עליית החסידים ההמונית לא"י

אברהם יערי

מחניים מ"ו, תש"ך

תקציר: משנת 1740 היו עליות חסידים: יחידים וחבורות, וביניהם קבוצה של סגפנים. רבים התיישבו בגליל, בצפת ובטבריה. מושל צפת עודד את העולים ושחררם ממסים. המצב הכלכלי בארץ היה קשה, ושליחים פנו לגולה בבקשת עזרה. עלית החסידים חיזקה את הישוב היהודי. המחלוקת בין חסידי ר' שניאור זלמן מלאדי לר' אברהם מקאליסק הביאה לחיזוק הישוב היהודי בחברון.

מילות מפתח:
חסידים, מתנגדים, פרושים, ר' אברהם גרשון מקיטוב, ר' יעקב יוסף מפולנאה, ר' מנחם מנדל מוויטבסק, ר' אברהם מקאליסק, ר' שניאור זלמן מלאדי, תלמידי הגר"א, תלמידי הבעש"ט.

עליית השיירה הגדולה של החסידים מרייסין ומליטא לארץ-ישראל בשנת תקל"ז (1777) לא הייתה עליית-החסידים הראשונה. כבר בחיי הבעש"ט ובשנות-פעולתו העיקריות, משנת ת"ק
(1740) לערך עד שנת פטירתו תק"ך (1760) עלו חסידים רבים לארץ-ישראל, מרבותיו, חבריו, ותלמידיו של הבעש"ט, ומהם שעלו בהשפעתו ובעזרתו, כגון גיסו ר' אברהם גרשון מקיטוב, ר' נחמן מהורודנקה ועוד. ומהם שעמדו לעלות; ואף התחילו בהכנות לעליה ויצאו לדרך, אבל לא נסתייע הדבר בידם, כגון הבעש"ט עצמו ותלמידו המובהק ר' יעקב יוסף המגיד מפולנא, שהבעש"ט מסר בידו איגרת-המלצה לגיסו שכבר ישב בארץ. כל העליות הללו היו עליות יחידים וחבורות קטנות, ובין העולים היו רבים שהיו שייכים עוד לחסידים הספגנים שקדמו לבעש"ט, מסוג חסידי קלויז בראד, ומהם שעמדו בשני המחנות, היו תחילה בחוג החסידים הסגפנים והצטרפו לאחר מכן לחוג חסידי הבעש"ט. (על עלייתם של החסידים בימי הבעש"ט יש בדעתי לכתוב בפרוטרוט במקום אחר).


*

החידוש הגדול שבעליית חסידי רייסין בשנת תקל"ז (1777) היה בזה שהייתה כאן עליית המונים, שבראשה עמדו מנהיגי חסידי רייסין, ובזה שבני עליה זו הצליחו לכונן עדה מיוחדת בארץ-ישראל ולהחזיק מעמד כעדה מיוחדת למרות כל הפגעים, בידי שמים ובידי אדם, שבאו עליהם. עלייתם של החסידים, בימי הבעש"ט הייתה עליית יחידים שנמשכה שנים רבות, ואילו עליית חסידי רייסין הייתה ברוב עם ובבת אחת. בימי הבעש"ט עלו בעיקר מפודוליה, ואילו העלייה בשנת תקל"ז הייתה בעיקר מרייסין ורק בדרך נצטרפו אנשים מהגלילות שבהם עברה שיירת העולים.

כמה וכמה גורמים, פנימיים וחיצוניים, נצטרפו לעליית חסידי. רייסין בשנת תקל"ז (1777). שלוש שנים לפני כן, בשנת תקל"ג (1773) נפטר ר' דוב בער המגיד ממזריטש, תלמידו המובהק של הבעש"ט ויורשו בהנהגת החסידות, והחסידים התפזרו על פני כל גלילות פולין ורוסיה והתחילו מתפצלים לכיתות בהנהגת המובהקים מבין תלמידי המגיד. אולם עוד שנה לפני פטירת המגיד, בשנת תקל"ב (1772), יצאה מבית-מדרשו של הגר"א בוילנא ההתנגדות החריפה ביותר לחסידות, בצירוף גזירות וחרמות. התנגדות זו לא הפריעה להתפשטותה העצומה של החסידות בגלילות פודוליה-וולין-אוקראינה גם לאחר פטירת המגיד ממזריטש, אבל הורגשה מאד בליטא וברייסין.

ובמיוחד לאחר פטירת המגיד קשה היה לתלמידיו המובהקים בגלילות ההם, ר' שניאור זלמן מלאדי, ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם הכהן מקאליסק לבסס את תנועתם שם. הם ניסו לדבר דברי שלום עם הגר"א ונסעו לשם כך במיוחד לוילנה, אבל הגר"א דחם בשתי ידים. אז צף ועלה רעיון העליה לארץ-ישראל, רעיון שהיה טבוע בחסידות מראשית. התהוותה. גס המצב המדיני בפולין בימים ההם גרם לא במעט לעליה. פולין הייתה אז במצב של התפוררות, נקרעו ממנה קרעים-קרעים על-ידי שכנותיה, ובפנים הארץ מרובה האנרכיה, שממנה סבלו היהודים ביותר, והנה פרצה בשנת תקכ"ח (1768) מרידת גונטה, שהביאה לחורבן קהילות רבות והזכירה ליהודי פולין את השחיטות מימי ת"ח ות"ט, אף שהפעם היה תחום הפגיעה מצומצם. שני הגורמים הללו גם יחד עוררו בלב מנהיגי חסידי רייסין את הרצון לעלות עם שיירת חסידיהם לארץ-ישראל,
"לעורר חסד: עליון להתפלל עבור כלל ישראל" (כדבריהם).
ומסתבר שהכוונה הייתה לכונן בארץ-ישראל מרכז לחסידות שתוכל להופיע בפני בני הגולה בכוח סמכותה וקדושתה של ארץ-ישראל.

בראש השיירה עמדו שני מנהיגי חסידי רייסין, ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם הכהן מקאליסק, ואליהם נצטרף ר' ישראל מפולוצק, דרשן נלהב שכבר נשלח בשעתו על-ידי רבו המגיד ממזריטש לעשות נפשות לחסידות בקהילות. תחילה נלווה אליהם גם ר' שניאור זימן מלאדי, אף הוא מתלמידי המגיד וממנהיגי חסידי רייסין, אבל הוא חזר באמצע הדרך, בהגיע השיירה לגבול ואלאכיה, כנראה משום שלא רצה להניח את חסידי רייסין וליטא כצאן ללא רועה.

השיירה עברה את רייסין, וולין, אוקריינה ופודוליה. במוהילב אשר על נהר דנייסטר עברו את הנהר וחצו את ואלאכיה עד עיר-הנמל גאלאץ. משם הפליגו בים השחור לקושטא, ומקושטא הפליגו באוניה אחרת לארץ-ישראל. מקצת משיירת העולים הפליגה באוניה מנמל שבארץ קרים, ואוניתם נטרפה בים, רוב העולים טבעו בים, ורק שלושים עולים ניצלו ונצטרפו לשאר העולים בקושטא.

בדרך מרייסין וער ואלאכיה נצטרפו אל שיירת-העולים יהודים רבים, מהם חסידים ומהם בלתי חסידים שהעפילו לעלות מחמת מצבם הקשה. בגלילות ההם לאחר גזירות גונטה. הללו לא היה בידם אששיו להוצאות-הדרך והיו למשא על מנהיגי החסידים שנאלצו לספק להם
"הוצאות הספינות וכופרי נפשות ושכירות חמורים וכל פרנסת ביתם".

הדרך כולה, מיום צאתם מבתיהם ברייסין ועד הגיעם לחוף עכו נמשכה חמשה חדשים. לעכו הגיעה שיירת העולים ביום ה' אלול תקל"ז, וכללה שלש מאות נפש ומעלה, אף שמרייסין לא יצאו אלא כמה עשרות.


*

העולים לא יכלו להתיישב בירושלים, שבה לא היה אז מקום לישוב אשכנזי גדול וגלוי, מחמת החובות הישנים שחבו האשכנזים לערבים עוד מימי עלית ר' יהודה חסיד, ורק אשכנזים מעטים יכלו ליישב בה, ואף הם רק בהיחבא ובהסתר-פנים. גם בחברון לא היה מקום בתוך תחומי "החצר" הקטנה, שבה ישבו היהודים, לישוב גדול. לא נשאר להם אפוא לעולי רייסין אלא להתיישב בגליל, שבה השתקעו גם רוב העולים שעלו בימי הבעש"ט (ואילו, גיסו של הבעש"ט, ר' אברהם גרשון מקיטוב, התיישב בחברון ואחר-כך בירושלים). ומבין שתי ערי הגליל, התאימה צפת יותר מירושלים להתיישבותם.

צפת עמדה רובה ריקה ושוממה לאחר הרעש בשנת תק"ך (1760), שבע-עשרה שנה לפני עלית החסידים, כי שרידי-צפת המעטים שניצלו מהרעש לא היה בכוחם לקומם את הריסות העיר. גם מבחינה מדינית נשתפר בצפת המצב במקצת בימים ההם. נסתיימו ימי המרידות והמלחמות של השייך הבדוי המורד ד'אהר אל-עמר ובניו, שבאחרית ימי שלטונם בגליל סחטו מהישוב היהודי הדל את שארית הונו לצורכי מלחמותיהם, והשתלט מושל חדש "הבא במאמר המלך", כלומר שליט בפקודת השלטון המרכזי בקושטא, הלא הוא אחמד אל-ג'זר פחה שמקום-מושבו בעכו. יועצו ושר-הכספים של מושל זה היה היהודי הגביר חיים פרחי מדמשק, שהשתדל לסייע לישוב היהודי ככל אשר לאל ידו, השליט החדש היה מעונין לקומם את הריסות צפת, כי לא היה לו עניין בשליטה על חורבות, וידע שיוכל לעשות זאת רק בכוחות רעננים של מתיישבים חדשים נלהבים. הוא נהג אפוא בחסד עם העולים החסידים, עודד אותם להשתקע בצפת, שיחררם מכל מיני מסים, הגביל את כוח המושל המקומי בצפת לנהוג בהם בעריצות והקצה להם מקום בחורבות לבנות עליהם את בתיהם. אין צורך לומר, שלא התכוון בכך אלא לטובתו, כי ידוע ידע שעתיד ישוב חדש זה לשמש לו מקור נכבד להכנסה ולסחיטה.

מרובה הייתה "שמחת החסידים בהגיעם למחוז חפצם, ובלבם אמרו:
"זה היום קווינו לו, נגילה ונשמחה בארץ חמדתנו, חמדת הלבבות, משוש הרעיונות, הקדושה בכל מיני קדושות וכל מיני פירות ושאר תענוגי בני אדם וכל חשק המצוות התלויות בה",


*

ביקשו לישב בשלוה ולעסוק בתורה ועבודה, אולם עד מהרה הכירו את המציאות ומצאו את עצמם מחוסרי אמצעים להתחיל בחיים החדשים. הוצאות הדרך וכופר-הנפש שנאלצו לשלם בעד עצמם ואף בעד העולים העניים שנלוו אליהם בדרכם, הריקו את כיסיהם. בארץ היה היוקר גדול "מפני הרבה מלחמות והארבה שהיו עד עתה". מנהיגי העולים נאלצו אפוא סמוך לבואם לשלוח שליח לאחיהם שבגולה ולבקש עזרה להתיישבותם. לשליח בחרו את ר' ישראל בר' פרץ מפולוצק, איש-המעשה שבהם, המנוסה בנדודים עוד לפני עלייתו והמסוגל ביותר להלהיב את הלבבות. תפקידו של השליח היה "לעשות מעמד ומצב, לגבות נדרים ונדבות", כלומר, לסדר בקהילות ארץ-מוצאו ארגון קבוע של תמיכה בעולים בני-ארצם הקרובים להם גם בדעה. אולם ידוע ידע השליח, שאין העולים יכולים לחכות עד שיספיק להגיע לרוסיה ולהביא משם את פרי פעלו, ולפיכך התחיל לפעול מיד בהגיעו לקושטא.

עוד בקושטא הדפיס והפיץ את איגרות שני המנהיגים שבצפת בדבר שליחותו, והדברים עשו רושם. יהודי קושטא שהכירו את החסידים-העולים, כי ראו אותם בעברם בקושטא בדרך-עליתם, נתבעו ונענו. "פקידי צפת", כלומר הגבירים והחכמים בקושטא שהיו ממונים על התרומות לצפת שהגיעו אליהם מקהילות תורכיה ומהקהילות שבארצות הסמוכות, מסרו בידי השליח סך שלשת אלפים אריות (גרושים תורכיים). מזה שלח השליח מיד סך 2750 גרוש לצפת, לשם תשלום המסים ההכרחיים לפחה שבעכו (רוב הסכום) ול"חיי שעה" לעולים (חלק קטן של הסכום), והשאר, סך 250 גרוש, לקח לעצמו להוצאות-הדרך.

מקושטא הפליג השליח בים השחור, ובהגיעו ליאסי כתב שם בחודש אייר תקל"ח (1778) איגרת מפורטת לחסידים שבויטבסק בדבר שליחותו. באיגרת זו הוא מתאר בפרוטרוט את דרך העלייה של שמירת העולים והרפתקאותיהם, את. שמחתם של העולים בבואם לארץ, ואת המציאות בארץ שאילצה אותו לצאת בשליחותו. באיגרתו הוא מופיע לא רק כמבקש אלא גם כמבשר. את צאתו לשליחותו הוא מצדיק בעיקר בזה שנצטרפו לשיירה בדרכה עולים עניים רבים. הוא כותב באיגרתו:
"ואבשר אותם שבאנו אל אה"ק צפת ובב"א [ארץ הקודש עיר הקודש צפת תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן]... יותר משלש מאות נפשות עם רבנו הגדול... מוהר"ר מנחם מנדל נ"י, וכולם שלמים בגוף ובממון... ומצאנו בו בתים הרבה גדולים וטובים מאין יושב... ומה מאד נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', אבל מגודל שבר רעבון בתי העניים והאביונים... הוכרחתי לנוד מקיני להשמיע על השקלים. מי האיש הירא את דבר ד' [יזדרז] להמציא מזור ותרופה לקהל קדש צפת ובב"א, כי תם הכסף ולא נשאר בלתי אם גוויתנו, כי העניים אשר עברו חלוצים לפנינו, המה היו בעוכרינו בכל מדרך כף רגלנו, כי מעיר קושטאנדינא והלאה חלו כולם עלינו.. והוצאנו עליהם לאלפים בהוצאות הספינות וכופרי נפשות ושכירות חמורים וכל פרנסת ביתם... והנה עדי בשחק... שלא רציתים ולא החזקתים מעולם את מי אשר אין בידו להשיג לעלות, כי רובם לא הכרנו כלל, כי אם העפילו לעלות בהתלהבות לבס לעלות לארץ הקודש..."

אחר כך הוא עובר לתאר באיגרתו את בוא השיירה לצפת ואת תנאי ראשית התיישבותם בה:
"והנה המקום רחבת ידים ואפשר להתפרנס לכשתתיישב, אבל אין [העולים] מכירין בלשון ומנהגי המדינה... ברוך ד' שהחיינו וקיימנו והגיענו לאה"ק חסיד מתפלל במחנה המעצר בקפריסין ביום ה' אלול תקלזיי"ן בשלום... ואי אפשר שיחזיקו המועטים את המרובים בא"י... ואנחנו נלאינו נשוא, לזאת נשלחנו אני ורעי [ר' שלמה סג"ל]... ובעזרת ה' אשר נשאנו חן בעיני הגבירים הרמים... בעיר קושטא... והיינו בבית כל הגדולים, גם בבית השר הגדול ר' ברוך זונאנו, וגם בבית הועד ומעמד כל השרים והחכמים בכבוד, ולא נעשה ככבוד הזה לשום שליח, ונתנו לנו שלשת אלפים אריות [גרושים]". לכן אחינו בני ישראל... הלוא לכם ולנו לבנות בית אלוקינו, ועל, כל ישראל להתחזק בישיבת ארץ-הקודש... עורו והתעוררו למצווה רבה כזו להחלות עם רב מישראל... למען ישבר על אדמת הקודש לעורר חסד עליון... ע"כ עושו חושו לעשות מעמד ומצב לגבות נדרים ונדבות..."

הגיעה ליווינו גם איגרתו של ר' מנחם מנדל מויטבסק, מנהיג החסידים העולים, בחורף של תקל"ח (1778) למנהיגי ווילנא בדבר שליחותו של ר' ישראל מפולוצק. אף הוא מצדיק את השליחות בהסתפחותם של המעפילים העניים אל שיירת החסידים בדרך עלייתם. הוא כותב:
"נאמן עלי אבא שבשמים, אשר לא הייתה ידי עימהם [עם העולים העניים שנסתפחו בדרך]... ורובם אשר לא ידעתי ושמעתי כלל. והנה אני בעניי הכינותי בעזרת ה' די סיפוקי, ואשר אתי יש מהם בעלי יכולת וטובי לב, אבל כשל כוח הסבל, נלאינו נשוא, וכבר הוצאנו עליהם למאות גדולים, אבל אין הבור מתמלא מחולייתו, ומה גם שכעת אין שום אחד משתכר עדיין שום פרנסה בשביל גירות הלשון ומנהגיהם... הוכרחנו לשלוח... את הרב הישיש מו"ה ישראל פאלצקער-, ואם היו נותנים לו עשרת אלפים בחודש חליפות יציאת א"י הקדושה, היה בז לכל דבר, אבל ההכרח הביאנו לכך..."

שני השלוחים הראשונים של עדת-החסידים בצפת, ר' ישראל מפוליצק ור' שלמה סג"ל, הצליחו להניח ברייסין ובליטא, ובמקצת גם בשאר גלילות פולין, יסוד נאמן לתמיכה קבועה בעולים החסידים שבגליל. בעקבותיהם היו שלוחים יוצאים מדי שנה בשנה מהגליל לחוץ-לארץ, ובשובם הביאו בידם את צרור הכסף מנדבת אחיהם שבגולה, בידי השלוחים נמסרו בקביעות איגרות מידי מנהיגי העולים, ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם מקאליסק, ליחידים ולקהילות, ובאיגרות לא רק בקשת תמיכה, אלא גם תיאור מפורט של החיים בארץ-ישראל, הדרכה מוסרית, עצה לאנשים הרוצים לעלות, והבעת השתתפות בצערם של בני הגולה במצוקתם בשעת גזירה. האיגרות הועתקו בהעתקות רבות ונשלחו מחסיד לחסיד ומקהילה לקהילה (לידינו הגיעו עשרות עשרות קובצי איגרות החסידים שבגליל בכתב-יד). וכך נעשו הנודבים שותפים לעולים בחייהם החדשים, ונוצר מגע אישי בין הארץ והגולה, מגע שיעורר אהבת ארץ ישראל בלבות בני הגולה ותשוקה לעלות אליה. וכן שימשו השלוחים בשובם משליחותם מדריכים לעולים חדשים.


*

ביקשו העולים החסידים לישב בשלוה בארץ ישראל וקפצה עליהם רוגזה של מחלוקת, כי המתנגדים בליטא שלחו אחריהם כתבי-התנגדות וחרמות, שיעוררו מקצת מהאשכנזים שישבו בצפת מלפני עליית החסידים לרדוף את החסידים העולים, ואליהם נצטרפו מקצת מהעולים הבלתי-חסידים שנסתפחו לשיירת-החסידים בדרך עלייתם. והללו מצדם עוררו את הספרדים לרדיפת החסידים, ולא קשה היה להשפיע עליהם בכך, כי בלב הספרדים הייתה טינה על החסידים שהתייחסו אליהם בגאווה וגודל-לבב, אף הוגד להם שהחסידים באיגרותיהם מא"י גינו את הספרדים והוציאו עליהם שם רע, וגם מטבעם חשו התנגדות לכמה ממנהגי החסידים שהיו מוזרים בעיניהם, כגון תפילה בקול צעקה בליווי נענועי גוף. כל זה הביא לידי-כך, שבשנת תקמ"א (1781) נאלצו כמה מהחסידים, ובראשם מנהיגם ר' מנחם מנדל מויטבסק, לעבור לטבריה, והנשארים, ובראשם ר' אברהם מקאליסק, נשארו בצפת. אולם העדה נשארה אחת, והשלוחים שיצאו לגולה נשלחו מעתה בשם חסידי צפת וטבריה גם יחד. בימי מגפה בצפת בשנת תקמ"ה (1785) עברו רוב החסידים שבצפת לפקיעין, שבה לא שלטה המגפה, וישבר בה זמן-מה. ברבות הימים נתרכזה כל עדת החסידים בטבריה.

מנהיגי החסידים בארץ, ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם הכהן מקאליסק, חשו: מיד בשנה הראשונה לעלייתם, שהדבר העשוי ביותר להזיק לישוב האשכנזים בארץ היא המחלוקת החריפה שבין המתנגדים לחסידים, ושמאידך עשויה האהבה המשותפת לארץ-ישראל לקרב את המפולגים, ולפיכך השתדלו באיגרותיהם לחוץ לארץ לקרוא לשלום ולאחדות ולבקש מחילה על המחלוקת שקדמה לעלייתם.

כבר באיגרת הראשונה שכתב ר' מנחם מנדל מויטבסק לחוץ לארץ באמצע שנת תקל"ח (1778), הדגיש בכל לשון של הדגשה את רצונו בפיוס ובשלום:
"את שלום אחי אנכי מבקש... אם חטאתי נגד כבוד ד' ונגד כבודם כבוד מלכים, אשור על האנשים ואומר: חטאתי וישר העוויתי ולא שווה לי, ואחלה את פניהם עד בוש... וכמו כן יעשו גם הם שלא להיות ח"ו אכזרים לעבור על המידה".

אל מנהיגי המתנגדים הוא פונה בדברי שלום:
"ועתה אליכם אישים המצווה הזאת להיות בברית אתנו החיים והשלום. ואחרי אשר יהיו מאשרי העם הזה מתמים, בודאי אחריהם ילכו כל ישרי לב... הלא אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו, ומדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבותינו... אל נא אחי תרעו. הנה עד היום ד' ביניכם ובינינו אשר בגדתם בנו וכי אנו אנשי בריתכם... ובכל זאת שכחנו כל אלה, ומצדנו לא יבצר ח"ו, והננו מוחלים כולם במחילה גמורה שרירה וברה לכל מי שהקניט איש אישו בין בגוף ובין בממון, ואין אנו מבקשים רק שלום כולנו פה אחד... ומעתה, אלופינו אדונינו, אחינו בשרינו, מה שעבר אין והיה כלא היה, אבל אנו מתפללין על העתיד... ולא יחלקו עוד ולא יחצו..."

המנהיג העיקרי של עדת-החסידים בארץ, ר' מנחם מנדל מויטבסק, הספיק לישב בארץ עשר שנים, ונפטר בטבריה ביום ב' דר"ח אייר תקמ"ח (1788), והנהגת העדה עברה לא לידי בנו ר' משה אלא לידי חברו ר' אברהם הכהן מקאליסק, שחיזק את הקשרים עם החסידים ברייסין ובליטא על-ידי איגרות תכופות שנמסרו בידי השלוחים שיצאו מידי שנה בשנה. הוא הספיק לישב בארץ שלושים ושלוש שנים, ונפטר בטבריה ביום ה' שבט תק"ע (1810).


*

אחת מאיגרותיו היפות ביותר של ר' אברהם מקאליסק, שנכתבה בין שנת תקנ"ג לשנת תקנ"ז (1797-1793), היא איגרת כללית שבה השיב לכל מי ששאל בעצתו אם לעלות לארץ ישראל. ואלה דבריו:
"זאת אשיב אל לבי להשיב מפני הכבוד לכל שואל ומבקש לשכון כבוד בארץ הקדושה, מודעא רבה לידע ולהודיע את הארץ מה היא:
"אמרו רבותינו ז"ל במדרש שוחר טוב, בפסוק רצית ה' את ארצך וכו' [תהלים, פ"ה, ב']: הקדוש ברוד הוא הופך ומהפך ומסתכל ונותן עיניו בה עד שתרצה את מעשיה. הנה כמה היפוכים וגלגולים ומאורעות עידן ועידנין יחלפו על כל אחד מבאי הארץ עד כי מתדייר ליה בה ורצה את עפרה ואת עפרה יחונן ואוהב חורבות שבארץ-ישראל מפלטין שבחוץ לארץ, ופת חריבה וכו' וכיוצא בהם. ולא לקלים המרוץ, לא יום ולא יומיים, לא חודש ולא שנה, כי אם ברבות השנים, עד יעברו ימי הקליטה, קולטתו בחיים, ישב עולם לפני אלוקים, כמה שכתוב: איש ואיש יולד בה [תהלים, פ"ז, ה'], רצה לומר: כל הבא אל הקודש צריך מחדש עיבור ויניקה וקטנות וכו' עד פנים בפנים יראה פני הארץ ונפשו קשורה בנפשה.

"הנה כי כן, מאן דאתי ואייתי [מי שבא והביא] תלמודו בידה במה שהורגל כל אחד ואחד לפי מידותיו, לא מתדר ליה. בתחילה כאן, ממש דעתו מטורפת עליו, טרוף יטרף באין פנות אל המנוחה ואל הנחלה, יעלה שמים ירד. תהומות כאוניה המטורפת בים, ומטריד את אחרים בענייניו ובמעשיו והנהגותיו, הי תורה והי מצווה, מה דהווה לא הווה, עד. ישים תהילה בארץ. והשם יתברך מראה לו פנים, אז ישקוט וינוח לו. והוא הדבר שאין לו קצבה. אורך הזמן ואיך וכמה ומתי, לכל אחו לפי ענייניו ולפי מעשיו ולפי שורש נשמתו. אשר על כן הבא לגשת אל הקדש פנימה [לעלות לארץ-ישראל], יזמין עצמו לכל האמור, ויבחין בנפשו אשר לו כוח לעמוד בכל אלה, דלא לגזזו אודני מיניה, וישער בעצמו שעל כל פנים רוב מידותיו מתוקנים, והוא ימשול בם, אז ילך לבטח דרכו בעצת גדולי העצה אשר עימהם. והשומע ישכן בטח ושאנן".

באיגרת זו כלולה כל תורת הקליטה בארץ-ישראל. ובמשך 165 שנה שעברו מאז נכתבו דברים אלה, לא הביע איש עניין זה בצורה מעמיקה וממצה יותר. הפוך בה והפוך בה!


*

כאמור שלחה עדת-החסידים שבצפת (ואחר-כך: בטבריה) בקביעות שלוחים לגולה, תחילה לבני גלילותיהם (רייסין וליטא) ואחר כך גם לשאר גלילות פולין, וברבות הימים גם לשאר ארצות, ואף לצפון אפריקה. ידועים לנו שמותיהם של שבעה-עשר שלוחים כאלה מהם שיצאו בשליחות כמה פעמים. בידי השלוחים מסרו מנהיגי עדת-החסידים איגרות מפורטות, שבהן תיארו את המאורעות בגליל במשך השנה.

איגרות אלו, שיתחבבו על קוראיהן עד למאוד, עד שהועתקו וחזרו והועתקו והועברו מיד ליד, ואף נאספו בקבצים מיוחדים בכתב-יד, הן המקור החשוב ביותר לידיעת תולדות הישוב בארץ ישראל, ובפרט בגליל, ברבע האחרון של המאה השמונה-עשרה וברבע הראשון של המאה התשע-עשרה.


*

מציאות עדת-חסידים בארז ישראל, שידיעות עליה הגיעו בקביעות לגולה, הניעו יחידים וחבורות בחוץ-לארץ לעלות לארץ ישראל ולהצטרף אליה. השלוחים שהגיעו לחוץ לארץ יעצו למועמדים-לעליה ובשובם משליחותם לארץ אף שימשו לעולים מדריכים בדרך-העלייה.

בשנת תקנ"ד (1794) עלתה חבורה של חסידי אוקריינה ופולין, ובראשה ר' יעקב שמשוו משיפיטובקה (בן ר' יצחק אב"ד קהילות סלאוויטא, שיפיטובקה, אומן ובאר, שהיה תלמיד מובהק להמגיד ממזריטש) וכמה אדמו"רים אחרים. אף הוא נאלץ סמוך לעלייתו לצאת בשליחות עדתו לארצות-המזרח לבקש עזרה.

ארבע שנים לאחר מכן, בשנת תקנ"ח (1798)), עלה לארץ דרך קושטא ר' זאב וואלף מטשארניאוסטרא.

באותו זמן עלה לארץ ר' נחמן מברסלב עם משמשו. הוא החליט על עלייתו בערב-פסח של שנת תקנ"ח (1798), ויצא מביתו בעיר מדוודיבקה ביום י"ח אייר (ל"ג בעומר) של אותה שנה, ודרך עיר ניקוליב הגיע לאודיסה, ומשם הפליג באוניה בים השחור לקושטא (והוא היה הראשון שהלך בדרך זו, כי לפניו היו העולים מפליגים מנמל גאלאץ). בקושטא נשתהה ר' נחמן עד סוף אלול, כי הימים ימי מלחמת נפוליון במצרים ובארץ ישראל, וקשה היה למצוא בעל אוניה שיאבה לסכן את אוניתו בים. סוף-סוף נמצאה אוניה שהפליגה מקושטא לארץ-ישראל עם עולים ועולי-רגל, ובה הפליג. לאחר סערת-ים קשה הגיעה האוניה לחוף יפו שני ימים לפני ראש השנה, ר' נחמן רצה לעלות לחוף ביפו ולהמשיך דרכו לירושלים, אבל לא הניחוהו, כי חשדו בו שהוא מרגל צרפתי. לפיכך המשיך דרכו באוניה עד חיפה, ושם עלה לחוף בערב ראש-השנה.
"וגודל עוצם השמחה שהיה לו באותו הרגע שעמד על אדמת הקודש, אי-אפשר לשער ואי אפשר לבאר אפי' קצהו, כי אמר: מיד כשהלך ד' אמות בארץ-ישראל פעל מה שרצה להשיג".

מחיפה יצא אחרי חג הסוכות לטבריה ושהה בה ובסביבתה כל החורף וחזר שוב לביתו בחוץ-לארץ,

אף שלא שהה ר' נחמן בארץ אלא חצי שנה, השפיעה העלייה עליו השפעה עצומה. משחזר לחוץ לארץ הביא אתו מאווירה של ארץ ישראל, והיה אומר:
"המקום שלי הוא רק ארץ ישראל";
לאן שאני נוסע, אני נוסע רק לארץ ישראל".

ארץ-ישראל דבקה בו והייתה חלק מנפשו, והיה אומר על עצמו
"שכל החיים שיש לו היא רק מישיבתו בארץ ישראל, וכל מחשבה ודעה שיש לו היא רק מכוח ישיבתו בארץ ישראל, כי עיקר המוח והחכמה היא בארץ ישראל".

כלפי אלה שרוצים לעלות לארץ ישראל אבל נמנעים מפני מכשולים חיצוניים, אמר:
"יש שנדמה להם שרוצין ונכספין מאד לבוא לארץ ישראל אם היו יבולים ליסע לשם בהרחבה אבל לא בצער ודוחק, ובאמת אין זה רצון שלם, כי מי שרוצה לבוא באמת לארץ ישראל צריך לילך גם רגלי".

דרך לכך הראה הוא עצמו בעלייתו, שבה התגבר על סכנות מרובות ועל כל מיני מכשולים עצומים, כגון: חוסר אמצעים להוצאות-הדרך, מלחמות, מגיפות, ביזיונות וכו'.

ארץ ישראל הייתה מרכז בתורתו החסידית, וקשרו הנפשי העמוק לארז התבטא במימרות רבות מעין אלו:
"על ידי בנין שבונה בארץ ישראל זוכה להתנשאות";

ארץ ישראל היא בעיניו סגולה נגד הכעס והעצבות, כי
"היא בחינת אמונה, בחינת ארך-אפים";
"בארץ-ישראל הלחם מוטעם כל-כך עד שנכללת בו כל מתיקות הטעמים שבכל המאכלים שבעולם";
"מי שרוצה להיות יהודי, דהיינו לילך מדרגא לדרגא, אי-אפשר כי אם על ידי ארץ-ישראל הזאת בפשיטות עם אלו הבתים והדירות".

משמשו ובן-לווייתו של ר' נחמן מברסלב בדרך עלייתו תיאר לאחר מכן את המסע בפרוטרוט בצורה מלבבת ביותר, והדפיס את תיאורו כחמישים שנה לאחר-מכן, והתיאור חזר ונדפס פעמים הרבה, והשפיע אף הוא השפעה להגברת הכיסופים לארץ-ישראל והרצון לעלות אליה.


*

בראשית המאה התשע-עשרה, בשנת תקס"א (1801), פרצה מחלוקת בין מנהיג החסידים בטבריה ר' אברהם מקאליסק ובין ר' שניאור זלמן מלאדי, שעמד לעלות לארץ-ישראל עם שיירת-החסידים בשנת תקל"ז (1877) וחזר באמצע הדרך, והיה למעשה הרוח החיה במגבית ברייסין לטובת החסידים שבגליל. המחלוקת, שנבעה מחילוקי-דעות עיוניים לגבי מהות החסידות (ר' אברהם מקאליסק ראה בתורת-חב"ד של ר' שניאור זלמן מלאדי נטייה מדרך החסידות של הבעש"ט והמגיד ממזריטש), העכירה את האווירה עד מאד, עיכבה את כספי המגבית וגרמה צער ונזק לחסידים שבטבריה, אבל ר' אברהם מקאליסק עמד על עיקרי דעותיו' ולבסוף נתגברה העזרה ממקום אחר, מוולין ומאוקריינה.

תוצאה חיובית חשובה אחת למחלוקת זו הייתה התחזקות הישוב בחברון, כי החסידים המעטים שבגליל שנטו אחרי תורת-חב"ד של ר' שניאור זלמן, לא יכלו עוד לישב עם חסידי ר' אברהם מקאליסק, וכחמש-עשרה משפחות מהם עברו לחברון. דבר זה הביא לידי עליה נוספת של חסידי חב"ד לחברון, והישוב האשכנזי שם עמד מאז, למעלה ממאה שנה, תחת חסות ר' שניאור זלמן מלאדי ובניו ובני-בניו, וקיבל חיזוק רב מהם על-ידי מגביות ועליות נוספות.


*

אם נבוא לסכם ולומר מה היו תוצאות עליית החסידים לגבי תולדות הישוב בארץ-ישראל, נוכל לומר, שעליית החסידים לגליל בראשית הרבע האחרון של המאה השמונה-עשרה, הביאה לחיזוקו וביצורו של הישוב, שנתרופף מאד על-ידי האנרכיה בארץ באמצע המאה ההיא, והאריכה ימיו של הישוב בצפת ובטבריה בשנות המעבר הקשות שלפני התקופה החדשה' תקופת חסות מעצמות אירופה שהתחילה בשנת ת"ר (1840).

התוצאות הישירות של עליית-החסידים מרייסין היו:

א) ייסוד עדת-אשכנזים מאורגנת בגליל, תחילה בצפת ואחר-כך בטבריה, והבטחת תמיכה קבועה בה מצד בני הגולה.

ב) חיזוק הקשר בין ארץ-ישראל והגולה על-ידי שלוחים קבועים ואיגרות מנהיגי החסידים. שלוחי החסידים הגיעו אף לארצות רחוקות, ועד למרוקו הגיעו, והשפעתם שם לא הייתה מועטת. איגרותיהם המרובות של מנהיגי החסידים (למעלה משבעים איגרות. הגיעו לידינו) הגבירו בפולין וברוסיה את ידיעת. ענייני הישוב ואת הכיסופים לעלות לא"י.

ג) הארכת ימיו של הישוב בטבריה. טבריה שיישובה נתחדש על-ידי ר' חיים אבואלעפיה בשנת ת"ק (1740), הלכה ונחלשה ברבות הימים מחמת האנרכיה השלטונית, סחיטת-כספים מצד השלטונות, אי-בטחון מפני הבדווים שבסביבה, וספק אם הישוב הספרדי בה היה יכול להחזיק מעמד עד העת החדשה אלמלא התגבורת מצד עדת-החסידים החיונית והתוססת שהובטחה לה תמיכה קבועה. התיישבות החסידים בטבריה חיזקה את הישוב בה והבטיחה את רציפותו עד לתקופה החדשה.

ד) הפילוג שבין מנהיג החסידים בטבריה ובין ר' שניאור זלמן מלאדי הביא לידי התיישבות חסידי חב"ד בחברון, בסוף הרבע הראשון של המאה התשע-עשרה, מה שחיזק את הישוב הקטן בחברון במידה עצומה והאריכה ימיו של ישוב חלש זה במאה שנה.

ה) עלית המתנגדים-הפרושים תלמידי הגר"א. שנתיים לפני פטירתו זכה עוד ר' אברהם מקאליסק, מנהיג עדת-החסידים בטבריה, לראות בעליית תלמידי הגר"א הראשונים והתיישבותם בצפת. המתנגדים באו אפוא בעקבות החסידים. אף-על-פי שלגבי המגבית בליטא פעלה כל עדה לחוד, החסידים לחוד והפרושים לחוד הרי לגבי המגבית בשאר הארצות ולגבי הפעולות המדיניות של הישוב, התאחדו החסידים והמתנגדים-הפרושים לפעולה משותפת, וכך הביאה ארץ-ישראל להתקרבות ולהתפייסות בין שני פלגי האומה שבמזרח-אירופה, ושתי העדות, החסידים והפרושים, גם יחד, פעלו בבוא שעת-הכושר הראשונה לחיזוק הישוב בירושלים, עד שהייתה ירושלים תוך עשרים שנה - באמצע המאה התשע-עשרה - לעיר שרובה יהודים.