רחל אשת ר' עקיבא וברוריה אשת ר' מאיר
כמודל לחיקוי

חגית מיטלמן

הגיגי גבעה, ב', תשנ"ד
(הודפס ללא ההערות)

תוכן המאמר:
ברוריה
"נשים דעתן קלה עליהן"
רחל
ברוריה ורחל - זו מול זו

תקציר: ברוריה ורחל הן שתי נשים יוצאות דופן היכולות לשמש כמודל חיקוי. כל אחת מהם
מימשה את האידיאל הרוחני שלה בדרך שונה, אשר באה גם לידי ביטוי במקורות חז"ל.

מילות מפתח
: נשים דעתן קלה, בית מדרש, גאווה ענוה, ר' מאיר, ר' עקיבא, כלבא שבוע.


ברוריה ורחל מייצגות שתי דמויות יוצאות דופן בקשת הנשית. ברוריה מימשה עצמה בתחום העיוני התורני ואף הגיעה לרמה של מלמדת תלמידי חכמים בבית המדרש. ברוריה מהווה דמות חריגה, ועל רקע תקופתה השמיעו חכמים אמרות השוללות לימור תורה לנשים:
"ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים",
"כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות",
ו"אין חכמה לאשה אלא בפלך".

לעומתה שלחה רחל ביוזמתה את בעלה לבית המדרש למשך תקופה ארוכה ביותר עשרים וארבע שנים, הסכימה לריחוק פיזי מבעלה ונשאה לבדה בעול הבית.

אמנון שפירא ויחזקאל כהן מציינים את הדעה הרווחת:
ש"האשה האידיאלית הייתה רחל אשת רבי עקיבא שהסכימה לחיות במשך שנים רבות בעוני ובבדידות ולשאת לבדה בעול המשפחה כדי שבעלה ילמד תורה מחוץ לעיר מגוריהם... ולא ברוריה שהייתה מנצחת תלמידי חכמים בהלכה והייתה לומדת ביום אחד שלוש מאות עניינים". (אמנון שפירא ויחזקאל כהן, האשה בתמורות הזמן. הקיבוץ הדתי, נאמני תורה ועבודה, תשמ"ד.)

בכוונת המאמר להתחקות אחר אופיין והלך התנהגותן של שתי הנשים ולבחון מחדש אם אכן תלויה ההערכה כלפי רחל רק בכניעותה וויתורה על מימושה בתחום העיוני.


ברוריה
ברוריה הייתה בתו של ר' חנינא בן תרדיון ואשתו של התנא ר' מאיר. לברוריה הייתה יכולת מרשימה ללמוד שלוש מאות הלכות ביום אחד.
כתוצאה מלימודה האינטנסיבי הייתה בעלת ידע רב ואף דעותיה נתקבלו בהלכה.

באמצעות יכולתה לפרש פרשנות מקוריה היא ממתנת את תגובת בעלה ר' מאיר כלפי הבריונים המציקים לו.
"הנהו בריוני דהוו בשבבותיה, דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה סובא הוא קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו. כי הילי דלימותו"
(אותם בריונים שהיו בשכנותו של ר' מאיר והיו מצערים אותו הרבה, היה מבקש ר מאיר רחמים עליהם שימותו).
"אמרה ליה ברוריה דביתהו (אמרה לו ברוריה. אשתו):
מאי דעתך, משום דכתיב 'יתמו חטאים' מי כתיב 'חוטאים'? 'חטאים' כתיב.
ועוד, שפיל לסיפיה דקרא 'ורשעים עוד אינם' בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה"
(על מה סומכת דעתך שאתה מפרש את 'יתמו חטאים, הרי כתוב חטאים, כלומר יש להתפלל לכיליונה של הרֶשע ולא של הרַשע. ועוד' רד לסוף הפסוק שבו כתוב 'ורשעים עוד אינם' ופרש שאינם עוד רשעים, כלומר בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה).

ברוריה מתגלית כאשה היכולה לקבל מר גורלה תוך השלמה דתית. כשמתו לה שני בניה היא אומרת:
"ה' נתן וה' לקח יהיה שם ה' מבורך".
על כך ועל רגישותה בבחירת המהלכים כיצד לבשר לבעלה בשורת איוב זו היא תוארה בדרשה כאשת חיל.
"אשת חיל מי ימצא" (מדרש משלי לא,י).
אמרו: מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.
מה עשתה אימן? הניחה שניהן על המטה ופירסה סדין עליהם.
במוצאי השבת בא רבי מאיר מבית המדרש לתוך ביתו.
אמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: לבית המדרש הלכו.
אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתי אותם.
נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל.
חזר ואמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: פעמים שהלכו למקום ועכשיו הן באין.
הקריבה לפניו ואכל. מאחר שברך אמרה לו, רבי:
יש לי שאלה אחת לשאול.
אמר לה: אמרי שאלתך.
אמרה לו: רבי, קודם בא אדם אחד ונתן לי פיקדון אחר, ועכשיו בא ליטול אותו הפיקדון נחזיר לו או לאו?
אמר לה: בתי, מי שיש לו פיקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו?!
אמרה לו: חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אותו.
מה עשתה? תפסה בידו והעלתה אותו לאותו החדר, הקריבתו למיטה, ונטלה סדין מעליהן, וראה אותם שניהם מתים ומונחין על המטה.
התחיל בוכה ואומר, בני בני רבאי רבאי. בני בדרך הארץ, ורבאי שהיו מאירין פני בתורתן.
באותה שעה אמרה לו: רבי, לאו כך אמרת לי, שאנו צריכין להחזיר את הפיקדון לרבו?!
כך אמר "ה' נתן וה' לקח יהיה שם ה' מבורך" (איוב א, כא).
אמר ר' חנינא: בדבר הזה ניחמה דעתו וישבה דעתו, לכך אמר "אשת חיל מי ימצא".

אמר ר' חמא בר ר' חנינא: מפני מה נתחייבו שני בניו של ר' מאיר ומתו שניהן בבת אחת?
- מפני שהיו רגילין להניח בית המדרש ולישב באכילה ובשתייה.

לעומת מקורות אלו ישנם מקורות המורים על התנהגות מתנשאת, מזלזלת, ולפעמים אף בוטה של ברוריה. ברוריה מכנה את רבי יוסי הגלילי בכינוי שוטה, 'גלילי שוטה', כמו כן היא בועטת ('בטשה') בתלמיד שאינו לומד באופן הרצוי לדעתה.
רבי יוסי הגלילי הוא קא אזיל באורחא, אשכחה לברוריה
(ר' יוסי הגלילי היה מהלך בדרך ומצא את ברוריה),
אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד?
אמרה ליה: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היה לך לומר, באיזה ללוד.

ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוא קא גריס בלחישה.
(ברוריה מצאה תלמיד אחר שהיה לומד בלחש),
בטשה ביה, אמרה ליה: לא כך כתוב "ערוכה בכל ושמרה", אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת
(בעטה בו, אמרה לו: נאמר: "ערוכה בכל ושמרה" (שמואל ב כג, ה), אם אתה מתאמץ בתורה בכל גופך היא משתמרת).

גם התנהגותה בסוף חייה מפתיעה.
"...אי ר' מאיר הוה לא הוה עביד הכי, קם ערק אתא לבבל, איכא דאמרי מהאי מעשה, ואיכא דאמרי ממעשה ברוריה".
כלומר, ר' מאיר לא היה עושה כך, כי קם וערק והלך לבבל יש אומרים בגלל מעשה זה, ויש אומרים בגלל מעשה ברוריה. ופירש רש"י:
"ואיכא דאמרי משום מעשה דברוריא, שפעם אחת לגלגה על שאמרו חכמים: 'נשים דעתן קלות הן עלייהו' ואמר לה: חייך, סופך להודות לדבריהם.
וצווה לאחד תלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית. וכשנודע לה, חנקה עצמה,.
וערק רבי מאיר מחמת כיסופא (ועזב ר' מאיר לבבל מחמת הבושה) --

סוף ברוריה הוא אפוא במעשה מוזר.
ברוריה מלגלגת על דברי חכמים, שאמרו "נשים דעתן קלה עליהן". לגלוג זה חורה לבעלה ר' מאיר והוא מזהירה שהיא תודה בסופו של דבר באמיתות דבריהם. בכדי להביאה להודאה זו הוא יוזם מאחורי גבה בשיתוף עם תלמידו להעמידה בניסיון ובפיתוי. ברוריה נופלת בפח שטמן לה בעלה, וכתוצאה מכך היא חונקת עצמה; ואלו בעלה בורח מן הארץ מחמת הבושה.


"נשים דעתן קלה עליהן"
ברצונם להבין את הסיבה ללגלוג ברוריה על דברי חכמים ש"נשים דעתן קלה עליהן". ייתכן שברוריה הבינה את דבריהם כזלזול המופנה כלפי הנשים וסברה שכונת האמרה היא, שנשים אינן רציניות ואין לצפות מהן בתחום האינטלקטואלי. אם כך סברה, אפשר שעל סמך ניסיונה הפרקטי ברכישת הדעת והלימוד, הרגישה שהיא ההוכחה לכך שאי אפשר לטעון כנגד הנשים על מיעוט דעתן או שכלן.

בכדי להבין את משמעות האמרה "נשים דעתן קלה עליהן" בפי חז"ל, התחקינו אחר שני מקורות תלמודיים נוספים. (וראה מאמרו של הרב עוזי קלכהיים ז"ל העוסק בהרחבה בנושא זה).
המקור הראשון דן, באיסור ייחוד.

משנה:
לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים.
ר' שמעון אומר: אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו, וישן ימהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו.
מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עימהם בקירוב בשר, ואם הגדילו, זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו.

גמרא:
מאי טעמא? (מה הטעם, שלא יתייחד אדם עם שתי נשים אבל לאשה מותר להתייחד עם שני אנשים?).
תנא דבי אליהו הואיל ונשים דעתן קלה עליהן.
רש"י: דעתן קלה עליהן ונוחות להתפתות.

ממקור זה ניתן להבין שההקשר של האמרה הוא ענייני איסור ייחוד. שם אין הדיון נסוב על היכולת אינטלקטואלית של האשה, אלא על אי יכולתה לעמוד הפיתוי. כדי למנוע ממנה בחינה זו, גזרו חכמים שלא יתייחד אדם עם שתי נשים שמא שתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחברתה, ואף היא תעשה כמותה.


המקור השני עניינו כוח העמידה בלחץ ובעינויים של הנשים.
ואמאי קרו ליה "ראש המדברים בכל מקום"?
דיתבי רבי יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. (ומשום מה קוראים לר' יהודה ראש המדברים? בשל מעשה שהיה שישבו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון וישב יהודה בן גרים לידם)
פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרתצאות.
ר' יוסי שתק.
נענה ר' שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס.
הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלבות.
אמרו (במלכות): יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג, אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא (הלך הוא ר' שמעון ובנו והתחבאו בבית- המדרש).
כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי (כל יום הייתה מביאה להם אשתו לחם וקנקן מים ואכלו).
כי תקיף גזירתא אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן (כאשר התחזקה הגזירה אמר לו לבנו: נשים דעתן קלה, שמא יצערו אותה השלטונות ותגלה אותנו). אזלו טשו במערתא איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא.. . (הלכו התחבאו במערה, התרחש נס ונברא להם חרוב ומעין מים.. . ).

במקור זה מסביר ר' שמעון לבנו, מדוע עליהם לעזוב את בית המדרש ולהתחבא במקום אחר. הסיבה היא שאשתו עלולה לגלות את מקום מחבואם, שכן "נשים דעתן קלה עליהן". כלומר, ישנו חשש שהשלטונות יצערו את אשתו הא יהיה לה כוח לעמוד בלחץ ובעינויים, ועל כורחה תגלה את סוד מחבואם, למרות רצונה העז לגונן על הבעל והבן.

יוצא אפוא משני המקורות שההנחה בבסיס האמרה ל"נשים דעתן קלה עליהן. היא שלאשה קשה מבחינת טבעה לעמוד בלחץ או בפיתוי, ואין כאמרה זו משום היגד על פחיתות אינטלקטואלית.

קשה להניח שברוריה בעלת הידע הנרחב, לא ידעה את פירוש האמרה על רקע הקשרה. ברם ייתכן שיש בסיס להנחה שמקור לגלוגה היה בגאותה על הישגיה העיוניים. הידמותה לחכמים וההכרה שהיא עולה על חלק מהם ביכולתה הניעוה לחשוב שניתן לבטל כל הבדל בין גבר לאשה, ועל כן זלזלה בדברי חכמים על טבע האשה.


רחל
עתה נבוא לבחון את דמותה של רחל אשתו של ר' עקיבא, לפי שני מקורות שביסודם דומים זה לזה, ונגלה קווי אורח ההנהגות שונים מברוריה. המקור הראשון מספר על נשואי ר' עקיבא ורחל.
רבי עקיבא איתקדשת ליה ברתיה דכלבא שבוע (רבי עקיבא התקדשה לו בתו של כפא שבוע). שמע כלבא שבוע אדרה הנאה מכל נכסיה (שמע זאת כלבא שבוע והדירה מכל. נכסיו). אזלא ואיתנסיבה ליה (הלכה ונישאה לו). בסיתוא הוה גנו בי תיבנא, הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה.
אמר לה: אי הואי לי רמינא ליך ירושלים דדהבא (בחורף היו ישנים במחסן תבן, היה מוציא לו התבן משערותיה, אמר לה אם היה לי כסף הייתי נותן לך בראשך ירושלים של זהב).
אתא אליהו אידמי להון כאנשא וקא קרי אבבא אמר להו:
הבו לי פורתא דתיבנא דילדת אתתי ולית לי מידעם לאגונה (בא אליהו הנביא ונדמה להם כאדם וקרא דפק על הדלת, אמר להם: תנו לי מעט תבן שילדה אשתי ואין לי דבר להשכיבה עליו).
אמר לה רבי עקיבא לאנתתיה: חזי גברא דאפילו תיבנא לא אית ליה (אמר לה ר' עקיבא לאשתו ראי איש שאפילו תבן אין לו).
אמרה ליה: ויל הוי בי רב (לך היה בבית הרב).
אזל תרתי סרי שנין קמי דרבי אליעזר ורבי יהושע. למישלם תרתי סרי שנין קא אתא לביתיה שמע מן אחורי . ביתיה (הלך ועסק בתורה שתים עשרה שנים לפני ר' אליעזר ור' יהושע. בסוף שתים עשרה שנה בא לביתו, ושומע היה מאחורי ביתו)
דקאמר לה חד רשע לדביתהו: שפיר עביד ליך אבוך, חרא דלא דמי ליך, ועוד שבקך ארמלות חיות כולהון שנין (שמע ר' עקיבא: שאומר לה רשע אחד לאשתו: כראוי עשה לך אביך שהדירך מנכסיו. הסיבה האחת לכך: שבעלך אינו דומה לך, ועוד סיבה: שבעלך הניח אותך כאלמנה בחייו כל השנים האלו).
אמרה ליה: אי צאית לדילי ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא (אמרה לו: אם הוא היה שומע לי, היה יכול להיות שם עוד שתי עשרה שנים אחרות).
אמר: הואיל ויהבת לי רשותא איהדר לאחורי.
הדר אזל הוה תרתי סרי שני אחרנייתא. אתא בעשרין וארבעה אלפי זוגי תלמידי (אמר ר' עקיבא הואיל ונתנה לי רשות אחזור לאחורי. חזר והלך והיה בבית המדרש שתים עשרה שנים אחרות. אח"כ בא ועשרים וארבעה אלפי זוגות תלמידים עמו). נפוק כולי עלמא לאפיה ואף היא קמת למיפק לאפיה (יצאו כל העם לקבל פניו ואף היא, אשתו, עמדה לצאת לקבלו).
אמר לה ההוא רשיעא: ואת להיכא. אמר לו: יודע צדיק נפש בהמתו (אמר לה אותו רשע: ואת להיכן הולכת?
אמרה לו, יודע צדיק נפש בהמתו). אתת לאיתחזויי ליה קא מדחן לה רבנן.
אמר להון: הניחו לה שלי ושלכם שלה הוא (באה להיראות לפניו והיו דוחים אותה החכמים. אמר ר' עקיבא לחכמים הניחו לה שתורתי שלי ושלכם שלה הוא).
שמע בה כלבא שבוע אתא ואיתשיל על נידריה ואשתריי. (שמע כלבא שבוע שזה הגדול בתורה הוא חתנו - ר' עקיבא, בא לפני החכמים ונשאל על נדרו וביקש להתירו.

מקור זה מאיר את דמות רחל מחמישה היבטים:
(א) רחל יוזמת נישואיה למורת רוח אביה.
(ב) רחל יוזמת הליכתו של ר' עקיבא לבית המדרש: "ויל הוי בי רב".
(ג) רחל עומדת בפיתוי של אותו רשע ואינה מניחה לו לשכנעה שבעלה הזניחה. אין היא מקבלת את טענתו שבעלה השאירה 'ארמניות חיות', אלמנה חיה, משום שאינו מקיים את חובת עונה.
(ד) ר' עקיבא היה עד-סתר לסיטואציה המתרחשת בין אשתו לרשע. רחל אינה מודעת לכך שבעלה ר' עקיבא עומד מאחורי דלתה. היא עונה לאותו רשע שאם בעלה ר' עקיבא היה שומע לה, היה שב ללמוד עוד מספר שנים. כתוצאה מהאזנת ר' עקיבא בסתר הוא מרשה לעצמו לחזור לבית המדרש ('אמרה ליה: אי צאית לדילי ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא. אמר: הואיל ויהבת לי רשותא-איהדר לאחורי').
(ה) כשכל העם יוצא להקביל פני ר' עקיבא יוצאת אף היא להקבילו, ואותו רשע אומר לה ואת להיכן? והיא משיבה "יודע צדיק נפש בהמתו".

המקור השני מוסר גם הוא את עיקרי הדברים, אך בהבדלים קלים:
רבי עקיבא רעיא דבן כלבא שבוע הוה (ר' עקיבא רועה של כלבא שבוע היה). חזיתה ברתיה דהוה צניע ומעלי (ראתה אותו בתו של כלבא שבוע שהוא צנוע ומעולה).
אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב? אמר לה אין (אמרה לו: אם אתקדש לך תלך לבית רב ללמוד? אמר לה כן).
איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה (התקדשה לו בצינעה ושלחה אותו ללמוד) שמע אבוה אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה (שמע אביה את הדבר הוציאה מביתו והדירה הנאה מנכסיו). אזיל יתיב תרי סרי שנין בי רב (הלך ר' עקיבא וישב שתים עשרה שנה בבית הרב). כי אתא אייתה בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי (כאשר שב לביתו הביא איתו שנים עשר אלף תלמידים). שמעיה לההוא סבא דקאמר לה: עד כמה קא מדברת אלמנות חיים (שמע ר' עקיבא זקן אחד שאומר לה לאשתו עד כמה את נוהגת כאלמנות חיים).
אמרה ליה: אי לדידי ציית יתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב (אמרה לו: אם לי היה מקשיב - היה יושב עוד שתים עשרה שנים בבית רב).
כי אתא אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי (כאשר בא הביא אתו עשרים וארבעה אלף תלמידים). שמעה רביתהו הות קא נפקא לאפיה (שמעה אשתו ויצאה לקראתו לקבל פניו). אמרו לה שיבבתא: שאילי מאני לבוש ואיכסאי (אמרו לה השכנות: שאלי בגד ללבוש והתכסי בו),
אמרה להו: יודע צדיק נפש בהמתו. כי מטיא לגביה נפלה על אפה קא מנשקא ליה לכרעיה (כאשר הגיעה אליו נפלה על פניה ונישקה את רגליו), הוו קא מדחפי לה שמעיה.
אמר להו: שבקוה, שלי ושלכם שלה הוא (היו דוחפים אותה שמשיו. אמר להם: הניחוה, שלי ושלכם שלה הוא).
שמע אבוה דאתא גברא רבה למתא, אמר: איזיל לגביה אפשר דמפר נדראי (שמע אביה שבא אדם גדול לעיר, אמר אלך אליו אולי יפר את נדרי).
אתא לגביה אמר ליה: אדעתא דגברא רבה מי נדרת? (בא אליו. אמר לו ר' עקיבא: על דעת שיהא זה אדם גדול האם נדרת?),
אמר לו: אפילו פרק אחד ואפילו הלכה אחת.
אמר ליה: אנא הוא (אמר לו: אפילו אם היה יודע פרק אחד ואפילו הלכה אחת. אמר לו ר' עקיבא: אני הוא).
נפל על אפיה ונשקיה על כרעיה ויהיב ליה פלגא ממוניה (נפל כלבא שבוע על פניו ונישקו על רגליו ונתן לו חצי ממונו).
ברתיה דרבי עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי (בתו של ר' עקיבא עשתה לו לבן עזאי כך, שהיה איש פשוט וגרמה ללמוד תורה). והיינו דאמרי אינשי: רחילא בתר רתילא אזלא, כעובדי אמה כך עובדי ברתא (והוא שאומרים אנשים, דהיינו פתגם מקובל: כבשה אתר כבשה הולכת, כמעשי האם, כך מעשי הבת).

המקור השני מאיר את דמותה של רחל משישה היבטים:
(א) רחל בתו של ר' עקיבא מרגישה בפוטנציאל הטמון בר' עקיבא, דהיינו, שהוא צנוע ומעולה, "חזיתה ברתיה דהוה צניע ומעלי".
(ב) רחל מתנה את נישואיה לר' עקיבא בהליכתו לבית המדרש: "אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב. אמר לה אין".
(ג) לא רק שרחל מתנה את נישואיה לר' עקיבא בלימוד תורה, אלא היא זו ששולחת אותו, "איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה! ".
(ד) ר' עקיבא היה עד בסתר להסתת רחל על ידי זקן שטוען כנגד בעלה שהשאירה אלמנה חיה - "שמעיה לההוא סבא דקאמר לה: עד כמה קא מדברת אלמנת חיים".
(ה) ר' עקיבא חוזר ללמוד כתוצאה מהרשאתה של רחל שנאמרה שלא בנוכחותו - אמרה ליה: אי לדידי ציית, יחיב תרי סרי שני אחריני בבי רב".
(ו) כשרחל יוצאת להקביל פני ר' עקיבא מייעצות לה השכנות לשאול בגד להתכסות בו, והיא עונה "יודע צדיק נפש בהמתו".

מהנתונים של שני המקורות, ובהתחשב בהבדלים שביניהם, מתברר:
שרחל מנווטת את חייה ביוזמה, בעצמאות, ובעמידה עיקשת על עקרונותיה. רחל היא היוזמת את נישואיה למורת רוח אביה תוך כדי ויתורה על רכושו. רחל היא שמתנה את נישואיה לר' עקיבא בהליכתו לבית המדרש והיא הנושאת בעול לבדה בעקשנות בלתי נלאית. גם בתשובתה לאותו רשע, או זקן, על קנטורו היא היוזמת והיא המתירה לבעלה את המשך הלימוד. לכן רחל אינה ניתנת לתיאור ככנועה וכמובלת בעל כורחה בנתיבות חייה.

רחל מצטיירת גם כבעלת שכל וכושר אבחנה, כאשר היא עומדת על הפוטנציאל הטמון בעקיבא בהיותו רועה צאן אביה. יכולתה לבחון את התנהגותו כלפי הצאן ולהסיק מכך מסקנות אופרטיביות מראה על יכולת ניתוח אינטלקטואלית שרק בודדים ניחנים בה. תשובתה של רחל לאותו רשע או לשכנות "יודע צדיק נפש בהמתו" מורה שהיא סומכת על הקשר הרוחני הקיים בינה לבין בעלה למרות שנות הנתק הרבות. רחל הכירה את אופיו של ר' עקיבא על סמך התנהגותו כלפי הצאן בהיותו רועה, ועל סמך בסיס זה היא בטוחה שיש ביכולתו, ביכולת הצדיק, להכירה כשתצא להקביל פניו, גם אם לא תשאל בגד מהשכנות וגם אם יראנה בניוולה (בבהמיותה).

ועוד, תשובתה "יודע צדיק נפש בהמתו" היא ציטוט ממשלי יב י: "יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי". כלומר, אפילו אם לא הלכה לבית המדרש ללמוד פורמלית, כנראה, למדה והטמיעה בתוכה את המעט שידעה. יוצא אפוא שאף על פי שהיינו מצפים מאשה שלא עסקה פורמלית בתחום הרוחני, שנפשה תשוטט בסמוך לגשמיות, ניתן לראות שנפש רחל נטתה לרוחניות והיא ביטאה זו בהתנהגותה על ידי זלזול בפן הגשמי.


ברוריה ורחל - זו מול זו
ברוריה ורחל הן שני טיפוסים שונים של הגשמה עצמית.
ברוריה החליטה לנצל יכולתה האינטלקטואלית בלימוד והשתלבה בחיי בית המדרש כאחד הגברים, ואילו רחל החליטה לשלוח את בעלה לבית המדרש במקום לממש עצמה בלימוד. נראה, שאין יכולת להעדיף צורת חיים של האחת על פני זולתה. זכותן של רחל וברוריה כנשים וכבני אדם, להחליט אם הן רוצות לממש עצמן בתחום העיוני או בתחומים אחרים. החלטתה של רחל לשלוח את בעלה ללמוד בבית המדרש, ולממש עצמה דרך בעלה, היא החלטתה החופשית ואין לראותה בשל כך כפסיבית וכצייתנית; שכן ראינו שהתגלו בה תכונות הפוכות מאלו.

ההבדל בין ברוריה ורחל מתגלה באורח התנהגותן של שתי נשים אלו, כל אחת על סמך הדרך שבחרה לילך בה. שתי הנשים נאלצו לעמוד בפיתוי או בלחץ, כלומר בסיטואציות שחכמים נזהרו להעמיד בהן את הנשים, משום שסברו ש"נשים דעתן קלה עליהן". הן אצל ברוריה והן אצל רחל, בעליהן היו עדים לבחינתן בעמידה בפיתוי בלי שהן תהיינה מודעות לכך.

ר' עקיבא היה עד בסתר, למה שהתרחש בין רחל לרשע. ר' עקיבא שמע את קינטור הרשע על כך שנשארה אלמנה חיה והקשיב לתגובתה, שנאמרה בלא שידעה על נוכחות בעלה; ומכך שאב את הרשות להמשיך ללמוד תורה.

גם ברוריה נבחנה על ידי בעלה בסתר בהסיתו את תלמידו לפתותה. למרבה הצער, היא נכשלה ולא עמדה בניסיון, ובכך הצדיקה את אבחונם של חכמים, שאמרו "נשים דעתן קלה עליהן, אף על פי שהיינו מצפים מלמדנית כברוריה, שתטמיע את לימודה העיוני בהתנהגותה ותעמוד בניסיון.

נמצא, שהעדפת רחל על פני ברוריה איננה בשל ההתנגדות למימוש האשה בתחום העיוני, אלא בשל ההתנגדות לגאווה המובילה לחטא, גאווה הבאה כתוצאה מהישגים בתחום העיוני. רחל מוערכת משום ששימשה בהתנהגותה מודל לצניעות והפך הגאווה. רחל רוצה להתחתן עם ר' עקיבא בהיותו רועה משום שהבחינה בתכונת הצניעות שבו ('דהוה צניע ומעלי'). רחל צנועה בדרישותיה הגשמיות ולכן יש ביכולתה לוותר על כספי אביה ולממש חתונתה עם אדם שאינו מקובל על אביה. רחל מוותרת על חיי האישות עם בעלה ושומרת על צניעותה כל שנות בדידותה, ולבסוף רחל משפילה עצמה בהידמותה לבהמה.

כשרחל באה להקביל פניו של בעלה מנסים תלמידיו לדחפה ולדחותה. גם בהתנהגות זו יש מעין התנשאות הדומה להתנהגות ברוריה. ר' עקיבא מונע דחייתה באומרו לתלמידיו: "הניחוה שלי ושלכם שלה הוא" (ואינו מסתפק בזיהויה כאשתו). פירוש הדבר הוא, שר' עקיבא מעריך את פועלה ומסביר שעובדת היות רחל היוזמת והתומכת בלימודיו היא שאפשרה בסיס לתלמודו, וליכולתו ללמדם דברי תורה. אם נפרש משפט זה על רקע מסקנת המאמר, נוכל להוסיף ולומר שר' עקיבא סבור ש"שלה" - הכרתה בערך הצניעות, היא הבסיס ל"שלי שלכם" - הכרתי והכרתם בערך הצניעות. כאן לימדנו ר' עקיבא, שכל לימוד שתשתיתו היא הצניעות - שרחל עשתה אותה נר לרגליה - מונע את האדם מלגלוג ושומר אותו מן החטא.