שתי מסגרות של אוטונומית הוענקו ע"י שלטונות ליטא ליהודי ארצם, והן היוו תקופות זוהר חריגות ליהדות ליטא:
א) תקופת "ועד מדינת ליטא" שפעל במשך זמן ארוך יחסית במאה ה- 17 וה- 18.
ו-ב) תקופת אוטונומיה שהתקיימה זמן קצר בלבד בתחילת דרכה של רפובליקת ליטא העצמאית, עם סיום מלחמת העולם הראשונה.

רקע

היהודים הראשונים הגיעו לליטא מדרום-מזרה אירופה במאה ה- 12. תחילה התרכזו במספר קהילות, כמו בריסק (בריסק-דליטא) וגרודנה (הורדונה), ואילו בטרוקי התגוררו בעיקר יהודים קראים. במאה ה- 14 חיו בנסיכות הליטאית כ- 6,000 יהודים. ב-1388- העניק הנסיך הגדול Vytautas פריווילגיות מרחיקות-לכת ליהודים, כדי להגביר אח מעורבותם בכלכלת הנסיכות. מתקופה זו, עודדו השליטים את התיישבות היהודים בעיירות. ב- 1599 התאחדו פולין וליטא לממלכה אחת (ה"איחוד הלובליני"). באותם הימים כבר התקיימו בליטא 15 קהילות, בהן ובסביבתן חיו בין 15,000 - 20,000 יהודים.

ב- 1579, עוד לפני האיחוד עם ליטא, הטילה ממשלת פולין "מס גולגולת" על כל היהודים הנמצאים בשליטתה. למטרה מוצהרת זו, הוקם מוסד יהודי מרכזי שתפקידו היה לקבוע את מכסות המס, לבצע את הגביה ולהעביר את הכסף לממשלה. תמורת גביית מס מסודרת זכה הציבור היהודי לחופש רב בתחום ההתארגנות הפנימית. המוסד המרכזי כונה בשם "ועד-ארבע-הארצות" ופעל במשך 184 שנים (1580 1764-). בתחילה, הוועד כלל את קהילות פולין וליטא. ראשי הועד היו מתאספים פעמיים בשנה בעת הירידים של לובלין ויארוסלב. ב- 1623פרשו ממנו קהילות ליטא והקימו להן מוסד מקביל, את "ועד מדינת ליטא" אשר פעל 138שנים, עד
1761

גיאוגרפיה וכרונולוגיה

במשך כל שנות קיומו ערך הועד 37 התוועדויות (כנסים) במקומות שונים בשטחי ליטא. מקום ומועד כינוסו של הועד נקבעו בדרך-כלל מכנס אחד למשנהו.
ב- 30 שנותיו הראשונות התכנס הוועד מדי שנתיים. בתקופה זו נקבעו החוקים: והתקנות הבסיסיות לפיהם נהגו במשך מאה השנים הבאות. בהמשך לגזירות ת"ח ות"ט (1648/49) ליטא הוצפה באלפי פליטים יהודיים שברחו מפני הפרעות. אחד הפליטים היה הרב צבי-הירש הלוי סג"ל הורביץ, שהתמנה אב"ד בקיידאן.

ב- 1655, חלה הפסקה של 7 שנים בהתכנסויות הוועד בגלל פלישת הצבא הרוסי לשטחי ליטא, אך ב-40 השנים הבאות שוב התכנס הוועד באופן סדיר, כל 3 שנים.

הפסקה נוספת אירעה בגלל "מלחמת-הצפון", וב- 44 השנים האחרונות לקיומו; כנס הוועד עוד שמונה פעמים. הכנס האחרון היה בסלוצק.

תחומי פעילות במישור הפיסקאלי-חברתי

כבסיס לחלוקת מכסות המס שימשו רשימות ("רֶיֶיסְטרִים") שנערכו בקהילות ביישובים בחול-המועד פסח. גובה השומה לכל פרט נקבע ע"י שמאים שמונו ע"י הנהלת: קהילה ("קהל"), ונקבע בהתאם לרכוש ולנכסים של הנישום. יש להעיר שנוסף למס לשלטונות, הִרְבַּה גם ה"קהל" להטיל מסים: על נרות שבת, יין לפסח, קמח למצות, מס אֶתרוגים ובשר כשר ("קורובְּקַה").

בעלי-רכוש שחויבו בסכום מס גבוה היו רשאים בתמורה ללבוש "בגדי-מותרות", שלא הותרו לשאר היהודים. מאידך, אלמנות ויתומים שילמו רק מחצית הסכום של המס שנקבע לפי גודל רכושם. עניים מאד היו פטורים מכל תשלום. אולם, במרוצת השנים נפגם האופי הפרוגרסיבי של המיסוי מחמת ההשתלטות של קבוצות-לחץ של עשירים ומקורבים ל"קהל".

דפוסי פעילות וארגון

נוסף לעיסוקו בנושאים פיסְקַליים, ראה עצמו הועד-למדינת-ליטא כמוסד מחוקק, והיה דן בהסדר היחסים בין הקהילות ובקביעת אחידות משפטית ביניהן. כמו-כן עסק בפיקוח על החינוך, על המוסר (חיי מותרות) ועל קופות הצדקה.

הקהילות שיגרו נציגים להתוועדויות, שם נתקבלו ההחלטות פה-אחד, בגלל המבנה הפדרטיבי של הארגון. בהתוועדויות היו נבחרים מוסדות עליונים כמו ראשי הוועד, הממונים על החינוך ועל בתי-הדין. יודגש שהוועד לא נקבע מעולם כמוסד שפועל ברציפות, אלא כדן לעניין, ולמעשה לא הוגדר מעמדו החוקי במדינה.
גם בשיא עוצמתו של הוועד נשמרה עצמאותה של הקהילה הבודדת, ועם זאת הקהילות הוותיקות והמבוססות נודעו כ"קהילות ראשי בית-דין". בהיסטוריה של הוועד היו גם התמרדויות מצד קהילות אופוזיציוניות.

תקנות ופסקים

הפנקסים (הפרַטיכּולים) של הוועד, המכילים מעל אלף תקנות ופסקים, נשמרו בחלקם ומשמשים מקור למידע על תולדות יהודי ליטא בכלל ועל פעילות הוועד בפרט. "פנקס המדינה" של ועד הקהילות הראשיות, בין השנים 1761-1664, נערך ופורסם בשפת המקור (עברית) ובתרגום רוסי בידי פרופ' שמעון דוּבּנוב כ- 1929 בסנט-פטרבורג.
להלן דוגמאות של הנושאים שנידונו:
* "הנקמה", כלומר החתירה להביא לדין כל מי שרצח יהודי או פגע בו. בפנקס מפורטות תקנות כיצד יתחלק עול הוצאות הנקמה בין יורשי ההרוג, קהילתו והמדינה כולה, לפי מצבם הכלכלי של קרובי החלל.

* "איש אשר בשרירות לבו ילך להתגרות או להכות גוי.. . אין לעזור לו אפילו בפרוטה גם אם ירדוהו בור שחת". מאידך, הוועד פעל בנחישות נגד עלילות-הדם ועלילות חילול קדושי הנוצרים שהטיחו נגד היהודים. לימים נשלח נציג הוועד לרומא והשיג מכתבי הגנה מראשי-הכנסייה נגד עלילות אלה, והוועד הפיץ אותם ברחבי ליטא.

* "קַבְּצנים הבאים למדינת ליטא מכבידים על המדינה עד אשר נלאו מנשוא". לפיכך מוזהרות הקהילות היושבות על הסְפַר סמוך למדינת פולין, ו"כל קבצן שיבוא לקהילה ולא יהיה בידו כתב מליצה [כתב-המלצה] אין לשלחו כלל למדינת ליטא, רק להשיבו אחור למדינת פולין".

* זכויות החוכר לגבי חוכרי-מסים, חוכרי-קרקעות ועוסקים במסחר, במיוחד נגד הבאים מבחוץ. תוקנו גם תקנות נגד פושטי-רגל וסוחרים בלתי-אחראים "כדי שלא יתערער האימון ביהודים".

ביטול הוועד

ב- 1761 החליט ה"סיים" (הפרלמנט) לבטל את שיטת גביית המס מהציבור היהודי באופן גלובַּלי, ולחזור לשיטת המס האישי, בגובה של 3-2 זהובים לגולגולת. תרמו לכך תלונות של גורמים יהודיים וביקורת מצד האצולה שהוועד גובה יותר ממה שהוא מוסר לאוצר הממלכה. מכיוון שמבחינה ממלכתית לא היה עוד צורך בוועד, הוא פוזר רשמיה. ב- 1765 נערך מִפְקד ונמצאו כ- 160,000 חייבי-מס, אותו החליטו לגבות בכל קהילה.

גורמים נוספים שהחישו את פיזורו של הוועד:
* נִרְגַנוּת הולכת וגוברת בקרב הציבור היהודי הגדול שחי ביישובים כפריים ולא היה מיוצג במוסדות הוועד. ועד-המדינה הצטייר כגוף אוליגַרְכי שנבחר ע"י קומץ בעלי-הבתים מהקהילות הגדולות.
* הייתה מתיחות בין ועד-ארבע-ארצות לבין ועד-ליטא. היו גם מריבות על השתייכותן של הקהילות בַּגְבול בין שני הוועדים.

עם זאת אפשר לקבוע שבדומה לועד-ארבע-הארצות, היה ועד-מדינת-ליטא אחד הגופים האוטונומיים המגובשים ביותר באירופה דאז. בדורות שלאחר-מכן שימש הוועד כאידיאל מנחה לכינון מוסדות כל-ארציים של אוטונומיה.

רקע

בסוף המאה ה- 18, זמן קצר לאחר ביטול ועד-מדינת-ליטא, התפרקה ממלכה פולין-ליטא וחולקה בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה. מרביתה של ליטא האתנית הפכה לַגוּבֶּרְניה הליטאית, אחת מ- 50 הגוברניות של ממלכת רוסיה הצארית, והיא התפצלה לגוברניות נוספות: וילנה קובנה, גרודְנה, וסוּבַלְק. מבחינת היהודים, האזור הפך לחלק מ"תחוּם המושב", שעליו חלו בין-היתר גזירות ה"קאנטונִיסְטים" של ניקולאי ה-1.
עם זאת, המשיכה האוכלוסייה היהודית לִגדול. מזמן גזירות ת"ח ות"ט (מחצית המאה ה-17) ועד סוף המאה ה- 19 נוספו מאה ישובים. בפֶלֶך קובְנה בלבד היו בסוף המאה ה- 19 קרוב
ל- 600,000 יהודים, שהיוו 13% מכלל האוכלוסייה.

בתחילת המאה ה- 20 התפתחו תנועות פוליטיות שונות בציבור היהודי - ה"בּוּנד", ההסתדרות הציונית ותנועת "המזרחי". לאחר אירועי-הדמים נגד שלטון הצאר ב- 1905, היהודים הלכו עם הליטאים לבחירות ל"דוּמַה" (הפרלמנט הכלל-רוסי).

בתחילת מלחמת העולם ה-1 נכבשה ליטא ע"י צבא גרמניה הקיסרית, אולם המלחמה הסתיימה בתבוסת גרמניה ואוסטריה.

לקראת הקמת האוטונומיה

עם סיום מלחמת העולם ה- 1 בשנת 1918, הוחלט על הקמת ליטא עצמאית. עוד לפני גמר המלחמה החל מו"מ ממושך, עם עליות ומורדות, בין אישים יהודים וליטאים, בסיוע ציוני גרמניה ויהדות העולם, כדי להבטיח אוטונומיה ליהודי ליטא. המשלחת הליטאית לועידת השלום בפאריס פרסמה הצהרה (5 באוגוסט 1919) ובה הסכמה עקרונית לאוטונומיה של יהודי ליטא. זו הייתה מעין חזרה לקיומו של "ועד-מדינת-ליטא" לאחר 160 שנה, אבל בנסיבות שונות. חל תהליך דמוקרטי בקרב היהודים, שכבר היו בעלי ניסיון והשכלה חילונית, והמוסד העצמאי לא הוקם על בסיס של אינטרס כספי של הממלכה כמו במאה ה- 17.

בקובְנָה (הבִּירה הזמנית לאחר שאזור וילנה נכבש בידי הפולנים) מוּנה ד"ר מַקס סולובֵייצִ'יק כמיניסטר לענייני יהודים; הוא פעל עם ד"ר רוזנבּוים, ד"ר יעקב רַבִּינזון, ד"ר רַחְמִילֶביץ ואישים אחרים לביסוס האוטונומיה. עקרונות האוטונומיה קבעו שהקהילה היהודית תהיה אחידה, ונציגיה ייבחרו בבחירות דמוקרטיות של כל היהודים מגיל 20 ומעלה ללא הבדל מין.

האוטונומיה בהתגלמותה

בבחירות לועדי הקהילות בסוף 1919, התמודדו 10 רשימות פוליטיות ונבחרו 1,280 חברים. הוקמו 185 ועדי קהילות שהוכרו כגופי שלטון מוניציפליים עצמאים, הזכאים להטיל מסי-חובה, לנַהֵל התכתבות רשמית ביידיש ובעברית ומכתביהם פְּטוּרים מדמי-דואר. כמו-כן הוטל על ועדי הקהילות לנהל את רישום ספרי-הלידות, הנישואין, גירושין והפטירות.

בינואר 1920, התקיימה ועידת הקהילות הארצית הראשונה ובה היו 141 צירים משלוש הסיעות הבאות (בחשיבות פוחתת): ציונים (ציונים כלליים ומזרחי), דתיים (אגודת-ישראל וצעירי-ישראל), ועממיים (פולקִיסטים ובעלי-מלאכה). לפי מַפתֵח זה נבחר מוסד עליון בן 34 איש שכונה "ועד הארץ היהודי באֶרץ ליטא" (נאציונַל ראט). בראש "ועד הארץ" הועמד ועד-פועל בן 10 חברים שנסתייעו בכמה עשרות פקידים ומומחים ובראשם מזכ"ל. בהמלצת "הוועד" נבחרו אותה שנה 6 צירים יהודים ל"סיים" של ליטא (מתוך 12 צירים, בהתאם לאחוז היהודים באוכלוסייה).

בשנת הלימודים 1920/21 הופעלו ע'.י הקהילות היהודיות 160 בתי-ספר, בהם ביקרו 10,000 תלמידים. בתי הספר של הזרם הציוני-חילוני היו מאורגנים במסגרות של אגודות "תַרבּוּת", "יַבנֶה", "קולטור-ליגע", "פְּשָרֶה-שוּלן".
לפי המפקד שנערך ב- 1923 חיו בליטא 153,743 יהודים, 7.6% מהאוכלוסייה.

השקיעה

ב- 1922 עוּגנו זכויות היהודים וייתר המיעוטים הלאומיים בליטא בחוקת המדינה, ולחֶבֶר הלאוּמים נמסרה הצהרה המבטיחה שמירת זכויותיהם. הגוש המאוחד של המיעוטים ב"סיים" הגיע בשנה זו לשיא מספרי (14 חברים, כמחציתם יהודים, מתוך 78 חברים). למרות זאת, האוטונומיה לא החזיקה מעמד. בגלל המצב הכלכלי הרעוע ואי-היציבות הפוליטית-חברתית, חלה נסיגה הדרגתית מרוב ההישגים של המיעוט היהודי. ב"סיים" הייתה מגמה עקבית של מפלגות הרוב להצר בזכויות האוטונומיה היהודית. עם הדחת הממשלה הליברלית, ביטל הממשל החדש את תקציב המיניסטֶריון היהודי ואח"כ גם את המוסד עצמו.

בסוף 1924 בּוּטַל "ועד-הארץ", ונותרה רק הסיעה היהודית ב"סיים". למרות מאמציה המרובים, לא הצליחה הסיעה לסַכֵּל חוקים שפגעו ביהודים. במרץ 1926 נאסר על הקהילות להטיל מסים ולעסוק במרשם התושבים. הגולל נסתם סופית בדצמבר 1926 עם ההפיכה הלאומנית-הפאשיסטית, שהשלכותיה הורגשו עד מלחמת העולם ה- 2.

מעניין לציין שתוך כדי ההתנכלויות המשפטיות והפיסיות נגד היהודים, המשיכו לפעול מספר מוסדות יהודים חשובים: רשת חינוך יהודית, בעיקר בעברית, של 15,000 תלמידים, כולל בחי-ספר תיכונים וסמינרים ברמה גבוהה; ישיבות גדולות כמו סלַבּודֱקה, טֶלז', קֶלֶם, פּונִיבֶז', רשת של בַּנקים עממיים במסגרה הקהילות ובנק יהודי מרכזי בקובנה.

כמו-כן ניתן חופש פעולה לתנועות הציוניות, אפילו ל"השומַר הצעיר" השמאלני. אגב, על חיוניות התנועה הציונית בליטא בתקופה קשה זו מלמדת העובדה שלקראת הקונגרס הציוני הי"ט ב- 1935- הופצו 50,000 "שקלים". אלא שבסוף שנות ה- 30 התרבו הסימנים המשמעותיים של הסערה המתקרבת.
במלחמת העולם ה- 2 נספו 94% מיהודי ליטא. היישוב היהודי אשר חי מאות שנים בליטא - חַרַב כליל.

מאמר זה הוא סיכום הרצאה שניתנה ע"י פרופ' דב לוין מהמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, ירושלים, במסגרת ערב-עיון על "תקופות זוהר ליהודי ליטא", אשר אורגן ע"י העמותה לחקר משפחות הורוביץ והתקיים באולם איגוד יוצאי ליטא בתל-אביב, ב- 25 ביוני 2001.