|
תקציר: סקירת שלושת זרמי האב בתנועת המוסר: נובהרדוק, קלם וסלבודקה. מילות מפתח: תנועת המוסר; נובהרדוק; קלם; סלבודקה. |
|
חכמת מוסר-התורה - יסודותיה בהררי קודש. מקצוע גדול היא בתורת ד'. עצם מעצמיה ובשר מבשרה. מקורה - ממקור הנצח, מסיני. בה תתגלה לפנינו תורת המידות, תורת הנפש, תורת האדם - מוארה באור עליון, באור אלהים חיים... גדולי ישראל בכל הדורות, דורות ראשונים ואחרונים, עסקו בה וחיו בה, כאשר עסקו וכאשר חיו בכל התורה כולה, על כל מקצועותיה. אלא שבדורות אחרונים, כמעט שנשתכח מקצוע גדול זה שבתורה. עמד ר' ישראל סלנטר, אחד מגדולי הדורות, להחזיר עטרה ליושנה. לא רבים נענו לו לא רבים נצטרפו אליו. אך היחידים שנצטרפו תלמידיו המובהקים, הקימו ישיבות של תורה, בהם תפסה מקום מרכזי, חכמת מוסר התורה. בהן טפלו בבניין נפש תלמידיהם לאורה הגדול של חכמה זו. וכך - העמידו תלמידים הרבה. בכל אחד מן התלמידים הללו, בכל אחד מחניכי ישיבות המוסר - יש משהו מיוחד, משהו אופייני, המעיד עליו כי חניך המוסר הנהו. ודאי: אחד מחניכי המוסר, לא ידמה לחברו בכל. ואף על פי כן - צד שווה יש בכל חניכי המוסר האמיתיים והוא: חשבון-הנפש התמידי היום-יומי, החתירה המתמדת לתקון הנפש, לאורו של מוסר-התורה. תלמידים הרבה העמידה תנועת-המוסר. יתר על-כן: היא העמידה בני-אדם. היא יצרה את מצפונם, את אופיים. היא למדתם לחשוב חשבון-נפשם, לחתור תמיד, השכם וחתור, אל השלמות האמיתית, שלמותה של תורה. בכל ישיבה מישיבות המוסר, עסקו בחכמת מוסר-התורה ועשו לה נפשות. אך עם התרחבות התנועה, עם התרבות ישיבותיה - נתגלו בה זרמי-רוח שונים. כל הזרמים נובעים ממקור אחד, ממקורו של מוסר-התורה, ממנו יונקת מחשבתם, עליו מבוססים דרכי-חינוכם. ואף על פי כן - שונים הזרמים ושונים דרכי-מחשבתם וחינוכם. יש ישיבות, אשר נסחפו בזרם זה, ויש אשר נסחפו באחר, ולכאורה נדמה, כי מנוגדים הזרמים איש לרעהו כי מכחישים הם זה את זה... אך המעמיק להתבונן, והמיטיב להבחין - הוא ידע ויכיר כי אין ניגוד בין הזרמים. אין הכחשה ואין סתירה. |
|
- הבה ונתבונן! - שלשה המה זרמי-אב בתנועת-המוסר: נובהרדוק, קלם וסלבודקא. אלו שלושת הישיבות, בהן נוצרו ונתגבשו זרמי-רוח מקוריים, בחכמת מוסר-התורה. כל זרם מן הזרמים הללו - אופי מיוחד לו, הן במהלך מחשבתו הן בדרכי חינוכו. כל שאר הישיבות העומדות תחת השפעת המוסר, לא נוצרו בהן זרמי אב. יש מהן המושפעות מחניכי זרם זה, ויש המושפעות מחניכי זרם אחר. יש גם ישיבות כאלה, אשר תעמודנה תחת השפעת זרמים שונים, עד כדי מזיגת זרם בזרם. אנו אין לנו להתבונן, אלא בשלשת זרמי האב, וממילא נעמוד גם על תכונות בניהם ובני-בניהם. הצד השוה שבכל הזרמים - חנוך האדם, תיקון מידותיו. ובנין-נפשו, לאור מוסר-התורה. אך שונים דרכי החינוך, ושונים דרכי המחשבה בחכמת-המוסר. - ובמה שונים הדרכים? ברצותנו להגדיר את שנויי-דרכיהם של שלשת הזרמים הללו את האופי המיוחד שבכל אחד מהם נאמר: הנקודה המרכזית, במהלך-מחשבתן ודרכי חינוכן של נובהרדוק ובנותיה - שפלות האדם; של קלם ובנותיה - קטנות האדם; של סלבודקא ובנותיה - גדלות האדם. וביתר פרוט: בנובהרדוק, טפחו את הכרת ושפלות האדם, ההכרה כי עלול הוא לרדת מטה-מטה, בלכתו כסומא בארובה, אחר נטיותיו השפלות השוכנות בעמקי-נפשו, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו, כי הוא "עיר פרא יולד". אין גבול לשפלותו, ואין קצה למעמקי-ירידתו. ואם רוצה הוא להינצל מכל זה, לצאת חופשי ממאסר-יצריו - עליו ללחום נגדם בשצף-קצף, בתוקף ועוז. - "לעולם ירגיז אדם יצר-טוב על יצר-הרע" - אז יוכל לנתק את כבליו מעליו. זהו - בקווים כלליים - מהלך מחשבתה של נובהרדוק. ועל מהלך מחשבה זה מבוססים גם דרכי-חינוכה, אשר הנם: הרגזת יצר-הטוב על יצר-הרע. יש ללחום ביצר הרע באמצעים רדיקליים. כל האמצעים - אף המשונים והמוזרים ביותר - כשרים הם. אם יש בהם ניגוד לאיזו מידה רעה וניסיון להכנעתה. אין ללחום ברע בכסיות של משי... אכן - זו דרכה של נובהרדוק, וכה נהגו בה ובבנותיה: הרגיזו את הטוב על הרע. גלו את כל הכעור והשפלות אשר באדם הכפות ליצריו, בזו אותם - את הכעור והשפלות הללו - בכל מיני ביזיונות, וחנכו את חניכיהם ל"הפקרות" (ביטוי נובהרדוקאי ידוע)... ההפקרות, נוסח נובהרדוק, היא הניגוד הקיצוני, להפקרות במובנה המקובל בעולם כלו. אם, במובן המקובל, פירושה של "הפקרות" הוא, היות האדם מופקר ליצריו הרעים, נכנע לשלטונם הבלתי מוגבל - הרי ה"הפקרות" נוסח נובהרדוק, פירושה: היות האדם מופקר לכל מיני אמצעים, שיש בהם משום ניגוד ליצריו הרעים, והיותו מתמסר לאמצעים אלה, בלי קץ ובלי-גבול. אף בקלם לחמו ביצר הרע. אך באמצעים פחות-רדיקליים. שם לא ראו את האדם כשפל ביותר, אלא כקטנוני. הראו לדעת, מה קטן ופעוט וחסר ערך הוא האדם, אשר אין לו בעולמו אלא צרכיו הקטנוניים, צרכי גופו. חנכו את חניכיהם, להתרומם מעט מעל לקטנויות אלה האוסרות וכובלות את האדם, וחוסמות בעדו את דרך-העלייה. והואיל ואין כאן עסק אלא בקטנויות, ולא בירידות ובהשחתות גדולות ביותר - די באמצעים מינימליים כדי ללחום נגדם: ירגיל אדם עצמו לסדר, לדייקנות, לחשבון-נפש יום-יומי, במובנו הפשוט ביותר של מושג זה, וכדומה מן האמצעים הקטנים אשר כוחם גדול למנוע בעדו מללכת שולל אחר יצריו הקטנוניים. כזאת וכזאת למדו בקלם וכה חנכו בה. ידע ידעו הן בנובהרדוק והן בקלם, כי "חביב אדם שנברא בצלם", וכי נאמר עליו: "ותחסרהו מעט מאלהים". אך כל זה היה קודם שחטא, ועכשיו משחטא - ירד ממעלתו. אמנם, גדול ורב כוחו גם היום, ויש ביכולתו לעלות. אולם כל עוד שאינו עולה - הריהו בירידתו קטן פעוט, ועתים גם בזוי ושפל. ואל לו לשכוח את קטנותו ואת שפלותו. יש להזכירן לו השכם והזכר, למען ילחם בהן. ואם כך יעשה לו - יש לו תקווה. אך לא כן תאמר סלבודקא. גם בה הטיבו לדעת, כי עלול האדם לירד מטה-מטה, עד כי יקטן מאד וישפל מאד. אך עם כל זאת הכר הכירו, כי למרות כל ההקטנות ולמרות כל ההשפלות - "חביב אדם שנברא בצלם", סוף כל סוף - הריהו נזר הבריאה, יציר כפיו של הקדוש-ברוך הוא. ואם גם ירד מאד, ואם גם ישפל מאד - האין כוחו אתו לעלות מעלה-מעלה?! - אין לנו אלא לגלות לפניו, מה גדול ומה רב כוחו, מה רמה ומה נשאה חובתו בעולמו, בהיותו נזר הבריאה, אזי יעזוב את כל קטנויותיו ודבק בחובתו הנעלה, והיה לאיש אחר, לאיש המעלה. ורם ונשא וגבה מאד, כראוי לבחיר הנבראים, לאדם שנברא בצלם. - זאת סלובודקא וזאת תורתה. הרי לפנינו - נובהרדוק, קלם וסלבודקא. לכאורה, סותרות הן ומכחישות זו את זו... - ולא היא: אין הכחשה ואין סתירה! |
|
שהרי הכל מודים בגדלות האדם - ובקטנותו. הכל מודים, כי לאחר שחטא - גדול הוא בכוח, וקטן הוא בפועל. ופעמים הוא גם שפל בשפלים, בלכתו שולל אחר יצריו, המקטינים ומשפילים אותו. ואין לו אלא ללחום, ביצריו המקטינים, לעודד את כוחותיו הגדולים ולהוציאם אל הפועל, אז יהיה אשר עליו להיות. אלא שכאן מדגישים את שפלותו של האדם בפועל, עליה חושבים ועל פיה מחנכים - וכאן מדגישים את גדלותו בכוח, בה הוגים, ולאורה יוצרים נפשות... אכן: הבדל יש בהדגשה, הבדל יש בנקודת הכובד. דוק: הבדל - ולא סתירה. - הבדל ולא סתירה - כיצד? כבר שנו רבותינו: |
"לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסק בתורה, אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת-שמע, אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה" (ברכות ה').
|
|
הרי לנו כי דרכים מדרכים שונות יש בריבונות הטוב על הרע. פעמים תיטב דרך זו, פעמים תיטב האחרת. ואין לו לאדם אלא לידע ולהבחין מהי דרכו. שונים בני-אדם בדעותיהם, במידותיהם ובתכונות-נפשם. ו"חנוך לנער - על פי דרכו", דרכו המיוחדת, המתאמת לתכונות נפשו הוא. יש לך אדם אשר תכונותיו הנפשיות-הטבעיות - פראיות הן, שפלות הן. ואף שמכיר הוא ומבין את הרע שבהן, ואף שאולי משתדל הוא להתנהג שלא בהתאם לתכונותיו הטבעיות-הרעות - סוף סוף קיימות התכונות ומשפיעות עליו בעל-כורחו והן טעונות עקירה מן השורש. עקירה זו עושה נובהרדוק. היא תצא למלחמת-תנופה ביצריה מלחמה עזה וטהורה. אין בודקין באמצעים, מפקירים את הכל - ובלבד, שינוצחו היצרים השפלים. אין לו, לאדם אשר כזה, דרך קלה ונוחה יותר. רק כך ינצח את יצריו, כך ולא אחרת. ויש לך אדם אחר, אשר אין יצריו כה שפלים. ואף על פי כן, אסור הוא במאסר רצונותיו הפעוטים, אשר יעכבוהו בגדולו. אדם זה - נובהרדוק חריפה מדי בשבילו. שם ידברו אליו על שפלות - ולא יבין, כי אין הוא שפל כל-כך. אין הוא כל-כך רע, עד שיהא צריך ללחום ביצריו מלחמת תנופה, כה עזה איומה. אמצעי המלחמה הרדיקליים של נובהרדוק - אך יטילו עליו אימה ולא יועילוהו במאומה. בית חינוכו של זה - הריהי קלם. כאן תתגלה לפניו קטנותו. כאן ישחררוהו אט-אט מכבלי הקטנות ויצעידוהו בצעדים קטנים ומדודים, מעלה מעלה. - אך מה יעשה איש המעלה, עדין הנפש, אשר נפשו תערוג אל הטוב? מהי דרך עלייתו של זה? - נובהרדוק - המום תהממהו: כה שפל ובזוי הנני - ואנכי לא ידעתי! - ייאוש מר יתקפהו בראותו כי למרות כל ערגתו אל הנעלה והטוב - כה שפל ובזוי הנהו. ואם כן - האפשר לעלות, האפשר להתרומם? - כה ישאל את נפשו העורגת, ומענה לא ימצא, ועידוד לא ימצא. הן כל אשר תשמענה אוזניו - רק רע, רק רע, רק רע... וכך ירד ביאושו מטה-מטה, ועלה לא יעלה... וקלם - אף היא לא תמצא מסילות בלבבו, היא לא תיאשהו ביותר, אך גם לא תרוממהו בדרכיה ובעצותיה הקטנות - לא ימצא חפץ. מה לו ולהן? מה לו לעסוק בקטנות אלו - ונפשו תבקש לה גדולות, הרקע שחקים, העמק שאלה והגבה למעלה... ואם גם יחליט סוף סוף - אכן, לא בלב שלם - להיכנע, אם גם ישוכנע, כי אכן קטן ודל הוא מאד, ואין לו עסק אלא בקטנות -האם יעלה בזה ארוכה לנפשו הכואבת-העורגת? - הן בזה יקצץ את כנפיה, ישים כל תקוותיה לאל, כל חלומותיה - מאפע... עלוב יראה בעיני עצמו, עד כי לא ישאף למאומה, לא יחתור למאומה, ולא יגיע למאומה, עלוב היה ועלוב יהיה. בן עליה זה - למענו נוצרה סלבודקא. היא, בעוזה, באורה ובחומה - תרחיב אופקיו תגביה שחקיו. היא תלמדהו דעת כי נזר הבריאה הוא, צלם אלהים. בה הוא יראה את עצמו כשותף לקדוש-ברוך-הוא במעשה בראשית, בבניין עולמו, "עולם-חסד יבנה". יחתור לעלות מעלה-מעלה, להיותו ראוי לשמו, לשם אדם שנברא בצלם. מה לו יצרים פעוטים, מה לו קטנות מה לו שפלויות - עת יזכור מי הוא ומה הוא!.. כל אותן הקטנות תמוגנה, תנדפנה, לא תעכבנה בעדו מלעלות. צערו ויאושו יימוגו, כוחו אתו ופעולתו לפניו, עלה יעלה ויכול יוכל. הוי אומר: אין סתירה בין נובהרדוק, קלם וסלבודקא. כל אחת מהן, אמת היא לראויים לה. כל אחת מהן, דבר תדבר בשפתה: נובהרדוק - בשצף-קצף, בקול רעש גדול, אשר ירעיד את תחתיות הנפש האפלה ביותר. קלם - בדברים פשוטים וסדורים, במושגים מושאלים מן המציאות היום-יומית. סלבודקא - היא תעמיק חקר לא ברעש דרכה, כי אם בקול דממה דקה. הבחנה דקה ועמוקה, בכל ניד וזיע, מנדנודיה וזעזועיה של נפש. |
|
מובן שמדובר כאן על הרצוי - ולא על המצוי: היו וישנם בני עליה מטבעם - אשר נתחנכו בנובהרדוק או בקלם. ומצד שני: אין לומר כי כל סלבודקאי הוא דווקא בן-עליה מאין כמוהו. אלא מאי? - שיטת נובהרדוק - מתאימה יותר לבעלי תכונות-נפש שפלות, אשר יש בכוחה לעשותם לבני-עליה; שיטת קלם - מתאימה יותר לבינונים, אשר יש בכוחה לעשותם לבני-עליה, שיטת סלבודקא - מתאימה יותר לבני-עליה מטבעם. כך הוא הרצוי; אך המצוי - יש והוא הפוך: יש ומי שמקומו כאן - מתגלגל דווקא לשם, וכן להפך. ובודאי שדרכה של סלבודקא אינה דרך לרבים, שהרי: "ראיתי בני-עליה - והם מועטים"... בעיניים תמהות, יסתכלו אותם הרבים, בתהלוכותיה של סלבודקא, ותמהו בלבבם - הא כיצד? בלא שוט, בלא מגלב, ובלא מקל-חובלים? הבדרכי נועם כאלה - ילחמו כנגד הרע? - אך אם הרבים לא יבינו - יבינו המעטים, אותם היחידים העורגים אל על, להם תיטב דרכה של סלבודקא. כי זו דרכם - נוכח מדברי קדמונים: |
- "ויהי כהיום הזה, ויבא הביתה, לעשות מלאכתו" - אמר רבי יוחנן: מלמד, ששניהם לדבר עבירה נתכוונו... - "ותתפשהו בבגדה לאמור: שכבה עמי"... - באותה שעה, באתה דיוקנו של אביו, ונראתה לו בחלון... אמרה לו: יוסף! עתידין אחיך שיכתבו על אבני-אפוד, אתה ביניהם, - רצונך שימחה שמך מביניהם, ותקרא "רועה זונות"? (סוטה, ל"ו א').
|
|
כיצד מוכיח בחיר-האבות, יעקב איש-תם, את בן זקוניו, בר-חכים, יוסף הצדיק, העומד לרדת במדרון-יצריו? - כלום יוצא הוא כנגדו במקל חובלים; מאיים עליו או מייסרהו בשוטים או בעקרבים? - לא מניה ולא מקצתיה! בעת הירידה הגדולה, במדרון החלאה והטומאה - ספר יספר לו על הנעלה שבנעלה, המקודש שבמקודש, על אבני אפוד... - "יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד, ואתה ביניהם - רצונך שימחה שמך מביניהם" - כך פונה הוא אליו ברגעי ירידתו. כי יוסף אם גם ירד מטה-מטה - יוסף הנהו, בר-חכים הנהו, עוד יערוג אל הנעלה, אבני-אפוד רומזים לו מרחוק, שמו אשר יכתב על גביהם - הוא הגדול שבמאוויי עתידו. וכשמזכירין לו את עתידו זה - הריהו מתרומם, מעל לכל הקטנות והפעוטות והריהו עולה ועולה. - שא נפשך לגדולות - ונטשת את הקטנות! - זאת דרך העלייה לבני-עליה... |
