מחניים ק"ח תשכ"ו

מי שאינו מצוי אצל דרכי החיים בעולם של ימי הבינים ורוצה לצייר לו תמונה כלשהי של השיטות ושל המוסדות של החינוך בתקופה הרחוקה ההיא, צריך בראשונה לסלק לגמרי את המושגים של מבנה החינוך שהם מקובלים בזמננו. אין שום דמיון בין דרכי החינוך המערביים של תקופתנו ובין אותן שהיו נהווגות בעולם הים תיכוני בתקופת הגאונים ובתקופה שלאחריה. דבר זה נכון לגבי החינוך אצל המוסלמים, אצל היהודים ואצל הנוצרים כאחד. בראש וראשונה אין אותה חלוקה לשלושה שלבים מוגדרים ונפרדים שהיא יסוד מוצק למבנה החינוך שלנו: בית הספר היסודי, בית הספר התיכון והמכללות למיניהן. בימי הבינים קיימים שני מוסדות בלבד: בית הספר היסודי ומוסדות להשכלה גבוהה. קו שני, שהנו לא פחות אופייני בשביל החינוך בימי הבינים, הוא היותו חינוך דתי, כלומר פעולה הנעשית מטעם העדה (הכנסיה) על מנת לחנך את הילדים להיות חברים נאמנים ופעילים שלה. אך כשם שאנו יכולים להצביע על שני קוים אופיניים אלה, עלינו להודות, מצד שני, שעל אף מחקרים מקיפים שנעשו בנושא זה (במיוחד ע"י הרב שמחה אסף ויבדל לחיים ארוכים מ. מוריס) עדיין ידיעותינו קלושות ובייחוד בלתי מצטרפות.

המוסד החינוכי החשוב ביותר היה בכל מקום בית ספר יסודי שנקרא בערבית "מכתב" או "כתאב" ושהנו מקביל למה שאנו מכנים "חדר". בקהילות קטנות היה על פי רוב רק בית ספר אחד ואילו בקהלות גדולות כדמשק וכבגדאד היו רבים. מקומו של בית הספר היה בבית פרטי, לעתים תכופות בבית המורה, או בבית הכנסת, כלומר באולם התפילה ממש או באחד החדרים הסמוכים שבאותו בנין. אשר לבתי הספר שבקהילות הגדולות יש להבדיל בין הכתות של מורים פרטיים ובין בתי הספר אשר החזקו על ידי הקהל והיו מיועדים בראש וראשונה ללימוד היתומים ושאר ילדים חסרי אמצעים. כנראה נכנסו רוב הנערים - וגם קצת נערות - בגיל שש לבית הספר. בראשונה למדו אותם לקרוא עברית וזאת על פי שתי שיטות, השיטה הקרויה בפי הפדגוגים המודרנים "אנליטית", כלומר לימוד של כל אות ואות לחוד, או השיטה ה"סינתיטית", כלומר לימוד של קריאת מילה שלמה ואחר כך לימוד האותיות.

שתי השיטות היו נפוצות בבתי הספר היהודיים בכל הארצות הדוברות ערבית אשר מסביב לים התיכון. לשם לימוד הקריאה היו גם כותבים אותיות ומלים על לוחות, שהם נזכרים בכל המקורות. משסיגל לו התלמיד ידיעת הקריאה החל ללמוד תורה, שכן המטרה של החינוך היהודי היתה להכין את התלמידים שיוכלו לקחת חלק בתפילה הציבורית ובייחוד לקרוא מן התורה בעת שעולים אליה. הרי בימים ההם היה מקובל שבן אדם הזוכה ב"עליה" קורא בעצמו ולא החזן או בעל קורא. כמקובל היו מתחילים בלימוד התורה בספר ויקרא וממשיכים בשאר ספרי החומש, אולם למדו גם הרבה נביאים וכתובים. כל הלימודים היו מושתתים על שינון מתמיד ואם כי שיטה זו חיזקה את הזכרון לא פיתחה מחשבה עצמית.

האם למדו גם את הלשון העברית, כלומר דקדוק וכתיבה? דומה שבניגוד לתכנית הלימודים בבתי הספר היהודיים אשר בספרד המוסלמית מיעטו בארצות המזרח בלימודים אלה. המצאות ספרי לשון ברשימות של ספריות פרטיות אינה מוכיחה שאמנם למדו בבתי הספר היסודיים דקדוק עברי. כמו כן יש להזהר מלהסיק מסקנות מידיעות מרחיקות לכת על לימוד בנות. יש להניח שמרבית הנשים היהודיות בקהלות שבארצות המזרח לא ידעו קרוא וכתוב, אם כי היו כמובן נשים מלומדות, כגון בתו של ראש ישיבת בגדאד ר' שמואל בן עלי, שישבה עצמה על כסא ההוראה. בתימן לא לימדו את הבנות אף את התפילות.

בין אלפי התעודות היהודיות-ערביות שנמצאו בגניזה המפורסמת של קהיר ישנם גם אגרות וכתבים אחרים, ואף לא מעטים, השופכים אור על ההוי של בתי הספר האלה. אולם דא עקא. מרביתם מספרים על מצב המורים. יש כאן אגרות בהן מתנים המורים את מצבם הדחוק ומבקשים עזרה. אגרות כאלה נכתבו ע"י המלמדים בקהילות הקטנות שבערי השדה אשר נשכרו על ידי הקהל או על ידי המורים בבתי הספר ליתומים ולילדי העניים שבהם למדו הילדים על חשבון הקהל. מתעודות שונות אנו למדים ששכר הלימוד בשביל ילד היה במצרים במאות האחת עשרה, השתים עשרה והשלש עשרה חצי דרהם בשבוע (והכונה לדרהם "השחור" שערכו היה כשליש של דרהם הכסף). במקרה שהיו למורה עשרים תלמידים לא השתכר אפוא בחודש יותר מארבעים דרהמים שהיו שוים לדינאר. מצד שני אנו יודעים שהשכר החדשי של פועל פשוט כגון פועל בנין, היה בתקופה ההיא שני דינארים או שני דינארים וחצי. התלונות של המלמדים היו אפוא מצדקות. לעתים נפתרה הבעיה על ידי הצירוף של משרות, כגון שהמורה היה גם חזן וכן נדבו למען המורה בעת העליה לתורה ובייחוד בחגים.

יש להדגיש שלא כל הילדים למדו בבתי ספר כאלה. תמיד היו קצת אנשים עשירים אשר שכרו לבניהם מורי-בית פרטיים, כשם שערביים נשואי פנים נמנעו מלשלוח ילדיהם אל ה"כתאב" שלהם והטילו את חינוכם על "מואדיב" - מורה פרטי. המורים שמילאו תפקיד זה היו כמובן בעלי השכלה גבוהה יותר וקיבלו שכר גדול יותר.

מכל התעודות והמקורות הספרותיים מסתכמים גם פרטים לא מעטים על הלימודים שמחוץ לתחום המכתב - החדר. אמנם בדרך כלל למדו מעט זולת לימודים אלה. רב האי גאון שהיה בעל הסמכות הגדולה, אשר מפיו למדו כל קהילות ישראל שבארצות ערב, פסק כידוע ש"מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד תורה כתב ערבי וחשבונות". אולם היאך והיכן למדו נערי ישראל שבארצות המזרח ערבית? על שאלה זו אין ביכלתנו להשיב. האגרות הרבות ביהודית-ערבית שנמצאו בגניזה הקהירית מוכיחות שהידיעה של כותביהן בשפה הספרותית של הערביים לא היתה יסודית מאד. כפי שהעיר בצדק ש. ד. גויטיין בספרו המצוין "סדרי חינוך מתקופת הגאונים עד בית הרמב"ם" עמ' נ"ז, היה בענין זה הבדל גדול בין קיבוצי ישראל שבארצות המזרח ובין יהודי ספרד המוסלמית, שהצטיינו בשליטה היפה בלשון הערבית. אשר ללימוד החשבון מסתבר שלמדו לצרף, להפחית ולחלק על ידי חישוב בראש או על ידי עמדות האצבעות. בניגוד לנוצרים באירופה שנזקקו ל"מונים" המרכבים מגלמים קטנים, הרי סימנו אנשי המזרח את המספרים ע"י עמדות שונות של האצבעות והם ידעו לסמן בדרך זו אף מספרים רבים וגבוהים מאד.

בס"ה דומה שהרשות בידינו להסיק מן הנתונים אשר בידינו שהרמה ההשכלתית של כלל היהודים בארצות המזרח היתה בתקופת הגאונים וגם בתקופה שלאחריה גבוהה משל שכניהם המוסלמים, אבל נמוכה משל אחיהם בספרד.

קטן מאד היה המספר של התלמידים שהמשיכו לימודיהם אחרי שרכשו את ההשכלה היסודית שלהם ב"כתאב". מעטים למדו משנה, בודאי בכתות מסונפות לאותו "כתאב", ומתי מספר קנו להם השכלה תורנית גבוהה. ושוב, איננו יודעים אלא מעט שבמעט על דרכי הלימודים הגבוהים. בדברנו על רכישת השכלה תורנית גבוהה אנו חושבים כמובן מיד על הישיבה, אבל מובן ה"ישיבות" שעליהן מדובר במקורות ספרותיים מימי הבינים ובתעודות הגניזה אינו דומה ל"ישיבות" כפי שאנו מכירים אותן. בבגדאד התקיימה במאה השתים עשרה ישיבה גדולה שניהלה את כל הענינים הרוחניים-דתיים של הקהילות בבבל ובארצות הסמוכות לה. דומה שה"ישיבה של גאון יעקב" שהתקיימה משך מאות שנים בירושלים ואף הישיבות שהמשיכו את המסורת שלה בדמשק ובפסטאט היו בראש וראשונה בתי ועד החכמים, מוסדות שפסקו הלכה ושנתנו הוראות לקהילות הסרות למרותן. ודאי שהצדק עם הפרופ. גויטיין המדגיש בספרו (עמ' קנ'ה, קנ'ז) שהיותן ראשות רוחנית-דתית כזו היה עיקר תפקידן של הישיבות בארצות המזרח בתקופה ההיא. אולם הן היו גם מוסדות של הוראה גבוהה. ידוע סיפורו של הנוסע היהודי-גרמני ר' פתחיה מרגנסבורג על סדרי הלימוד בישיבת בגדאד אשר בה נעזר הגאון ר' שמועל בן עלי על ידי "מתורגמנים" המעבירים את דברי המורה לתלמידים היושבים בריחוק מקום ממנו. אכן זו היתה השיטה המקובלת גם במדרסות, אותם בתי אולפנא גדולים של המוסלמים אשר דמו מאד לישיבות (שלפי מושגינו אנו!). ואשר השפעו כנראה מן הישיבות הבבליות. עד כמה שידיעותינו על הלימודים בישיבות שבארצות המזרח ובייחוד במצרים ובסוריה מועטות הן, דבר אחד נעלה מכל ספק: כמו בספרד המערבית מיעטו בלימוד הגמרא והרבו בלימוד של ספרי הלכה "פסוקה" ושל תשובות הגאונים. החל מן המאה השתים עשרה לסה"ן שימש גם הקובץ הגדול של ר' יצחק אלפאסי למטרה זו. על נטיה זו להתרכז בלימוד של הלכות פסוקות ולהזניח את השקלא וטריא של הגמרא מעיד כנראה גם הריבוי של קבצי דינים (דיני מיקח ומימכר ודיני ממונות) שהם רשומים ברשימות הספרים מן הזמן ההוא. מיעוט הלומדים לימודים גבוהים אלה, מצד אחד וזניחת הגמרא מצד שני מסבירים את הביטול שבו התיחס הרמב"ם אל רמת ההשכלה התורנית בארצות המזרח. באגרת שכתב אל חכמי לוניל (בדרום צרפת) הוא אומר: "אני מודיע לכם שלא נשאר בזמן הזה הקשה אנשים להרים דגל משה ולדקדק בדברי רב אשי אלא אתם וכל הערים אשר סביבותיכם שאני ידעתי שאתם קובעים מדרשות תמיד ושאתם בעלי בינה וחכמה. אבל בכל המקומות האלה אבדה תורה מבינם. רוב המדינות (כלומר הערים) הגדולות מתות ומיעוטן גוססות וכמו שלשה ארבעה מקומות חולים (כלומר יש עוד קצת לומדים). בכל ארץ ישראל ובכל סוריה מדינה אחת והיא חלב שבה מקצת חכמים ועסקיהם בתורה אבל אין ממיתין עצמם באהלה ובכל הגולה ובכל שנער שנים שלשה גרגרים ובכל תימן וכו' (קובץ תשובות הרמב"ם ואגרותיו, ליפסיה תרי"ט, ח"ב דף מ"ד עמ' א). אף אם נקח בחשבון שיש בדברים אלה קצת הגזמה הבאה מן תודעת העליונות של בן ספרד, הרי בעקרו של דבר עדות זו מהימנה. אכן, דברי הנשר הגדול הנם בבחינת סיום המעגל, הם מבליטים וממחישים את הירידה הרוחנית הגדולה של קיבוצי ישראל בארצות המזרח שבאה אחרי הפריחה ותקופת היצירה של ימי הגאונים.