קול מבית וקול מחוץ

הרב גרשון קיציס

מבוע י"ח תשמ"ג-מ"ד


מעין כלל הוא זה: כל סיפור וסיפור הרווח בקרב העם על גדול מגדולי ישראל, צדיק מצדיקי הדורות, לכשנפשפש ונמשמש בו נמצא דוגמתו ודוגמת-דוגמתו, ופעמים אף כדמותו ובצלמו ממש, מסופר על גדול וצדיק אחר. פעמים בן דורו ופעמים בן דור אחר, פעמים בן-בית גידולו ופעמים בן מקום אחר. יש ואדם תוהה: מקצה לקצה משיקות היריעות, אותו הסיפור יסופר בקרב חסידים אודות מי מגדולי החסידות ובקרב אנשי תנועת המוסר אודות מי מרבי המוסר ובקרב בני עדות המזרח אודות חכם מחכמיהם. כלום מעשה שאילה יש כאן, כלום אלו ואלו דבר מעשה קיימים ונאמנים ולא ידע זה ממעשהו של זה ונתכוונו שניהם לדבר אחד, בחינת בר מזלו הוא? - לעתים רחוקות בלבד יכולים כלים שבידינו להכריע כף מאזניים לעברה של גירסא אחת, לאששה לאשרה ולאמתה בלעדית. על כן ישארו הדברים נסמכים על שמותיהם של כמה אישים, ודבי בית מדרש זה יקראום על שם רבם ודבי בית מדרש אחר יקראום על שם רבם, איכא דמתני לה הכי ואיכא דמתני לה הכי.

מן הנודעים בסיפורי המופת, רבי הלקח המוסרי, המבטאים אנושיות יהודית עליונה, הריהו הסיפור שענינו הרב המתמהמה לבוא לבית הכנסת לתפלת "כל נדרי" בשל בכיו של ילד קטן שנעזב בביתו על ידי אמו אשר הלכה לבית הכנסת. סיפור זה זכה לתיאורים רבים בספרות העברית (ובעיקר בספרות הילדים). אנו ננסה במאמר שלפנינו לתהות על מקורותיו הראשונים, להציג את הנוסחאות השונות, לעמוד על ההבדלים שבין התיאורים השונים ולבחון מוטיבי-יסוד שבסיפור.


רבי ישראל סלנטר
מירב הנוסחאות מיחסות את הסיפור לרבי ישראל ליפקין, הוא ר' ישראל סלנטר אבי תנועת המוסר. סופר שאל מאת סופר והעתיק נוסחת קודמו אשר על כן אנו נפנה אל מקורות ראשונים אלה אשר משקל עדות להם. ושתיים הן: הראשונה, משל נינו של ר' ישראל כפי ששמעה מפי סבו, בנו של ר' ישראל, והשניה, אף לה משקל עדות שכן מספרה שמעה מפי אמו שהיתה חברתם של ילדי ר' ישראל. נוסחה ראשונה מסופרת על ידי י' קרניאלי:
"עובדה המעידה על לבו הרחמני ועל אומץ רוחו, סיפר לי הסבא שלי, אבי אמי, ר' אריה ליב הורביץ, הרב בברזין, שהתחנכתי אצלו - על אביו. בלכתו פעם בערב יום הכיפורים לבית הכנסת הגדול בוילנה, שמע בכי ילד, שאמו הלכה להתפלל ועזבתו לשמירת אחותו הקטנה, שנרדמה על יד עריסתו. נכנס רבי ישראל לתוך הבית, הרגיע את הילד הבוכה, אבל לא להרבה זמן הצליח בכך, הילד התחיל שוב לבכות, ולא ידע רבי ישראל כיצד להשפיע על הילד. לקח אותו על זרועותיו והביאו לבית התפילה. בינתיים מחכים לרב ישראל שאיחר לבוא, ואינם מתפללים תפילת "כל נדרי" עד שיבוא הרב. והנה פתאום הופיע רבי ישראל בבית התפילה, כולו מכוסה נוצות וילד קטן בוכה בזרועותיו. האם של הילד, שישבה ב"עזרת נשים" מלמעלה, ראתה את רבי ישראל ואת ילדה, ירדה מיד מן "העזרה" ולקחה את תינוקה מיד רבי ישראל". (סיני, נ"א עמ' קמ"ד).
לעומתה נציג נוסחה שניה והיא מסופרת על ידי י' מרק:
"...כנגד זה - המעשה המפורסם של התינוק שמצא בשעת "כל נדרי" הוא מעשה אמיתי ולא אגדה. בעודי ילד קטן שמעתי הדבר הזה מפי אמי ע"ה שהיתה ילידת סלנט וגדלה יחד עם ילדיו של ר' ישראל; ואותו מעשה אירע כשהיה ר' ישראל בסלנט. הקהל התכנס לבית הכנסת לתפלת "כל נדרי", מחכים לר' ישראל והוא אינו מופיע, השעה מתאחרת - והקהל נאלץ היה לאמר כל נדרי בלא הוא. שלחו שליחים לחפשו, ולא יכלו למצאו. הקהל נבהל מאוד; עוד מעט ויסיימו את כל התפלה - ור' ישראל איננו. לפתע הופיע בבית הכנסת, ועלה והתיישב במקומו, התעטף בטליתו ועמד בתפלה. פחד תקף את הציבור כשראה את מראהו של ר' ישראל: מעילו מקומט מאד, ושער ראשו וזקנו מלאים נוצות ופלומה ("פוך"). מקורביו נשארו בביהכ"נ והמתינו עד שסיים את תפלתו, בדי לדעת מה אירע לו.

בתמימות טבעית סיפר להם ר"י שבשעה שהלך לבית הכנסת ל"כל נדרי" שמע בכי תינוק בוקע מתוך הבית וכשנכנס לבית ראה תינוק בן כמה חודשים שוכב בעריסה ועל ידו מונח בקבוק חלב. ניכר היה שאם התינוק הלכה לבית הכנסת, הכינה את הבקבוק בשביל התינוק, והשאירה את אחותו הבכירה - ילדה בת שש - שתושיט את הבקבוק לפיו. אבל התינוקת נרדמה ולא שמעה את בכי התינוק. רבי ישראל האכיל את התינוק והרדימו, אחר כך העיר את הילדה משנתה וביקש ללכת, התחילה הילדה להתחנן לפניו שלא ילך, שכן היא לבדה יראה להשאר בבית. אגב: הנרות הדולקים התלכדו ורבי ישראל היה חושש להשאיר את התינוקת עם נרות דולקים. לפיכך נשאר בבית עד שאם התינוק חזרה מבית הכנסת. רבי ישראל היה מלא שמחה על שנזדמנה לידו מצוה גדולה כזו, בליל יום הכיפורים הקדוש. וכשהשומעים הביעו את תמיהתם ושאלו כיצד אפשר לא ללכת לבית הכנסת בליל "כל נדרי" בשביל תינוק, ענה רבי ישראל ואמר: כלום אי אתם יודעים שאפילו על ספק ספיקא של פיקוח נפש מצווים כל ישראל לא רק לבטל תפלה אלא אף לחלל את השבת? ספור קטן זה יש בו כדי להאיר את דמות דיוקנו הרוחנית של רבי ישראל יותר משיכולים לעשות כמה וכמה ספורים. בולטת כאן מדת אהבת הבריות שלו המזהירה בכל זיוה". (במחיצתם של גדולי הדור, עמ' 69)
כאשר משוים שתי נוסחאות אלה, זו מול זו, מבחינים בהבדלים רבים, מהם דקים וטפלי-משמעות, ומהם עקרוניים וחשובים יותר: ראש וראשית, לב הסיפור, הוא המבנה העלילתי, מוצג בשני הסיפורים בצורה שונה לחלוטין. בעוד במקור הראשון ר' ישראל הצליח להרדים את הילד ואשר לכן איחר לאמירת "כל נדרי" ואף לתפילת ערבית הגיע לקראת גמרה, הרי שבמקור השני אין ר' ישראל מצליח להרדים את הילד ונושאו על זרועותיו אל בית הכנסת. בעוד במקור הראשון האם שבה מבית הכנסת ומקבלת מידי ר' ישראל את השמירה על ילדה הישן, הרי שבמקור השני מקבלת האם בבית הכנסת את ילדה הער מידי ר' ישראל. וכך בדבר הנקודה אם אמנם התפלל הציבור "כל נדרי" בלעדי ר' ישראל, שנוי הדבר בהבדל בין אלה שני המקורות. כמו כן שאלת המקום בו התרחש הסיפור שנוי במחלוקת בין אלה המקורות. הראשון טוען - בית הכנסת הגדול בוילנה. השני גורס - בסלנט. בין שתי נוסחאות אלה בחר הרב דב כץ, מי עשה אזניים לתנועת המוסר בסדרת ספריו "תנועת המוסר", בנוסחתו של י' מרק, ומביאה כמעט מילולית עם שהוא מעיר בהערת אגב בשולי הסיפור כי "הכל מיחסים את המעשה הזה לעיר וילנא אבל ר' יעקב מרק מעיד נאמנה שזה קרה בעיירתו סלנט" (תנועת המוסר, חלק א' עמ' 373).

אף הלקח העולה מן הסיפורים שונה, בעוד י' מרק רואה בסיפור את "מידת אהבת הבריות שלו" הרי שי' קרניאלי מרחיב מבטו-מסקנתו ורואה בסיפור עדות "ללבו הרחמני ואומץ רוחו", לאמר מידת הרחמים ניתנת בצד תכונה אחרת - עוז רוח. ר' ישראל שוקל מידת רחמיו ואינו שת לב לחשש "מה יאמרו הבריות", אינו נכנע לתחושה הלא נוחה הכרוכה בידיעה כי ציבור גדול עומד וממתין לו או דואג וחרד באשר לו. מוסיף על אלה המסקנות הרב ד' כץ המציג את הלקח העולה מן הסיפור כחלק מתפיסתו החינוכית-השקפתית של ר' ישראל:
"ומענין שגם כאן, במעשי ההטבה עם הזולת, היה מחשב חשבונות גדולים, שכר מצוה אחת כנגד השניה, שכר מצוות שבין אדם למקום כנגד מצוות שבין אדם לאדם וכדו'. הרבה פעמים וויתר על הידורים ומנהגים שונים, אם היה בזה כדי להיטיב עם איזו בריה מן הבריות. ויש אשר הקל לעצמו בסייגים שונים שהיה גדור בהם, אם היה נוגע הדבר בהנאה לזולת. הוא העדיף הנאת חבירו על חסידות עצמו, או יותר נכון, הוא ראה יותר חסידות - במעשה הנאה לחבירו, מבמנהגי מצוה עם עצמו. ולפעמים נראו הדברים מתמיהים ומופלאים... ר' ישראל ראה לנכון לוותר באותו ערב נורא על תפילת "כל נדרי", על תפילה בציבור ועל הוידויים עם הקהל, ובלבד להיטיב עם אותם התינוקות".
הרב י"ל מימון המתאר אף הוא את המעשה מציג סיפור שונה במקצת, הרי הוא בלשונו:
"פעם אחת בליל יום הכיפורים ראו יהודי וילנה את מדת הרחמים של רבי ישראל סלנטר. הקהל מתאסף כולו לבית הכנסת והתחיל להתכונן לאמירת "כל נדרי" - ורבי ישראל עדיין לא בא. עוד מעט ותשקע החמה. זמן אמירת "כל נדרי" כבר הגיע ורבי ישראל איננו. שלחו את השמש לביתו של רבי ישראל - ולא מצאוהו, התחילו לסובב בשוקים וברחובות לבקש ולחפש אחריו. והנה עבר אחד מן המחפשים על יד בית אחד, הציץ בחלון, וראה את רבי ישראל יושב ומניע תינוק בעריסתו, נדחף האיש לתוך הבית כשהוא נבהל ונפחד ואמר לו:
- רבנו, כל הקהל דואג לו, הרי כבר הגיע זמן אמירת "כל נדרי", כל הציבור מחכה לו.
- הס! - מרמז לו רבי ישראל - אל תעיר את התינוק אשר זה עכשיו חטפתו שינה...
- אבל מה לרבנו כאן? - שאל האיש מתוך תמיהה.
- כשהלכתי לבית הכנסת - ענה רבי ישראל בתמימות - עברתי על יד הבית הזה ושמעתי קול תינוק בוכה. נכנסתי לבית ולא מצאתי איש, כולם הלכו לבית הכנסת ל"כל נדרי" והתינוק מוסיף לבכות, התחלתי להשתעשע אתו ולנענע אותו בעריסתו, עד שפסק מלבכות ונרדם..." (שרי המאה, ב', עמ' 267-268).
לאמר, לא ר' ישראל עצמו הוא השב עם הילד בזרועותיו אל בית הכנסת, אף לא האם היא השבה מבית הכנסת אל ביתה ופוגשת את ר' ישראל שם, כי אם ציבור המתפללים היוצא לחפש אחר ר' ישראל מוצאו בבית של התינוק. בשולי נוסחתו מביא הרב מימון אנקדוטה קצרה והיא כעין השלמה לסיפור:
ומספרים, כי אחרי כן כשישב בעיר ממל, והוא אז כבן חמשים שנה, נבנה שם בית כנסת חדש, נשארו הרבה לבנים שהכינו אותן בשביל הבנין ובאו ושאלו לרבי ישראל: מה לעשות עם הלבנים הללו שמתחלתן הוזמנו בשביל בנין בית הכנסת?
"- לו שמעתם לקולי" - החזיר להם רבי ישראל - "כי אז הייתי מייעץ לכם לסתום בלבנים הללו שנשתיירו את הדלת של עזרת נשים, מוטב להן, לנשים, לשבת בבית ולהשגיח על ילדיהן..."
נוסחה זו של הרב מימון השפיעה - יותר מכל הנוסחאות האחרות המזהות את ר' ישראל סנלטר כגיבור הסיפור - על ספרות הילדים. רבות הן הדוגמאות על כן לא נוכל להקיף כולן אך פטור בלא כלום אי אפשר, נסתפק איפוא בדוגמא אחת: תפילות ומעשים טובים - מה עדיף?
מספרים על רבי ישראל מסאלאנט, שלא בא בזמן לבית הכנסת לתפילת "כל נדרי". כל קהל עדתו, שאמר כבר "תפילה זכה", עמד במתיחות רבה והמתין לרבו. ממתין וממתין - והרבי איננו. - מה אירע לו לרבנו? - התחילו המתפללים מתרגשים, הלא דבר הוא! נמנו וגמרו לשלוח לביתו את השמש.

חזר השמש ותשובה בלתי-מרגיעה בפיו: דירתו של הרבי סגורה ומסוגרת. יצא, משמע, עם בני ביתו לבית הכנסת.

גדלה ההתרגשות עוד יותר.

נזדרזו כמה מתפללים ופשטו בכל העיר לחפש את הרבי הנעלם. הולכים-סובבים בבל החוצות והשוקים - אין רואים את רבי ישראל. חוזרים המחפשים בגפם לכיוונו של בית-הכנסת, מציצים בדרך חזירתם לבית אחד - ואינם מאמינים למראה עיניהם: את דמותו של הרבי הם רואים בעד החלון: יושב יחידי בבית ומנדנד עריסתו של תינוק.

- רבנו! - התפרצו היהודים פנימה, - הרי מחפשים אנו אותו בכל העיר, מה הוא עושה כאן?

- ש... ש... שקט! - רמז רבי ישראל על התינוק בעריסה - אל תעירו את התינוק, בקושי גדול עלה בידי להרדימו.

ומשיצאו על בהונות רגליהם מן הבית, סיפר להם רבי ישראל כיצד היה מעשה: בדרך הליכתו לבית-הכנסת שמע תינוק צווח בבית. נכנס לתוכו והנה ריק הבית מאדם - מסתבר שכולם הלכו לתפילת "כל נדרי" והשאירו את התינוק יחידי. נכמרו רחמיו של הרבי על הילד העזוב לנפשו, התחיל מנענע את עריסתו ולא נתקררה דעתו עד שהרדימו. (א' אבי רחל, הארץ שלנו, תשרי תשט"ז)

ניכר ובולט הדבר כי שאל המספר את סיפורו מ"שרי המאה", אך תצוין מגמתו לצקת, לבד מעצם המסר העיקרי של הסיפור, גם ערכי חינוך ולימוד. הדבר בא לידי ביטוי הן במה שהוסיף והן במה ששמט, כך למשל, איזכור "תפילה זכה", שלא נזכר במקור שעמד לנגד עיניו, למען אלה מילדי ישראל שאינם יודעים מה היא. מתן דגש חזק יותר ותיאור מפורט יותר לדאגת המתפללים לרבם, למען הערך החינוכי המקופל בכלל "מידה כנגד מידה", הציבור גומל בדאגה לשלום רבם כנגד דאגת רבם לשלום התינוק. מאידך, אותו סיפור-אגב חד ואירוני שמספר הרב מימון בשולי הסיפור העיקרי, אותו שמט אבי רחל. הסיפור אינו נוח להרכבה בסולם הערכים של מערכת החינוך עליו הוא אמון... גם צורת ניסוח הכותרת לסיפור אופינית היא למחנך הניצב בכיתתו ורואה בסיפור אמצעי זימון לדיון בשאלה שזו היא כותרתה: תפילות ומעשים טובים - מה עדיף?

כן נציין כי לקראת מלאת מאה שנה לפטירתו של ר' ישראל סלנטר, בכ"ה שבט השתא, צוין יובל זה במספר ספרים ומאמרים. דרך מעניינת להצגת דמותו של ר' ישראל סלנטר בחר לו הרב שמואל חסידה במאמרו "אתה ישן והוא ער" (ניצוצות גל' 2, חשון תשמ"ג. דרך אגב, טעות נפלה שם ביחס לתאריך שנת פטירתו של ר' ישראל ותחת השנה תרמ"ג צוין: תרמ"ט), והיא מקבץ מרוכז של סיפורי-לקח משל ר' ישראל. אף סיפורנו, כמובן, בכלל הסיפורים המובאים במאמר, והרי נוסחתו:

תינוק בוכה בליל כיפור
בליל יום הכפורים, המתינה לו "כל העיר" עד בוש לתפילת כל נדרי, ומחפשיו שבו ריקם. הצדיק איננו, והתפילה החלה בלעדיו. את השעות הנעלות ביותר בשנה, עשה הוא בחברתם המרתקת של תינוק בוכה ואחותו המבוהלת, שאמם השאירתם לבד בבית בלכתה להתפלל. את קול התינוק שמע בדרכו אל התפילה, נכנס אל הבית הזר, ונפנה לטפל בילדים. אחרי שעה ארוכה, גמר להאכיל את התינוק, ולהרגיע את אחותו, המתין עד שנרדמו השניים ושקעו בשינה מתוקה, יצא בשקט, והצטרף אל מסיימי התפילה הנרגשת.

נוסחה זו, בעיקרה, הרי היא כנוסחת מרק, אך ניכר כי בשל קוצר המצע חסך הכותב בתיאורי רקע.

רבי מנשה מאיליה
דור-דורותיים קודם לר' ישראל חי לו בליטא ר' מנשה בן פורת, הוא ר' מנשה מאיליה, דמות יחודית ומיוחדת, ואין דומה לו. מי שלא זכה עדיין, לצערנו, לביוגרף אמין שיתאר דמותו המיוחדת כמות שהיא: גאון בתורה, ממציא, בעל כשרונות פלאיים ונפש רוגשת. והנה בהקדמה לספרו "אלפי מנשה" (ותאריך מדוייק נקוב בשולי ההקדמה באשר לזמן בו נכתבה - ד' מנחם אב תרס"ד, וילנא) רושם נינו של ר' מנשה, ר' יצחק ספאלטער מסמארגאן כעדות ברורה וחותכת את אשר שמע מפי זקנתו מרת חייענו לבית ברודנא, אשת בנו יחידו של ר' מנשה, וכך יספר שם:
"וזאת שמעתי מפי אמי זקנתי אשת בנו יחידו (של ר' מנשה), כי פעם אחת בימי עשרת ימי תשובה היה (היתה) לה ילדה חולה. ובערב יום הכיפורים כבשה את רחמה (רחמיה) ועזבה את החולה על משרתת קטנה, והיא הלכה כמתגנבת אל בית הכנסת להתפלל, נגד רצון חמיה אשר לא הסכים לזה. ויהי כאשר הכין את עצמו לילך לבית הכנסת להתפלל, והיה לבוש בטלית ובגד הלבן (קיטל) שמע כי הילדה בוכה והבין כי כלתו עזבה אותה על המשרתת. על כן הסיר מעליו טליתו ובגדו העליון, וישב אצל הערש להניע את הילדה, וליתן לה הרפואות אשר הכינו לה, ושלח להגיד לכלתו אם לא תבוא לביתה אזי ישאר הוא בבית, כי להשגיח על חולה שיבריא הוא גדול מעבודת היום".

מוטיב עיקר של המעשה כפי שמסופר בר' ישראל קיים גם בסיפור המסופר בר' מנשה, מירב הפרטים מרכיבי הסיפורים שוים אך הזרם העלילתי שונה לחלוטין. כן גם המתח הסיפור הנשמר בסיפור ר' ישראל נשמט בסיפור ר' מנשה כמעט באופן מוחלט. אין בסיפור ר' מנשה הד לדאגת הציבור, להשתוממותם נוכח מראה הרב המנענע עריסה ילד קטן בבית זר או המגיע לבית הכנסת, תינוק בזרועותיו והוא מכוסה נוצות. גם הדגשי הלקח המוסרי העולים מן הסיפורים שונים. בעוד בסיפורי ר' ישראל מתרשם הקורא - השומע מעצם כרית אזניו של ר' ישראל לשמוע קול בכיו של תינוק המגיע עדיו עת שהוא משים פניו לבית הכנסת (לשם השוואה נזכרים אנו בסיפור אותו סיפר ר' ישראל כי בהיותו נער המשחק עם חבירו פגש פעם - והדבר היה בימי אלול, חדש הרחמים והסליחות, חדש התשובה - באחד מיראי השמים ומופלגי התורה שבעירו והוא שאלו מה השעה, אך הלה, מרוב ריכוז ביראת שמים ובהרהורי תשובה לא שם לבו כלל אל הנער השואל אותו...) אשר על כן נשמט כליל מסיפורי ר' ישראל מוטיב הנזיפה או התוכחה לאם על שהניחה את בנה נתון בשמירה פחותה שכן אין התינוק צפוי להתעורר ואין בכיו צפוי, כל זה אינו מצוי בסיפור ר' מנשה, לעומת זאת בולטת בסיפור זה מגמה אחרת - הראיה ההלכתית המוצאת את ביטויה במשפט האחד המסכם והמכריע: "להשגיח על חולה שיבריא הוא גדול מעבודת היום". אשר לכן שמט המספר את הפרט הבא, כי האם אמנם שבה אל ביתה, להשגיח על ילדתה, אין צורך בדבר, שכן מובן כי כך היה, הרי זה פסק הלכה, ופסק הלכה מקיימים.

רבי משה ליב מססוב
בבואנו אל המקורות הספרותיים בבית מדרשה של החסידות הרינו נפגשים בכמה וכמה מסורות סיפוריות זהות או דומות לסיפורנו. דמות הגיבור שבסיפור הוא צדיק מצדיקי החסידות והמקורות נוקבים בכמה שמות אך בולט שבהם הוא ר' משה ליב מססוב, הוא המוצג במירב המקורות כמי שארע בו המעשה. הנה כך מספר חוקר מובהק של החסידות ר' ישראל ברגר בספרו "עשר צחצחות":
"פעם אחת בערב יום הכיפורים בעת שנקבצו כל החסידים המסתופפים בצילו בבית התפלה של הרב הקדוש, והמתינו עליו והוא לא בא, ואולם דרכו בקודש היה שלא ימתינו עליו המתפללים, ואם יאחר לבוא היו מתפללים בלא הרב הקדוש. לכך התחילו לומר "כל נדרי", ואחר כך בא לבית התפילה וידרשו החסידים אחרי שרש דבר מה היה. ויודע להם כי בעת הליכתו לבית התפלה שמע קול ילד אחד בוכה וצועק עד למאד, וירץ למקום הזה וירא כי אין איש כי אם הילד הלכה לבית הכנסת והניחה הילד בוכה. ויחמול הרב הקדוש על הילד וידבר עמו ועשה עמו שחוק עד כי שינה נפל על הילד, ואז הלך להתפלל "כל נדרי" (שם, עמ' 49)
נוסח החסידים שונה מנוסח המתנגדים. מספר חסידי אינו יכול לפטור עצמו מן התימה כיצד יכולים חסידים להתפלל שלא בצוותא עם רבם ואשר על כן הוא נזקק להסבר - הוראה מפורשת של הרבי לבל ימתינו לו, לעומת זאת בסיפורי ר' ישראל יכול המספר לספר בפשטות כי הציבור מתפלל בלעדי ר' ישראל. כמו כן אין חסידים באים עם רבם בבקשה-בשאלה על מה ולמה אחר לבא לתפילה, הן רבי הוא ודרכיו נסתרות ועלומות. בעוד תלמידי ר' ישראל פונים אליו בשאלה ישירה באשר לאיחורו הרי שחסידים יכולים רק "לבקש אחרי שרש דבר מה היה" וגם ההסבר לא ניתן להם ישירות מפי רבם כי אם בדרך עקיפין. זאת ועוד, הרבי של החסידות יכול לעשות עם התינוק יותר מאשר גאוני תורה כר' ישראל וכר' מנשה. בעוד הם עומדים ומנענעים בלבד את עריסת התינוק הרי שר' משה ליב (והוא במיוחד ידוע היה כמי שיודע לבדח דעתם של בריות בשיר ובבדיחה, בריקוד ובחרזנות, ראה תיאורו בספר "בחסד עליון" מאת חותני, ר' אליהו כיטוב ז"ל, עמ' פ"ט-צ"ג) יכול ל"דבר עמו ועשה עמו שחוק". ועוד נקודה ראויה לשימת לב - דמות הילדה הבוגרת יותר, אחות או משרתת, המופיעה בסיפורי ר' ישראל ור' מנשה נעלמת מסיפור ר' משה ליב, הן בחסידים עסקינן והם לא יניחו לרבי לשהות בחדר אחד עם אשה, ואפילו ילדה קטנה ואפילו באופן של היתר...

מי שממנו שאבו רבים נוסח זה בר' משה ליב מססוב הוא מ. בובר בספרו "אור הגנוז". אף הוא, כאמור, נוקב בשמו של ר' משה ליב כגיבור הסיפור אך עלילת הסיפור שונה, והרי היא:
"ערב יום הכיפורים בשעת "כל נדרי" נאספו כל החסידים בבית המדרש והמתינו לו לרבי שיבא. עברה שעה והרבי לא בא. אמרה אחת הנשים לנפשה: "עוד יארך הזמן עד שיפתחו בתפילה ואני מהרתי כל כך וילדי נשאר לבדו בבית, אלכה נא ואראה אם לא הקיץ משנתו ועוד מעט ואשוב". מיד רצה הביתה. הקשיבה ליד הדלת, והנה דומיה. לחצה בחשאי על כף המנעול, הכניסה את ראשה פנימה, והנה הרבי עומד ומחזיק את ילדה על זרועותיו. בלכתו לבית המדרש שמע את קול בכייתו, נכנס ושיחק עמו וזימר זמר לפניו, עד שנרדם". (שם, עמ' 385)
המעיין בנוסח זה יבחין כי אמנם מסגרת העלילה נשמרת אך תיפקודם של הדמויות המשתתפות בסיפור משתנה. לו ניטול את שלשת הנוסחים המסופרים בר' ישראל: בראשון, הרב מגיע לבית הכנסת והתינוק בזרועותיו, בשני, הרב מגיע לבית הכנסת לבדו, באיחור, לאחר שהתינוק נרדם בביתו. בשלישי, צבור מתפללי בית הכנסת מוצא את הרב בבית התינוק, משותף לשלשתם הוא אי-השתתפותה של האם כלל בסיפור המעשה (או באיזכור קל - האם השאירה את בנה בבית, האם נוטלת את בנה מיד הרב, הרי זו השתתפות מזמנת לסיפור או חותמתו בלבד ואין היא, האם, תורמת לגוף העלילה). לעומת זאת בנוסח שלפנינו דאגת האם היא המטה את זרימת הסיפור לקראת מציאת הרב ליד עריסת בנה, יש בנוסח שלפנינו לימוד זכות על האם - דאגתה תמיד בלבה על בנה שנשאר לבדו, אך לנגד דאגה זו עומד הרצון להתפלל בצבור בבית הכנסת. איחורו של הרב - שאף הוא נתון באותה דילמה: תפילה בציבור כנגד דאגה לילד הבוכה, אך הוא הכריע כף המאזניים לטובת הילד - מאפשר לה לשלב שתי שאיפות לבה: גם לרוץ לביתה ולוודא כי שלום לילד, וגם לשוב ולהגיע לתפילה בציבור בבית הכנסת. נוסחתו של בובר זכתה למעתיקים רבים ואילו באנו למנותם אין אנו מספיקים.

בבית מדרשם של חסידים חרג מעשה זה, כמות שהוא נזקף על שמו של ר' משה ליב, מסיפור מעשיה נאה כשלעצמה והיה למוסד-אסמכתא ממנו נגזרים לקחים והוכחות להנהגה דומה. לאמר, חדל הסיפור מהיות "מעשה" בלבד והיה ל"מעשה רב" לצו-הנהגה. הסיפור הבא ימחיש דברינו:
"הרב מוישניצא, רבי אריה ליבוש בעל "אריה דבי עילאי", מעולם לא עזב את ביתו, והיה יושב באהלו (אהלה) של תורה לשמה. נדבה רוחו לעלות לארץ הקודש... ובדרך מסעותיו בא לקרשעב, ורבי בעריש מאושפיצין חלה את חליו. ובשבא הרב מוישניצא לעיר, נהרו אליו רבים להנות משולחנו, וגם רב העיר בא עם רוב אנשי שלומו להשתעשע בשעשועי התורה עם הרב מוישניצא. ורק הרב ר' יעקעלי מקרשנוב לא בא, אלא נשאר על יד מיטת החולה במשך כל השבת, וכשנודע הדבר הזה (שר' יעקעלי לא בא לבקרו) לרב מוישניצא אמר: הלא ר' משה ליב מסאסוב עשה גם כן ככה, כשפעם בערב יום הכפורים לא בא אל התפילה וחיפשוהו בכל המקומות עד שמצאוהו ב"הקדש הקהל" אצל החולים שנעזבו לרגלי (לרגל) תפלת "כל נדרי" בלי כל סעד ועזרה" (רמ"מ סופר, שלשה עדרי צאן עמ' 71, מהדורה ראשונה - פרמישלא תרל"ד)
שנת הדפסת הספר מורה על קדימת המסורת הסיפורית. יתר על כן, מן הסיפור משתמע כי מעשה זה, המזוהה עם ר' משה ליב, ידוע ומוכר זה מכבר. הבדל אחד בולט בנוסח זה לעומת כל הנוסחאות הקודמות שהובאו עד כה, בסיפור שלפנינו אין המדובר בסעד לילד שנותר לבדו בביתו כי אם בסעד למבוגרים חולים הנמצאים ב"הקדש". אשר על כן אין המדובר בשמיעה מקרית של בכי תינוק שהזדמנה באקראי על דרכו של הרב כי אם במחשבה מכוונת מראש ללכת לסעוד את החולים הנמצאים ב"הקדש". כלום סמך ר' משה ליב על הוראתו לבל יחפשו אחריו אם אינו בא לתפילה , (כאשר הראנו בנוסח "עשר צחצחות") אך הציבור בכל זאת מחפש אחריו , כלום רצה ר' משה ליב כי יראהו הציבור כשהוא עושה מעשה זה ובכך ערכה של תוכחת-אהבה יגדל עשרת מונים? - הדעת מטה אנה ואנה, ואין בידינו כדי להכריע.

רבי דוד מללוב
לעומת רוב מקורות בכתבי חסידים המיחסים את הסיפור לר' משה ליב, מוצאים אנו מעשה זה מיוחס גם לאישים אחרים, ובעיקר לר' דוד מללוב, וכה יסופר בספר "מגדל דוד":
פעם אחת היה הרב הקדוש ר' דוד מללוב בלובלין, קודם שהיה רבי. והיה אז ערב יום הכיפורים, ואחר הסעודה המפסקת הלך למקוה כנהוג. ואחר המקוה רצה לילך לבית המדרש של הרבי להתפלל שם "כל נדרי", וכשהלך שמע שתינוק קטן בוכה (כי אביו ואמו הלכו לבית הכנסת והניחו הילד בלא שומר) והלך לבית של הילד הקטן והיה מנענע אותו (הנקרא צו געוויקט). וכשבא העת שצריכים להתפלל "כל נדרי" ראו שר' דוד איננו בבית המדרש של הרבי, ולא רצו להתפלל עד שיבא. והמתינו זמן רב ולא בא, והתפללו "כל נדרי" ואחר התפלה כשבאו האב והאם לביתם מצאוהו שיושב שם ומנענע את הילד, ונתנו לו תודה (אמר המחבר: ראה עד היכן היתה נפש הישראלי אהובה בלבו שנקט את זה למצוה גדולה, ואף על פי שהתפלל "כל נדרי" ביחידות). (שם, עמ' 21).

אף גירסא זו זכתה למעתיקים רבים (ידוע שבהם - ש"י עגנון בספרו "ימים נוראים" עמ' רצ"ז). במרכיב חשוב שונה נוסחה זו מכל הנוסחאות שהובאו עד כה - הרב לא מגיע כלל לבית הכנסת, לפני תפלת "כל נדרי" או לאחריה, או לתפילת מעריב, בלוית התינוק או שלא בלויתו. אף הציבור או האם אינם עוזבים את בית הכנסת בבקשה אחר הרב או מתוך דאגה לתינוק שנשאר בבית. ואם כן, ישאל השואל, אימתי והיכן התפלל ר' דוד תפילת "כל נדרי" ותפילת מעריב? - ביחידות, עם שהוא מנענע עריסת התינוק, חורז פרקי תפילה ופרקי מעשה וכורכם לחטיבה אחת. עוד נקודה נציין בסיפור זה - לר' דוד, שעדיין איננו רבי אך הוא תלמיד-חסיד נכבד, אמנם ממתין הציבור, אך אין מעכבים או דוחים תפילה בעבורו או יוצאים לחפשו טרם יתפללו כאשר ראינו בנוסחי ר' משה ליב (להוציא נוסח ראשון בנוסחי ר' משה ליב בו ציוה במפגיע לבל ימתינו לו).

הבעש"ט, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, "הצדיק"
מתוך שנתפשטו שתי נוסחאות אלה בקרב חסידים, האחת הכורכת המעשה בשמו של ר' משה ליב והשנית הכורכתו בשמו של ר' דוד מללוב, ארע להם אשר ארע לסיפורים אחרים ידועים ומפורסמים - בסיפורת אשר שמרה על זיקה קרובה למקורות הספרותיים של החסידות עדיין נשמרו השמות המקוריים של הרב, במקרה דנן, ר' משה ליב או ר' דוד, אך בסיפורת המעובדת מחדש על פי מקורות החסידות פעמים רבות אבדו השמות המקוריים. יש שאבדו השמות המקוריים וניתנו תחתיהם שמות אחרים (בדרך כלל ידועים יותר ונוחים יותר לקליטה ולזכירה), העדיף המהדיר להתלות באילנות גדולים ומוכרים. ויש ששמטו כליל את שם הגיבור בסיפור והסתפקו בשם תואר כללי "הצדיק" או "הרב" וכדומה. מאידך בולטים בסיפורת זו יסוד הסקת הלקח (בדרך כלל, מוסרי-אנושי- כללי) ונופך העיטור הספרותי. נדגים דברינו בשלש נוסחאות. בראשונה - דמות הרב מתגלמת בבעל שם טוב. בשניה - "הצדיק" בסתם ובשלישית - ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. ראשונה מצויה בקובץ "חגי ישראל", כותרת הסיפור היא "הרב הזקן":
"בית הכנסת היה מלא אנשים. כולם עמדו וקראו בבכי את התפילה שלפני "כל נדרי". כשגמרו האנשים להתפלל שרר שקט בבית הכנסת. כולם חיכו לרב, הגיע הזמן להתחיל בתפילת "כל נדרי", אך הרב הזקן עדיין לא בא, איש לא ידע איפה הוא ומדוע הוא מאחר. השמש יצא לחפש את הרב, אך אחרי זמן קצר הוא חזר ואמר שבית הרב סגור, והרב איננו.
לאן הלך הרב?
הרב הזקן יצא מביתו לבית הכנסת. עבר ליד בית קטן ושמע קול ילד בוכה. נכנס הרב הזקן אל הבית ומצא שם ילדה כבת עשר יושבת עם אחיה הקטן. הילד הקטן לא הפסיק לבכות והאחות לא ידעה מה לעשות בו.
- "מה לך ילדה" שאל הרב "מדוע בוכה התינוק?"
- "אבי ואמי הלכו לבית הכנסת ונשארתי לבדי עם אחי הקטן. אני משחקת אתו אבל הוא ממשיך לבכות".
- "לכי לקרוא לאמך" אמר הרב "ואני אשב פה עם הילד". הילדה יצאה, כחצי שעה עברה עד שמצאה הילדה את אמה בין הנשים הרבות שבבית הכנסת.
האם נבהלה כאשר ראתה שהרב הזקן בכבודו ובעצמו עומד בביתה עטוף בטלית, מחזיק את הילד, משחק איתו ושר לו מתוך אהבה: "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם..."
והילד לא בכה עוד. הוא שיחק בזקנו הלבן של הרב וצחק מתוך דמעות. מסר הרב את הילד לאימו והלך לבית הכנסת. קיבלו שם את פניו בדאגה ובפחד: "רבנו מה קרה?" אמר להם: "אנחנו צריכים לבכות על המעשים הרעים שעשינו לפני ריבונו של עולם. אבל שם בכו תינוק ותינוקת שלא עשו מעשים רעים. הייתי צריך לדאוג קודם כל לכך שלילדים אלה תהיה מנוחה". (חגי ישראל - הימים הנוראים - מסיפורי הבעל שב טוב, א' ליפשיץ).
בנוסחה זו, נשמר אמנם המספר מלנקוב בשמו של הבעש"ט בגוף הסיפור אך כותר כולל של הסיפור מיחס סיפור זה לבעש"ט. נציין עוד כי לבד הנופך הסיפורי המרובה שבנוסחה זו יש בה גם כן שוני עלילתי ברור נבדל מכל הנוסחאות שהראנו עד כה - הרב משוחח עם הילדה השומרת על אחיה הקטן והיא נשלחת אל בית הכנסת לקרוא לאמה. שתי תוספות סיפוריות נוספות ראויות לציון - שירת הרב לתינוק תוך כדי משחק עימו מילותיה הן מילות תפילת "כל נדרי", לאמר, הרב אומר אמנם את התפלה, אך לא מתוך יראת דין כבושה גרידא כי אם מתוך יראת דין בלולה באהבת אנוש. גם הלקח המוסרי הנעוץ בהנחה אנחנו - המבוגרים והם - התינוקות. ועיקרו - חובות המבוגרים להם. אף לקח זה - ובניסוחו זה - משל בעל נוסחה זו הוא.

גם הנוסחה הבאה שאולה מתחום ספרות הילדים, אף בה בולטים יסוד הלקח ותוספת העיטור הספרותי, ברם שונה הסיפור שלפנינו מקודמו. שונה ביסוד הלקח: בעוד הלקח בסיפור הקודם מופנה כלפי הציבור הרי שהלקח בסיפור הבא מופנה כלפי הבורא. ושונה בעיטור הספרותי: בעוד התיאור הרחב בסיפור הקודם מוקדש לקטע בסיפור המתאר את הרב במשחקו עם הילד הרי שבסיפור הבא התיאור מתפרט ומתרחב בקטע שבשלהי הסיפור - לאחר שהרב מגיע אל בית הכנסת. ואחרון - הרב בסיפור הבא מוצג ה"צדיק" סתם וללא ציון כל שם, והוא גם שמו של הסיפור - "הצדיק והתינוק":
"ערב יום הכיפורים, לפני "כל נדרי", נאספו כל המתפללים בבית המדרש וחכו לו לצדיק שיבוא. עברה שעה והצדיק לא בא. חפשוהו בכל העיירה והנה מצאוהו באחד הבתים כשהוא יושב ומחזיק ילד על זרועותיו - בלכתו לבית המדרש שמע קול בכיו של ילד שאמו מהרה לבית המדרש להתפלל, נכנס ושחק עמו וזימר לפניו עד שנרדם. מיהר הצדיק לבית המדרש ובהכנסו התעטף בטליתו, פתח את ארון הקודש וזעק מנהמת לבו: - אבינו שבשמים, חוס נא גם אתה ורחמנו כרחם אב על בניו, כי אנו בניך ואתה אבינו... וכך שיקע ראשו בארון הקודש שעה ארוכה וכל קהל המתפללים אחוזים אימה ופחד ומתיפחים בבכי מר...
ולפתע קול נשמע בוקע ועולה מפי החזן - "כל נדרי" (י' אריגור, הליכות עולם לכתה ג' (ספר הלכה!) עמ' ע"ד-ע"ה)
את הנוסחה הבאה ראיתי לפני שנים רבות. נוסחה הכתוב אינו מונח לפני בעת כתיבת הדברים אשר על כן נביאה שלא בלשון המקור. הסיפור מופיע בזכרונותיו של שמעון בן צבי (רטגון), מאנשי העליה השניה. בן צבי שהיה יליד העיירה פוגוסט במחוז סלוצק למד לפני עליתו ארצה בישיבת סלוצק ובישיבתה הנודעת של מיר. כשעלה ארצה עבד כפועל חקלאי בתל עדשים ויותר מאוחר היה בין מיסדי הישוב כפר מל"ל (עין חי), והנה בזכרונותיו מספר הוא על חויה שעברה עליו בליל יום כיפורים, והוא ניצב כשומר בודד על משמרתו:
זיכרונות מציפים אותו, ליל יום כיפורים בעיירה: בית המדרש מלא מפה לפה במתפללים, היכל הישיבה ומאות בני הישיבה העומדים בו, אימת יום הדין הממשמש ובא עליהם, הכל נמצאים עתה בבית הכנסת. ובלב השומר נצבט הלב, הוא לבדו בשדה הפתוח, יללת התנים נשמעת מרחוק ומאחוריו קומץ אנשים נאחזים בעקשנות באדמת ארץ ישראל, בודדים בסביבה עוינת. שם, בגולה, ההורים והמשפחה וכל בני העיירה ובני הישיבה מצויים עתה בבית הכנסת, עומדים בתפילת "כל נדרי", איש לא נעדר, ואילו הוא לבדו, רחוק מהם. אך הנה נזכר הוא בסיפור ששמעו כנער על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב המתעכב מלבוא לבית הכנסת לתפלת "כל נדרי" כי שמע בדרכו אל בית הכנסת בכי ילד קטן שנותר לבדו בבית, והצדיק נפנה לסעדו ולישנו ולשמור עליו כי יישן לבטח. הנה, אומר השומר לנפשו, אף אני מעין ר' לוי יצחק בשעתו, הוא שמר על ילד קטן שיישן ולכן לא בא לתפלת "כל נדרי" בבית הכנסת, אף אני שומר על שנתו של ישוב צעיר וקטן שזה עתה נולד ומשום כך אף אני אינני בא לתפלת "כל נדרי" בבית הכנסת.
תוספת הנופך הספרותי אינה באה לידי ביטוי בקטע שלפנינו שהרי הוא איננו מקור אלא תמצית דברים שמורים מקריאה בשכבר הימים. מה עוד, כך יש להניח, גם במקור לא הרבה המספר בתיאורים מפליגים שכן אין דרכם של בעלי זכרונות לעטר זכרונותיהם בעיטורי שפה ומליצה והרי הם נפנים ומיחדים דבריהם לסיפור מעשיהם ופעלם, אך מאידך ניכר ובולט יסוד הלקח שבסיפור. רישומו של הלקח בסיפורנו מעוגן במציאות המוחשית מאד של האדם הנתון בשעה מסוימת ובמקום מסוים ולבו דואב בו ובא הסיפור ולקחו ומשיב נפשו עליו. בעוד בסיפורים הקודמים לקחו של הסיפור מעוגן במציאות העלילתית הרי שבסיפורנו הלקח הוא המזמן אל מציאות אחרת לחלוטין מהמציאות העלילתית של סיפור המקור ומחפיפתם זו על זו.

סיפורי לואי
תופעה מעניינת מתגלית בספרות המאוחרת, זו שלנגד עיניה עמדו כל המסורות הנזכרות. בספרות זו נוכל למצוא כמה וכמה דוגמאות להצמדת סיפור נוסף הקרוב ברוחו ובלקחו לסיפור המקור. כיון שלסיפורנו ישנן מסורות חילופיות אשר לזהות דמות הגיבור שבו, אף דמות הגיבור בסיפור השכן מתחלפת, וכך, במקום שבו סיפורנו נזקף על שמה של דמות אחת, הסיפור השכן נוקף על שמה של דמות אחרת, ובמקום אחר בו נזקף סיפורנו על שמה של אותה דמות אחרת הרי שהסיפור השני נזקף על שם הדמות הראשונה. נדגים דברים בשתי דוגמאות: בצד נוסחתו של א' אבי רחל אשר דמות הגיבור בה הוא ר' ישראל סלנטר מובא סיפור נלוה העוסק בר' דוד מללוב. כנגד זה, בצד נוסחתו של ש"י עגנון אשר דמות הגיבור בה הוא ר' דוד מללוב, דמות הגיבור בסיפור הנלוה הוא ר' ישראל סלנטר. נציג ראשונה הסיפור הנלוה של א' אבי רחל:
שוב היה מעשה ברבי דויד מללוב, שבא ל"ימים הנוראים" אל החוזה מלובלין. משהגיע בראש השנה לתקיעת שופר, הבחינו החסידים שהאורח החשוב איננו. רצו כמה מהם לפונדקו ומצאוהו עומד ומאכיל את הסוס מספוא.
- בעל הסוס - התנצל לפניהם - נחפז כנראה לבית-הכנסת ושכח בחפזו לספק לו לסוס את מזונו. צער בעלי חיים ויש להאכילו.
לכשנטול פרטי משנה בסיפור אם הרב מתעכב לבוא לתפלת "כל נדרי" או לתקיעת שופר, אם הסיבה לעיכוב היא הטיפול בנער שנעזב לבדו או בסוס שנעזב, הרי שעיקר המסר בסיפור הנלוה דומה עד למאוד למסר שבסיפור המקור. ובצד נוסחתו של ש"י עגנון הסיפור הנלוה הוא כמעט זהה לסיפור הנלוה שלפנינו אך דמות הגיבור בה הוא ר' ישראל סלנטר, הרי הוא:
"מעשה, פעם אחת הלך ר' ישראל סלנטר זכרונו לברכה לבית הכנסת ל"כל נדרי". בדרך ראה בהמה של נכרי תועה. ראה שהיא מצטערת. טרח עמה והוליכה דרך אבנים וצרורות שדות וגנים. בתוך כך המתין לו כל הציבור. כיון שלא בא יצאו לחפשו. מצאוהו עומד וטורח עם הבהמה להכניסה לרפת של בעליה".

מקבילות - סיפור
למרות ההבדלים הקיימים בין נוסחה לנוסחה אשר לדמות הגיבור ואי אלה פרטי משנה הרי שמרכיבי הסיפור שוים בכל הסיפורים. היינו, בכל הסיפורים צופים אנו בשתי תמונות: מכאן, ציבור מתפללים בבית כנסת הממתין לרב המתמהמה לבוא, ומכאן מראה הרב הסועד תינוק או חולה או אפילו בעלי חיים. בכל הסיפורים משתתפות ארבע דמויות: הציבור (והוא דמות כוללת, ובכמה נוסחאות מתפרטת לדמות פרטית - השמש) בתמונה הראשונה, ובתמונה השנית, שלש דמויות; הרב, הנסעד והאם או האם והאב. במספר נוסחאות נוספת אמנם דמות נוספת אך היא אינה אישיות כשלעצמה אלא נסמכת ונפעלת וניצבת ברקע בלבד - אחותו של התינוק (להוציא נוסחתו של ליפשיץ בה הילדה ממלאת תפקיד פעיל בעלילה). מול המבנה השלם הזה ניתן להציב מספר רב של סיפורים אשר ניתן לראותם כסיפורי וריאציה לסיפורנו. אין בהן כל מרכיבי סיפורנו אך יש בהם מקבילות חלקיות. התמונה הראשונה נשמרת בהם אמנם, אך בתמונה השניה אין את כל שלש הדמויות כבסיפור שלפנינו. נציגם לפנינו ונבחנם אחד לאחד, ראשון שבהם גיבורו הוא ר' מאיר מפרמישלאן:
" - הגיע זמן תפילת "כל נדרי" ורבי מאיר'ל לא בא עדיין לבית הכנסת. מתחילה חששו שמא חלה, חס ושלום, אבל בצהריים ראו אותו רבים ברחוב. והפלא היה גדול יותר לאחר שגמרו "כל נדרי" ורבי מאיר'ל איננו. הוא בא בשעה שהקהל כבר עמד ב"שמונה עשרה". איש לא ידע פשר דבר.
אך למחרת בבוקר, כשנראה שמרקה הקצב בבית "המנין" הבינו הכל, כי רבי מאיר'ל הלך בליל "כל נדרי" אל הפריסטאב לקיים מצות פדיון שבויים". (מ' בן אליעזר "פדיון שבויים", ספר המועדים, יום הכיפורים עמ' 219).
תמונה ראשונה ברורה. תמונה שניה אין בה דמויות משתתפות והיא כולה כללית ואין בה כל תיאור פרטני. לעומת סיפור זה בסיפור הבא תמונה משונה נשמרת בו, בתמונה השניה אמנם יש פירוט עלילתי, אך אין בה אלה הדמויות שבנוסח סיפורנו. דמות הרב היא דמותו של ר' חיים סולוביצ'יק רבה של בריסק:
"הדבר היה בימי הדומה הראשונה. (בית הנבחרים ברוסיה שלאחר מהפכת 1905), ערב יום הכיפורים. כבר היתה שעת בין-השמשות, זה כבר נתאסף הקהל בבית הכנסת. ר' חיים הלך גם הוא לבית הכנסת. אותה שעה ניגשו אליו יהודים אחדים וסיפרו לו בחרדת לב, כי מחר יעמדו לפני בית-הדין הצבאי צעירים אחדים, שטופלים עליהם מעשה התנקשות אשר נעשה בידי אחרים. בעיר מכירים אותם ויודעים שאין ידם במעשים כמו אלה, יהודים נכונים להשבע, כי חפים הצעירים מפשע, באקראי עברו במקום המעשה ונתפסו. בודאי יצא עליהם משפט מות, אם ר' חיים ועוד יהודים נשואי פנים עמו לא יתנו עדותם עליהם כי אין עוון בם.

ר' חיים לא דיבר דבר והלך לבית הכנסת. היהודים הלכו אחריו, החזן כבר עבר לפני התיבה והשמש דפק לתפילת "כל נדרי". אותה שעה עלה ר' חיים בצעדים מהירים על הבימה ועיכב את התפילה. הוא ציוה להביא גליון נייר, דיו ועט, וכאן, בבית הכנסת, על הבימה, לפני תפילת "כל נדרי" הכתיב דברי שבועה שהנידונים נקיים מעוון, והוא גופו חתם על הגליון והחתים גם את "פני העיר". את נוסח השבועה שיגרו מיד אל שר הגליל, הטלגרמה-השבועה עשתה רושם כביר בבית-המשפט ורק בזכותה ניצלה נפשם של הנידונים". (א' ליטוין, נשמות בישראל עמ' 112-113)
מעשה זה בר' חיים יש לנו נוסח שונה במקצת המסופר על ידי הרב י"ל מימון, תוכן הסיפור זהה בשתי הנוסחאות אך פרטי העלילה שונים, הרי היא:
"... כמו כן מספרים כי פעם אחת בין כסה לעשור באו מקורביו וסיפרו לו: - רבנו, פלוני העשיר, מחשובי העיר, ירד מנכסיו ופשט את הרגל. נושיו הגישו עליו משפט ועכשיו הוא חבוש בבית האסורים. שמע רבי חיים את הדבר ולבו נתכווץ בו. הוא התחיל לחקור ולדרוש ונודע לו כי בסכום חמשת אלפים רובל יכולים לשחררו, ובערב יום הכיפורים עם חשיכה, כשנתאספו יהודי בריסק לבית-הכנסת ל"כל נדרי", עמד רבי חיים על רגליו ואמר: - יהודים, רחמנים בני רחמנים, תדעו שהחלטתי לא להתחיל ב"כל נדרי" עד שיובטח על ידי העשירים והאמידים שלנו להמציא במוצאי היום הקדוש סכום של חמשת אלפים רובל, כדי שנוכל להתיר את החבוש מבית האסורים. התחילו להשמיע על הנדבות, ולאחר שנענה הצבור וכל הסכום הובטח במלואו, התיר רבי חיים לפתוח ולומר "כל נדרי" (שרי המאה, חלק ה' עמ' 227-228)
בניגוד לכל נוסחאות הסיפור שהראנו עד כה, בהן מוצג עיכוב אמירת "כל נדרי" בהנגדה למידת הרחמים ואהבת הבריות, הרי שבשני סיפורים אלה על ר' חיים סולוביצ'יק לא רק שאין ניגוד ביניהם, אלא אדרבא, עיכוב אמירת "כל נדרי" הוא המעורר למידת הרחמים ואהבת הבריות. הנה, בסיפורים הקודמים התמונה הראשונה ברורה ואילו התמונה השניה כוללנית או שאינה מאופינת בדמויות המקובלות של סיפורנו. בשני הסיפורים הבאים פני הדברים הפוכים: התמונה השניה קרובה לתמונה השניה שבסיפורנו אך התמונה הראשונה אינה קיימת, הרי הראשון:
"מעשה בבעל השחרית של הרבי מבלז שאחר לתפילה ביום הכיפורים. כי באכסניה שלו היה חולה מסוכן ונשתהה לעשות בשבילו כוס חמין להשיב נפשו. כאשר הגיע לבית המדרש כבר גמרו פסוקי דזמרא וכשנגש להתפלל ופתח ב"המלך היושב" נזכר בגמרא "אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית" (גיטין נ"ו). אחרי שגמר תפילת שחרית שאלו הרבי מבלז "מה היה לך היום עם תפילתך?" כסבור היה שהרב מוכיחו על מה שעשה ועל שאחר לתפילה והתחיל להתנצל ולספר מה שהיה, הפסיקו הרב ואמר: הרגשתי שאיזה דבר גדול בא לידך היום כי המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, היטבת עשות! תפלתך נתקבלה ושכרך גדול מאוד". (הרב א"י ברומברג, מגדולי החסידות, בית בלז עמ' מ"ג-מ"ד)
וגם בסיפור הבא אין האיחור או אי-בואו של הגיבור לבית הכנסת בא לידי ביטוי ביצירת תמונת ציבור ממתין בתפילה:
"פעם אחת היה רבנו צבי (מזידיצ'וב) על ערש דוי בירח תשרי והוכרח אחיו הרב ר' משה מסאמבור אז ביום הכיפורים לחמם לו איזה דבר כי היה חולה מסוכן לא עלינו שמצוה בגדולי ישראל בזריזות, ולא היה יכול ליכנס לבית המדרש להתפלל, וכאשר יצא מרן החוזה מלובלין ביום הכיפורים מבית המדרש ועבר דרך חצרו (אשר שם התאכסן החולה) שאל את הרב ר' משה על שלום אחיו, וסיפר לו כי הוכרח לחלל יום הכיפורים עבורו בבישול וחימום, וענה לו הרבי מלובלין: עתה מבין אני מאין באה לי חמימות שכזו בתפילה, הן אתה חממת תחתיה..." (הרב י' ברגר, עשר קדושות , עמ' 47)
בשולי אלה שני הסיפורים נציג סיפור-עובדה נוסף. דמויות המשתתפות בו הרי הן רחוקות ת"ק פרסאות מהדמויות המשתתפות בסיפורים הקודמים. מכאן, צדיקים וחסידים בלב-ליבה של יהדות אומן, ומכאן, נכרי המגשש צעדיו אל היהדות, הוא אמה פאלייר, אך חוט מקשר בין מוטיבי הסיפורים, על אף שתיפקוד הדמויות משתנה בהם, הרי הוא בלשונו של הסופר ר' בנימין:
"... ימים אחדים לפני מות אמו (של אמה פאלייר) חל יום הכיפורים, בשל מחלתה האנושה הוא אומר לותר הפעם על הביקור המסורתי בבית הכנסת. אך בליל יום הכיפורים, בשעת "כל נדרי" לוחשת לו אמו מערש הדווי: "בני, לך למקום שאתה צריך ללכת..." ולאחר מותה הוא רוצה להתגייר רשמית... (השערים נפתחים בכל עת, ירושלים תש"ב, ראה גם ההקדמה לספר המקדש הנעלם)

עוד מקבילות-סיפור
כנגד מקבץ סיפורים זה נציג שני סיפורים אשר בהם שתי התמונות קיימות, גם הדמויות המשתתפות בנוסח סיפורנו מופיעות בהם. ברם, והוא המיחד סיפורים אלה, מיקומם של הדמויות בתוך שתי התמונות הללו שונה מסיפורנו. הראשון עוסק בר' לוי יצחק מברדיצ'ב, הרי הוא:
"אשה אחת נוהגת היתה לבוא ליום הכיפורים לברדיצ'ב כדי להתפלל בעדתו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ולשמוע מפיו "כל נדרי". פעם אחת נתאחרה לבוא וכשהגיעה לבית הכנסת כבר החשיך היום. נצטערה צער גדול כי ברור היה לה שכבר נגמרה תפילת מעריב, אבל ר' לוי יצחק עדיין לא התחיל להתפלל, אלא היה ממתין לתימהון הקהל, עד שבאה האשה, כשראתה שעדיין לא התחילו לומר "כל נדרי" התמלאה שמחה יתירה וקראה לאלקי מרום: "...רבונו של עולם, במה אברכך על כל הטובה שעשית עמדי? - יהי רצון שתשמח בבניך שמחה רבה כל כך, כשם ששמחתני עתה!" מיד היתה שעת רצון מלפני אלקים והחסד העליון ירד על העולם". (אור הגנוז עמ' 222)
יש בסיפור זה תמונה ראשונה. ציבור ממתין ומתמהמה מלומר "כל נדרי" ודמויות התמונה השנית: הרב, האם, הבן (שהוא בסיפורנו האם עצמה הרואה את עצמה כבת לאלקים, ומשליכה שם יחס זה גם אל הציבור כולו בכנותה אותם בשם "בניך" עם שהיא פונה לקב"ה). ברם, מיקום הדמיות, כאמור, שונה. הרב והציבור הם הממתינים. הרב, אפוא, נמצא בתמונה הראשונה. האם-הבן נמצאים בתמונה השניה אך ממתינים להם. ברם בסיפור הבא מצויות כל הדמויות אך מיקומם שונה. ערכו של הסיפור הבא, בין השאר, הוא בשל היותו עדות אישית של כותב הדברים, הרב ק"א פרנקל, שהיה נוכח בשעת מעשה. נביאנו בלשונו המלאה של המחבר:
שלוש תקופות חרותות בזיכרוני, והן לא תמושנה ממני. ערב יום הכיפורים באמשינוב. - החמה בראש האילנות, רגעים ספורים לפני "כל נדרי" בבית המדרש האמשינובי דממה, חרדת קודש שורה על כל החסידים באויר של בית-המדרש מהדהד פיזום ניגון וורקאי, המתנגן מתוך השקט מהול במלים של "תפילה זכה". לפתע הופרע השקט, רעש ובהלה בתוככי בית-המדרש. נפח עם אשתו באו בבכי וביללה אל הרבי, להציל את בנם היחיד, שנטרפה עליו דעתו, והחליט להשתמד.

כדאי להעיר, שאותו יום של ערב יו"כ, חל יום "גנוסיא" לנוצרים שבעירה, והגויים, רצו לנצל את "המאורע" לשם "פירסום", ובכדי למנוע את זה הם, ההורים, מבקשים מאת הרבי שיפנה במכתב תחנונים אל הכומר המקומי, שהוא מכבד את הרבי, שידחה את "טכס-השמד". בחדרו של דודי האדמו"ר זצ"ל כבר התאספו ב"ב, הבנים, הנכדים, בכדי לברכם בגח"ט, והשראת בין השמשות של יום הכיפורים היה כבר מורגש בכל פינה, באותם הרגעים, פנה דודי זצ"ל אל אמו הרבנית (סבתא מרת חי' לאה ז"ל), למסור לכלתו שרה'לה (אשתו של ר' יוסלה ז"ל, בתו של ר' חיים אלעזר וואקס מעיר קאליש) שתכתוב מלים ספורות בלשון תחנונים, שהכומר יואיל נא, לדחות את "טכס השמד". חיש כבזק רץ "יידל" (שומר החצר) עם מכתב התחנונים אל הכומר, ועד שיידל חזר עם "התשובה" מאת הכומר, זוכרני, דודי האדמו"ר זצ"ל החזיק את השעון בידו, ומנה השניות, ותוך זמן קצר מאוד, חזר שומר-החצר "יידל" כשבשורה על פניו: הטכס נדחה !

ואני בגיל רך הייתי אז, ובכל זאת, זכרתי מה שלמדתי בחדר: "השמש בגבעון דום"! עתה, כעבור למעלה מששים שנה, כשאני מתקתק את השורות האלו, אני מהרהר: יתכן, שגם באמשינוב דאז, בזמן המאורע הזה, השקיעה התעכבה...

כן השמש באמשינוב - דום, כלומר, השקיעה התעכבה, עד שיידל, שומר החצר, חזר מן הכומר בתשובה חיובית, ועם דמדומי השמש האחרונים, דודי האדמו"ר זצ"ל נתן אות אל החזן העובר לפני התיבה (ר' ישראל יצחק, דיין דמתה - שידלובצה) שיתחיל בתפילת "כל נדרי"!

בזכרוני, בצוותא עם הדמויות הנעלות, ועם אמשינוב המקודשת, והנני רואה, שומע, מקשיב, לכל הגה. לכל נדנוד. היוצא מפיו של החזן ר' ישראל יצחק שידלובצר עטוף בקיטל לבן-צהוב אשר מתוך הדמעות שנספגו "בתוך הקיטל הזה" כמעט, שהצבע הלבן לא ניכר בו, ומתוך פחד, מתוך רתת של קדושת היום, "הוא" מתחיל בתפילת "כל נדרי".

למחרת במוצאי יום-כיפורים, בא "הבעל תשובה", הבן-יקיר, השמד'ניק מאתמול, בכבודו-ובעצמו, שעה, שזקני החסידים היו מסובין ע"י השולחן בבית-המדרש עם האדמו"ר בראש במצב-רוח מרומם, כלומר, "סימנא מילתא", ניצחנו את השטן... ובשל זה אות מובהק הוא, שתפילתנו נתקבלה... אז... בשעה של התרוממות הנפש, הופיע "הבעל תשובה", כשהוא מתרפס לפני הרבי, מתמוגג בדמעות, ומבקש סליחה ומחילה... תמהים החסידים, אנ"ש, איך יעיז "פושע" כזה, שהשבית את קדושת ערב יום-הכיפורים וגרם כ"כ הרבה צער וכאב, לגשת עתה אל האדמו"ר? איתמהה!...

אבל, דודי האדמו"ר זצ"ל הגן "עליו", שלא יעליבו אותו, כבדו בכוס יין, וכשמברך בקושי על היין, הבעל-תשובה, הרבי זצ"ל ענה אחריו אמן... (באהלי צדיקים עמ' 329-330)
בתמונה הראשונה, בציבור הממתין כלולות כל הדמויות: הציבור, הרב, האב והאם, הבן בלבד הוא המצוי בתמונה השנית ולו ממתינים. מוטיבים רבים משמשים זה בצד זה בסיפורנו, כל אחד מהם ראוי לסקירה ולדיון נפרד: מידת רחמים בשעת "כל נדרי", אבות ובנים בשעת "כל נדרי", שינה בזמן תפילות ימים נוראים ועוד. קצרה היריעה מהתרחב, לעת מצוא, ברצות ה', נרחיב דברים גם באלה המוטיבים. ברם, מוטיב עיקר בסיפורנו הוא העימות הנוצר בין תפלה בציבור מכאן וחסד ורחמים לפרט הנעזב והחלש מכאן, ביטוי חד וחותך לעימות זה ניתן למצוא בסיפור הבא:
"... וסיפר (ר' אשר מסטולין, בנו של ר' אהרך מקארלין) שפעם אחת נחלה הרב הקדוש ר' משה זכר צדיק וקדוש לברכה, בנו של הרב הקדוש המגיד מקוזניץ, בהיותו ילד קטן אהוב לאביו הרב הקדוש הנזכר לעיל. וייאשו אותו הרופאים. והיה אביו הרב הקדוש שרוי בצער גדול, ובהגיע זמן התפילה גמר בדעתו להסיח דעת מחולי בנו הילד, ופירש ואמר: "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" (בראשית כ"א, ט"ו) - שיח, לשון תפילה, עבור תיבה אחת מהתפילה שתהיה בשמחה, והרגיש בדבר הרב הקדוש מברדיצ'ב זכר צדיק וקדוש לברכה, והלך לטבול במקוה, ואמר שפעל בטבילתו לשנות דעת הרב הקדוש אבי הילד שיתפלל דוקא על רפואת בנו הילד. ואמר שעל ידי ששינה דעתו להתפלל על הרפואה היה המתקת דינים מעל כלל ילדי ישראל". (בית אהרן, לקוטים, קמ"ה, א').
גברה דעתו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, ההכרעה נפלה לטובת הילד, תפילה על הילד ותפילה עם הילד, גם אם תבוא תפילה שכזו במקום תפילה נעלה יותר, כביכול, בכוונות נעלות ועם ציבור, והוא הוא לקחו של הסיפור האחד בפניו השונים והרבים.