תשובת מרן הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל

 

ב"ה, ב' מנ"א תשנ"ג, פעה"ק ת"ו

לכב'

הר' יואל פרידמן הי"ו

 

    עיינתי במה שכתבת בשאלת ערלה בפרי הצבר מזן מסויים שגם העלים עצמם ראויים למאכל (כנראה מלשונך לא פחות מהפרי עצמו), ושמשום זה הגידול הוא דוקא לשם אכילת העלים הללו שעליהם צומח הפרי, שאמנם גם הוא ראוי לאכילה, אבל מבחינת הצדקת הטיפול בגידול זה איננו בא בחשבון.

 

    לי נראה בפשטות שיש בו דין ערלה, והספק שהעלית ורצית לתלות במחלוקת הפוסקים אינו נראה לי. פשוט הדבר ששם "פרי" איננו תלוי לשום דעה אם הוא מסביב לזרע (מה שהגדרת בשם: "הפרי הבוטאני") או שהוא גדל ללא קשר עם הזרע. שהרי כשדנים על ברכה, אם היא בפה"ע או בורא פרי האדמה, כשאין עיקר נטיעתו וכוונתו למטרת שימוש זה - המדובר עכ"פ על הגדרתו כ"פרי". וכלשון הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח ה"ה) בענין הקנים: "שאין זה פרי, ואין מברכים עליו אלא שהכל". והרי רובם של צמחי הירקות (כגון: צנון, גזר ואף תפוחי אדמה), אינם "פרי" במובן קשרם לזרע. ולפי ההגדרה הבוטאנית, אינם אלא מאגר מזון לצמח שיוכל להגדיל זרע, אבל אנחנו "תופסים" אותו ממנו. וזו היתה כוונת הבריאה ליהנות מהצמח כל אחד לפי דרכו, וכל מה שראוי למאכל - תורת פרי עליו. וכיון שבנד"ד העלים הם אותו "פרי" שהוא עיקר המטרה שבגידול המין הזה, איך נגדיר זאת כנטיעה לסייג?

    ואם אמנם מתקשה הוא אח"כ, אם אין קוטפים אותו, והופך להיות עץ - שמשום זה כל זני הצבר רואים אותם בדין אילנות, א"כ ה"ה זן זה, כל עוד הוא ראוי וטוב ועומד לאכילה אינו נופל משום פרי אחר. וכל המקרים שהזכרת (כגון עלי הוורד והקנים והקטף) - כולם הם לגמרי סוגים אחרים, אם מפני שמהווים חלק מהצמח העצי, ואם מפני שביסודם אינם אלא החלק שממנו הפרי מתפתח. אבל בנידון שלפנינו, הוא ממש צמח שתורת פרי עליו. וכיון שהמגמה מעיקרא הרי הוא לצורך אכילתו, ממילא תורת "פרי העץ" עליו. וברכתו בפה"ע, ואף דינו לערלה כן. כן נלע"ד.

 

בברכת התורה והארץ

שאול ישראלי