שליחותו של הפניקס
שליחות של זיכרון ושלום

דורית שריר

מתוך מבוע מ', תשס"ד


מייד לאחר שניצל מאושוויץ והגיע לבית-החולים בטרוויזיו, איטליה, כתב משורר אלמוני שיר שנקרא "סלמנדרה", בו הוא מעביר לקורא את עדותו על השמדת כל משפחתו, עדתו, וכל יהדות אירופה. בשיר זה נמצא את הגרעין לכל יצירותיו ופעילותו בשנים הבאות, ואת עיקר המסר שלו - תודעת השואה והשלום.

"איך וועל אויסשפרייטן מיינע פליגלען אובער דיין קאפ ווי א קללה
ביז א טויב אויף מיין פענצטער וועט דעם מבול פון דיים פייער פארלעשן"


"אני אפרוש את כנפי מעל ראשך כקללה
עד יונה בחלוני תכבה את מבול-השרפה".
ק.צטניק 1946 נמסר לאליהו גולדנברג

כשנישאל המשורר מי חיבר את השיר, ענה: קצטניק "המיליונים שניספו בשואה הם שחיברו את השיר". הוא שמר כל חייו על אנונימיות, אך בשנות חייו האחרונות "הוציא ממגרתו" דפים על ילדותו ונעוריו, וכן כתב בעצמו בשביל המורים והתלמידים "קוריקולום ויטה" - תמצית קורות חייו מיום עזיבתו את אושוויץ ועד לתיאור עלייתו לארץ-ישראל, הקמת המשפחה החדשה, ופעילותו למען זכר השואה והשלום.

תהליך חשיפתו האישית הציבורית החל למעשה במשפט אייכמן ב-1961 ובראיון מקדים לעיתון "במחנה" בו חשף את זהותו כמחבר הכרוניקה הספרותית-היסטורית "סלמנדרה" הידוע בשם "ק.צטניק" שהוא יחיאל דינור, סופר ישראלי.


בין השמשות

מתוך המעט שפורסם ידוע כי נולד בסוסנוביץ, למשפחת פיינר (פיינער/ וויינר ביידיש) ב-1911, ראשית המאה העשרים. בטרם היותו בר-מיצווה נסע ללמוד בוורשה, ואחר-כך למד בלובלין. בתקופה זאת פגש אותו יוסף קלארמן, לימים עוזרו של ז'בוטינסקי.
שירו הראשון שנושאו מות אם, פורסם בשנת 1928, חשון, תרפ"ט, בבנדין, בעיתון "דאס יודישע וואכענבלאט" שם המשורר יחיאל פיינער, סאסנאביץ.
בשנת 1931 פורסם ספר שיריו (הכולל גם שני מאמרים) "עשרים ושניים" ( "צוויאונצוונציג") בוורשה, כששם המחבר הוא CHILL FAJNER , חיל הוא קיצור של יחיאל, יתכן שזהו קיצור של חיים. כתובת מחבר השירים הרשומה על הספר היא : חיל ווין, רחוב צגניה 49 לודג'.
בלודג' לימד בביה"ס "בית יעקב" ובביה"ס "חבצלת", ואחר-כך לימד גם בביה"ס שייסד המשורר יצחק כצנלסון. בלודז' גם הכיר את ארוסתו.
מלודז' נסע בחזרה לוורשה, שם הוא למד באקדמיה למוסיקה כדי להלחין את שיריו, והתחבר לאמנים, שחקנים, זמרים וסופרים. הוא התחבר גם לצעירים העוסקים בפעולות מחתרתיות. כמו-כן למד רפואה, כנראה ב"ביה"ס הגבוה לרפואה"- אוניברסיטה ליהודים בוורשה.
מוורשה הוא חזר לסוסנוביץ, שם גר עם אחותו מלכ'לה ומישפחתה.
כשפרצה המלחמה היה פעיל במחתרת נגד משה מרין, ראש היודנראט, עבר לזמן מה לקיבוץ הכשרה לעלייה לארץ-ישראל, משם גם ברח לזמן מה למיזרח, ואחר-כך כששמע על המצב הנורא של משפחתו, חזר לסוסנוביץ, ברח שוב מפני משה מרין, והגיע לקטוביץ. שם הוא השיג ניירות מזוייפים לנסיעה להונדורוס, אמריקה המרכזית, שם הוא פוגש את אייכמן שקורע את ניירותיו ושולח אותו לאושוויץ. אולם, הוא נמצא שם זמן קצר, וארוסתו מצילה אותו בתושייה רבה.
אחר-כך עבר ככל יהודי סוסנוביץ לגטו שרדולה, בצפון-מיזרח העיר. באוגוסט 1943 30.000 יהודי סוסנוביץ מובלים להשמדה לאושוויץ, הוא מצליח להיסתתר, אך ב 1944 מגיע הסוף לכל נסיונות הבריחה, להסתתרות בבונקר, ביער, בבור צואה ומקומות מחבוא, והוא נשלח למחנות העבודה ולאושוויץ. במוזיאון אושוויץ נמצאת תעודה בה נירשם מיספרו 135633 שהיה חקוק על זרועו, כעובד אצל הקאפו אירווין בלייק בבניין, בבירקנאו, ביחד עם חברו צבי דנציגר, כיום תושב תל-אביב.



מבול-האש

השיר "סלמנדרה" מתאר את השמדת משפחתו, וכל עדתו - כל יהדות שלזיה עילית מזרחית, ויהדות אירופה בכלל, וכן את הייסורים של מחבר השיר בגטו ובמחנה אושוויץ
השיר מתחיל במוטו הלקוח ממדרש עתיק ובו מוצגת הסלמנדרה לקורא, כ-"ברייה" שנולדה מן האש. המקור הוא עיבוד של מדרש רבה, בראשית י"ט ה': עוף אחד ושמו חול/אלף שנה הוא חי/ובסוף אלף שנה/אש יוצאת מקנו ושורפתו/ומשתייר בו כביצה/וחוזר ומגדל איברים וחי.
ובתרגום לאנגלית:
A bird called the phenix/one thousand years it lives/and at the end of those thousands years/it's nest is engulfed in flames/and consumes it./
but the germs of it's essence survives/and renews itself and lives.

כשציטט ק.צטניק את המוטו הוא השמיט בכוונה את השורה "משתייר בו כביצה" או "גרעין-תמציתו", כאמור בתרגום אחר, וגם לא התייחס לגידול האיברים. אצלו הסלמנדרה מתחילה הכל מחדש. הסיבה כנראה היא רצונו של המשורר שלא ישאר אפילו גרעין של הרשע בעולם.
בכל התרגומים למדרש רבה מדובר באלף שנה. ק.צטניק בחר במיספר שבע בשל מיספר שנות המילחמה, בשל היות המספר שבע מספר נוסחאי בסיפורים ובשירי-עם, ובשל מספר ההיכלות הקדושים, בסיפור מעשה המרכבה המובילה אליהם, הנרמז בשיר, ובו מתוארות חיות בוערות כגחלי-אש, מהן יוצאת אש וחיה הרובצת על ארבעה אופנים. המספר שבע הוא גם מספר שבעת מדורי הגיהינום מחד, ומספר של מזל ביהדות מאידך, וכן מציין הפיזיקאי, פרופ' נתן אביעזר מאוניברסיטת בר-אילן, כי שבע פעמים פקדה את כדור הארץ הכחדה המונית של רוב בעלי-החיים. בשבעה מדורות של אש נדונו אומות העולם, שעל-פי האגדה נהר האש, נהר דינור, יורד עליהם והולך מסוף העולם ועד סופו. דינור הוא השם שבחר לו המחבר כשעלה לישראל.
שיר זה נכתב כצוואה של המשורר "כשיצאתי מאושוויץ, לא האמנתי שיכול אי מי לעבור את מבול האש הזה ולהישאר בחיים" (במחנה 1961) הביטוי מבול-האש מבטא את שני המוטיבים המרכזיים בשיר - המים והאש, שניהם מרוכזים בדמעה הרותחת. העברת התיאור בשיר מן האש למים היא אמצעי של איפוק. מבול המים הבראשיתי הוא הארמז המרכזי בשיר. סיפור הצלתו של נוח קשור בתפישה הדתית על החטא ועונשו, על חטא והיזקקות בייסורים, וכן נרמז איוב שנאמר עליו "עם קני אגוע וכחול ארבה ימים" (איוב כט' י') ורש"י מפרש: עוף ושמו חול, ולא נקנסה עליו מיתה, שלא טעם מעץ הדעת, ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו". מבחינה זאת נמצא בשיר יסודות של וידוי ושל חקר לקחי השואה.

השיר נכתב בהשראת ציורו של רמברנדט "תקומה" resurrection" " בו נראה הפניכס, עוף החול האגדי, שהיהודים הפורטוגזים באמסטרדם, שעלו כאודים עשנים מגירוש ספרד, שמו להם כסמל על חזית בית-הכנסת שלהם "נוה שלום", כדי לתאר את תקומתם ורצונם בשלום ובהתחדשות, ובהשראתו צייר רמברנדט את ציורו המפורסם.
השיר גם נכתב בהשראת ציורי מבול עתיקים שהכיר. קירבתו לציור ניכרת בדמות פארבר הצייר, בן דמותו, המופיע בספרי הכרוניקה ההיסטורית-ספרותית "סלמנדרה". בציורי המבול העתיקים נראה נוח אוחז בידו האחת את הנשר ובשנייה את היונה ובידה עלה של זית, של שלום, והתחלה חדשה לאנושות.

אין ספק, כי בשיר נמצא גם עקבות של הסלמנדרה כיצור דו-חי, יצור החי בטבע בים וביבשה, ולעיתים בבורות ומקומות לחים, דמו קר כדם צפרדע, ולכן ישנה אמונה כי אש אינה פוגעת בו.
הפיצול של חיי הסלמנדרה, יאפיין את המשורר כל חייו.


המשפחה היהודית בשואה

בנוסח העברי (הסופי) של השיר, שני הבתים הראשונים מתארים את ההשמדה, את רצח העם היהודי, ואילו ביידיש חמישה בתים מתארים את ההשמדה. הדיון בפרק זה יעשה על-פי המקור ביידיש.

המשורר מתחיל בתיאור השריפה, בקרימטוריום, במשך שבע שנים, כשהדובר הוא הסלמנדרה, יצור האש. בבית הכנסת "נוה שלום" באמשטרדם הפכו היהודים את עוף החול לפליקן, תרנגולת, היושבת על אפרוחיה ומשקה אותם בדמה. אצל ק.צטניק הסלמנדרה היא לא עוף ולא תרנגולת, אלא בריה שאינה עפה אלא זוחלת, "קריכט" ביידיש. היא יותר דומה לדינוזאואר או לויתן קדום, כמו באגדות בבל ואשור הקדומים, יותר קרובה לסלמנדרה המצויה בטבע.

הסלמנדרה, דוברת בשיר רק בשורה הראשונה, כבר בשורה השנייה מתברר לקורא כי בני אדם הועלו באש, משפחה אנושית שלמה, עדה נשרפה, והדובר הוא אדם שכמו, חיה או חפץ השליכו לאש. ובהמשך מתוארת המשפחה והעדה, אחים, אחיות, אבות ואימהות, כולם נרצחו.

הבית השני, מתרכז כולו באח ובאחות שנשרפו באש, ומסתיים בזעקה:
"אחי הקטן נשרף, אחותי היקרה בוערת (מיין קליין ברודערל ברענט, מיין טייערינקע שוועסטער ברענט"). והצעקה בולטת יותר ביידיש: "פייער ברען! פייער שענד, פייער, פארלענד" כל הבתים הראשונים ביידיש מסתיימים במילים המתארות שריפה: פארלענד, ברענט, געברענט, עקידה. האש מחללת כבוד, מכלה. האש זוללת ומודגש הביזוי של הקורבנות שהובלו ערומים להשמדה.

בבית השלישי המחבר מתרכז באם. אין זה שיר המתאר את אמו, אלא את האם היהודייה, האם שמחשבותיה האחרונות הן על ילדיה. לאם הקדיש את הספר "סלמנדרה" שבו נירשם במוטו: "קודש לאימא". "מא, אני רוצה לחיות" אומר מוני גיבור הספר "פיפל" מאת ק.צטניק המתאר את המציאות של "הפלנטה האחרת" מזוית ראייה של ילד.
הבית הרביעי מוקדש לאב, שהובילוהו להשמדה כמו אדם חסר-דיעה.
"ווי א חסר-דיעה האט טאטא געקמפט מיט פייער-צונגען
געדראפעט זיך נאפטגרוב ווי אויף פייערווענט -
ביז פלאמן האבן לעצטן בלוטטראפ איינגעשלונגען
האט מיין טאטא ווי א שפריצנדיקע הבדלה געפלקארט, געברענט"

האב מדומה לנר הבדלה קדוש, לקורבן. על האב סיפר ק.צטניק בספר "קדיש" בהוצאת אלגעמיינער ניו-יורק, בסיפור "אב ובן" האב מלמד את ילדו לעזור לעניים, בסתר, מבלי שידעו, והוא מחפש אותו באושוויץ, ומקריב את פת לחמו האחרונה כדי לברר אם הוא חי.
בתאור האב מעמיד ק.צטניק זה מול זה את תורת כל-ד'אלים-גבר של הנאצים מול המוסר היהודי, ומבטא את ניצחון הרוח על הכח.
הבית החמישי חוזר לתאור ההשמדה של כל העדה. אין ספק שק.צטניק מתאר כאן את הנורא מכל, את ריכוז היהודים והבאתם בכוח מכל הפינות והמיסתורים, "פון אלע עקן אויף קופע צזאמנגעטריבן" וכן מתאר את ההשמדה בכבשנים, והוא חוזר על הביטויים חילול כבוד וביזוי. האירוניה שלו בולטת במילים "נשרפו, שוברו, בכל מיני עקידות מודרניות" העקידה מזכירה את עקידתו של יצחק, אך גם את העקידה של יהודי בבל, רומי, יוון, ספרד, וכל צוררי היהודים. הוא לא רק צועק את עדותו, הוא בוכה. הוא עד ראייה לחוויות בלתי אנושיות. כפי שאלי ויזל כתב: "ק.צטניק כותב על חורבן יחיד במינו. לא הכל בכתיבתו גלוי, כי הוא כותב על הנסתר. בכתיבתו על האויב של הדור שלנו, קורה לפעמים שצריכים להעצר בזמן הקריאה לרגע, כי הדברים טעונים כל-כך הרבה צער, שבא לך לבכות בכי גדול לכל הדורות".


נקם

בהמשך, המוטיב המרכזי הוא הנקם. המשורר קורא לעולם : "אני כאן עולם, בשבילך עליתי מן האש, אני חית-האש (בראנד-באשעפעניש) עם שבעת-הראשים, עם מיליון העיניים, עם קריאת ההידד!" קריאת ההידד היא קריאת הניצחון של הסלמנדרה שחשה שימחה שהיא יכולה לנקום, וביידיש המשורר מפרט: "אני כאן בשביל לראות את כל היקרים שלכם נשרפים". המשורר עצמו מעיד שהוא לא איש נקם, וכך הוא גם כתב בספר "העימות": הוא לא חש כל טעם בניצחון, כשם שלא חש כל טעם בנקמה." אך הסלמנדרה חפצה בנקם.

הסלמנדרה עוברת שינוי והופכת לנשר. אף כי לא נאמר במפורש שזהו נשר, הארמז המקראי המרכזי בשיר, סיפור המבול, מוביל לדמות הנשר. לפי הסיפור נוח שלח שני עופות לראות אם קלו המים, את העורב והיונה. העורב מתואר כעוף שאינו עף אלא מרחף, וכך גם כותב ק.צטניק "מרחף אני בנקם". הפרשן ספורנו מציין שהעורב אין בו פחד, לכן הוא מרחף על כל הגבולות, הולך בדרך שלא עבר בה איש, ברום האוויר. "מרחף אני בנקם ושילם מעל לכל גבולותייך" אומר העורב בשירו של ק.צטניק, וביידיש "מעל לכל הקנטונים של העולם". הנקם הוא הגשם הרדיואקטיבי, גשם-אש צירוף שיופיע גם ביצירות מאוחרות של ק.צטניק. הסלמנדרה או העורב בגלגולה המאוחר היא ילד-אש, לכן היא מסוגלת לנקום והיא קוראת "אני כאן!" הנקם יערער את חיי הנאשמים ברצח, אם בפועל ואם בחוסר מעש ורשלנות פושעת. וכך מתאר המשורר את הנקם: "ואפרוש כנפי מעל ראשך כמארה וקללה/ בביתך - משחית, ברחובותיך בהלה/ לא תנוח, לא תקנה, לא תזרע, לא תקצור".

העורב השחור הוא גלגול של העכביש השחור שיתאר המחבר אחר-כך ברומן "סלמנדרה". כשעבד הארי פרלשניק, גיבור הרומן, בן דמותו של המחבר, ב"מחפורת פאלאס" הלא הוא מחנה גינטרגרובע, הוא מתואר כמי שעכביש שחור מוצץ את דמו, וכמי שנמצא ב"מלכודת-עכביש שחורה", ו"רוחו כגופו - שחור". ("סלמנדרה" הוצ' הקיבוץ המאוחד, עמ' 181). העורב השחור בא לנקום את סבלו של מי שנכפה עליו לחצוב פחם שחור במעמקי האדמה, ואת מותם של אלו שלא זכו לראות אור יום. "בהכריז הצפירה על תום המשמרת, שולים את פגרי הכושלים מתוך המים, ועל כתף נושאים אותם חזרה אל המחנה" (שם).
הגרמנים לא מוזכרים בכל השיר אלא "העולם" "אני כאן עולם!" "איצט בין איך וועלט". הסיבה היא שק.צטניק שראה באושוויץ את המשלוחים מכל אירופה (שתאר בעיקר בספר "פיפל") ונוכח בשתיקת כל העולם, רואה הוא את כל עמי העולם אשמים מצד אחד, ואחראים לשלומו ורווחתו של העם היהודי מאידך.

מול הנשר/ העכביש השחור עומדת בספר "סלמנדרה" דמותה של האהובה סאניה והיא מובילה את הגיבור שנמצא על סף המוות והייאוש, לחיים. הדמות חוצצת על-פני שחור-הראי בינו לבין האבדן, ומעודדת אותו להמשיך בעבודה, לשרוד. "שתי עיניים נפקחות מולו, עיני סאניה, המתחננות וחוננות, משלחות אליו זרמים פלאיים מעולם שלא-מכאן, ומכניעים את רצונו לשקוע". (סלמנדרה עמ' 181). מוטיב זה של אהבה פלאית המצילה מן השחור נמצא גם בשיר מתוך הקובץ "עשרים ושניים", שנכתב עוד בטרם שואה. האהבה היא גם שמצילה את הדובר מתחושות הנקם והזעם.


שליחות של שלום

המשורר סיים את שירו במסר שלו לעתיד - השלום. והוא מסביר: הנקם והשילם הם עד בוא השלום "עד יונה לבנה על חלוני את מבול אשך תכבה".
"ביז א טויב מיין פענצטער ועט מבול פון דיין פייער פארלעשן". בקריאה חוזרת, המילים "עכשיו בן אדם עליתי אני מתוך הלהבות" מובנות אחרת - אני שכל מישפחתי ועדתי נשרפו באש, לי יש את הזכות לדרוש ממך בן האדם שתאבק למען השלום. והביטוי "פייערקינד" - יצור האש - גם הוא מובן אחרת, כמו שיהודי אמשטרדם ביטאו זאת: מתוך האש תעלה יונה של שלום.

הסלמנדרה שהייתה יצור מפלצתי זולל ורעב כל העת, הופכת ליצור רוחני, ליונה, וההידד הוא ניצחון השלום, האור הטוב והקדוש. במלחמת האור והחושך, תנצח הסלמנדרה, אך בידיה לפיד האש של השלום. כמו בטרגדיה יוונית, השיר מסתיים באישור מחודש של ערך חיי האדם, רוח האדם, וכדאיות חיי האדם, והסדר העולמי ישוב על כנו.

הסלמנדרה, גלגולו של עוף החול והלויתן הקדום, העליונים והתחתונים, תפקידה לספר מה שהיה, להזכיר ולהזהיר, ולהביא את בשורת ההתחדשות והשלום לעולם, והיא עושה זאת בכוח האהבה, כפי שכתב ק.צטניק בסיום השיר, ובסיום הרומן "סלמנדרה" במילים האחרונות שאומרת הגיבורה סאניה שמידט, שורות שהושמטו משום מה בתרגום לעברית:
"און ער האט עס קלארגעהרערט: קריך ארויס פון פייער ... יעצט ווארסטו געבוירן ..
עפן די אויגן און דערקען דיין שליחות .. דערצו ביסטו יעצט באשאפן געווארן .. ווען דו וועסט מיך רופן, וועל איך צו דיר קומען אין דיין סכנה.. ווען דיין האנטוועט ציטערן וועל איך מיך אנטפלען צו דיר .. און אויב צו וועסט מיך פארגעסן, וועל איך קומען צו דיר און דיך דערמאנען"

"והוא שמע זאת היטב: זחל החוצה מן האש!..כעת אתה נולדת, פתח את עיניך, והיה מודע לשליחותך.. לזה אתה נוצרת.. כשתקרא לי, בשעת סכנה, אבוא אליך, כשידיך ירעדו אצלול למענך .. אם אויב ישכיח אותי ממך, אבוא להזכירך".

"החיים האחרים של סאניה שמידט"
קטע שטרם פורסם
ק. צטניק 1946

מתוך השיר עולים דבריו של ק.צטניק לאחר השואה: האדם חייב לבחור, ברכה או קללה, פניצילין או פצצת אטום. "ובחרת בברכה".