המקדש בתקופת בית שני

שמואל ספראי

עיונים-חוברת כ"ח

תוכן המאמר:
א. מקומו של המקדש בחיי העם
ב. בית המקדש ומבניו
ג. באי בית ה'
ד. העלייה לרגל
ה. מאבקים חברתיים וציבוריים בבית המקדש
ו. חורבן המקדש
ספרות

תקציר:
תאור מרכזיותו של בית המקדש בחיי העם בתקופת הבית השני.

מילות מפתח: בית המקדש השני; תולדות עם ישראל.

א. מקומו של המקדש בחיי העם
בפרקים הבאים נשתדל לתאר את בית המקדש השני על מבניו ומוסדותיו והמקום אשר נתבצר לו בחייה של האומה.

תקופת בית שני נמשכה למעלה משש מאות שנה: בכל אותה תקופה היה בית המקדש נקודת המוקד של חיי האומה על כל גילוייהם, המקדש לא היה המקום היחיד לעבודת האלהים בלבד כי אם אף בית חייה של האומה על כל תחומי החיים המדיניים יישוביים והדתיים-חברתיים כאחד.


כדי שנוכל לעמוד כראוי על מקומו של בית המקדש בימי הבית השני ניטיב לעשות אם נשוה את הבית השני לבית הראשון. בימי הבית הראשון השפיעו על חיי האומה ומחשבתה כמה רשויות: המלכות, הנבואה, המקדש והכהונה. רשויות אלו בלתי תלויות היו זו בזו גם בבחינת מקורותיהם וגם במציאות שבפועל. המלכות והנבואה לא שאבו את סמכותם מהמקדש וכוהניו. אמנם יש אשר המלך נמשח במקדש או עולה לגדולה בכוחה ובהשפעתה של הכהונה, כמות שמצינו בהמלכתו של יואש1. אולם לא היה זה דבר שבהכרח ורובם של מלכי יהודה עליתם למלכות אינה קשורה למקדש וכוהניו, הנבואה באה בדרישותיה אל העם בכוח דבר ה' אשר נגלה אל נביאיו, הנביא אינו מקבל את השראתו במקדש ואינו שואב את סמכותו הימנו. המקדש בימי הבית הראשון לא היה גרעינה הראשון ולא המקום היחיד של עבודת האלהים. ייחודו של המקדש כמקום פולחן אינו אלא פרי תהליך וגיבוש של דורות. אמור מעתה, המקדש הראשון תפס מקום מסוים בחיי האומה, אולם לא הקיף את כל תחומי חיי הרוח והמעשה בישראל.

לא כן היו פני הדברים בימי הבית השני. ראשיתו של היישוב עם שיבת ציון החלה מתרקמת מסביב למקדש, מטרתם של העולים עם הצהרתו של כורש לא הייתה, על כל פנים באורח רשמי, יותר מאשר הקמת בית ה'. התרקמותן של כל ההתרחשויות בחיי האומה על כל הויותיהן וחוויותיהן החברתיות דתיות והמדיניות-לאומיות כרוכות היו במקדש ובעבודת האלהים שבו, בהמשך ימי הבית השני שוב לא הייתה עבודת האלהים בדמות הקרבת הקורבנות התחום היחידי בעולמה הדתי והחברתי של האומה. אפשר אף לומר כי מרכז הכובד הועתק לחיי התורה והציבור - לבית המדרש ולבית הכנסת, אף להנהגה הציבורית ולמשפט, שהיו תחילה בעיקר בידיהם של הכוהנים צורפו בהמשך הימים יסודות מרובים. שוב לא היו אלו מסורים בידיהם של הכוהנים בלבד, ברם כל אותם מוסדות ומושגי יסוד במחשבה החברתית והלאומית אחוזים היו בחיי המקדש ודרכו פשטו והתחיו בעם.

נעמוד על תחומי הפעולה העיקריים ונעקוב אחר התהוותם והתפשטותם בעם. בהמשך ימי הבית השני אנו שומעים על קיומו של בית הכנסת המיועד בעיקרו לקריאה בתורה, ולאחר מכן מתוספת אליו אף התפילה. אולם הוא משמש אף בית העם במשמעו העמוק של המלה, מוסד זה יש בו מן החידוש גם מבחינה דתית וגם מבחינה חברתית, זיקתו של האדם לבוראו אינה מתבטאת עוד רק בהעלאת קרבן לה' בלבד אלא גם בהגותו בתורה או בתפילה. עבודת ה' אינה עניין לכהן, אלא מסורה היא בידי הצבור וכל בניו שווים במעלה, קוראים בתורה ועוברים לפני התורה. את שקובע את מעמד הקדושה אינו אלא כינוסם של עשרה מישראל2. מוסד זה, אשר כה מרובה מקומו בתולדות חיי התרבות והחיים הציבוריים של עם ישראל ושל שאר האומות אשר ינקו מתרבות זו, ראשיתו נעוצה בכינוסי העם במקדש בימי עזרא ובקריאת התורה מפיו. אמנם עזרא כהן היה אבל פעל כ"סופר תורת משה", הקריאה בתורה והתפילה שולבו לעבודת ה' ובחצרות המקדש קיים היה בית כנסת ובית מדרש, נקודת השיא של עבודת ה' היא הקטרת הקטורת בקודש הקדשים ביום הכיפורים בידי הכהן הגדול, ועם סיום העבודה יוצא אל העם וקורא לפניו בתורה3. התפילה לא באה במקום הקורבנות אלא הוסיפה היקף ועומק לחוויה הדתית-רוחנית, למחשבה החברתית ולמשמעות של ציבור ועדה. שעות התפילה הותאמו לשעת הקרבת הקורבנות וכל המתפללים כוונו את פניהם לעבר המקדש. גם במקדש עצמו התכנסו המונים לתפילה עם הקטרת הקטורת4. היסודות הליטורגיים האחרים של בית הכנסת כגון תקיעת שופר, נטילת לולב, ברכת הכוהנים את העם, אלה ראשיתם בנוהג שבמקדש ועוד בימי הבית פשטו בבתי הכנסת.

כשם שבית הכנסת עצמו יסודו במקדש ומשם פשט לכל מקום מושב יהודי בארץ ובתפוצות5.

בהמשך הימים נצטרף לקריאה בתורה המדרש ולימוד התורה בכללו. אופקי העיון והחוויה הדתית גדלו ונתעצמו עמו. תחום זה אף הוא קשור למקדש. מסורת התנאים מספרת על קיומו של בית מדרש בהר-הבית או בחיל, מקום שהסנהדרין מתכנסת שם בשבתות ובימים טובים לא כבית דין, שהרי אין דנים בשבת אלא כמוסד לימוד, כבית מדרש6. מימי הורדוס אנו שומעים על יהודה בן צריפאי ומתתיהו בן מרגלית, שני החכמים אשר עוררו את תלמידיהם לקצץ את נשר הזהב אשר הקים הורדוס מעל המקדש, שהיו מורים יום יום בבית המקדש. בפני צעירים7. ולימים האחרונים לבית מוסרת המסורת התלמודית על רבן יוחנן בן זכאי שהיה "יושב ודורש בצלו של היכל"8. בכמה וכמה פנים עולה שמושו של בית המקדש כמקום קיומם, טיפוחם והפצתם של כתבי-הקודש והספרות ההיסטורית של האומה. מאה ועשרים מגיהים, או כותבי ספרים, מצויים היו במקדש, אשר נטלו שכרם מאוצר המקדש ועסוקים היו בכתיבתם והגהתם של ספרי המקרא9, כדי לספקם לכל דורש ולהגיה את הספרים הכתובים אשר הובאו אליהם10. במקדש מצוי היה ספר תורה המכונה "ספר העזרה" אשר על פיו הגיהו את הספרים ובו קראו בימי מועד וחג במקדש11.

במקדש לא רק הגיהו אלא אף טפחו את הספרות המקראית וקבעו את נוסחה המדויק ובררו את השייך לספרות המקרא, כאותה מסורת המספרת על ספר יחזקאל אשר בקשו לגנזו משום "שהיו דבריו סותרין דברי תורה" ורק לאחר שעמדו שאין סתירה ביניהם נכלל הספר במסורת של כתבי הקדש12. בידי הלוויים במקדש טופחה ונשאה שירת התהילים המכילה המנונים דתיים ודתיים-היסטוריים ומן ההגות והמחשבה הדתית-מוסרית והדתית-חברתית. במקדש נוצרה ונשמרה אף הספרות ההיסטורית שמחוץ למקרא ומכאן נשלחו הספרים לכל דורש בארץ ובתפוצות. לאחר טיהור המקדש בידי יהודה המכבי כותבים אנשי ירושלים ליהודי מצרים כי אספו את כל הספרים שנתפזרו במלחמה והם מוכנים לשלחם להם13. גם תרגום התורה וספרי הנביאים בפיקוחו ובאישורו של המקדש נעשו.

בימי הבית השני הייתה הסנהדרין המוסד העליון בחיי האומה. בידי הסנהדרין רוכזו גם הסמכות המחוקקת וגם הסמכות המשפטית. הסנהדרין שימשה ההנהגה והייצוג של העם ובית מדרש עליון ללימוד התורה. מקום מושבה של הסנהדרין היה בחצרות המקדש ואין כל סמכויותיה בידיה אלא כאשר ישבה במקדש. "המקום גורם" בלשונם של התנאים14.

עמדנו על כמה תחומים בחיי הרוח והמעשה אשר רוכזו מסביב למקדש. אולם כל התחומים הללו לא קפחו בדמותו המובהקת של המקדש כמקום שכינתו של אלוהי ישראל, ייחודה של האומה כנגד אומות העולם. אדרבה כל אותם תחומים הצטרפו לדמות זו ונתנו לה לאמונה זו את ביטויה בחיי המעשה.

אף בתחום עולמו האישי דתי של היחיד נתייחד לו למקדש מקום בולט. העלייה לרגל, הקורבנות והטהרה הכרוכה עימהן כיפרו על עוונותיו ושימשו מסגרת ואמצעי להתעלותו ולהזדככותו של האדם מישראל.

מרובה הייתה ההערצה והחיבה למקדש ועזה הייתה האמונה שהמקדש עתיד לעמוד עולמית כשם שקיימים שמיים וארץ. קיומו הממושך שארך למעלה משש מאות שנה וסדריו המתוקנים והנאים של המקדש חיזקו והגבירו אמונה זו.

ב. בית המקדש ומבניו
בפרק הקודם עמדנו על מקומו של המקדש בחיי העם ועל המוסדות המרובים שפעלו בתחומו והיו קשורים בו. פרקנו זה מוקדש לתיאור מבניו.

המקדש השני בניגוד לבית הראשון לא היה מקדשם של הכוהנים כי אם של כל העם אשר מצויים היו בו בימי חול כבימי מועד. עבודת האלהים שבו לא נעשתה בידי משפחת כהונה אחת כי אם על ידי כל הכוהנים. הם היו מחולקים לעשרים וארבע משמרות שכל אחת מהן שימשה שבוע אחד. משמרת הכהונה לוותה משלחת של ישראליים שהייתה קרויה מעמד. משלחת זו הייתה מעין ייצוג העם שהרי הכוהנים היו שליחי העם בעבודה לפני הבורא ואין "קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו"15. בימי הבית השני מרובה הייתה השפעתה של היהדות על שכבות נרחבות של אומות העולם, רבים התגיירו והצטרפו בשלמות לאומה היהודית, אולם רבים התקרבו ליהדות רק למחצה ולשליש. מבין נכרים אלו באו רבים למקדש להביא קרבנותיהם, להשתחוות לפני ה' ולשמוע תורה מפי חכמי ישראל16. תהליכים אלה גררו אחריהם שינויים במבנה המקדש ובעיקר בצורת השימוש בעזרותיו ולשכותיו.

המקורות לתיאור המקדש ומבניו אינם מועטים. בימים הסמוכים לחורבן העלו חכמי המשנה-כשמעון איש המצפה ורבי אליעזר בן יעקב על הכתב תאור מפורט של המקדש וסדריו. חכמים אלו ורבים אחרים ראו את הבית בעיניהם, שרתו בו ככוהנים וכלוויים, או הורו תורה בחצרותיו. גם יוסף בן מתתיהו, שגם הוא ראה את הבית בעיניו וכהן היה לפי מוצאו וקרוב לומר כי אף הוא שימש בו ככהן, מתאר את המקדש ובייחוד את מבניו החיצוניים. גם אילו סופרים יוניים שבקרו בירושלים השאירו לנו תיאורים קצרים על המקדש ועל מבניו. אמנם הממצא הארכיאולוגי אינו רב כי לא נעשו כל חפירות בשטחים שעומדים עליהם כיום בניניהם של הערבים. מעשה החפירה לא נעשה אלא מסביב לחומת הורדוס. ולא עוד אלא שספק רב הוא אם חפירות עשויות היו להעשיר בהרבה את ידיעותינו כי בתמורות הרבות שעברו על פני השטח משעה שחרב הבית, נשמדו, בכוונה ושלא בכוונה, שרידי בית-המקדש.

נפתח בתיאורו של הבית. בוני הבית אשר עלו מבבל עדיין מצאו את שרידי היסודות של הבית הראשון ועל פיהם ניתן היה לקבוע את מקומו של הבניין, והרי עוד היו בין העולים רבים שראו את הבית הראשון על מכונו. העולים השתדלו לבנות את הבית השני לא רק במקום שעמד הבית הראשון כי אם גם לפי מידותיו של הבית שחרב. רק את חצרותיו הרחיבו והוסיפו על הלשכות. המקדש היה בנוי על הגבעה המרכזית של העיר ירושלים. במרכז היה בנוי ההיכל. הקיפוהו כמה חצרות והיו עולים במעלות מחצר לחצר. השטח החיצוני נקרא הר-הבית, מוקף היה חומה שחלקים ממנה בדרום ובמערב שרדו הלא הוא הכותל המערבי. בחלקם הם מכוסים בתלי-עפר גבוהים. שערים מצויים היו בכל ארבעת רוחותיה של החומה ולצד מערב חברו גשרים את הר הבית לעיר, שטח הר הבית מרובה היה לפי מושגיהם של הקדמונים, הוא השתרע על יותר ממאה וארבעים אלף מטרים מרובעים. חצר חיצונית זו הייתה מוקפת סטווים בעלי שני טורי עמודים.

עבודת ה' לא נערכה בהר-הבית אולם שם היה מקום התכנסותם של ההמונים שבאו ליטול חלק בה. רשאים היו להיכנס אליו ישראליים שעלו לירושלים ושעדיין לא טהרו עצמם וגם נכרים רשאים היו להיכנס לתחום זה17. בסטווים מצויים היו תמיד רבים מעולי הרגל אשר הקדימו לעלות ואלה אשר אחרו לעזוב את העיר וגם כאלה שעלו כדי לשהות זמן רב בעיר, חכמים מוכרים וחכמים עממיים ללא מעמד רשמי דרשו בפניהם בדברי תורה ומהגותם. בשטח הר הבית ישב בית הדין של עשרים ושלושה, אחד מבתי-הדין שמהם הורכבה הסנהדרין הגדולה18. כל עסקי המשא ומתן הקשורים למקדש כגון החלפת מטבע חוץ במחצית השקל, קניית קורבנות שקשה היה לעולה הרגל להביאם עמו, התנהלו בחצר זו. עסקי-חולין אלו שהתנהלו בבית ה' יש שפגעו קשה בעולה הנלבב שבא להסתופף, בבית ה' ונתקל בחולי חולין.

רוב הבאים למקדש נכנסו בדרך שערי הדרום. הם הקיפו את בית ה' והשתחוו מול השערים שהוליכו לחצרות הפנימיות. מתוך שטח הר-הבית עלו במעלות למדרגה רחבה שהקיפה את עזרות המקדש. מדרגה זו קרויה בספרותנו בשם החיל. מסביב למעלות הייתה קיימת חומה נמוכה, סורג ובו היו קבועים לוחות אבן כתובות יונית ולטינית שהזהירו את הנכרים לבל יעברו את תחום הסורג, שנים מלוחות אלו ובהם כתובות יוניות נתגלו במקרה.

גם בחיל ישב בית דין שהווה חלק מן הסנהדרין הגדולה ובית מדרש היה מצוי בו. מן החיל נכנסו אל עזרות המקדש. בצד מזרח הייתה העזרה הגדולה, העזרה החיצונית הקרויה עזרת נשים. לצידי חומותיה היו מצויות הלשכות השונות, מהן שימשו את צרכי העבודה ומהן היו קשורות ליתר תחומי המקדש. בעזרת נשים נתקיימו כל אותם מעמדים שטופחו בימי הבית השני, שם קרא הכהן הגדול את התורה לפני העם ביום הכיפורים, ושם קרא המלך בתורה בהקהל העם לשמוע את דבר התורה בחג הסוכות במוצאי השנה השביעית19. בעזרה זו נערכה בלילות חג הסוכות שמחת-בית-השואבה, העזרה נקראה בשם עזרת נשים לא מפני שרק נשים באו לתוכה אלא שבדרך כלל הנשים לא התקרבו אלא עד לעזרה זו20. מתוך עזרת-הנשים עלו בחמש עשרה מעלות לעזרה הפנימית במערב.

רק בשער אחד היו נכנסים מתוך עזרת נשים לעזרה הפנימית, הוא השער הידוע בשם שער-ניקנור. כל שערי העזרה היו מצופים זהב ורק שער ניקנור נשאר בנחושתו, המסורת מספרת: יש אומרים מפני שנעשה בהן נס ויש אומרים מפני שנחושתן מזהיב21. על אותו נס נאמר:
כשהלך ניקנור להביא דלתותיו מאלכסנדריא של מצרים עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהן והטילוה לים ועדיין לא נח הים מזעפו, בקשו להטיל את חברתה, אמר להן: הטילוני עמה. מיד נח הים מזעפו והיה מצטער על חברתה, כיון שהגיע לנמלה של יפו הייתה מבצבצת ויוצאת מתחת דפני הספינה22.

השם של השער אינו קשור בעושה השער אלא בניצחונו של יהודה על ניקנור שר-הצבא היוני23. ואמנם על החומה אשר משני צדי השער עמדו חפצים משלל המלחמה של החשמונאים ולאחר מכן הוסיף עליהם הורדוס משלל הערבים24.

העזרה הפנימית הייתה מחולקת לעזרת-ישראל שבה התאסף העם ועזרת-כוהנים שבה נערכה העבודה, כי רוב עבודת היום נערכה בחצר הפתוחה. על הגבול בין עזרת ישראל לעזרת הכוהנים עמד דוכן נמוך אשר עליו עמדו הלוויים ולוו את סיום העבודה בשירה. במרכז העזרה עמד המזבח ובצדיה מצד אחד בית המטבחיים ולצד שני הכיור, סביב חומת העזרה היה מקומן של הלשכות שיחסו להן חשיבות מרובה, וביניהן לשכת הגזית - מקום מושבה של הסנהדרין הגדולה. במערבה של העזרה עמד ההיכל, לפני ההיכל התרומם מבנה פתוח מעין כניסה להיכל והקרוי אולם, ועל מעלותיו עמדו הכוהנים לברך את העם. ההיכל בנוי היה כמבנה מוארך: מאה אמה ארכו ומאה גבהו ורחבו רק עשרים אמה, ההיכל היה מחולק לחלק קדמי הנקרא קודש ולחלקו האחורי שנקרא דביר או קודש-הקדשים. במרכז ההיכל עמד מזבח הזהב להקטרת הקטורת. לצפונו שולחן הזהב ולדרומו מנורת-הזהב. צורתם של הכלים אינה ידועה לנו מן הספרות בלבד כי אם גם מגילופם בקשת הניצחון של טיטוס ברומא שממנו אף הועתק סמלה של מדינת-ישראל.

בין ההיכל ובין הדביר הבדילה פרוכת. בימי הבית השני לא היה בדביר כל חפץ והמשנה מוסרת: משניטל הארון אבן הייתה שם, שתייה הייתה נקראת גבוה מן הארץ שלוש אצבעות, לדביר לא נכנס איש מלבד הכהן הגדול אחת לשנה להקטיר בו קטורת, כלומר ביום הכיפורים. את מקור אבן השתייה יש לקבוע במקום המכוסה כיום ב"כיפת-הסלע", הבניין הערבי שבמרכזו של הר-הבית.

על פי מקום הדביר אפשר לקבוע את מקומם של יתר חלקי הבית ועזרותיו.

בית המקדש חודש בימיו של הורדוס אשר בנאו בפאר ובהדר רב. אף לאחר הורדוס המשיכו בשכלולו של הבית וכמעט עד לחורבנו המשיכו בשכלולם של המבנים המרובים.

בית המקדש, במיוחד בצורתו האחרונה עשה רושם עמוק על כל באיו. וחז"ל אמרו: מי שלא ראה את בית-הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו.

ג. באי בית ה'
כבר הזכרנו כי בית המקדש השני מרובים היו באי שעריו וכי לא היה רק מקדשם של הכוהנים כי אם גם מקדשם ובית כינוסם של כל שכבות העם שנהרו אליו לא רק בימי מועד וחג ובימי עליה לרגל, כי אם מצויים היו בו יום יום, בפרק זה נייחד את הדיבור בנושא זה ונתבונן מי ומי היו באי בית ה', כמשתתפים בעבודה או כבאים רק להשתחוות לפני ה' ולצפות בעבודה בלבד.

תחילה נפתח בכוהנים. כפי שנהגנו בפרקים הקודמים נבהיר לעצמנו עניין זה תוך השוואה לימי הבית הראשון. בבית ה' אשר בשילה, בימיהם של עלי ואלקנה אבי שמואל, כל העבודה אשר במקדש נתונה הייתה בידיהם של בני משפחת עלי. בראש המקדש עמד עלי ולידו עזרו שני בניו חופני ופנחס. וכאשר קרה ששני הבנים לא נהגו כהלכה ופסעו על ראשיהם של עם ה' נבא עליהם איש האלהים כי יגורשו מן המקדש, והקמתי לי "כהן נאמן", ר"ל משפחת צדוק אשר ירשה את משפחת עלי. בימי הבית השני זכאים היו כל הכוהנים אשר התייחסו על זרע אהרן הכהן ליטול חלק בעבודה. אכן הכוהנים שמספרם הגיע לאלפים רבים לא יכלו לעבוד במקדש בבת-אחת. הם חולקו אפוא לעשרים וארבע משמרות, משמרת לשבוע. כל ימות השנה עשו הכוהנים במלאכתם בעריהם ובכפריהם, מי בתפקידים ציבוריים-דתיים כסופרים, כמורים וכשופטים, ומי בעבודת שדהו וכרמו, ורק בהגיע שעתם, פעמיים בשנה, נתקבצו ועלו לעבודתם במקדש. הם גרו בכל ערי הארץ וכפריה ביהודה ובגליל ובעבר-הירדן, כה גרה משפחת החשמונאים במודיעין במורדות הרי יהודה. משפחות כהונה אנו מוצאים בציפורי ביריחו ועוד26. לרוב הייתה כל משמרת יושבת במחוז מסוים, ואנשיה היו עולים בצוותא לירושלים, גם כוהנים שמסבה זו או אחרת נדדו והתגוררו באחת התפוצות יש והיו עולים לארץ כדי להשתתף יחד עם משמרתם בעבודה. גם אחרי החורבן ישבו הכוהנים בני משמרת אחת במקובץ ומאות בשנים עדיין היה העם בארץ מזכירם מדי שבת בשבתו, בנוסח זה: איזו היא המשמרת משמרת יהוירי במירון, למשל, הרחמן ישיב את המשמרת למקומה במהרה בימינו אמן, מנהג זה נהג עד לחורבן הקהילות בימי מסעי הצלב.

בימי הבית השני עומדים ליד הכוהנים בעבודתם - הלווים. הם מטפחים את השירה במקדש ומלווים את עבודת התמיד ואת יתר המעמדות הציבוריים בשירה בפה ובכלי נגינה. אולם לא כל הלווים שימשו כמשוררים. מהם היו שוערים ושומרים בשערי המקדש ובחצרותיו.

כדוגמת הכוהנים היו גם הלוויים מחולקים לעשרים וארבע משמרות שעלו מדי שבוע לעבודה בירושלים. אולם, מה שמיחד את ימי הבית השני הוא צירופם של באי כוחו של העם כולו לעבודה. בתפיסתו של העם בימי הבית, אין הכוהנים שליחיו של ה' הממלאים את חובת הפולחן. מצות ה' חלה על העם כולו והכוהנים אינם אלא שליחיהם של בני העם, ובשמו הם משרתים לפני ה'27. רעיון זה נתגשם בשני פנים:

א. החובה של החזקת העבודה חלה על העם כולו. כל אדם מישראל העלה מדי שנה בשנה תרומה בגודל מחצית השקל ורק מתרומות אלה רשאים היו לכלכל את עבודת ה'. גם אותם חוגים שהסתייגו במידה זו או אחרת מעבודת הקורבנות, כמו האיסיים וישו הנוצרי ותלמידיו היו מעלים את מחצית השקל28. המצווה של הרמת מחצית השקל חלה גם על התפוצה היהודית. מכל קצות פזוריהם היו עולים בשיירות ומביאים את תרומתם לעתים מזומנות28.

ב. עם כל משמרת של כוהנים ולוויים נצטרפה משלחת מאחד המחוזות בארץ. והיא "עמדה על גביהם" של הכוהנים העושים בעבודה. כך אנו קוראים במשנתנו:
"אלו הן מעמדות לפי שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי" (במדבר כח ב) וכי היאך קורבנו של אדם קרב והוא אינו עומד גביו. התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות. על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כוהנים, של לוויים ושל ישראליים"29.

בהתאם לכך נחלקה הארץ לעשרים וארבעה מחוזות או פלכים. חלוקה זו שימשה אף לצורכי הסדרים הציבוריים והלאומיים, אנשי המעמד סייעו לכוהנים בעבודה, קשרו בין הכוהנים לבין העם שבא למקדש והיו מתכנסים בבית הכנסת אשר במקדש ומתפללים לשלומו של העם, על עוברי דרכים, עוברות, מיניקות ותינוקותיהן30. מלבד האנשים שעסקי בעבודת הקורבנות מרובים היו במקדש האנשים שמלאו את התפקידים הענפים האחרים של המקדש.

הסנהדרין הייתה מורכבת מכהנים וחכמים, אולם השתתפו בה גם באי כוח הישובים והערים ברחבי הארץ31. הסנהדרין הייתה מוסד עליון לתורה ולמשפט לבני הארץ וליהודים בתפוצות, ההלכה מתירה לדון דיני נפשות גם לבתי הדין המחוזיים אולם למעשה הובאו כל דיני נפשות לפני הסנהדרין. לא רק למשפט עלו לסנהדרין. כל אדם מישראל היה רשאי לבוא לפניהם ולשאול שאלה בתורה ובהלכה. וכה מספרת המשנה: "מעשה שזרע רבי שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית ושאלו"31א כיצד ינהגו בפאה בשדותיהם. לא רק במסגרת הרשמית של הסנהדרין שישבה בלשכת הגזית, הורו, תורה, גם בסטוים המרובים שהקיפו את חומות העזרה, הורו חכמים תורה. כבר הזכרנו שלא רק חכמים בעלי מעמד רשמי כרבן יוחנן בן זכאי משנהו של נשיא הסנהדרין, כי אם גם חכמים עממיים עלומי שם יכלו לבוא לשם וללמד תורה ודברי הגות.

בין הממלאים את תפקידיהם במוסדות ההנהגה המרכזיים של האומה במקדש, אנו מוצאים יהודים מן הארץ ומכל רחבי התפוצה. בימי הורדוס היה נשיא הסנהדרין הלל הזקן שעלה מבבל והתייחס על משפחת ראש הגולה אשר בבל. לפניו משמשים בנשיאות בני בתירא, גם הם בני משפחה בבלית אשר יישבו את הטרכונה שבעבר הירדן להבטחת הדרך העולה מבבל לארץ ישראל31ב, יש עולים מבבל או ממצרים אשר הגיעו אף לכהונה הגדולה. לשם הבטחת ייצוגה של התפוצה דאגו כי אחד מבני הגולה ישב בנשיאות הסנהדרין.

עד כה דברנו באלה שמלאו את תפקידיהם בעבודה או בהנהגת האומה במקדש. מעתה נעבור אל אלה שבאו להביא את קורבנם או לחזות בעבודה ולהשתחוות לפני ה'. רבים היו המקרים שבהם עלה אדם מישראל למקדש כדי להביא קורבנות חובה או קורבנות תודה, להעלות בכורי אדמתו, את מעשרותיו ואת תרומותיו. אולם הרבו עלות גם כדי להסתופף בחצרות ה', לחזות בעבודה, לשפוך את שיחם לפני קונם, להימצא במחיצת מורי התורה ולשמוע תורה מפיהם. פרקים רבים בספר תהילים מבטאים את געגועיהם של בני אדם מישראל להגיע למקדש ומביעים את שמחתם בהימצאם בבית ה':
"כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך א-להים צמאה נפשי לא-להים לאל חי... א-להים עלי נפשי תשתוחח, על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער...".

ומסיים המשורר בתפילה ובתקווה:

"שלח אורך ואמתך המה ינחוני יבאוני אל-הר קדשך ואל משכנותיך ואבואה אל-מזבח א-להים אל-אל שמחת גילי ואודך בכנור א-להים א-להי מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לא-להים כי עוד אודנו ישועות פני וא-להי"32.

במזמור אחר אנו קוראים:
"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו"33.

גם נשים הרבו לעלות לירושלים להביא את קרבנותיהן ולהשתחוות לפני ה'. העובדה כי מצאנו עזרה מיוחדת הקרויה עזרת נשים מעידה על דרכן להרבות בעלייה למקדש. וגם שער אחד משערי העזרה נקרא שער הנשים שדרכו נכנסו לעזרה וקרבו למזבח עם קורבנן, חצרות העזרה פתוחות היו בפני כל אדם מישראל וכל אחד נאמן היה לומר כי נטהר על מנת להיכנס למקדש. שערי העזרה ננעלו רק בפני מי שפרש מדרכי הציבור. כה מצאנו בימי אגריפס הראשון חכם אחד מאנשי ירושלים, שמעון הפרושי, מכנס אסיפה וטוען שאין להרשות למלך להיכנס למקדש מפני שהלך לקיסריה לישב שם בתיאטרון ודעתו נחה רק אחרי שהלה נוכח לדעת כי לא היה בתיאטרון לא מן שפיכות הדמים ולא מן עבודת האלילים33א. כל הבאים אל בית ה' טבלו תחילה במים, חלצו את נעליהם רחצו את ידיהם ואת רגליהם ובאו למקדש בטהרה. ועוד נוהג מצאנו במקורות: באי המקדש לבשו לפני הכנסם למקדש בגדים לבנים34.

נעמוד עתה על תופעה אחת בין באי המקדש, בימי הבית השני מרובה הייתה הגרות בין ברחבי הממלכה הרומית ובין במלכות המזרח במלכות הפרתים. בכל מקום שבו התגוררו יהודים, נוספו עליהם גרים מרובים. רבים התקרבו רק במידה זו או אחרת ליהדות, אולם רבים מאד הצטרפו ליהדות בשלמות, נימולו וטבלו, ודינם היה כדין יהודים לכל דבר. המילה והטבילה יכלו להיעשות בכל מקום אולם הגרים היו חייבים להביא קרבן למקדש, ההתגיירות הייתה כרוכה בעליה ובהתקשרות במולדתה של האומה ובמרכזה הלאומי והמדיני. ואמנם מרבים המקורות לספר על מציאותם של גרים בירושלים. בדורות האחרונים לימי הבית, התגיירה משפחת המלכות בחדיב. בירושלים אנו מוצאים את המלכה הליני, את בנה המלך איזאטיס ואת אחיו מונבז. אחרי מותה היא נקברה בירושלים, בקבר המפואר ששרד עד ימינו אלה. אולם מרובים היו גם הנכרים שרק קרובים היו ליהדות והושפעו מתורתה וממחשבתה. עולים היו לירושלים שהרי קבלו קורבנות גם מהם35 במובן מה נתקיימה בימי הבית השני נבואתו של ישעיהו:
ואביאיתם אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים.

המשך המאמר