אחת התעלומות בתולדותיו של רמח"ל, שהסתום בהן מרובה על המפורש, היא עלייתו לארץ ישראל, מתי נפטר ובאיזה מקום בארץ ישראל נקבר. מיום שעסקו חכמים בתולדותיו של רמח"ל לא חדלו מלהפוך בשאלה זו, ועדיין אין בידינו אפילו פרט אחד שאפשר לומר עליו שהוא ודאי.

עליות מאיטליה לארץ ישראל היו במאה הי"ז והי"ח שכיחות ותדירות. דומה שלא הייתה עוד תקופה שבה היה ליהודי איטליה חלק גדול והשפעה גם בחיי הרוח כמו בתקופה זו. לא זו בלבד שאיטליה הייתה מרכז לאיסוף תרומות למען ארץ ישראל, אלא גם שהשפעתם של חכמי איטליה בארץ ישראל עצמה הייתה גדולה וחשובה. בירושלים ובצפת נמצאה אז עדה איטלקית, שנקראה "ק"ק לועזים", וגם בהנהגת הקהילה שימשו יהודים מאיטליה. בתי מדרש נוסדו ונתמכו על ידי יהודים מאיטליה. ארץ ישראל שימשה, אפוא, מקור השראה ליהדות איטליה אבל גם נבנתה ממנה לא רק בחומר אלא גם ברוח.

האם הייתה עלייתו של רמח"ל לארץ ישראל, המשך לאותן עליות שנבעו מתוך אהבה לארץ ישראל וכיסופים לגאולה? כלום לא עלה מחמת הפולמוס הגדול שהתעורר בשל התגלותו של ה"מגיד" אליו, וביקש להביא כתביו בפניהם של חכמי צפת, שהם מארי דקבלה, ובקרבו קיננה תקווה שבארץ ישראל יזכה לגילוי מחודש של ה"מגיד"? ושמא האווירה באיטליה ובאמשטרדם נעשתה בלתי נוחה לו ורצונו היה לעקור למקום אחר שאין יודעים עליו ולהסתגר לחידוש יצירתו?

שאיפתו לעלות לארץ ישראל

רמזים על כיסופיו של רמח"ל להתיישב בארץ ישראל ועל קשריו שהיו לבית אביו עם שלוחים מארץ ישראל מצויים בידינו. בשנת תפ"ט חיבר רמח"ל "שירי חנכת הארון", ליום הקים את הארון בבית הכנסת של ק"ק ספרדים בפאדובה. בסוף החוברת שנדפסה אז בויניציאה, נמצא שיר מידידו ר' שמחה קאלימאני, שבסיומו הוא כותב: "הוחיל אל אלוקים, אשר תודנו/ עוד בשיר בחוצות ירושלים/ הוא היום אשר נפשך נכספת". ברם אפשר שאין הדברים אמורים אלא בביאת הגואל. מעדותו של שליח צפת, ר' רפאל ישראל קמחי, נמצאנו למדים שבית אביו של רמח"ל שימש אכסניה לתלמידי חכמים ושלוחים מארץ ישראל. הוא כותב: "זיכני ה' שעמדתי בביתו ובבית מע' אביו, כמידתם ומנהגם הטוב להחזיק במצוות הכנסת אורחים ובפרט ת"ח וכו'".

משליח זה קיבל רמח"ל סיוע רב בפולמוס ה"מגיד". הוא העיד בפני רבני ויניציאה שתהה על קנקנו וראה שאכן זכה לגילויים מיוחדים:

"מבטן אמו אביו הקדישו לשמים על התורה ועבודת הקודש תמיד... אני אומר למע', שזה הדבר טבע ואין למודו ושכלו אנושי. ובעיני ראיתי הייחודים שעשה בנפילתו על פניו סמוך על ידיו על השולחן כמו חצי שעה, ואחר כך עמד והקולמוס בידו מהיר כותב בזמן מועט, פחות מחצי שעה פולייו או פולייו וחצי מסודות התורה, דברים עליונים בתכלית, והכל בלשון זוהר, מה שאין כוח בשכל ולא ביד וקולמוס אנושי... כי הקב"ה השפיע עליו שפע ממרומים והוא הצניע בהצנע... ומה אתם רוצים ממנו?... ואם עולה על רוחכם לכתוב לכל מקום, או שום סיבה אחרת לגרום נזק להאיש הזה או לבני ביתו - הקולר בצוואריכם ודמכם בראשיכם".

ר' רפאל ישראל קמחי ביקש מרמח"ל למסור לו חלק מחיבוריו שנכתבו על פי ה"מגיד", ואמר לו:

"דעתי להביא הדברים למחנותינו צפת ת"ו, ושם אתנו גדולים ומופלאים קדושי עליון... והם יבחינו ויכירו וידעו ויבינו שורש הדברים, אם כנים הם מוטב, ואם לאו עלינו חכמי צפת ת"ו מוטל לגדור גדר... וזהו גם כן בכלל אומנות של שלוחי ארץ ישראל תו"ב: להשגיח על התחדשות המקומות של אחינו בני ישראל ולהעמיד התורה על תלה".

ואכן התכוון רמח"ל ועמיתו ר' יקותיאל מווילנה לעלות לארץ ישראל. באגרת רמח"ל לרבו ר' ישעיה באסאן בשנת ת"צ כתב:

"ואני ג"כ כבר קבעתי עצמי בעז"ה ובישועתו ללכת אל ארץ טובה מן הארצות האלה - ארץ הקדושה. אמת, כי לא אוכל עשוהו מיום אל יום, אבל מקווה אני שלא יעברו שנים, ואם יחפוץ ה' מקווה אני שלא יעברו גם חודשים הרבה".

הרי לפנינו עדות מפורשת על תוכניתו של רמח"ל לעלות לארץ ישראל בשעה שהמקובל הצפתי חיווה דעתו שיש להביא חיבוריו של רמח"ל בפני מקובלי צפת. עצה זו, לעלות לארץ ישראל השיא לו גם ר' שמשון מופורגו, אבל לא מטעמו של ר' רפאל ישראל קמחי, אלא כדי להשקיט את המחלוקת באיטליה. באיגרת ששלח לר' יוסף אירגאס בשבעה ועשרים בניסן ת"צ, בטרם כתב רמח"ל את דבריו לרבו, הציע לו שיסע לפאדובה יחד עם ר' דוד פינצי ממאנטובה לחקור את רמח"ל, "וידברו לו שישים לדרך פעמיו דרך אוניה בלב ים לארץ הקדושה, להסיר הבלבול והמבוכה באיטליה ואשכנז ומדינות אחרות". אך כל ימי הפולמוס הראשון בשנות ת"צ-תצ"א נשאר רמח"ל בפאדובה ולא זו בלבד, אלא שגם בשנת תצ"ה, משנתחדש הפולמוס, אין עניין העלייה לארץ ישראל נזכר; אותם שתחילה רצו להשקיט את המחלוקת הפכו אחר כך ליריביו. רבו חיבוריו שנכתבו על פי ה"מגיד", שנודעו ברבים ונתפשטו, והתביעה לגונזם, שנתחזקה והחריפה, הייתה עתה עיקר. וכשיצא רמח"ל מאיטליה לא עלה לארץ ישראל אלא התגורר באמשטרדם וישב בה שנים אחדות.

על שאיפתו של רמח"ל לעלות לארץ ישראל משך תקופה ארוכה יודעים אנו גם מפיהם של שניים מבני חבורתו. ר' משה דוד ואלי אמר בהספדו על רמח"ל:

"מאד מאד היה מתאבל מעלת הרב על חורבן בית המקדש וכל כך גדולה הייתה התשובה ללכת לארץ ישראל, עד שעזב כל משכורתו וכל ממונו כדי ללכת לארץ".

ור' יעקב חזק מפאדובה כתב באגרתו לרבו לאחר שעלה לארץ ישראל:

"קם לבנו בקרבנו בשמענו שגם כי האריך טרחא, מלא ה' מאוויי לבו הטהור והביאו אל הארץ הקדושה ברווחה והצלחה. מה טוב חלקו ומה נעים גורלו לעבוד את ה' בטהרה בדרך ישרה. אשרי מי שזכה לנטוע שם משכן שלו".

אגרת זאת נכתבה בעשרים ושניים לעומר, כלומר בשמונה באייר תק"ד, אולם העדות הראשונה על מציאותו בארץ ישראל היא אגרתו מעיר עכו לתלמידיו באמשטרדם שנכתבה בשניים ועשרים בתמוז תק"ג. הוי אומר שעלייתו של רמח"ל לארץ ישראל יצאה לפועל יותר משתים עשרה שנה לאחר שעלתה במחשבה.

הנסיעה לארץ ישראל

כיצד עשה רמח"ל דרכו לארץ ישראל? ידיעה שעלולה לסייע לבירורה של שאלה זו אנו מוצאים באגרת ששלח ר' פתחיה אשכנזי, שליח ירושלים, מונציה לריג'ייו אל ר' ישראל בנימין ב"ר ישעיה באסאן בכסלו תק"ב. מדובר בה בעניין בלתי ברור שעל כל פנים קשור הוא, כנראה, ברצונו של ר' ישראל באסאן לעלות לירושלים. בהקשר אחד עם כך מוסר ר' פתחיה על איש "הידוע לו", שר' ישראל באסאן ביקש ממנו להתחקות על עקבותיו. הוא שעמד לצאת ממאנטובה, ולפי השמועה ייסע לתורכיה ועוד יוסיף לכתוב לו לאחר שיברר את אמיתותן של השמועות. קשה לקבוע זהותו של איש זה שר' ישראל באסאן גילה עניין רב במעשיו, אולם אפשר שדבר זה מצטרף לעדותו של ריג'ייו (שהכיר אחד מתלמידיו של רמח"ל) שרמח"ל "עבר בעיר רגייו לילך לארץ הקדושה" ונתארח בבית רבו ר' ישעיה באסאן. נתחלף לו לריג'ייו, כנראה, הבן באביו שנפטר בשנת תצ"ט. מאמשטרדם יצאו השלוחים לארץ ישראל דרך איטליה, הם הפליגו מנמלה של ונציה או מנמלה של ליוורנו, גם אם סיימו לפני כן את שליחותם באיטליה. אפשר היה אפוא, להניח שגם רמח"ל בחר בדרך זו. אם נכונה השערה זו הרי שרמח"ל היה כבר באיטליה בחורף תק"ב ובדרכו למאנטובה סר לריג'ייו הסמוכה, אל רעו, שלחתונתו כתב את המחזה הראשון שלו "מגדל עז" והיה מקורב אליו ביותר. אך כל עוד אין הדבר יוצא קם ממקום אחר אין השערה זו יוצאת מגדר ספק.

בירורה של השאלה אם היה רמח"ל באמת באיטליה לפני עלייתו לארץ ישראל, חשוב הוא גם מבחינה אחרת. אם נמצא רמח"ל באיטליה בראשיתה של שנת תק"ב, שמא נזדמן לו להיפגש עם ר' חיים אבן עטר, שבשנת תק"א היה באיטליה וביקר גם בויניציאה, ואפשר שנפגשו בביתו של הגביר ר' שלמה רקח, חבר ועד מדרש "כנסת ישראל" של ר' חיים אבן עטר. שלמה רקח והלל פאדואה היו התומכים העיקריים בבית מדרש זה. רקח ופאדואה הקימו בכספם את ישיבת טבריה "משמיע ישועה", ושניהם עמדו בקשרים אמיצים עם רמח"ל וחוגו. באמצעותו של שלמה רקח החליף רמח"ל מכתביו, בהיותו באמשטרדם, עם תלמידיו בפאדובה ועל ידו שלח להם איגרותיו מעכו. שלמה רקח הוא שעורר גם את ר' יקותיאל גורדון לעלות בשנת תקי"ב לארץ ישראל. כלום אין זה מסתבר שר' שלמה קרח תמך בעלייתו של רמח"ל?

מה עשה רמח"ל בעכו, בעיר הנמל והמסחר, שלא נמצאו בה אלא יהודים מעטים - גזבר הפחה וסוחרים מדמשק וממצרים? שלא היו בה חיי תורה ורוח שוקקים כמו בירושלים ובצפת - שצריכה הייתה, כנראה, להיות מקום שאיפתו של רמח"ל? בין איגרותיו הרבות שהגיעו לידינו אין בהן משנת תצ"ט ועד פטירתו - אלא שתי האגרות שנזכרו. נשתדל, אפוא, להתחקות על האפשרויות השונות: בראש חודש אב תק"א הפליג ר' חיים ן' עטר בראש חבורה שמנתה כשלושים נפש מנמל ליוורנו בדרכו לארץ ישראל. מאלכסנדריה של מצרים רצתה החבורה לנסוע ליפו כדי להגיע ישר לירושלים. אולם בעל הספינה הוביל אותה לא ליפו, אלא לעכו. מקרה זה הביא ברכה לבני החבורה, כי באותו זמן פרצה מגפה ביפו ובירושלים, לפיכך עשה ר' חיים בן עטר ישיבתו בעכו עראי ונשאר שם קרוב לשנה. שניים מבני חבורתו מתו. הרב ייחס זאת לישיבתם בעכו שהיא ספק ארץ ישראל ועבר לפקיעין.

האם אין זה מסתבר שעכו שימשה תחנת מעבר לרמח"ל בהקבלה למה שקרה לשיירה שיצאה מליוורנו כשנתיים לפני כן? או שמא היה טעם אחר בהתמהמהותו של רמח"ל בעיר זו, והוא מן הנסיבות המדיניות והכלכליות הקשורות בעכו. קטע קטן זה בסיפור מסעו של עולה איטלקי ר' אברהם ישמעאל חי סאנגויניטי, מחבורתו של ר' חיים אבן עטר, מעמידנו על כך שבעכו ניתנו הקלות מסוימות לפראנקים. ובאמת הוא מזכיר בדבריו מה שיעץ לו על כך רמח"ל עצמו, בפגישתו עמו בעכו בראש חודש כסלו תק"ד. וכך רשם ביומנו:

"ושם בעכו קיבל אותי בסבר פנים יפות החכם השלם כמוהר"ר משה חיים לוצאטו ז"ל בביתו, ושלח לי קאפיאו ופיורקא בשביל שלא לשלם גאפא"ר. שכן הוא המנהג בעכו ובצידון, שכל מי שהוא פראנקו אינו משלם לא גאפאר ולא פארג ולא שום דבר".

רמז בלתי ברור באגרת האחרונה ששלח רמח"ל לתלמידיו באמשטרדם, נותן מקום להשערה שרמח"ל הוצרך לעסוק במסחר לשם פרנסתו. הוא מתנצל שאין לו פנאי לכתוב להם אלא שורות מעטות, "אך בזמן אחר אשר ירבה הפנאי וימעט העסק אשתדל להאריך".

פטירת רמח"ל

הידיעה האחרונה עליו מזמן היותו בחיים היא אגרתו של ר' יעקב חזק בשם התלמידים בפאדובה שנכתבה בשמונה באייר תק"ד. תלמידיו מתחננים בפניו: "אחלינו יכונו נא בלשון בקשה, יודיענו איזה חידוש ותהי זאת נחמתנו." משמע שציפו לשמוע מפיו על גילויים שנתחדשו לו בארץ ישראל. מאז נעלמו עקבותיו. כותבי תולדותיו נסתפקו אם נפטר שנתיים או שלוש לאחר מכן, כלומר בשנת תק"ו או תק"ז, ואותם חוקרים עצמם כתבו פעם כך ופעם כך. באגרת מחדשי הישוב בכפר יאסין שנכתבה בחמישה עשר באלול תק"ז והופנתה גם לאיטליה, מספרים בשבחו של המקום שבו מצאו את מנוחתם תנאים ואמוראים וגדולי חכמי ישראל, והאחרונים שבהם "הרב המובהק משה מלכי זלה"ה והרב חיים לוסטו ואחריהם כל ישרי לב". באגרת לא צוין שרמח"ל נפטר סמוך לכתיבתה של האיגרת, ואין כל ראייה שרמח"ל נפטר באותה שנה. אלא שסברו שנפטר בשנת תק"ו או בשנת תק"ז אין בידם אלא מסורת שהייתה בידי ר' מרדכי שמואל גירונדי מפאדובה, שנכתבה לאחר שנים רבות: "ובן ארבעים שנה נקרא אל השמים מעל לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". כיוון שרמח"ל נולד בשנת תס"ז, הרי לפי חשבון זה נפטר בשנת תק"ז. על סמך דבריו של גירונדי כתב אלמנצי: "כי קרוב לשנת תק"ז, ביום כ"ו באייר, מת עם כל בני ביתו במגפה בעיר עכו והייתה מנוחתו כבוד בטבריא, טרם מלאו לו שנת הארבעים".

דומה, שאין אנו צריכים לצירופים אלה ואין לנו ראיה גדולה מזאת שסאנגויניטי, שכתב מסעותיו במחנה ההסגר בליוורנו בשבעה עשר בחשוון תק"ה, מזכיר שמו של רמח"ל בברכת המתים. שנת פטירתו המקובלת גרמה לכך שהמנוח בנימין קלאר הי"ן ציין, שמילה זו היא תוספת של מעתיק. חיזוק לדעה זו יש למצוא בכך, שאגרתו של ר' יעקב חזק מיום שמונה באייר תק"ד נמצאה בפאדובה בעצם כתב ידו וחתימתו, וכבר אלמנצי שפרסם אגרת זו שיער שהאיגרת "נשארה... אצל הכותב ולא הלכה לדרכה". האם לא מסתבר שהאיגרת נתעכבה משום שלא נמצאה אוניה המפליגה לארץ ישראל ובינתיים הגיעה לאיטליה השמועה על פטירתו? הלא בכך יש לנו הסבר גמור לשתי הבעיות שנתעוררו עקב שיבוש שנת פטירתו: כיצד לא שמענו דבר על חיי רמח"ל ומעשיו בארץ ישראל במשך ארבע שנות שהותו בה, וכן לעצם מציאותו רק בעכו שאין לפקפק בה כלל ועיקר. בעיר זו נמצא כשנה מחמת עיכוב, מגפה או תנאי חיצוני אחר, ונפטר בה עם בני ביתו במגפה.

דברים אלה עולים יפה עם העדות שמביא ר' חננאל ניפי בשם ר' שלמה דוד מהזקנים, חרש זה שמע מפי החסיד ר' מלאכי, "שנמצא בעכו כשנפטר הרב לוצאטו ששימשו איזה ימים קודם פטירתו, ומצאו עניו מאד ובשביל זה טרח עמו להוליכו לקברו בארץ ישראל". אותם ימים היו קוברים את מתי עכו, שנחשבה ספק ארץ ישראל, בכפר יאסיף הסמוך, ועל כך מוסר במפורש ר' שמחה מזאלאזיץ, שעלה סמוך לאותו זמן לארץ ישראל, בספר מסעותיו "אהבת ציון".

האיגרת על פטירתו של רמח"ל המיוחסת לרבני טבריה, וכן "משכיל שיר לוחמי טבריה" המיוחס לרמח"ל, כבר הוכיחו חכמים שאין הם מיוחסים לו אלא בטעות, ואין כאן מקום להתעכב על הטעמים. נראה לעניות דעתי שהודעה על פטירתו יצאה מחכמי טבריה לאיטליה ועל סמך דבריהם נכתבה האיגרת בידי תלמידיו ומעריציו של רמח"ל, ואין כאן מקום לזיוף. באגרת זאת נאמר:

"הרב הכולל, המקובל האלקי, רכב ישראל ופרשיו, אור שהיה בישראל, בוצינא קדישא, מרנא ורבנא כמוהר"ר משה חיים לוצאטו, נפטר הוא וכל בני ביתו במגפה לפני ה' בכ"ו אייר בעיר עכו סמוך לטבריא ונקבר בטבריא... צאו וראו כמה גדול היה זכותו של הצדיק הזה, כי הייתה מן הנמנעות בדבר דלא אפשר שהיה יכול לילך בארעא קדישא, אבל הקב"ה שמסבב סביבות, לקחו על כנפי נשרים והביאו בארצו הקדושה ארץ הצבי תוב"ב אצל רבי עקיבא".

רמח"ל נפטר, אפוא, בעכו בעשרים וששה באייר תק"ד ונקבר בכפר יאסיף. אם הועבר אחר כך לקבורה בטבריה, טעון הדבר הוכחה, מחמת שעדותם של מתיישבי כפר יאסיף סותרת אותו.

גורלו הטראגי של רמח"ל, שנפטר זמן קצר לאחר עלותו לארץ ישראל, היה כגורלם של עוד חכמים איטלקיים באותה תקופה. ר' גבריאל דילריאו אב בית דין בליוורנו, מגינו של רמח"ל בשנת ת"צ במלחמתו של ר' משה חאגיז נגד חיבוריו, עלה לארץ ישראל בשנת תצ"ח, ובהיותו בדרכו נפטר בגליל, אולי אף הוא במגפה, בחמישה בתמוז תצ"ח ונקבר בכפר שיזור ליד הקבר המיוחס לתנא ר' שמעון שזורי. בשנת תק"ב קרה כדבר הזה להחכם האיטלקי הצעיר, ר' שמואל נחמני, שעלה בשיירתו של ר' חיים ן' עטר. אף הוא נפטר בעכו בשנת תק"ב ורבו כותב "השתדלתי לקברו במקום המקודש", כנראה בפקיעין. שנתיים לאחר מכן נספה רמח"ל באותו מקום ובאותם תנאים בגיל צעיר, כשמצפה היה להשראה חדשה באווירה דארץ ישראל.

אולם תפתיענו יותר ההקבלה לאותה אישיות קבלית שרמח"ל ביסס תורתו עליה ושאף להדמות ולהגיע לדרגתה, הוא האר"י. רבו של רמח"ל ר' ישעיה באסאן ניבא ולא ידע מה ניבא. בשנת ת"צ, בעת שהזהיר את תלמידו לבל יגלה סודות הקבלה שהוא מחדש לרבים. וכך אמר לו: "הלא ידעת שהאר"י זלה"ה בעוונותינו הרבים, נענש מפני הגילוי והוסרה עטרתו מן הדור. ובאמת גם האר"י לא זכה לחיות בארץ ישראל שנים הרבה ונפטר בטרם מלאו לו ארבעים שנה במגפה. נפשו של רמח"ל שדבקה בחכם האלקי הזה ויצאה בטהרה כשם שיצאה נשמתו של האר"י מאה ושבעים שנה לפניה.