischer Kultusgemeinde Wien.
91.
האגרת נדפסה בספר "תולדות היהודים בקרמיזר" חלק ב', וכן בספר "הרב שמשון רפאל הירש - משנתו ושיטתו", עמודים 338-336.
92.
תורת ברנש, כלב המכונה פייבל שליזינגער, רב בקהילה קדושה גר' טאפאלטשאן והגליל יע"א, פאקש, תרס"ד. על הספר כתוב: "קבלתי ממר ראזענפעלט למתנה הק' משה דוד פלעש". ובגרמנית Rabbiner Flesch, וגם החותמת של נותן המתנה זולטן רוזנפלד, יצואן של עצים מרחוב שטומפר בוינה.
93.
בתשמ"ט חיפש הכותב אנשים שהכירו את הרב פלעש. הוא פנה מעל גלי האתר אל המאזינים, וכך נוצר הקשר עם רבים מן המרואיינים לצורך עבודה זו. כך זכה גם להציץ לתוך אחד ממקורותיו הדרשניים, שכן אחד המשיבים הטלפוניים בעקבות הפנייה הנ"ל היה יהודי מברלין שאביו רכש ספר זה של הרב פלעש מאת הקלגסים הנאצים בברלין בשלהי שנת 1938.
94.
דפדפתי דף דף בספר הזה על מנת למצוא משהו מכתב ידו של הרב. בסופה של המלאכה מצאתי בסך הכל קטע אחד המסומן בעיפרון.
95.
ידוע שהרב נתן אדלר, רבו של החתם סופר, לא כתב חידושי תורה, שכן הוא סבר שההיתר לכתוב דברי תורה הוא רק למי ששוכח, והוא לא שוכח. כל שהרשה לעצמו הוא לסמן נקודות בשולי הגמרא שלו, והם כבר יזכירו לו את קושיותיו וכיוצא בזה. הרב צ"ב אויערבך חיבר חיבור בשם "משנת אברהם" להסביר את המונח מאחורי הנקודות הללו, ונמתחה עליו ביקורת בשל כך לאמר, מנין הוא יודע מה יש בלבו של רנ"א. ואמנם יש לחלק בין הנקודות של הרנ"א שבאו להזכיר דברים שבלב, לבין הקו של הרב פלעש שבא בסך הכל להדגיש דברים שבכתב.
96.
שמות (י"ג, ט').
97.
עוד הוסיף להוכיח מהמשנה ומהראשונים שיש גם סדר נכון וחיוני בין שני אלה, וכך הוא מסיים: "וזאת היא כוונת המשורר הקדוש שאמר (תהלים קי"א): 'ראשית חכמה יראת ה'' ו'שכל טוב לכל עושיהם' - רצונו לומר חקירת והשגת השכל הוא טוב ומועיל לבוא את התכלית האמת, אבל רק אם תקדם לו יראת ה' ועשיית המצוות אשר צוה לנו השי"ת בתורתו הקדושה". עיין גם פירוש רש"ר הירש לתהילים קי"ט, ס"ו.
98.
שרה שנירר חייה ופעולותיה, ש' ירחי, עמודים 10-9. יצויין שהוא כינה את הרב בשם "הרב ד"ר פלש". אולי בשל הגרמנית הרהוטה שבפיו, שבעיני ירחי התאימה רק לדוקטור-רבינר. אך יצויין שלא כך מופיע במקור. כמו כן עיין לעיל בהערה 64.
99.
געזאמעלטע שריפטן פון שרה שענירער, הוצאת (1) קרקא. (2) Beth Jacob Teachers Seminary Of America Brooklyn תשט"ו, בתרגום חפשי לעברית.
100.
שם עמוד 12.
101.
תהילים (קמ"ד, י"ב).
102.
עיין הערה 22.
103.
כל החומר על בתי הכנסת מדברי ד"ר יוסף קרניאל, חוקר קהילת וינה שבין המלחמות. משתדלי הפרישה העידו בפניו אישית בעניין זה.
104.
מצויים בידינו ראשי פרקים לדרשת הרב לפרשת בא, בהם 24 מקורות בכתב ידו בלשון הקודש, והדרשה מסתיימת בתיבות: "בית יעקב לכו לנלכה באור ה' וכו'". האם שרה שנירר שמעה דרשה זו? אולי.
105.
מעדות בתו.
106.
עמוד קצ"ד.
107.
זכרונות, עמוד קצ"ד.
108.
גרינפלד יהודית, שרה שנירר, סיפורה של תנועה דגולה [עמודים ו'-ז']. כמו כן כתבו על זה יוסף פרידנסון וחיים שפירא בספר The Torah World, עמודים 165-164. גם הם כתבו עליו כדוקטור רבינר Rabbi Dr. Flesch. כנראה העתיקו מכתבי ירחי הנ"ל.
109.
היא אוטובאוארגסה של היום.
110.
מעדותו של אריך דויטש.
111.
המתפללים הגליציינים התנגדו עקרונית לקיצוץ בשכרו של הרב, אך לא יכלו למנוע אותו.
112.
לגבי הגדרת המונח "מחללי שבת" עיין לעיל, סעיף (ב) אות (ט').
113.
מפי מר וילי אונגר.
114.
מר וילי אונגר נזכר כיצד בקש הרב מבנו שמואל, לאחר שחזר הביתה מהישיבה בפולין, לומר דרשה לפני הציבור. במקום לדרוש בגרמנית, ניצל הבן את ההזדמנות והעביר פלפול למדני ביידיש, יוצאי גליציה התמוגגו מנחת, וחמת ההונגרים בערה בם.
115.
מפי ד"ר קוליב.
116.
ביטוי שפשוטו מתייחס למצות התורה שלא לאכול מתבואה של השנה החדשה עד ט"ז בניסן, והושאל על ידי החתם סופר למאבק בתיקוני הדת של הרפורמים.
117.
על מנת להבין נוהג זה כדאי לקרוא, דת ומדע, אוסף מקורות, המדע ביהדות - צורך או ערך? הרב רפאל קצנלבוגן, עמודים 83-71.
118.
עיין הערה 22.
119.
יש בידינו חומר נוסף שיכול לשפוך אור על הפילוג, אך נמנענו מלהביאו בכדי שלא ישפוך חושך על המאמר, משום איסור לשון הרע.
120.
גם בעל הקורא הוא בעל התוקע, שאין היתר להזכיר את שמו, נפגע מכך שלעיתים הרב היה מתקן את טעויותיו בתקיעות ובקריאת התורה, והצטרף אל הפורשים. הוא היה מדבר על הרב בתור Herr Flesch, ולא הרב פלעש.
121.
שמא יש לתלות זאת באישיותו ובפעלו של אדוארד דויטש, סגן ראש הקהל, שנפטר ב-1936.
122.
לדעת ד"ר קוליב בתקופת החגים של 1937, כלומר ראש השנה תרצ"ח.
123.
כלשונו של אריך דויטש.
124.
כשנכנסו הנאצים לוינה הם לא התעניינו מי מתפלל נוסח ספרד ומי נוסח אשכנז, מי אומר "ויצמח פורקניה", ומי לא.
125.
עיין הערה 22.
126.
עיין הערה 22.
127.
כנ"ל.
128.
צבי גליגזליג מספר שאחרי ליל הבדולח רווחה שמועה שהנאצים אורבים שם למי שבא להתפלל. אך על פי הידוע אז כבר לא באו לשם להתפלל.
129.
עיין הערה 25.
130.
החוקרת הגב' מרים גרוס.
131.
תודה למר צבי גליקזליג על דף זה.
132.
תיעוד מפורט על כך מאת קצין ה-S.S. שביצע את הפשע מצוי אצלי. כמו גם תיעוד מפורט ממכבי-האש שכיבו את השריפה באותו יום.
133.
הדו"ח של מכבי האש שכיבה את השריפה של בית הכנסת היה משעה 10, כלומר, שבמשך שעתיים המתינו הכבאיות עד שבית הכנסת יישרף.
134.
כל הפרק הזה מעדות בתו מטילדה הי"ו.
135.
כך היה, שלשת ילדיו של הרב שרדו את מוראות השואה, הבנות במחנה Ravensbruck, והבן במחבוא בהונגריה. לאחר השואה דאג הבן להשיא את אחיותיו במסירות נפש, פשוטו כמשמעו.
136.
על פי הכתוב על מצבת אשתו, עיין בנספחים.
137.
המכתב הזה מצוי אצלי.
138.
הרב דיבר הונגרית רהוטה, שכן הוא היה יליד פרשבורג.
139.
העדות על בוכנוואלד מפי וילי לאופר.
140.
ירושלמי שקלים [פרק ב'].
141.
אמנם שרדו רבים מחידושי התורה שלו ומצויים הם בידינו. עיין למשל מתוקים מדב"ש.
142.
דברים (ל"ב, מ"ג).