הרב עזריאל אריאל

"בית האוצר"

מערכת לטיפול במעשרות ובנתינתם

 

הקדמה

 

הפרשת תרומות ומעשרות היא מצוה חדשה יחסית לחלק גדול מהציבור היושב בארץ. מאות שנים, עת היינו בגלות, המצוה כמעט ולא התקיימה. נדרש היה מאמץ חינוכי, לימודי והסברתי כדי להחדיר בציבור את החובה להפריש ואת דרך ההפרשה. קשה היה להחדיר עם זה גם את נושא הנתינה של המעשרות. ואכן החלק הזה של המצוה נותר מיותם ונדרש מאמץ מיוחד כדי שיתקיים בציבור גדול. (ועי' נחמיה י לח-מ, מלאכי ג ח-י).

 

1. נתינת מעשר ראשון

 

הייחוד של "בית האוצר" הוא חידוש נתינת המעשר הראשון ללוי בטבל ודאי. בשאלה זו נחלקו הדעות (עי' מאמרו של הרב יהודה הלוי עמיחי, "אמונת עתיך" 5): מנהג ארץ ישראל מקדמת דנא היה לתת את המעשר ללוי. וכך היא דעת רוב הפוסקים בדורות האחרונים, שבטבל ודאי יש חובה לתת את המעשר ללוי, ואין להקל אלא בספק טבל (כגון: ספק אם הפירות מתוקנים, ספק אם גדלו אצל גוי, ספק אם גדלו בשטחי א"י שלא נתקדשו ע"י עולי בבל וספק אם גדלו בתוך בית).

    "בית האוצר" הגיע להסכם עם לוי מיוחס (נצר למשפחת אלשיך מתימן), שהוא זה שיקבל את דמי המעשר. הוסכם איתו שסכומי הכסף שיאספו ישמשו להחזקת מוסדות תורה, ובכך יוגשם גם התוכן הרעיוני של נתינת המעשר (עפ"י ספר החינוך מצוה שצה).

    אמנם לדעת החזו"א ישנה תקנת חכמים שלא לתת את המעשר ללוי בזה"ז, מחשש שמא ירבו רמאים שיציגו את עצמם כלויים. אך מסתבר שגם החזו"א יודה שאם הלוי מקפיד לתרום את המעשר למוסדות תורה - אין בכך בעיה. וכפי שכתב החזו"א עצמו בדין פדיון הבן, שמשום גזירה זו נהגו הכהנים להחזיר לאב את דמי הפדיון. וכך הסיק הרב עמיחי במאמרו שם.

 

    אלא שכאן מתעוררת הבעיה המעשית: מה יעשה בעל גינה שקוטף אשכול ענבים מהעץ? האם יספור 20 גרגרים וירוץ לחפש לוי שיקבל אותם? מה תעשה עקרת בית שמגיעה מקניות בשוק (במה שחייב במעשרות בוודאות)? האם היא תכין שקית עם עגבניה וחצי, 3/4 מלפפון ו-1/10 אבטיח ותתן ללוי אחרי יומיים?

    כבר חז"ל הכירו את הבעיה בזמנם, ותקנו תקנה מעשית לביצוע של נתינת התרומות והמעשרות לכהן, ללוי ולעני. וכך נאמר במשנה (גיטין פ"ג מ"ז):

המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן, מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין.

פירוש הדברים: המפריש נותן ללוי הלוואה מראש על הערך המשוער של המעשר. ומוסכם ביניהם, שפירעון ההלוואה יהיה מפירות מעשר ראשון שיגיעו מן המפריש ללוי במשך הזמן. בשעת ההפרשה, המפריש מזכה את המעשר ללוי באמצעות מעשה קנין. אח"כ הוא לוקח את המעשר בחזרה לעצמו, ומקזז את המחיר מן החוב.

 

    איך קובעים את הסכום של ההלוואה בגינה שליד הבית?

 

    ההערכה היא שבגינה, גם אם יש בה מספר גדול של עצי פרי (עד 15) ממינים שונים - כמות הפרי אינה עוברת את ה150- ק"ג לשנה. ערך המעשר לשנה, לפי זה, הוא לכל היותר 50 שקל לשנה לפי מחיר קימעונאי. אך בדרך כלל, מכיון שמדובר בכמויות מאד קטנות בכל פעם ובאיכות ירודה יחסית לתוצרת הנמכרת בחנויות - נראה שהמחיר של המעשר הוא כ25- שקל לשנה. מדברי הגמרא (גיטין ל ע"א) משמע שאפשר לתת את ההלוואה בשער הזול ועפ"י הערכה כללית, כאשר שני הצדדים מסכימים לספוג את ההפרש שיהיה בין ההערכה הראשונית לבין התוצאה שתהיה בסוף. לכן קבענו תעריף אחיד של 25 שקלים לשנה לכל גינה. (ולכל אדם לתת סכום קטן ללוי, למקרה שיגיע לידיו טבל ודאי).

    בעל גינה היודע שכמות הפירות אצלו שונה בהרבה ממה שכתבנו כאן, יוכל לערוך בעצמו את התחשיב של מחיר המעשר, ולתת את ההלוואה עפ"י הסכום שהגיע אליו בעצמו. כאשר מדובר בסיטונאי, חקלאי או מפעל תעשיה - נדרש בירור נפרד, ועל המפריש להיוועץ ברב כדי לחשב את ערך המעשר. וראה מאמרנו: "דרכי נתינת מעשר עני", "התורה והארץ" ב עמ' 97-105).

    כדי שדרך זו - של נתינה ע"י הלוואה מראש - אכן תועיל, צריך להקנות את המעשר ללוי לאחר ההפרשה. הדרך הפשוטה של ההקנאה ללוי היא באמצעות דין "מכירי לויים" (גיטין ל ע"א). ושני הסברים עיקריים נאמרו לדין זה:

א. רש"י (גיטין שם ד"ה במכרי) מסביר, שהמעשר הוא ממון של כלל שבט הלויים. ברגע שכל הלויים יודעים שמפריש זה רגיל לתת את המעשר ללוי מסויים - הם מתייאשים ממנו. וממילא אותו לוי נשאר לבדו.

ב. לדעת בעלי התוס' (ב"ב קכג ע"ב ד"ה הכא) הלכה זו נובעת מדין "מתנה מועטת", שמי שמבטיח לחבירו - אסור לו לחזור בו.

    מרן הראשל"צ, הגר"מ אליהו שליט"א, הורה שניתן ליצור "מכיר" ע"י התחייבות בפני הלוי (בע"פ או בכתב), שיהיה רגיל לתת את המעשר רק אליו. הנחיה זו מסתמכת על שיטת בעלי התוס'. לשיטת רש"י, האומר שכל הלויים האחרים מתייאשים, הדבר יותר פשוט כשמדובר במעשר ראשון היום. שהרי המנהג המקובל הוא לסמוך על אותם פוסקים, שמקילים ואומרים שלא לתת את המעשר, וממילא כל הלויים מתייאשים חוץ מאותו לוי שיודע שהוא אמור לקבל את המעשר.

 

2. חוזה ההלוואה למעשר ראשון ב"בבית האוצר"

 

ה ס כ ם

 

בין:  מר ___________________________________, להלן:  המלוה.

 

לבין: מר _____ הלוי _____ ע"י נציגו הרב ________       להלן: הלווה.

 

הלווה מאשר את קבלת ההלוואה  בסך 25 ש"ח, ומתחייב לפרוע אותה בתנאים שייקבעו להלן:

א. פירעון ההלוואה יוכל להיות מפירות "מעשר ראשון" שיגיעו מהמלוה ללווה במשך שנה אחת, החל מיום כניסת חוזה זה לתוקף.

ב. מוסכם בין הצדדים שמחיר הפירות, לצורך חוזה זה, יהיה 25 ש"ח.

ג. המלוה  מבטיח שיהיה רגיל לתת באופן קבוע את המעשר הראשון שיהיה ברשותו רק ללווה ולא לאחר. ודינו יהיה כ"מכירי לויים".

ד. הלוואה זו תהיה כפופה לתקנות חז"ל (עפ"י הסוגיא בגיטין דף ל).

ה. הלווה יהיה רשאי, אם ירצה, לפרוע את החוב במזומן.

ו.  חוזה זה יכנס לתוקף עם קבלת הכסף לידי הלווה או נציגו.

ובאנו על החתום בתאריך ___________ תשנ"ו:

המלוה:_________________ הלווה:_________________

 

* באמירת נוסח ההפרשה, מן ראוי להוסיף:

המעשר הראשון יהיה קנוי ללוי עפ"י ההסכם שנחתם עימו.

 

3. מטבע לחילול מעשר שני

 

במסגרת הטיפול במעשרות ב"בית האוצר" נכללת מטבע לחילול מעשר שני. הכנת המטבע במסגרת "בית האוצר" מסייעת למנויים בכמה היבטים:

א. הדאגה לריקון המטבע מקדושתה בכל פעם שהיא מתמלאת. (בערכים של היום, ערך הפרוטה הוא כ-2 אג', ובמטבע החדשה של 10 שקלים יש אפשרות לכ-5,000 חילולים. דוקא משום כך יש חשש שהאדם ישכח מקיומה של המטבע ולא ידאג לחלל אותה בזמן).

ב. שמירת המטבע והטיפול בה בזמן ביעור המעשרות.

ג. סידור "חלק חמור" או "פרוטה חמורה" בכל מטבע.

 

    עפ"י הוראת הראשל"צ, הגר"מ אליהו שליט"א, נקבע שהמטבעות תהיינה שייכות לחברי "בית האוצר". (בענין זה, עי' מאמרו של הרב אהוד אחיטוב, "אמונת עתיך" 6 עמ' 29). בכל מטבע של 10 שקלים יהיו 20 שותפים, ולכל אחד מהם יהיו מעט יותר מ-20 חילולים בכל יום. האחראי על "בית האוצר" יהיה שותף בכל אחת מהמטבעות, ומכוח זה תהיה לו הסמכות לחלל את קדושתה בכל יום.

    את האפשרות הזאת למדנו מדין הפרשת תרו"מ בשותפים. על כך נאמר במשנה (תרומות פ"ג מ"ג) שהם יכולים לתקן את הפירות המשותפים ללא צורך בקבלת רשות מפורשת זה מזה או במינוי שליחות מפורש זה לזה.

    ב"בית האוצר" ישנה הקפדה על רישום מסודר של המטבעות ושל המנויים להם שייכת כל מטבע. זאת מפני שאם המפריש אינו מחלל על מטבע מסויימת - החילול אינו מועיל. המקור לכך הוא במה שכתב הכס"מ (מע"ש פ"ד הט"ו), שמה שנאמר: "האומר מעשר שני מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה... הרי זה חילל" - מועיל רק למ"ד "יש ברירה". ומכאן שאם לא יהיה בירור של אותה מטבע (או למ"ד "אין ברירה") - החילול אינו מועיל.

    סדר החילול מושפע מכך שהמטבע שייכת למפריש. כידוע, המחלל מעשר שני שלו על מטבע שלו - מוסיף חומש, ואילו המחלל מעשר שני שלו על מטבע של חברו - אינו מוסיף חומש (רמב"ם מע"ש פ"ה ה"א-ה"ח). לאור זאת, חברי "בית האוצר", שהם שותפים בבעלות על המטבעות, צריכים להוסיף חומש בחילול.

    אבל גם זה לא תמיד פשוט. ישנם מקרים בהם אין מוסיפים חומש, כגון: אדם המפריש מעשרות ומחלל מעשר שני של אדם אחר (שם), אשה המחללת מע"ש שלה (רמב"ם פ"ה ה"ב; שמירת שבת כהלכתה פרק יא הע' פג) או אדם המחלל את המטבע שלו על מטבע אחר (לדעת הרמב"ם, פ"ה הי"ג, אינו מוסיף חומש; ולדעת התוס', ב"מ נד ע"ב ד"ה ולא, מוסיף חומש).

    הפוסקים בדורנו העירו, שאם אדם מוסיף חומש במקרה שבו אין צורך להוסיף - החילול לא חל. וזאת מפני שבמקרה כזה הפרוטה נחלקת לשני חלקים: חלק אחד לקרן, שהיא קדושה בקדושת מעשר שני, וחלק שני לחומש, שהוא חולין. ואז יוצא שהקרן מתחללת על פחות מפרוטה. (מנחת שלמה סי' סז אות יד). מהסיבה הזאת הנחינו את כל מנויי "בית האוצר" לומר בכל הפרשה שהמעשר יהיה מחולל על פרוטה ורבע. (ויש שהצריכו לומר כך גם בלאו הכי: תוס' גיטין סה ע"א ד"ה ואמה; חזו"א דמאי סי' טו ס"ק יא; כרם ציון פרק מא סעי' טז).

    הצורך ב"פרוטה חמורה" - נדיר בדרך כלל. אך הבעיה מצויה בגינות פרטיות. אם אדם קוטף מן העץ פרי בודד קטן ומפריש ממנו תרו"מ - המעשר אינו שוה פרוטה, ואז יש מחלוקת אם אפשר לחלל אותו. אבל אם יש באותה מטבע חלק שכבר נתפס בקדושת מעשר שני - אפשר לחלל עליה מעשר שאינו שוה פרוטה, לכל הדעות. (בענין זה עי' בהרחבה במאמרו של הרב אהוד אחיטוב, "אמונת עתיך" 6).

    אופן ההכנה של המטבעות נעשה עפ"י שיטתו של מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' נג-נד). לדעתו, כדי שאפשר יהיה לחלל לכתחילה מעשר שאינו שוה פרוטה, צריך שהחילול הראשון יהיה בשוויו דווקא (עי' מאמר הרב אחיטוב שם).

    הכנת ה"חלק החמור" נעשתה ע"י חילול מעשר שני של חיטה שגדלה באחד היישובים בהר חברון. על כל מטבע חולל מעשר שני ששוויו היה כ-10 אג'. החילול היה לפי אותו ערך ולא על פרוטה בודדת.

 

            לקראת שנת תשנ"ז תוקם מערכת לטיפול בנתינת מעשר עני.