עמך עמי ואלהיך אלהי
חוטים של חסד במגילה של רעות

ד"ר שולה אברמסקי

הגיגי הגבעה, ב', תשנ"ד
(הודפס ללא ההערות)

תקציר: שלושה קשרים של חסד קיימים במגילת רות: הקשר בין רות לנעמי, בין רות לעם ישראל, ובין רות לאלוהי ישראל. קשרים אלו הם המובילים לגמול בידי שמים ורות זוכה להקים בית וללדת בן.

מילות מפתח
: רות, מגילת רות, חנה



שלושה המה חוטי החסד הטווים את מגילת רות, חוטים הארוגים במסכת אחת על-ידי ארבע מלים מופלאות: "עמי עמי ואלוהיך אלוהי". שלושת החוטים - המחברים את רות לנעמי, את רות לעם ישראל, את רות לאלוהי ישראל - אורגים קרבן וגמולו. החוליה השוזרת חוט לחוט בכיוון הקרבן היא רות ההולכת אחרי נעמי אל עמה ומסתפחת אל נחלת ה'. כיוון שלקחה רות על עצמה את שזירת החוטים בכיוון האחד, שזורם ה' בכיוון האחר, הוא כיוון הגמול, כך שכל דרכי גמילת החסד עם רות מוליכות אל ה', ומברכת ה' את רות מתברכים הכול.


א

נפלאת היא דבקות זו שדבקה בה רות בנעמי, נפלאה היא עד כדי לומר ארבע מלים נאדרות הוד: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". דבקות זו "הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך ותעזבי אביך ואמך..." (רות ב, יא), אי-אפשר לה שלא לעורר בזיכרוננו את הדבקות שעליה נצטווה האיש לדבוק באשתו: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כר). ברם נשתנה המקרה המסופר ברות מן הצו שלאחר בריאת האדם והאישה, בזאת שלא למען אישה עזבה רות אביה ואמה, אלא דווקא לאחר מותו, ולא באיש דבקה כי אם בנעמי (רות א, יד). וכך יש להבין את פסוק השבועה "כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המוות יפריד ביני ובינך" (א, יז) - גם מותו של אישי-בנך לא יפריד בינינו.


אהבת רות לנעמי מעלה על הדעת עוד פרשת אהבה במקרא, היא אהבת אלקנה לחנה. לאחר הולדת הבן אומרות השכנות לנעמי: "כלתך אשר אהבתך היא ילדתו אשר היא טובה לך משבעה בנים" (ד, טו). מלים אלו עצמן אנו מוצאים בספר שמואל כאשר אלקנה אשר את חנה אהב אומר לה: והלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים" (שמואל א א,ח).

כאן וכאן עניין לנו בפרשת עקרות: על חנה נאמר כי ה' סגר רחמה (שם א, ה), ורות אף שתואר העקרות אינו נלווה אליה בסיפור - לא חבקה בן כל ימי נישואיה למחלון אשר ארכו כעשר שנים. והמשך פרשת חנה: "וידע אלקנה את אשתו ויזכרה ה'" (שם שם, יט), ובאשר לרות: "יבוא אליה [בועז] ויתן ה' לה הריון" (רות ד, יג). אות הוא כי זו כזו זקוקות היו לחסדי ה' כדי להרות, אלא שהבן הנולד לחנה - לאלקנה יולד, ואילו הבן הנולד לרות - שדבקה בנעמי עד היותן לבשר אחד - לנעמי יולד (ד, יז). ואומר המדרש על הפסוק "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'" (א, כא): "אני מלאה הלכתי, שהייתי מעוברת" (רות רבה ג, ח). ועל-כן בועז - אבי הילד - הוא זה הדואג לבל תשוב רות ריקם אל חמותה (ג, יז).

*

השבועה להיות בשר אחד היא שבועה לשותפות גורל לטוב ולרע, וזה פשר דברי רות לנעמי "אלוהיך אלוהי". לכאורה, רב היה לומר "עמך עמי", כפי שאמנם אמרו ערפה ורות תחילה "כי אתך נשוב לעמך" (א, י) - שבימים ההם עם באמונתו חי, ומרגע שעברה רות אל עם נעמי, מכללא קיבלה עליה גם את אלוהיו - ובכל זאת מצאה לנחוץ לומר בנפרד "אלוהיך אלוהי". אין זאת כי מלים אלו הן מענה לדברי נעמי "אל בנותי כי מר לי מאד מכם כי יצאה בי יד ה'" (א, יג), ורצונה לומר בכך: על היד היוצאת בך לצאת גם בי (וכך אמנם כבר היה כי במות בנה של נעמי, מת אישה של רות). וכשנתן ה' הריון לרות, זכר גם את נעמי, שכן אלוה אחד להן; הוא שנשבעה לה רות לנעמי: שותפות גורל לרע ולטוב.

לא רק מבחינת התוכן כי גם מבחינה הצורה הופכות השתיים לבשר אחד, וכל זאת בשל צניעותה של רות. צניעותה ניכרת בכך שרק פעמיים פועלת היא על דעת עצמה: בדבקה בנעמי ובצאתה ללקט בשיבולים. אולם משנוגעים הדברים לתועלתה שלה הרי היא פסיבית, נשמעת: לבועז המבקשה ללקט אך בשדהו, ולנעמי השולחת אותה בלילה אל בועז הגורנה. המדרשים מספרים אף הם בצניעותה של רות. אף מבנה המגילה תואם את צניעותה: הגם ששמה נקרא על המגילה, סובבת העלילה סביב נעמי - זו נעמי שנתאלמנה (א, ג) ונשתכלה (שם, ה); היא זו הקמה לשוב לבית-לחם וכלותיה אך טפלות לה (שם, י; שם, כב); היא גם שבה ריקם כאילו אין רות עמה (שם, כא); אליה הומייה העיר בשובה - ולא אל כלתה שהקריבה קרבן (שם, יט); וזו נעמי שיולד לה בן (ד, יז). עד כדי כך הפכו השתיים בשר אחד, שגיבורת המגילה הנקראת על שם רות היא נעמי, ושם המגילה שנעמי גיבורה בה נקראת על רות.

ונעמי, זו האישה הנעימה, גומלת לה לכלתה בעבור היטיבה עמה. הנה היא מבקשת מנוח לרות אשר ייטב לה (ג, א), היא מבקשת כי תמצא רות מנוח בבית אישה. לשם כך היא מתכננת את צעדיה של רות בעבור יגאלנה בועז, וזאת אף על פי שחשבה כי היא עצמה תינשא לו. כך אנו מוצאים במסתו מאירת העיניים של אבי מורי, י"ד אברמסקי, זכרו לברכה, 'על ה"קרי" וה"כתיב""', אשר "פליטת פיה של נעמי" משמשת לו אחת הדוגמאות לתיזה שלו ש"ה'קרי' וה'כתיב' הם מתכסיסי-הסיפור הפסיכולוגי, מתחבולות-האמן ומאמצעי-הסיפור העברי, המקוריי שבסיפורים. ה'קרי' וה'כתיב' הם טפח מגולה, מעט מהרבה, מחביונה של הנפש. כלי שרת הם ביד המספר העברי הקדמון. כל 'קרי' בא ללמדך: יש דברים בגו, ומה שה'כתיב' נועל ה'קרי' פותח". והנה אומרת נעמי לרות (ב'כתיב' עסקינן): "ורחצת ושמת שמלך עליך וירדתי הגורן... ויהי בשכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם ובאת וגלית מרגלותיו ושכבתי והוא יגיד לך את אשר תעשין" (ג, ג'-ד'). "מכאן, שלא בנקל קיבלה נעמי את הדין, ולבה חשב להירפא ממחץ-מכתו: בלבה סברה, שהיא צריכה להינשא לבועז, אם כי בפיה אמרה: 'זקנתי מהיות לאיש, כי אמרתי יש לי תקוה, גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים?' (א, יב)".

*

ככל שהולכת פרשת ידידות זו ונפרשת לעינינו, הנה היא שגיאה מבינתנו. האיש הדבק באשתו מצווה על עזיבת אב ואם, אך לא על עזיבת עמו ואלוהיו. והנה רות אינה משנה רק מקום גיאוגרפי כי גם צור מחצב וצור מבטח. על-כן בהכרח עולה כאן תמיהה זו: כלום אין גבולות לחובה בידידות? גבולות שאין אדם מעז לדרוש מידידו כי יעברם למענו ואשר אינו מעז לקבל ממנו קרבן שמעבר להם, גם כשזה מוקרב על דעת המקריב בלבד? נראה, שאין להבין את קרבנה של רות אלא בכך שדבקותה בנעמי היא גם דבקותה, בעמה ובאלוהיה של זו, כמוה כאומרת: עם שאישה כמוך, חמותי, משתייכת אליו, עם שמוציא אנשים כמוך, ראוי לי שאסתפח אליו; ואלוה שבחר לו בעם כזה, שאלה הם אנשיו, ראוי לי שאבוא לחסות תחת כנפיו, שמא מתוך כך ידבק אף בי משהו משלכם. ואז, אך אז, יימצא לי מנוח.

סיפורה של רות הוא מופת להיות הידידות בלתי-בעלת-גבולות: לא גבול של גיל, לא גבול של מולדת ולא גבול של עם ודת בדרכה. אין סייג להקרבה ואין היא מלווה הרהור נוסף, ועל-כן אין דברי ההיגיון של נעמי המנסים להניא את רות מעשיית המעשה מתקבלים על דעתה. הידידות דוחה היגיון קר; הגיונה שלה אחר הוא.

המופלא מכול בפרשת ידידות זו הוא כי אין כאן כל קרבן - שהרי לשם נעמי ולא לשם כל אישה אחרת עושה רות מה שעושה, והרי מרות ולא מכל אישה אחרת ניאותה נעמי לקבל מעשה גדול זה. כך היא המידה בידידות: מרגע שחושב אדם כי עליו לעשות מעשה למען ידידו, עליו לעשותו, ושוב אין זה קרבן, כי אם חובה, לפי שאין לה לידידות גבולות זולת אלה שנושאיה מציבים לה. והניאותות לקבל מעשה כזה, אשר אף היא קרבן, חדלה להיות קרבן כשנעשה המעשה על ידי ידיד, שבידידות יש לדעת גם כיצד לקבל. וכך מרגע שנתחוור לנעמי כי אין רות מקריבה קרבן למענה, אלא פועלת כמי שעושה את שמחובתה לעשות, שומה עליה, על נעמי, לקבל זאת. ומרגע שהבינה נעמי כי בשלה, בשל הדבקות בה, עושה רות מה שעושה, מתוך שהיא משמשת לה לרות אבן השואבת המושכת אותה ממואב לבית לחם - כלשונו של קריב - היא חדלה לסרב לה, שכן ג' פעמים דוחין את הגר, ואם הטריח יותר מכאן, מקבלין אותו" (רות רבה ב, יז).

ב

כאן פרוש כבר לנגדנו החוט השני במגילה: יחס הגומלין בין רות לעם ישראל. נעמי קמה לשוב ביתה-לחם כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם (א,ו). אז אומרות לה כלותיה: "כי אתך נשוב לעמך" (שם, י). הן הן המקרבות את נעמי אל עמה ובכך גם אל אלוהיה - שמע מינה, גם אותה, את נעמי, פקד ה', שבכלל עמו היא. ומגדילה רות באמרה "עמך עמי" (שם, טז), במיוחד על רקע ערפה השבה אל עמה ואל אלוהיה (שם, טו).

וכך בעקבות נעמי עוזבת רות את אביה, את אמה ואת ארץ מולדתה והולכת אל עם אשר לא ידעה תמול שלשום (ב, יא). וכבר היה לפניה אדם גדול אשר עשה כזאת. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א) - אמר לו ה'.

על מעשה זה גומל העם לרות בברכה כי תהיה כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל (ד, יא), ואין תמה בברכה זו, כי כפי שהליכתו של אברם ארצה-ישראל זיכתהו להיות אבי האומה, כך ראויה הליכתה של רות ארצה-ישראל לזכותה בתואר אם האומה.

אולם נשתנתה הליכתה של רות מהליכתו של אברם, לפי שאברם נענה לצו האל, ואילו רות לצו הלב, מתוך שדבקה בנעמי השבה לארץ-ישראל. זהו שאמרה לה רות: "באשר תלכי אלך". לו נשארה נעמי בשדה מואב, הייתה גם רות נשארת שם ונישאת בוודאי לאיש מואבי. אולם אין רות רוצה למות ולהיקבר, בנכר, כפי שאירע את אלימלך ואת שני בניו, וזהו שאומרת רות לנעמי השבה לארצה: "באשר תמותי אמות ושם אקבר". ואומר המדרש על הפסוק "וילך איש" (א,א): "גרדום. אלא בוא וראה כמה חיבב הקב"ה ביאתה של ארץ-ישראל יותר מיציאתה. להלן כתיב (עזרא פרק ב) סוסיהם, פרדיהם, גמליהם. ברם הכא כתיב וילך איש גרדום" (רות רבה א, ה). ולמה ראה הכתוב למנות יציאתה וביאתה של נעמי וראה לאמר "ותצא מן המקום" (א,ז)? "אלא אמר הקב"ה; תבוא רות שהיא גיורת ולא כיחשה בחמותה ותוכיח את ישראל. שמרדו בי, שנאמר (הושע ז, יג) 'אוי להם כי נדדו ממני' " (ילקוט שמעוני רות, תרא).

ג

כאן מתנוסס לפנינו החוט השלישי,הוא יחס הגומלין בין רות לה'. לא הסתפקה רות באמרה "עמך עמי", שמכללא ברור כי מקבלת היא על עצמה את אלוהי העם הזה, אלא הוסיפה ואמרה "אלוהיך אלוהי", כאומרת: עמך עמי על-שום שאלוהיך אלוהי. היא תוכפת למאמר זה קריאה בשם אלוהיה החדש (א, יז), ושוב אין כל דיבר באלוהים מפיה של רות. אות הוא כי קיבלה עליה את אלוהי נעמי הוא אלוהי ישראל, וכך מבין גם בועז את צעדה של רות ומברכה בה' אלוהי ישראל אשר באה לחסות תחת כנפיו (ב, יב).

ואלוהים אינו מאחר להשיב לה גמולה. ברכת ה' מובטחת לאברם עוזב ארצו, מולדתו ובית-אביו ללכת אחר אלוהיו החדש: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (בראשית יב, ב). ולפיכך כבר בפסוק האנלוגיה של הליכת רות אחר האל האחד להליכת אברם מרומז שכר גדול שהיא צפויה לו. וממשיכה ברכת ה' לאברם "ואברכה מברכיך" (שם שם, ג). זהו הרמז הראשון, הדק מכולם, כי יבורך בועז-מברך-רות (ב, יב). הראשונה לברך את בועז, עוד בטרם תדע כי אותו היא מברכת, היא נעמי: "יהי מכירך ברוך" (ב, יט), ומשנודע לה כי הוא האיש, היא שבה לברכו במלים שבהן בירכה את כלותיה (ב, כ; א, ח). כך מתהדק הקשר בין רות לבועז. ברכתה את בועז היא ראשית הגמול שגומלת לה נעמי לרות על החסדים שעשתה עם החיים. הרמז השלישי עושה את השתלשלות העניינים כבר שקופה יותר, והוא טמון בברכת בועז את רות בגורן (ג, י) שבה הוא שב להשתמש במלה שהפנתה נעמי כלפי רות וכלפיו - "חסד", וזאת לאחר שפונה אליו רות במלות ברכתו הראשונה אליה: "ופרשת כנפיך על אמתך", והטעם - "כי גואל אתה" (ג, ט): גם עליך מוטלת חובת העזרה לי בבואי להיגאל תחת כנפי ה'. עתה ברור כי ברכה משותפת חלה על ראש רות - אשר הלכה אל עם אחר ואל אלוהים אחרים - ועל ראש מברכה, אשר לא מקרה הוא כי פסוק הקונוטציה להליכת אברם מפיו נאמר. ותיכף לגאולת בועז את רות נמלא שכרה: "ויקח בועז את רות לאשה ויבוא אליה ויתן ה' לה הריון ותלד בן" - "הוא אבי ישי אבי דוד" (ד, יג; ד, יז). כפי שזכה אברם להקים עם, זכתה רות להקים את סוכת-דוד; כפי שזכה אברם להקים גוי גדול (=רב), זכתה רות להקים גוי גדול (=מפואר).

ונפלאת שוב צניעותה של רות המקדימה "עמך" ל"עמי" ו"אלוהיך" ל"אלוהי": על היד היוצאת בך לצאת גם בי (אך לא להיפך), והאל המברך אותי, מברך גם אותך. כי העם הזה שאותו נשלחתי לפאר, את היא המפארתו, ובאשר בשר אחד אנחנו, הבן הנולד לי, לך יוולד. ואמנם חלק לה לנעמי בפיאור העם בהשיבה את רות, וזהו שאומרות לה כלותיה: "כי אתך נשוב לעמך" - את שבה אליו מבחינה גיאוגרפית, היינו לארצך, ואנו שבות אליו מבחינה נפשית. היא אומרת להן: "יתן ה' לכם ומצאנה מנוחה אשה בית אישה", והן משיבות לה: "כי אתך נשוב לעמך", כלומר: אין אנו נשואות מעתה אלא לעמך. מטעם זה נאמר: "ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה השבה משדי מואב" (א, כב), רוצה לומר: ותשב נעמי, בהשיבה עמה, השבה משדי מואב, את רות; כאילו לא הלכה נעמי לשדי מואב אלא כדי להשיב משם את רות. על כן אומרת לה רות: על-שום שהשיבתני אל העם הזה ואל אלוהיו ברוכה את, נעמי, לה', ומזכותך שלך מתברכת גם אני.

*

הנה נמצאים החוטים הללו ארוגים ושזורים זה בזה: תמורת מעשה החסד של רות עם נעמי, עם עמה ועם אלוהיה דאגה נעמי כי איש גיבור חיל בעמו - בועז - ייקחנה לאישה; העם בירך אותה בה', וה' נתן לה הריון. ומברכת ה' את רות נתברכו הכול: לנעמי בן יולד, ולעם - דוד.


שוזר חוטי הגמול הללו הוא ה', אשר חסדו הוא באפשרו לאנשים לגמול לרות על חסדה עמם. הופעתו הגלויה של האל במגילה מצויה בהתאמה שעורך המספר בין דרכי פעולתו של ה' לבין דרכי פעולת האנשים - בכל מקרה שבו פונים האנשים אל האל, עליהם מוטלת חובת מילוי הפנייה. וכך נמצא כי בועז, המברך את רות הבאה לחסות תחת כנפי ה', הוא המתבקש לפרוש כנפיו שלו על רות (ב, יב; ג, ט), וכך נעמי, המברכת את כלותיה כי ימציא להן ה' מנוחה אישה בית אישה, היא המבקשת מנוח לרות בבית-לחם (א, ט; ג, א). מלבד הופעתו הגלויה, מופיע ה' הופעה סמויה, שבלעדיה אי-אפשר בסיפור: הוא מצוי מאחורי המקרה שהביא את רות לשדה בועז (ב, ג); הוא מצוי מאחורי מלותיה של נעמי האומרת לרות לשבת עמה עד אשר תדע איך ייפול דבר (ג, יח); ולאחרונה - במעבר הגואל (ד, א). על פסוק אחרון זה אומר המדרש:
"בועז עשה את שלו ורות עשתה את שלה ונעמי עשתה את שלה, אמר הקב"ה אף אני אעשה את שלי" (רות רבה ז, ו).

כל אחד גומל לרות על חסדה עמו, על דבקותו בו, אך כל דרכי החסד של הגומלים עם רות מוליכות אל ה': נעמי דואגת כי תמצא רות מנוח בבית בועז שהוא מזרעה של תמר, אשר שכרה על דבקותה בבית יהודה הוא היותה לאם השבט שממנו יצא דוד, והעם מברכה כי תהיה כאמות האומה. אז משלים להם ה' פועלם שלהם וגומל לה לרות על דבקותה בנעמי, בעמה ובו, ומזרעה יצא דוד אשר חוט החסד של רות משוך גם על גורלו: כפי שהייתה רות רעה נאמנה מאין כמותה, כך זכה דוד ברע נאמן מאין כמותו - יהונתן. זהו שאומר בועז לרות: "ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלוהי ישראל" - כל אחד מאתנו גמל לך כפי יכולתו, אך רק ה' יכול לגמול לך כפי מה שאת ראויה לו, רק ממנו תהי משכורתך שלמה.