מאמרי אמונת עתיך - עלון מס' 51

לתוכן הגיליון

טבת - שבט תשס"ג

 

הרב נעם חיים כהן

 

מהו ט"ו בשבט?

המשמעות ההלכתית של ט"ו בשבט

 

    הקדמה:

 

    מקובל מזה שנים רבות בארץ ישראל, שט"ו בשבט הוא "חג לאילנות" ובו יוצאים לנטוע עצים ברחבי הארץ[1]. אמנם זוהי מצוה חשובה לטעת עץ פרי בארץ ישראל[2] ומסתבר שהיא חלק ממצות יישוב ארץ ישראל[3], אך אם כך הוא הדבר, הרי שמצוה זו נוהגת בכל ימי השנה ולאו דווקא בט"ו בשבט. כנראה שהמקור למנהג לטעת דווקא בט"ו בשבט, נבע מדברי המשנה[4] שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. בכל אופן, יש בדבר משום ברכה רבה לעם ישראל, אשר נפשו מתאווה לקשר עם ארצו ויוצרת ומחדשת "חג", הנותן מימד של חגיגיות למצוות שזכינו להם בדורות האחרונים אחרי שנות גלות מרובות.

 

    במאמר זה ניווכח שמשמעות "ראש השנה לאילנות בט"ו בשבט" הוא דווקא לפירות האילן ולא לנטיעה, שראש השנה שלה בא' בתשרי, וכן נלמד את משמעות דברי המשנה לגבי עניינים אחדים, כפי שיתבאר בהמשך. חשוב לציין שכבר בזמן הראשונים נקבע ט"ו בשבט כיום שאין נופלים בו על פניהם[5], ואין גוזרים בו תענית[6], וכן התקיימו בתאריך זה עוד מזמן המקובלים מנהגי "סדר ליל ט"ו בשבט"[7].

 

    לתאריך ט"ו בשבט ישנה משמעות הלכתית לגבי כמה נושאים. ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות לעניין:

    א. חישוב שנות ערלה ונטע רבעי. ב. חישוב שנות המעשר. ג. קדושת שביעית (לחלק מהדעות).

 

פריחת השקדיה

 

    א. ערלה ונטע רבעי

 

    נאמר בתורה[8]:

" וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ

שָׂלֹשׂ שָׂנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים  לֹא יֵאָכֵל:

וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׂ הִלּוּלִים לַה':

וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׂת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"

    חישוב שנת ערלה אינו מיום ליום מזמן נטיעת האילן אלא לפי שנות העץ, כדברי המשנה[9]: "ארבעה ראשי שנים הם... בא' בתשרי ראש השנה לנטיעה... בא' בשבט ראש השנה לאילנות כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בט"ו בו".

    ובגמרא[10]: "אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלושים יום לפני ראש השנה... ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט, אם לערלה - ערלה, ואם לרבעי - רבעי." 

פירוש: כדי לקבוע את שנת הנטיעה (שתיל או זרע), התאריך הקובע הוא א' בתשרי, ולענין שנת האילן (פירות האילן[11]) התאריך הקובע הוא ט"ו בשבט (כבית הלל שנקבעה הלכה כמותם).

 

    מה פרוש המילה ערלה?

 

    ערלה מובנה דבר סתום ואטום[12], כמו ערלת הלב וערלת המילה הסוגרים על מה שתחתיהם, כך ערלת האילן, אוטמת וסוגרת את פירותיו בהנאה[13] בתקופה זו.

 

    מהו טעם מצוות ערלה ונטע רבעי?

 

    בטעם איסור ערלה כותב הרמב"ן[14] שתי סיבות: סיבה בריאותית, כיון שאכילת הפירות שגדלו תוך שלש שנים יש בהם נזק לגוף בשל הלחות הרבה הדבקה בהם. סיבה נוספת: כדי להביא את ראשית ההילולים בשנה הרביעית, ראוי להביא פירות טובים בטעמם ובריחם, ולאחר שיעברו ג' שנים רוב האילנות כבר מוציאים פירות ראויים להקרבה[15]. בעל ספר החינוך[16] מבאר בשני טעמים נוספים את מצוות נטע רבעי ומסביר שכדי שהאדם יקבל נעם ברכותיו של הקב"ה, עליו להלל ולהודות לה' על הברכה אשר נתן לו ועל כן יעלה אותם ויאכלם במקום המקדש. וטעם נוסף[17] כדי שיקבע מושבו או מושב אחד מבניו בירושלים, היא מושב הכהנים והסנהדרין מורי התורה והחכמה וילמד שם תורה. (טעמים נוספים מובאים בהערה 15 לעיל)

           

    איך מחשבים את שנות הערלה?

 

    שתיל או זרע לא נחשב כנטיעה עד שהוא נקלט באדמה, וחולפים שבועיים[18] עד להשרשתו בקרקע. עוד לימדונו חז"ל[19], ששלושים יום בשנה נחשבים כשנה, ולכן אם היתה הנטיעה (ההשרשה) שלושים יום לפני א' בתשרי, הרי כשהגיע תשרי כבר מונים לו שנה[20], כיון שא' בתשרי הוא ראש השנה לנטיעה. לדוגמא: עץ הניטע  בט"ו באב, תשנ"ו, (44 יום לפני ראש השנה) הרי כשהגיע א' בתשרי תשנ"ז כבר מונים לו שנה (14 ימים עד להשרשה + 30 יום להחשב שנה). בא' בתשרי תשנ"ח, הוא בן שנתיים, ובא' תשרי תשנ"ט מלאו לו שלוש שנים. אך כיון שראש השנה לאילן הוא ט"ו בשבט, לכן רק פירות החונטים אחרי ט"ו בשבט תשנ"ט יוצאים מגדר פירות ערלה, והם שייכים לשנה הרביעית של האילן - שנת "נטע רבעי"[21]. פירות החונטים מט"ו בשבט תש"ס ואילך יהיו מותרים באכילה כחולין.

 

 

  

    הערות לטבלאות:

    א. ניתן לשנות את השנים לפי העץ שנטעתם בגינתכם ולדעת מתי הוא ערלה, מתי דינו כנטע רבעי ומתי יוצא לחולין.

    ב. טבלה ב' היא כשיטת הרז"ה והר"ן אך ישנה מחלוקת ראשונים בזה ויש סוברים שכבר בא' תשרי תש"ס הוא נטע רבעי ומא' בתשרי תשס"א הוא  מותר באכילה כרגיל. ראה הערה 21 במאמר זה.

 

     מדוע דווקא ט"ו בשבט?

 

    הגמרא מסבירה שתהליכים בטבע הצפוּנים בקרבו של העץ מגיעים לצאת לפועל בתאריך זה: "יצאו רוב גשמי שנה", ומסביר רש"י: "ועלה שרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה"[22], ובירושלמי מובא בנוסף טעם אחר: "עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מכאן ואילך הן חיין ממי השנה הבאה"[23]. על כן, פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט נחשבים לפירות השנה שעברה ואלו שחנטו לאחר ט"ו בשבט שייכים מבחינת הדין לשנה הנוכחית[24].לעומת זאת ירקות שברור לעין, שהם הולכים וגדלים ככל שמשקים אותם וללא השקיה יכמשו במהרה, קביעת השנה שלהם היא לפי לקיטתם מהאדמה לפני או אחרי א' בתשרי[25].

 

פרח שסק חנטת השסק פרי

    מה היא חנטה?

 

    חנטה הוא תהליך בהיווצרות הפרי בשלב ההתפתחות שלו מפרח לפרי. בקשר לזמן המדויק להגדרת ה"חנטה" ההלכתית המקובל להסביר הוא: נשירת הפרח והתחלת התהוות הפרי[26].

 

    מה מיוחד בשנה הרביעית? 

 

    התורה ציותה שפירות[27] השנה הרביעית יהיו קודש הילולים לה', ודינם דומה לפירות מעשר שני, שצריך להעלותם לירושלים ולאכלם בטהרה[28]. אפשר להמירם בכסף (לפדותם) ולקנות בכסף דברי מאכל אחרים ולאוכלם בקדושה בירושלים. כיום אנו פודים[29] את הפירות, אך איננו יכולים לקיים מצות אכילתם בירושלים מפני שאיננו טהורים[30]. ותפילתנו לבורא עולם שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ושם נעבדו ביראה ואהבה כשנים קדמוניות.

 

    מה קורה לאחר השנה הרביעית?

 

    פירות השנה החמישית ואילך אין בהם קדושה מיוחדת, ואפשר לאכול אותם בכל מקום ובכל מצב, (לאחר הפרשת תרומות ומעשרות כדין).

 

    ב. שנות המעשר

    מה זה מְשַנֶּה לאיזה שנה שייך הפרי?

    ידיעת השנה אליה שייך הפרי חשובה משתי סיבות:

        1. כתוב[31]: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה". התורה אוסרת לעשר פירות שנה אחת על פירות שנה אחרת[32]. החלוקה ביניהן היא לפי הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט השייכים לשנה אחת לבין פירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט הנחשבים לשנה אחרת[33].

2. על מנת לדעת איזה מעשר נוהג בפירות אלו: האם "מעשר שני" אותו מפרישים בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה, או האם "מעשר עני" כפי שנותנים בשנים ג' ו' לשמיטה[34].

 

    ג. שנת השמיטה

 

    לשיטת הסוברים שט"ו בשבט הוא תאריך קובע גם לעניין שביעית[35], פירוש הדבר, שפירות שגדלו בשנה השמינית אך חנטו לפני ט"ו בשבט של השנה השמינית, דינם כפירות שגדלו בשנת השמיטה וחלה עליהם קדושת פירות שביעית עם כל המשתמע מכך: צריך להפקירם, אסור להפסיד אותם, חייבים לבערם בסוף עונתם ועוד, ככל דיני השביעית.


 

[1] זוהי יוזמה המיוחסת לזאב יעבץ מנהל בי"ס בזיכרון יעקב בתרנ"ב. הסתדרות המורים וקק"ל מיסדו את המנהג הזה בשנים שלאחר מכן (מחוברת מידע של קק"ל).

[2] כנאמר במדרש (רבה פר' קדושים כה ג): "מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה ככתוב "ויטע ה' אלוקים גן בעדן" אף אתם כשתכנסו לארץ, לא תעסקו אלא במטע תחילה". וידועים הסיפורים על אותו האיש שענה לחוני המעגל : "כשם ששתלו אבותי למעני..." (תענית כג ע"א), והזקן שנטע עץ חרוב וענה לאדרינוס קיסר: "אם אזכה אוכל מנטיעותי ואם לאו יאכלו בני" (תנחומא קדושים ח, ו). על פי דברים אלו כתב הראי"ה זצ"ל את פתגם חדש שבט: "חשק נטיעת אילנות, נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב." (גרש ירחים) ועי' בהרחבה בספר באר מגד ירחים (הרב עוזי קלכהיים זצ"ל) לחודש שבט.

[3] ע"פ דברי הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות עשה ד) "שלא נניחנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". כן ציוה הקב"ה את יצחק: "שכון בארץ אשר אומר אליך" (בראשית כו, ב), ודרשו חז"ל הוי נוטע הוי זורע הוי נציב (בראשית רבה סד, ג). וכן פירש הראב"ד בשטמ"ק את מעשהו של ר' ינאי שנטע ארבע מאות כרמים (ב"ב יד ע"א), שהוא משום יישוב ארץ ישראל.

[4] ראש השנה פ"א מ"א.

[5] שו"ע (או"ח סי' קלא סע' ו, ומ"ב שם).

[6] שו"ע (או"ח תקעב סע' ג).

[7] ספר "פרי עץ הדר"  לבעל חמדת ימים. ובמג"א (סי' קלא ס"ק טז) הביא מדברי תיקון ישככר, שנהגו האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות (הביאו מ"ב שם).

[8] ויקרא יט, כג-כה.

[9] ראש השנה פ"א מ"א.

[10] בבלי ראש השנה ט ע"ב.

[11] כך משמע מרש"י בבאור הגמרא (ראש השנה י ע"א).

[12]  רש"י (ויקרא פרק י"ט, כ"ג) "וערלתם ערלתו - ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו."

[13]  הערלה אסורה לא רק באכילה אלא גם בשאר הנאות כגו' להשתמש בקליפות לצביעה הדלקת הנר ועוד, כדברי הגמרא (קידושין נו ע"ב ושם לח ע"א). וכן פסק הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פ"י ה"ט) והשו"ע (יו"ד סי' רצד סע' א).

[14] בפירושו עה"ת (ויקרא יט כג-כה).

[15] ישנם טעמים נוספים, למשל: הרמב"ם כתב במורה הנבוכים (חלק שלישי פרק לז), שטעם איסור ערלה הוא להוציא מדעות עובדי ע"ז המחייבים לאכול את הפירות הראשונים כסגולה לברכה, וכן כדי להרחיק את עם ישראל מענייני כישוף שנהגו בהם האמורי על מנת לזרז גדילת הפירות. (עי' עוד באורות המצוות, "בשמן רענן" ח"א עמ' של), ועוד.

[16]  מצוה רמ"ז.

[17] טעם זה זהה להסברו  של החינוך במצוות אכילת מעשר שני בירושלים (מצוה תמב) וכן מעשר בהמה (מצוה שס).

[18]  כר' יוסי ור' שמעון במשנה שביעית (פ"ב מ"ו), והובא בבבלי ראש השנה (ט ע"ב) וכן פסק הרמב"ם (הלכות מע"ש פ"ט ה"ח) והשו"ע (יו"ד סי' רצד סע' ד).

[19] בבלי ראש השנה (ט ע"ב), וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רצד סע'  ג).

[20] עקרון זה של קביעת תאריך קובע לענין מסויים חלה בכל ראשי השנים המופיעים במשנה: מלך שמלך בכ"ט באדר, כשהגיע א' בניסן כבר מונים שנה שניה למלכותו אף שמלך יומיים בלבד. וכן בשאר התאריכים, ראש השנה מציין שהסתיימה התקופה לאותו ענין. זהו ראש שנה לענין הלכתי ולא ציון זמן שעברה שנה מיום ליום.

[21]  לדעת הרז"ה והר"ן תמיד ט"ו בשבט הוא מעבר מערלה לנטע רבעי. אך לשיטת הרמב"ם, אם לא "הקלנו" בתחילה למנות ל' יום כשנה, אלא מנינו שנה מלאה, הרי שכבר בא' בתשרי של שנה רביעית, הפירות יצאו מגדר ערלה והרי הם נטע רבעי. השו"ע (יו"ד סי' רצד סע' ה) הביא את שתי הדעות, ב"סתם" כרמב"ם וי"א כרז"ה. הרא"ש (הלכות ערלה סי' ט) פסק שמכיון שבזמננו אין שום אילן החונט לפני ט"ו בשבט, לכן אין נ"מ במחלוקת זו ותמיד ימנו לערלה ג' שנים מלאות. (אמנם מצוי הדבר באתרוג וחרוב ותאנה וכן במינים שהתחדשו בארץ כמו בשסק ולימון, שהחנטה שלהם קודמת לט"ו בשבט. כמו כן הדבר מצוי בחצי הכדור הדרומי).  בכרם ציון (הלכות ערלה פ"ט ה"ח) כתב להחמיר כדעה השניה, ע"פ דברי הרש"ס (שביעית פ"ב) החזו"א בדיני ערלה פסק להחמיר בא"י כדעה השניה ובחו"ל להקל כדעה הראשונה והובא כדעה זו בשם הגרצ"פ (בכר"צ הנ"ל). וישנן עוד שיטות נוספות, ראה בספר "חבל נחלתו" (ח"ב סי' מג) של הר' יעקב אפשטיין.

[22] בבלי ראש השנה (יד ע"א). המאירי (ראש השנה ד) כתב שט"ו בשבט הוא באמצע תקופת טבת ומאז תשש כח הקרירות ומתחזקת החנטה. 

[23] ירושלמי ראש השנה (פ"א ה"ב). לכאורה זו מחלוקת בטעם הדבר:  "חד אמר כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה של  תקופה מבחוץ   וחורנה (ואחֵר) אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן  והילך הן חיין ממי השנה הבאה", וכ"כ התוס' (ראש השנה י"ד ע"א ד"ה "באחד"), שכל החונטים לפני ט"ו בשבט, חונטים על גשמי השנה שעברה. ויש שהסבירו בכוונת הדברים שבאמת ראש השנה גם לאילנות הוא א' בתשרי, אך "גילוי מילתא" של הדבר הוא לפי החנטה, אם לפני או אחרי ט"ו בשבט (טו"א ראש השנה יד) ונ"מ במחלוקת זו היא לעניין קביעת ט"ו בשבט לעניין שמיטה וכן במקומות בהן עונת הגשמים שונה (חצי כדור דרומי), וראה עוד בעניין זה במאמרו של הר' יואל פרידמן ב"התורה והארץ" (ח"ו עמ' 172).

[24] לפי זה מתבארת המשנה "ראש השנה לאילן" שהכוונה היא "ראש השנה לפירות האילן". כן פסק בשו"ע (סי' רצד סע' ד): "לאחר ר"ח תשרי של שנה רביעית, כל הפירות שיחנטו בו קודם ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה, אע"פ שנגמרים  אח"כ".

[25] לעומת הירק אשר עובר זמן קצר של ימים ספורים עד שבועות בודדים מאז הפריחה ועד הבשלת הפרי, וככל  שמשקים אותו יותר הוא גדל על "כל המים" האלה יותר, הרי העץ חי על "רוב מים" של השנה הקודמת, ועובר כל הזמן תהליכים פנימיים (ע"פ בבלי ראש השנה יד ע"א), גם כאשר העץ נראה חיצונית "יבש" ותהליך היווצרות הפרי מאז הפריחה היא ארוכת טווח עד למרווחים של חודשים רבים. לגורם ההשקיה המוגברת והמוקדמת ישנן השפעות ארוכות טווח של חודשים רבים, קודם להופעה החיצונית.

[26] ראה מאמרו של הר' יעקב אריאל שליט"א: "מהי חנטה" בספר "התורה והארץ" (ח"א, במיוחד בפסקה ז שם, עמ' 47). וכן ב"שבת הארץ" ("תוספת שבת" בהוצאת המכון פ"ד ה"ט, הערה 6). שישנו הבדל בהגדרת "חנטה" בין דיני מעשרות לדיני ערלה, ואף בערלה יש להבחין בהגדרת חנטה בין המינים השונים.

[27] בבבלי (ברכות לה ע"א) הובאו שתי דעות האם התורה דיברה דוקא  על כרם רבעי, שרק פירות הגפן נוהג בהם דין "קודש הילולים", או על כל נטע רבעי. וברש"י (סוטה מג ע"ב ד"ה "קלא") כתב שנטע רבעי הוא עץ בודד וכרם רבעי הוא כרם שלם (ותמה עליו בגליון הש"ס ר"ה שם). הרמ"א (יו"ד סי' רצד סע' ז) הביא דעה: "יש אומרים שאינו נוהג בחוצה לארץ רק בכרם, ולא בשאר אילנות" דעה זו מובאת בטור (סי' רצד בשם הגאונים והרא"ש) וסברתם היא שכיון שנחלקו בכך בגמרא, יש להקל בחו"ל (דרישה).

[28] כן פסק הרמב"ם (הלכות מעשר שני ונטע רבעי פ"ט ה"א): "נטע רבעי הרי הוא קודש, שנאמר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה', ודינו להאכל בירושלים  לבעליו כמעשר שני", וכן פסק בשו"ע (יו"ד רצד ו).

[29] המרת פירות נטע רבעי בכסף, המוציאה את הקדושה מהפירות ומעבירה אותה לכסף נקראת פדיון. ישנה אפשרות לפדות את הפירות בדברים אחרים, וזהו חילול נטע רבעי. כך מתבאר מההבדל בלשון הברכה כאשר פודה או מחלל, וכן פסקו הרמב"ם (מע"ש פ"ד ה"ג) והשו"ע (יו"ד סי' שלא סע' קלז).

[30] שו"ע (יו"ד סי' רצד סע' ו').

[31] דברים (יד ,כב).

[32] תרומות (פ"א מ"ה): "אין תורמין...  מן החדש על הישן",  ובאר הרע"ב: "מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו, דכתיב: "היוצא השדה שנה שנה". עי' בבלי ראש השנה (יד ע"ב).

[33] בירקות ההבדלה היא בין פירות שנלקטו לפני ואחרי ראש השנה א' בתשרי.

[34] נאמר בדברים (כו, יב): "...בשנה השלישית שנת המעשר..." ולמדו בגמרא (ראש השנה יב ע"ב), והובא ברש"י במקום: "שאין נוהג מאותן שני מעשרות אלא האחד ואיזה, זה מעשר ראשון. ותחת  מעשר  שני  תן  מעשר   עני".

[35]נאמר בתורת כהנים (בהר א, ד): "כיון שיצאת שביעית, אע"פ שפירותיה שמיטה מותר לעשות מלאכה בגופו של אילן אבל פירותיו אסורים עד חמישה עשר בשבט" . בפי' הר"ש שם כתב שהוא רק לחומרא במוצאי שביעית אך לא בפירות של שישית הנכנסים לשביעית התופסים קדושת שביעית כבר מא' תשרי. מהרמב"ם (שמטו"י פ"ד הי"ג) נראה שאינו סובר כך, אלא תמיד שמיטה מתחילה מא' תשרי גם לעניין פירות האילן. ראה במאמרו של הר' יואל פרידמן ב"התורה והארץ" (ח"ו עמ' 164) הרחבת השיטות בעניין זה.