בסוד חלום

סיון הר-שפי

מתוך מבוע מ', תשס"ד


הקדמה

במאמר זה אני מבקשת לעסוק בשירתו של פרופסור חיים ברנדוין ז"ל, מרצה וחוקר-ספרות אשר בד בבד עם עיסוקיו האקדמיים וכתיבתו העיונית שלח ידו גם בכתיבת פרוזה קצרה ושירה. שירתו הינה בעיקרה שירת אדם לא-לוהיו, בה נחשפות פניו של הדובר השירי ומוארות פינות אינטימיות בזיכרונותיו. בשירים אלו, הקשר אל הא-לוהים עובר דרך דמות אביו של המשורר, ר' זושא, ומערכת היחסים המיוחדת והמורכבת שביניהם.
שני מפתחות יכולים לפתוח שער לקורא המחפש לו כניסה אל שירת חיים ברנדוין, שני מוטיבים מרכזיים הנשזרים לאורך השירים בעקביות האומרת דרשני. ראשון בהם הוא מוטיב הניגון, ועל כך כבר עמדה רעיית המשורר באחרית הדבר שכתבה לאסופת שיריו.1 "רעיון הניגון", כתבה, "עובר כחוט השני ביצירתו - גם בשירה וגם בסיפורת. אך בעיקר מודגש שברו של אותו ניגון... אבא זושא היה סמל הניגון... הרבה לזמר את הניגון החסידי... הוא האב שהילד נשא אליו עיניים בהערצה על יכולתו הבלתי נלאית להתמסר לניגון ולריקוד עד כדי שכרות. לעומתו, הבן בשום פנים ואופן לא הצליח כאביו להצטרף למעגל הרוקדים וכל חייו הרגיש שהוא נשאר בחוץ" (302).
והנה, סוד נוסף נלחש בין שורות שיריו של חיים ברנדוין. כוונתי למוטיב הראייה, אשר כמו מוטיב הניגון נשזר בשירים וכן בסיפורים שכתב, ומופיע בהם בלבושים שונים: עיניים, ראי, חלון, חלום, סומא, חזיון, אור וחושך. במוטיב זה אתמקד במאמרי.


בעיניים עצומות

המעניין באזכורי הראייה על גלגוליה השונים בשירתו, הוא שרובם מתמקדים בראיה הנובעת דווקא מתוך עצימת העיניים. ראיה כגון זו נמצא בפרט בשירים שדמויות מקראיות במרכזם. לשירתו של חיים ברנדוין זיקה עמוקה למקרא ולדמויותיו, זיקה הפועלת באופן דו-כיווני: טקסט-האב המקראי מקרין ומשפיע על קריאת הטקסט החדש, אך השימוש במקור הקודם בהקשר חדש גורם גם לקריאה חוזרת שלו-עצמו, קריאה אשר לא-פעם שופכת עליו אור חדש, מפתיע. כך השיבו אותי השירים אל מקורותיהם המקראיים ואל המדרשים הנסבים עליהם. דרך הקריאה המחודשת התוודעתי לעובדה שראייה זו, הנפקחת ונוכחת בעוצמה בשירים, הראייה עצומת העיניים, נחוותה אצל כל אחד מאבות האומה שבספר בראשית. מה שהסב את תשומת לבי לתופעה זו, הייתה העובדה המסקרנת שחיים ברנדוין פונה לדמויות אלו דווקא באותם רגעים, בהם עיניהן עצומות, עצומות ובכל זאת רואות. ברנדוין נמשך לכתוב עליהן דרך הסעיף היחיד הזה בקורות חייהן וכאילו עליו מעמיד את כל הווייתן.
אתחיל מסוף הרשימה, שכן אלו חלומות יוסף2 וחלום הסולם והמלאכים שחלם יעקב3, הזכורים לנו אולי ביותר בהקשר זה. בשירו "ברוך החלום" כותב חיים ברנדוין (79): "אשרי המתעטף באמצע כל/ בחלום עוטה אור/ מבריך כוכבים ומבשם/ בשרים ושדות/ אשרי ידמע לתוך עצמו כי טוב/ וירד לישון לתוך/ בורו של יוסף/ ברוך החלום/ החובש בפסי ארגמן/ פצעיו של מלך בקרעים/ ברוך החלום/ המנגין ערבים/ ודמעות". יוסף מוערך כאן כמי שהיה מסוגל לעצום עיניו למציאות קשה, להתרכז ולהאמין בחלום. המתעטף בחלום מתכסה מפני המציאות, עוצם עיניו מלראותה; עם זאת החלום עוטה אור - כלומר שעצימת העיניים אינה סוגרת את האדם בחשכה מוחלטת, אלא להפך, מאפשרת לאור הפנימי, לחלום, לעטפו כטלית ולהגן עליו מפני המציאות, שהיא הקודרת באמת. האני השר מברך על ההתכנסות פנימה, אל החושך האינטימי, בור הניקוז של הדמעות, מתוכו מפציע החלום. הדמעות בשיר זולגות פנימה ולא החוצה, "אשרי ידמע לתוך עצמו כי טוב"- כלומר שאור העיניים מופנה אף הוא פנימה. הבור המאיים (המלא בנחשים ועקרבים עפ"י המדרש) הופך כאן לערש נעימה. החלום מפצה על המציאות ורופא לנפש, מסייע לה להתעלם מן הקרעים ולעטות מלכות.4 החלום "מנגין" את מציאות-היגון ונותן לה משמעות וטעם-שמעבר.
כיוסף, כך יעקב. בשיר "בסך הכל" (194) הנבנה על חלום יעקב, כותב חיים ברנדוין על נפלאות החלום ועל תנועה של רצוא-ושוב שבינו ובין המציאות ומבקש, "לא לפחוד/ עינים לעצום ולהתערסל/ עולה יורד על הסולם הרועד".
אף אברהם חזה מראות של התגלות בשעה של עצימת העיניים; אך אצל אברהם עצימת העיניים היא כפולת פנים, ישנה עצימת העיניים המובילה אך לחשכה: "ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו... ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה".5 בשיריו של חיים ברנדוין שלושה (!) שירי ברית-בין-הבתרים, ובהם, באופן שונה ממה שראינו עד כה, מראות-האש אינם אלא מעצימים את חשכת-התרדמה והעלטה שסביב הנרדם. בשיר "לילה מבזיק" (229): "לילה מבזיק כלפיד/ ועשן/ אימת חזון שחור כלוע/ כבשן/ כוכבים כבויים ועיט/ מנקר". השיר מתאר כמו רישום בפחם בגוונים הולכים וכהים, חושך שהולך ומעמיק: בהתחלה חושך של לילה, שבאופן אוקסימורוני מבזיק כלפיד - חושך חזק השווה בעוצמתו לאור מסנוור של ברק או לפיד. לאחר מכן נוסף העשן, כוילון נוסף המכסה ומחשיך, ובשלב הבא הופך החושך החיצוני לפנימי - חושך של חזון המאיים לבלוע כלוע. דימוי הכבשן עוד מעצים את הלוע השחור לממדי-ענק, מעבר לכל לוע של אדם או של חיה טורפת. וכאן מגיע השיר לחושך האחרון, העמוק ביותר ונעדר כל תקווה, חושך של כוכבים כבויים - גם אם יפתח אברהם את עיניו לא יראה דבר. "ועיט מנקר" מטיל צל-מוות וכמו מנקר את עיני המתבונן ומביא על השיר את סופו.
אם נשאל למה החשיכה והתרדמה שבברית בין הבתרים אינה מביאה לראיה הגדולה, אלא להפך, נראה לי שהתשובה תהיה כי ברית זו המתבצעת ע"י ביתור הקורבנות הדהדה למשורר את האלימות והאכזריות שחש במעשה העקידה; כפי שנרמז משיר נוסף, "בצרור תמיהה" (108-9), המסתיים במלים: "ובא העיט חזר עם/ תרדמת אברהם בחומש/ ונחת על הקורבן מאז סגור/ באימה חשכה והבטחה/ לוחשה בתנור". החומש סגור כתיבת פנדורה על המקריב והאימה. תרדמת אברהם מתפרשת כעצימת עיניים למצוקת הקורבן אותו הוא עוקד.
אברהם כעוקד נושא מונולוג בשיר "כדבר הזה" (134): "...חושך/ מסביב על ההרים/ שמש במרום... אימה חשכה לעיני על ההרים", הוא מתאר. למרות שהשמש במרום, בקודקוד השמיים, בשיא אונה - אברהם מצוי בחושך. והנה כאן, דווקא ממעבה החשיכה והאימה, מתוך מצב הנראה ללא מוצא, מגיע אברהם בשיר זה לראיה הגבוהה ביותר: "...ראשית עקוד ואחר כך רק/ כדי לראות כדי לראות". אך לא כאברהם יצחק; אברהם מתורגל בנשיאת-העיניים (הביטוי "ויישא את עיניו וירא" מופיע ביחס אליו שלוש פעמים, ופעמיים נוספות מופיע הביטוי ביחס ליעקב וליוסף - אך אף לא פעם אחת ביחס ליצחק, גם לא בצעירותו). ובעוד שהעקידה רק מחדדת את ראייתו של אברהם, עיני בנו (כמטונימיה לנשמתו) נכוות מן המראה כוויה שאין לה תקנה: "ואני על זאת ערכתי עצים/ ושלפתי סכין ושכלתי/ עיני בני לעולמים".
יצחק נבדל משאר האבות בכך שאצלו התהליך הפוך: אביו, אברהם, מגיע מתוך עצימת העיניים לראיה הגבוהה יותר; כך גם אצל ממשיכיו, יעקב ולאחריו יוסף. ואילו אצל יצחק, מתוך המראה (שקשה לו לשאת) עיניו נעצמות בעיוורון. על-פי המדרש בבראשית רבה6, מראה אביו הבא לשחטו הוא המסמא את עיניו: "ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות"7: "מראות", אומר המדרש - "מכוח אותה ראיה. שבשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת... ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו". וחיים ברנדוין, בעקבות המדרש, בשירו "מאז" (131): "מאז יצחק אור עיניו כבה והלך/ והתחיל לראות בידיו/ שלא ליפול על פניו".


אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה

כאן אני מבקשת לעצור ולבחון לעומק את מה שהשבתי עליו עד כה באופן חלקי בלבד: מהי המשמעות של ראיה זו שמתוך עצימת עיניים, ומדוע חיים ברנדוין שב ונדרש אליה בשירתו?
במקורות, ובמיוחד בקבלה ובחסידות שעמדו במרכז עולמו הרוחני של ר' זושא והיו אמונים אף על חיים ברנדוין בנו, נמצא התייחסויות מעניינות ביותר לסוג כזה של ראייה. למשל בספר הזוהר:8
וסוד זה: עצום עינך וסבב גלגלך ויתגלו אותם הגוונים המאירים-המזהירים. ולא ניתנה רשות לראותם אלא בעיניים עצומות, משום שהם סתומים-עליונים... וזה הסוד של עין עצומה ופקוחה, העצומה רואה אספקלריה מאירה והפקוחה רואה אספקלריה שאינה מאירה".
מתואר כאן פרדוכס: העין הפקוחה באמת עצומה, והעין העצומה היא באמת הפקוחה ורואה את הסתום. עיניים המופנות למציאות הממשית הרגילה, נאחזות ומתמקדות בה, ולא יראו את המראות הנסתרים. הרוצה לראות בנסתר, יצטרך בהכרח להפנות את גלגלי עיניו פנימה.
ב"מעשה בשבעה בעטלערס (קבצנים)" לר' נחמן מברסלב, נמצא רעיון דומה. הקבצן הראשון מבין שבעת הקבצנים בעלי המומים, המגיעים כאורחים לחתונה, הנו הקבצן העיוור. וכך הוא מציג את עצמו בפני החתן והכלה:
"ואתם סבורים שאני עיור? אין אני עיור כלל. רק שכל זמן העולם כולו, אינו עולה אצלי כהרף עין (ועל כן הוא נדמה כעיור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין. ועל כן אין שייך אצלו הסתכלות וראיה בזה העולם כלל) ואני זקן מאד, ועדיין אני יניק (צעיר מאד) לגמרי, (היינו יונג) ולא התחלתי עדיין לחיות כלל. ואף על פי כן אני זקן מאד".
ע"פ הטרמינולוגיה הקבלית, כפי שמפנה אליה הרב עדין שטיינזלץ, "הקבצנים מסמלים את... "שבעת הרועים": אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד... הקבצן הראשון, העיוור, הוא יצחק אבינו. יצחק היה עיוור, והאריך ימים יותר מכל האבות... לפי מתכונת קבועה (הנשמרת בכל ששת הסיפורים) מסביר הקבצן העיוור כי מומו איננו בעצם מום של חסרון אלא עניין של יתרון עצום כל כך שאינו יכול להיכלל במהותו של העולם. לאמיתו של דבר אין העיור עיור כלל. להפך, ראייתו מקיפה ורחוקה כל כך- עיניו חוזות דברים במרחקים של נצח - עד שאין הוא מסוגל להבחין בפרטים הקטנים והתפלים של עולם המשתנה בלא הרף".9
כמו שבעת הקבצנים - "בעטלערס", שפירושו בשפת המקור גם "מבקשים"10- מתאר חיים ברנדוין בעקביות לאורך כל יצירתו את דמות אביו ר' זושא כדמות של "מבקש", מבקש הקשר לא-להות המגיע לדביקות גבוהה בבוראו. הדבר בא לידי ביטוי הן בהתמסרותו לניגון, כפי שהראתה מרים ברנדוין, והן ביכולתו לעצום את עיניו ולראות מראות עליונים, כפי שמופיע גם בקבצי הסיפורים: "אבא... היה מצמצם עיניו ומחמם עצמו כנגד החמה. אמא יושבת כנגדו בעיניים פקוחות ומנסה לפקוח לו את עיניו. שיראה דברים כמות שהם... ברכה לבטלה"11; "בעיניהם העצומות ראו ציפורים של אש מתעופפות, רודפות זו אחר זו, בורחות זו מזו... הכל כפי הניגון... לפי הצלילים הדוחפים זה את זה ונדחפים זה מזה..."12; "מי שעיניים רואות לו יכול היה לראות ניצוצות של אש מתהלכים בין השמיים המכוכבים וראשי המרקדים"13; וכן הלאה. כמו הניגונים כך גם מראות-האש של מירון אפיינו את ר' זושא בעיני בנו.
אך בעיני הילד, יכולתו של האב להתעלם מקשיי המציאות ולשקוע אל תוך עולם פנימי שכולו רוחניות וקדושה, הייתה כרוכה גם בעצימת עיניים למצוקת משפחתו והיה בה גם משום בריחה מהמציאות. הילד, שהמצוקה חורה לו היטב, אינו יכול להסיר את עיניו ממנה, ומשום כך גם אינו מסוגל לעצום עיניים כאביו ולהגיע לאותה דביקות נכספת. בהקשר זה כותב חיים ברנדוין בשיריו על דמותו של יצחק, אשר הוא מזדהה עם עיוורונו- עיוורון שהוא תוצר הטראומה שחווה כקרבן עקוד על המזבח. "כאבי, כאבי/ הפכתי גבי אל השמש/ ופרשתי לישון/ וקמתי דלוק עיניים ושבור חלומות/ חוזר אל ארץ ערופת אלים" ("בחצות היום", 230). העיוורון קשור בשיר זה בתחושת איבוד הקשר עם הא-ל.


על סף

בשיריו האחרונים של חיים ברנדוין, ניכרת דרישתו הפנימית מעצמו להתמודד עם האמת בלי כחל ושרק, להתעמת עם האני שלו במערומיו, בלי הכחשה וזיוף, התמודדות שהיא תיקון. גם כאן נוכחות מרכזית לעיניים, הפקוחות כלפי פנים: "קום קרע התחבושות/ כל עוד בטרם/ ראה עיניך בעין הראי/ ושאל בקול/ מפני מי כיסית על מי?/ גלה ערוות ערוותך/ והיטהר!" (248) - זהו שיר פקיחה, התעוררות רצונו של הדובר להכיר את עצמו כפי שהוא באמת. גלדים פנימיים מגוננים כתחבושות על העין מלראות באמת. הרי העין איבר כה רגיש, פנימיות הגוף הרירית הרכה חשופה לעולם. אבל הקריאה אל האמת של עצמו חזקה וגוברת על הפחד מן העשוי להתגלות כשיתערטל מן ההגנות. עליו לשאול בקול רם - כדי לשבור את המעגל הפנימי הסגור, המסתיר והסודי. הקול פורץ מן הפנים חוצה ובו בזמן גם מן החוץ פנימה, כמו זר או כמו א-ל מצווה הדוחק בו לענות. מול מצוות לא-תעשה חמורה באשר לגילוי ערוות קרובי-משפחתו של האדם, כאן מצוות-עשה לגלות ערוות עצמו, שהסתיר מפני עצמו זמן כה רב. גילוי העין הוא גילוי הערווה, שכן דרכה נעשית ההתבוננות פנימה, אל הנשמה במערומיה. הכפילות "ערוות ערוותך" (נקיטת זיקה עקיפה ולא ישירה) מחד, מרחיקה ומסתירה; ומאידך יש בכך משום הצבעה על הערווה הכי ערוותית, הכי פנימית-אינטימית, כמו מתוך רצון לחדור את כסות הלשון שהיא גם כסות עיניים, ולהגיע למהות עצמה. האדם יכול להתבונן בעצמו רק דרך עצם מתווך - הראי או עין הזולת. השאלה מפני מי כיסית על מי מעמידה שתי דמויות שהן אחת, המתבונן - ובבואתו. היא חושפת את ההתנכרות העצמית שיצרה חיץ פנימי ופיצלה את האני לשני חלקים נפרדים, וכן את מופרכות החיץ הזה. החיץ מדומה בלבד, שני החלקים אני אחד הם.
בשיר "אשרי שנולדתי" (268) שואל חיים ברנדוין: "אדון, סלח! מדוע ראית על כך/ להביאני לזה העולם וממנו להוציאני/ מבלי להראות לי את עיני פעם אחת/ בעיניים שלי שנתת לי". כאן ניכר רצונו לדעת עצמו ללא כל עצם מתווך, ללא ראי. הוא חש בפרדוכס, שהוא יכול לראות במו-עיניו עולם ומלואו אך לא את עצמו. פרדוכס זה מבטא את הפער או החיץ בין פנים וחוץ, שהינו אימננטי לקיום האנושי. גם בשיר מוקדם בהרבה, "חייך יפה" (102), כתב: "...הן עיניך תראה רק/ באור הראי הנשפך... רק אל תחיץ עצמך/ מתוכך לראות את עיניך". הוא יודע שהמבט מבחוץ יש בו ניכור. העירום במראה חשוף, מוחצן, ולכן אכזרי. ואילו במקומו הטבעי, הפנימי, הוא קורן. מבט האני אל עצמו בתיווך הראי והעין, מול מבטו אל עצמו ישר פנימה בעוד עיניו עצומות - זהו ההבדל בין מבט קר לחם, בין מבט דוחה או דורש למבט מקבל, בין מוות לבין חיות אינסופית. ושוב שיר מאוחר, "כחרס נשבר" (245): "ממול- ראי בעיניים/ רואות עצמן בראי/ אפלולית רוויה/ מתאדה לאיטה"- כאן נפרש האינסוף שבין העיניים המתבוננות במראה לבין המראה המתבוננת בהן; זהו "מבנה בתהום" בו היעלמות אחד מן השניים, הראי או העיניים, תעלים גם את זולתו. בשיר "אמרנו" (284) הוא מבין, כי רק במוות "עינינו אל עצמנו, עינינו עצומות".


תמונות במרתף

ראינו שמתוך עצימת העיניים תתכן ראייה, וזו קשורה בדבקות דתית-רוחנית; בבריחה מהמציאות אל חלום ופנטסיה; בזיכרונות-ילדות; בהתבוננות פנימית. בכל אלו נוגעת יצירתו השירית של חיים ברנדוין, שהיא עצמה בחינת חזיונות פנימיים המתאפשרים לו בעת התכנסות אל תוך עצמו. אם נתבונן בשיריו הארס-פואטיים של חיים ברנדוין ניווכח שאותו מקום של עצימת עיניים אליו שירתו כמהה, הוא המקום ממנו היא נובעת. כך בשיר "והם חזרו ובאו" (122): "צררתי שירי והקול בגבי/ עד תוך-תוך/ כאן אפשר לנשום/ בלי להפריע לאחים היושבים/ אל הלחם ואל הצחוק מלמעלה". ה"תוך-תוך", בדמות בורו של יוסף, הוא מרחב היצירה של האמן. זהו המקום בו מתאפשרים פרטיות וביטוי לקול האישי-ייחודי.
בשיר הארס-פואטי "לרגעים" (224), מקבל המשורר דימוי אחר אך לא רחוק בהשלכותיו: "לרגעים שירי מפליא/ להתקרב למעלות האהבה/ המנחה באפלה/ בקצב הרחשוש-גישוש/ של הסומא אחר מקלו". המשורר כסומא, נסחף אולי אחר כתיבתו מבלי לדעת מה לפניו, לאן מוביל אותו תהליך היצירה. זוהי חוויה מופלאה מבחינתו, ולא מאיימת, חוויה של אהבה, כשם שגם בורו של יוסף אינו סף-שאול מבחינתו אלא מקום פנימי מגונן. השיר משמש כעיניים למשורר, מכתיב לו את הקצב, אם תרצו- את המקצב (וגם את המצלול של "הרחשוש-גישוש"). יש לו, לשיר, חיים משל עצמו.
היצירה היא אולי התחום בו חש חיים ברנדוין קרוב ביותר לדמותו הנערצת של אביו, קרוב לאותה דביקות נכספת אליה חש כי כשל מלהגיע. תיאור השיר כמקל הנחיה של המשורר מזכיר לנו את האופן בו מתאר חיים ברנדוין את אביו בשיר "חיוך אחרון של סומא" (94-95), כעיוור ההולך אחר מקלו: "...כעם הצולע/ אחר מקלו/ כך הלך הסגי-נהור המנוגן/ וחייך פחדיו...". האב הוא "סגי-נהור" כי אורו רב, אור מאיר מבפנים ולא מבחוץ ככל אדם.

סוד הניגון והחלום של אביו, סוד אליו כה השתוקק, נמצא לו בכתיבה- באותן ד' אמות, המרחב הפנימי האינטימי ביותר, החשוך וסמוי מעין כל. "ולעולם מתפעם סוד ניגון בסוד/ דלת אמות/ כי לעולם חסדו" (שם).
לקראת סיום, ברצוני להעמיק דבריי אודות הקשרים שבין הניגון למראה (כשהכוונה היא למראה בעיניים עצומות), ובין שניהם לבין מעשה היצירה.
הן לניגון והן למראה הכוח לקחת את האדם אל עולם ומשמעות שמעל ומעבר. הדבר מתבטא באופן מועצם בתחום הנבואה, שם נודע לשני אלו תפקיד מרכזי; ואסתפק בשתי דוגמאות: בספר מלכים ב פרק ג מבקש הנביא אלישע, על מנת להתנבא - "ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". וא-להים אומר לאהרון ומרים (במדבר יב, ו)- "אם יהיה נביאכם ה', במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו".
אל התנועה אל מעל-ומעבר, מקבילה התנועה פנימה ואל תוככי ד' אמות. נדמה לי כי האב ובנו הלכו שניהם בעקבות ניגון ומראה, בכיוונים לכאורה הפוכים ולמעשה דומים ביותר. האב הגיע לדביקות בעליון הנסתר והבן בכתיבתו נגע בפנימי-נפשי הנסתר.
הכרך ובו אסופת סיפוריו הקצרים של חיים ברנדוין, "בחצרות ירושלים", מסתיים בחמש רשימות קצרות, ששמותיהן מעידים על שני המוטיבים המרכזיים ביצירתו: הניגון והמראה. מול הרשימות "מנגינה" ו"נגינת קבצן", עומד זוג הרשימות "הראי" ו"תמונות במרתף", ובתווך בין אלו לאלו - הרשימה "מלה אחת". הניגון והמראה מתבררים מתוך רשימות אלו כמשלימים זה את זה, שכן לניגון אין עיניים ולמראה אין קול: "מנגינתו יחפש, מנגינתו העיוורת"; "הראי... הוא מראה, הוא מדבר באלם, שפתו קפואה ומאובנת- שפת מראות" (314-5). שניהם מבטאים את הפנימי-האישי שמעבר לעטיפות-הסרק. והדרך של חיים ברנדוין - שלא דבק בניגון או מראה- להביע זאת, היא באמצעות המילה הכתובה.


בסוד ד' אמות- דברי סיכום

ניתן לומר שבמרכז יצירתו של חיים ברנדוין סיפור אחד: סיפורו של בן שרחק מאביו והריהו מבקש לשוב ולהתקרב. הוא מספר זאת בפרוזה, בשירה, ברשימות-מסע... כאילו חיפש אחר הדרך המדויקת, הנכונה ביותר לספר זאת, לבטא את תחושותיו, להתבונן בעיני-עצמו במו-עיניו, בלי עיני זולת מתווכות ולא מבעד לראי אכזר אלא דרך גלריית התמונות שבמרתף הנפש, דרך החלונות המוארים שלנשמה, באמצעות הניגון והמראה שבמילה.
אם אנסה לסכם, הראייה בכלל, ובייחוד זו הכרוכה בעצימת העיניים, חוזרת שוב ושוב בשירתו של חיים ברנדוין. לעצימת העיניים בשירתו שני כיוונים. האחד, עצימת עיניים שהיא בעצם הראייה הגבוהה יותר, ובכיוון השני עצימת עיניים המובילה לחשכה מוחלטת. שתי עצימות העיניים עומדות במוקד הקשר שבין הבן לאביו. אצל האב עצימת העיניים הראשונה, זו של אברהם. ואצל הבן, מצד אחד חשכה בעטיו של האב העוקד ומצד שני כמיהה גדולה אל הראייה עצומת העיניים לה זכה האב, כמיהה המוצאת את ביטויה בכתיבה ובה עצמה אף מתממשת ונענית.

הערות:



1. ח' חיים ברנדוין, בסוד ניגון. ירושלים תשס"ב.
2.
בראשית לז
3.
שם כח, יא-יב
4.
כך גם בשירו "כתר ודמי (נוסח א')": "אשרי כעץ השדה/ קשוב ממעמקים יחריש/ מתוכו אל עולם/ ...רדוף ברק אל עצמו ישח/ יאור וירעד.../ יעצום עיניו ויראה:/ הריו הכבויים- לוהטים/ מנגד גאיות הוצפו חלום/ קרעי עננים לכתר מתלכדים/ ודמי".
5.
בראשית טו, יב-יז.
6.
בר"ר (וילנא) פרשה סה ד"ה י ותכהין עיניו.
7.
בראשית כז, א
8.
זוהר ח"ב כג ע"א-ע"ב (מתוך: משנת הזוהר א', י' תשבי, ירושלים 1996. עמ' קעד-ה)
9.
ע' שטיינזלץ, ששה מסיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב, עמ' 172-4.
10.
שם, עמ' 173.
11.
ח"נ חיים ברנדוין, בחצרות ירושלים, כרך א' של כתביו. "פנקסו של אבא", עמ' 91.
12.
שם, "העלייה למירון", עמ' 66.
13.
שם, עמ' 69.