בתי התפילה של החסידים

יצחק אלפסי

מחניים, גיליון צ"ה, תשכ"ה



מיד עם הופעת החסידות, נתעוררה בעיית בתי תפילה ולימוד לבני העדה החדשה, שכן עדת החסידים לא יכלה להשתמש בבתי הכנסת ובתי המדרש הקיימים.

אחד מיסודות העדה החדשה היה שנוי נוסח התפילה המקובל, נוסח "אשכנז", לנוסח האר"י שנקרא אצלנו "נוסח ספרד" והם לא יכלו, אפוא, להתפלל בבתי הכנסיות הרגילים שבהם שנוי נוסח התפילה נחשב לחטא כבד. יתר על כן העדה החדשה הייתה נרדפת קשות על ידי ראשי הקהילות והיה צורך במציאת מקום ריכוז לתפילה ולפגישות.

בתי תפילה שהוקמו בלב עיירה ובעיר בהם הופיעה החסידות לא נקראו בשם בית כנסת או בית מדרש, אלא בשם "שטיבל" לאמור בית קטן, שכן החסידים המועטים לא יכלו להרשות לעצמם בנין בתי תפארת. ה"שטיבל" היה תמיד פתוח לרווחה, לתפילה או לשיחת רעים.

לפעמים הוקם ה"שטיבל" בדרכים מחתרתיות בשל התנגדות ראשי הקהילה לבני העדה החדשה, ה"כת" בלשונם של המתנגדים.

ראשי הקהילות לחמו בעוז ובחריפות נגד הקמתם של "שטיבלך" אלה ונגד המניינים החסידים וכל מלחמה הייתה כשרה בעיניהם.

בוילנא פסקו ראשי הקהל בחול המועד פסח תקל"ב שיש לפזר מיד את ה"מנין של הקרלינר" - החסידים הראשונים בליטא נקראו בשם "קרלינים" על שמו של רבי אהרן הראשון מקרלין, שהיה התעמלן הראשון והחשוב ביותר של החסידות בליטא.

כתב החרם נגד החסידות שהוצא לאחר פסק הדין הנזכר נשלח לכל תפוצות ישראל ובעיקר לקהילות ליטא ורייסן. בכתב החרם מודגש שיש להפיץ את עדת החסידים "למען לא יתחברו במניין".

גם בחרם שיצא בברודי, בעת כינוס ה"יריד הגדול", בכ' סיון תקל"ב ונתפרסם באידיש, למען יבינוהו המוני העם, מודגש שהחסידים
"מאכין זיך באזונדרע מנינים, זענען ניט מתפלל עם הציבור בבתי כנסת ובתי מדרש הקבועים (החסידים מקימים מנינים מיוחדים ואינם מתפללים בבתי הכנסת ובתי המדרש הקבועים) ולכן מתבקשים הקהילות מען זאל ניט לאזין טאן זייערע מעשים רעים (לבל יורשה להם לעשות מעשיהם הרעים) "לפרוש מן הציבור בקלייזעל או בבית המדרש שאינו קבוע לציבור".
ואכן בכמה קהילות פעל הכרוז את פעולתו, על אף מחאתו הנמרצת נגד הכרוז, של רבי שמואל שמלקא מניקלשבורג, מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש. בקהילת לעשנוב, שהייתה לאחר מכן כולה חסידות, היו נאלצים לבטל את ה"שטיבל" שהוקם.

גם בפולמוס השני כנגד החסידות, בשנת תקמ"א, הושם דגש על הלחימה כנגד קיום השטיבלך. בחידוש החרם הראשון בוילנא, בשנת תקמ"ב, מוזכרים החסידים ה"נוהגים במעשיהם ובמנהגיהם בביתם ובמניינים ובמסתרים".

ב"יריד הגדול" של זעלווא, בב' אלול תקמ"ד, הוכרז ב"חרם הגדול" "שלא יהיה להם שום מנין בית התפלה".

ברם, מלחמת המתנגדים נגד בתי התפילה החסידים נכשלה, כשם שנכשלה מלחמתם בחסידות. החסידים נתרבו במהירות רבה ואתם שטיבלך ובתי מדרשות חסידים. ברם, גם עם ריבוי החסידים ונצחונם הגדול על המתנגדים נשארו ה"שטיבלך" קטנים בגודלם ובצורתם. כי חסידי הצדיקים השונים, שנתרבו עם הפצת החסידות, הקימו לעצמם שטיבלך נפרדים.

ה"שטיבלך" כאמור, היו בחדרים לא גדולים וללא יופי חיצוני או פנימי. החסידים לא דקדקו לבנות ב"גובהה של עיר" כפי שפוסקת ההלכה לגבי בתי הכנסת. ה"שטיבלך" הראשונים נתקדשו במשך הדורות. את בית מדרשו של הבעש"ט במז'בוז, לא נתנו לסייד, כדי שתשתמר צורתו כבימי הבעש"ט. כסאו של הבעש"ט גודר, לבל ישב עליו איש ולו בטעות.

ה"שטיבל" היה לא רק מקום תפילה ולימוד אלא גם מקום משכנו של החסיד. כאן היה מרגיש בהתערותא דלעילא, רחוק מדאגות יום-יום. כאן היה נהנה מזיו תורת רבו, שחסידים שחזרו מעירו של הרבי, היו משמיעים, כאן סופרו סיפורי המופת של הרבי בדחילו וברחימו וכאן היו עורכים את מסיבותיהם וסעודות המצווה שלהם, סעודה שלישית ומלוה מלכה - מלוות בריקודים ובשמחה.


עניין "הידור בית כנסת" לא היה קיים אצל החסידים ואפילו החסידים העשירים לא שקדו על בית החסידים ואת כספם היו נותנים למעשי צדקה אחרים.

עם ריבוי החסידים החל "נוסח ספרד" כובש גם בתי כנסת ובתי מדרשות מרכזיים, אם כי בקהילות עתיקות לא ההינו לשנות נוסח התפילה בבתי הכנסת העתיקים. כך התפללו באסטרהא החסידית ב"נוסח אשכנז" בבית מדרשו של המהרש"א וכך נהגו בבתי המדרש של המהר"מ והמהרש"ל בלובלין.

על עניין ה"שטיבל" הקטן שנשאר בצורתו, גם עם ריבוי החסידים, מעניינים דברי רבי אהרן השני מקרלין, בעל "בית אהרן" - "טוב להתפלל במעט אנשים שידידות שרויה ביניהם מלהתפלל בציבור גדול שאין לבו עמהם".

נוסח התפילה בשטיבלך
כבר הזכרתי את העובדא שנוסח אשכנז שהיה מקובל בתפוצות אירופה, שונה על ידי החסידים לנוסח האר"י, אם כי לא כל השינויים שווים בקהילות החסידיות. הסדור "קול יעקב" של רבי יעקב קופיל ממזריטש, למשל, עיקרו נוסח אשכנז.

הסידור הראשון שנדפס ממש על ידי החסידים הוא סידור הרב מלאדי שסודר על פי נוסח האר"י (שקלוב תקס"ג).



אל בית התפילה בשבת / ציור מאת בנדר

באוקראינה, פולין וגליציה נדפס הסידור "בנוסח ספרד" שהוא מעורב מנוסחות הרמב"ם בהוספות ושינויים גם על פי נוסח אשכנז, שהוא שונה בהרבה מסידור הרב מלאדי, אולם גם "בנוסח ספרד" ישנם שינויים רבים, בהתאם לשיטות השונות בחסידות.

החסידים הרשו לעצמם לדלוג על פיוטי רבים וחשובים לעומתם, ידועים שתי תפילות שחוברו על ידי צדיקי החסידות "תפילה קודם התפילה" של רבי אלימלך מליז'נסק ו"יה אכסוף נעם שבת" - זמר לשבת של רבי אהרון מקרלין.

גם שינוי נוסח התפילה מאשכנז לספרד, לא עבר ללא תגובה מצד המתנגדים.

עוד רבי אברהם קצנלבוגן, רבה של בריסק, במכתבו הגלוי אל רבי לוי יצחק מברדישטוב שואל: מאין יצא להם להקל מנהג הקודם בנוסחי התפילה המסודרים לנו מאבותינו הקדושים אשר בארץ ובחרו להם דרך נוסחי הספרדים?

המגיד ממזריטש, יורשו של הבעש"ט, מסביר את העניין בדרך קבלית ומסיק "על כן כל אחד יאחז דרכו של האריז"ל השוה לכל נפש" (מגיד דבריו ליעקב ע' כ"ב).

רבי משה טיטלבוים מאיהל מדגיש "דכל המתפללים בנוסח האר"י ז"ל הוא נוסח של המתנהגים בחסידות, קיימו וקיבלו עליהם מצ"ט שעיר היתר כדי שלא יפגעו בשער אחד ממאה של איסור ח"ו" (השיב משה סימן ו').


חסיד ב"שטיבל" חסידי בפולין

לעומתו טוען רבי משה סופר בעל ה"חתם סופר" שכוונות האר"י נעשו רק עבור ספרדים ולא עבור אשכנזים (חתם סופר, או' ח טו'-טז').

רבי חיים הלברשטם מצאנז, משיב על טענתו של החתם סופר:
ו"מי שנפשו יפה יוכל לסמוך על גדולי הדור קדושי עליונים, ששינו נוסח אשכנז לנוסח ספרד, ואיננו ח"ו כחולק על מרן רשכבה"ג הח"ס ז"ל, כי אינני בקי בשיחת חולין דיליה, רק מה שראיתי וקבלתי מפי קדושי עליונים גדולים בנגלה ובנסתר, אמרתי".
מסקנתו של רבי חיים מצאנז:
לאחר שנחית עיר וקדוש מן שמיא הבעש"ט ז"ל... והבין ששורש נשמתו אינו משער נא, ולכן אחז בנוסח האר"י ז"ל ולכן כל המאמין בבעש"ט ובתלמידיו ראוי לאחוז בנוסח האר"י ז"ל (דברי חיים, חב' או"ח ב').


בית מדרשו של הרבי בהוסאטין

צורת התפילה בשטיבלך
התפילה החסידית הייתה בהתלהבות ובקולות ב"גוף חי ולא בגוף דומם כמת" (צוואת הריב"ש ע' 42).

והייתה כתה חסידית, תלמידיו של רבי אברהם מקאליסק, שנהגה לקפוץ ולהתהפך בתפילה - דבר שגרם להתנגדות חריפה ביותר, גם מצד חוגי החסידים. גם צורת התפילה והנענועים הייתה שונה אצל צדיקי החסידות. בני שושלת קרלין, סטרליסק, סטריטין היו "הופכים עולמות" בתפילתם. לעומתם חסידי בית ריז'ין היו מתפללים בדממה דקה.


ב"שטיבל" גם שלבו את הניגונים בתפילה וכוחו של הניגון גדול מאוד בתורת החסידות. רבים מצדיקי החסידות וגם מבני החסידים הצטיינו בכוח הלחנה רב. מנגינות נשתמרו מאת צדיקי החסידות מהבעש"ט ועד ימינו. גם עניין המנגינות שונה בבתי הצדיקים. יש המנגנים קטעי תפילה ויש המנגנים לאחר התפילה, יש המעדיפים ניגוני צער ויש שבוחרים בניגוני שמחה, צדיק צדיק ומנהגו.

הריקוד בשטיבל
כניגון כן הריקוד. שניהם מחידושיה של החסידות. אף כי היו ידועים בשבת ישראל על אדמתו, הרי נשתכחו במשך הדורות.

הריקוד היה משמש לחסידים בשטיבל, לא רק כאמצעי התעוררות אלא כעבודת קדושה בפני עצמה. על רבי נחמן מברסלב נאמר:
("מי שלא ראה ריקודין שלו, לא ראה טוב מימיו וכל מי שעמד שם בוודאי שהיה לו הרהור תשובה על כל פשעיו".) חסידי ברסלב הוסיפו לתפילה גם את עניין מחיאת הכף.
גם בריקוד יש נוסחאות שונות ולא הרי ריקודו של צדיק זה כריקודו של צדיק אחר.

זמן התפילה בשטיבל
החסידים לא היו מקפידים על זמני התפילה, שכה הרבה טרחו חז"ל והפוסקים לקבוע להם זמנים מדויקים (שו"ע, או"ח סימן פ"ט ס"א).

רבי אברהם קצנלבוגן במכתבו הנזכר אל רבי לוי יצחק מברדיטשוב מתלונן על החסידים שב"בשאט נפש ובזדון עוברים זמן קריאת שמע והתפילה".

אותה סיבה היא שגרמה לסערה הגדולה, בתקופה יותר מאוחרת, נגד ה"יהודי הקדוש" רבי יעקב יצחק מפשיסחא ותלמידיו שהפכו לשיטה את איחור זמן התפילה. נגדם כבר התאחדו גם כל גדולי החסידות. הם חששו פן איחור זמני התפילה יביא לזלזול גם במצוות מעשיות.

זאת ועוד: שאר הצדיקים שאיחרו בזמן תפילה לא הרשו לעשות זאת לחסידיהם ואילו בפשיסחא הפכו את איחור התפילה לשיטת יסוד.


תיקרת בית המדרש של רבי דוד משה מטשורטקוב

מתנגדי ה"יהודי הקדוש" ציינו במפורש: אמנם שערי השמים סגורים אחרי זמן התפילה, אבל תפילת צדיק כ"יהודי הקדוש", הבאה מלב טהור ונשבר, משברת כל המחיצות ובוקעת כל הרקיעים ("תפארת היהודי אות פ' ופ"א, צבי מאיר רבינוביץ: "רבי יעקב יצחק מפשיסחא" ע' 100) "היהודי הקדוש נזדכך החומר שלו ונעשה אדם שלמעלה מהזמן ולמעלה מן השכל" ("תפארת היהודי" אות ב') אבל טענותיהם היו נגד החסידים שעשו כמעשי רבם על אף היותם בלתי ראויים לכך,
"צריך לידע ולהודיע - מזהיר רבי קלונימוס מקרקא - לבני אדם המתחברים לצדיקים שלא יתלמדו לעשות כתנועותיהם והתנהגותיהם, כמצות אנשים מלמדה, היינו: מפני שהצדיק עושה כך, גם הוא יעשה כמוהו, רק שילמוד כפי ששכלו באמת לאמיתו לעבוד את ה' בלב נכון". (מאור ושמש פ' לך). מזהיר את החסידים גם רבי ישראל מקוז'ניץ: "תלמידי חכמים, אפילו בשיחת חולין, מייחדין יחודים גדולים ועמוקים, ומתקנין בהם עולמות עליונים, והאדם הכסיל ילמד ממעשה הצדיק, לעשות ג"כ בדברים בטלים, בחשבו גם כן להיות כרבו" (עבודת ישראל, אבות דף ע"ד).
על חסידים אלה, המשיל רבי אליעזר מטרינגרד משל: בן מלך גלה משולחן אביו. בא לכפר אחד, שם האכילוהו פת קיבר. בן המלך, ברוב עדינותו לא יכל לבלוע את הפת. חיכה וחיכה. משלא הובאה פת טובה, הוכרח לאכול את פת הקיבר. כך גם חסידים אלה. הם מחכים ומחכים, שמא יושפע עליהם שפע מרום. אולם בינתיים עובר היום והם מסתפקים בתפילה פשוטה, בפת קיבר...

כצדיקים שאיחרו בזמן תפילה, ידועים: יוצר החסידות - רבי ישראל בעל שם טוב, רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב, רבי אברהם דוד מבוטשאטש, רבי מנדלי מקוצק וכל ממשיכי דרך זו - וורקא, גור, אלכסנדר וכו'. שושלת לעלוב, רבי ישראל מריז'ין, רבי אברהם מסטרטין, רבי מרדכי מנדבורנא ואחרים.

מאפיינים את ההתנגדות בין האדמו"רים לאחור זמן התפילה של תלמידי ה"יהודי הקדוש" דבריהם של רבי קלונימוס קלמיש עפשטיין מקרקא בעל "מאור ושמש" וחברו רבי יהודה ליב מזקילקוב (בעל "לקוטי מהרי"ל"). שניהם מנבחרי התלמידים הגדולים של רבי אלימלך מליזנסק ויורשו רבי יעקב יצחק ה"חוזה" מלובלין, הם, יחד עם חבריהם - רבי נפתלי צבי מרופשיץ, רבי צבי הירש מזידיטשוב, רבי שמעון מיארוסלב, ורבי שמעון מזעליחוב היו מראשי החולקים והרודפים על היהודי הקדוש ושיטתו. הראשון כותב:
ו"האנשים אשר יעשו להם כהיתר לוותר על דברי הפוסקים, בחושבם כי אם לא יתפללו בזמנם בתפילתם יותר מעולה וכדומה, אך שווא והבל ("מאור ושמש" פ' ניצבים)
וחברו מדגיש:
יש דרך פשוט בעבודת הבורא - לעשות את כל המצוות לאמתן, להתפלל בציבור ובזמנה ולהתרחק מכל מיני שחוק ובטלה שלא להתפלל עם הציבור, ופעמים לאחר זמן התפילה, בכדי להתפלל בכוונה יהירה ושאר עניינים בדומה לזה, וזה נקרא "מעשיהם של רשעים לשמה" (ליקוטי מהר"ל פ' בראשית),
כמוהם כותב גם חברם רבי נפתלי מרופשיץ:
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא" - שלא יאמר אדם עתה אין לי מנוח כראוי וכנכון, רק בכל עת ועת יתפלל, לפי העת ההיא של עכשיו, תהיה העת איזו עת שתהיה".
ברור שהצדיקים שאחרו בתפילה ותלמידיהם לא נשארו חייבים למתקיפיהם ומצאו להם תשובות שונות להצדקת דרכם. רבי רבי ודרכו. תשובות על פי חסידות, תשובות חריפות-למדניות, תשובות לעגניות, משלים ותשובות בדרך פשט.

יש לציין שבדורות האחרונים חזרו צדיקי החסידות לזמן תפילה לפי השו"ע. אפילו חסידי גור, ממשיכי דרך קוצק שהתפללו בשעה 11 בבוקר, חזרו לזמן תפילה כדין, בהתאם להוראת האדמו"ר האחרון - הרא"מ מגור זצ"ל. תקנה זו אף כי נתקבלה בזעם ע"י ותיקי החסידים, הייתה לנחלת כל חסידי גור, בלי יוצא מהכלל.