בריאת העולם בתפילה

אמוץ כהן

מחניים פ"ד, תשכ"ג


תקציר: בריאת העולם מוזכרת בתפילות רבות וכן בברכות.

מילות מפתח:
בריאת העולם, בריאה, תפילה, ברכות


בין המוטיבים השונים, ששימשו יסוד לחיבורן של התפילות, מתבלט מאוד עניין בריאת העולם, אף כי אין נושא זה תופס בשטח היריעה של הטכסט מקום רב כשאר המוטיבים - כגון ההודיה, הבקשה, התחינה, השתפכות הנפש, תיאורי מאורעות היסטוריים וכו'. בעשרות מקומות בתפילה משובצים קטעים ופסוקים ופרטי זכרון שתוכנם בריאת העולם. בהרבה מקומות מתעכבת התפילה באריכות על תיאור מעשה בראשית וחוזרת המספרת ומתארת ורומזת כאילו כל מה שכבר נאמר עד אותו מקום לא מיצה עדיין את הצורך בתיאור ובהדגשת הנושא של היצירה.

בעצם אין במובן זה בתפילה אלא משום המשך למקרא. שהרי ספרות התנ"ך גדושה ומודגשת בנושאי היצירה. תחילתו של ספר הספרים פותחת במעשי בראשית ובכל הספרים ביחוד בספרי הנבואה, החזון והשירה, כגון ספר תהלים ואיוב, עוברת כחוט השני פרשת הבריאה. ספרות התפילה לא רק ממשיכה בקו האמור אלא רוב החומר שלה תלוש מהמקרא ואל חומר זה מלווה תוספת מהתקופה שאחרי המקרא בלשון חכמים - משנה ואגדה.

והטעם מובן. אין קילוסו של הבורא עולה אלא מתוך התבוננות במעשיו, במעשה בראשית. חוזים, משוררים, מעמיקי התבוננות בעולם ומלואו עמדו משתאים בפני הוד הבריאה ושגב היצירה וביקשו פתרון לחידת העולם ולסוד כבשונו ומתוך כך באו להכרת גדולתו וגבורתו של בורא עולם ומנהיגו. קדמונים שבגדולי הדור התבטאו במשא ובנאום, מאוחרים שבהם התבטאי בחיבור התפילה.

ומעשה הבורא אינו מצטמצם במעשה בראשית בלבד, אלא בעיקר בחידוש מעשה בראשית יום
יום ושעה שעה. חליפות היום והלילה, הזמנים והעיתים, משמרות הטבע וצבא השמים, הלידה והצמיחה, מרוצת הדורות ותמורות התקופות - כל אלה מובאים לידי ביטוי בכל המקומות המתארים את הבריאה בתנ"ך ובספרות התפילה.


נושאי היצירה וחידוש מעשי בראשית זרועים בכל התפילות כמעט. ואין לך יום - יום חול, או שבת, או יום טוב - שלא יוזכר נושא זה בתפילתו של אותו יום.

הנה בתפילת הפתיחה של שחרית כבר מקדמת את פנינו שירה שתחילתה מזכירה את בריאת העולם:
"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא,
לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא".

אין שירה זו שייכת לעצם התפילה אלא ל"אמירות" שקודם התפילה. וסמוך לאחרי כן באה פרשת ברכות שתוכנן בעצם הודיה על סיפוק צרכיו של אדם מישראל ושל האומה. אעפי"כ לא נפקד בין הברכות האלו גם עניין היצירה ולא רק בדרך רמז:
"בא"י אמ"ה רוקע הארץ על המים".

פרט קטן מתוך פרשת היצירה.

והלאה בקטע האתחלתא דתפילה שוב מובא עניין היצירה:
"אתה עשית את השמים ואת הארץ ואת הים ואת כל אשר בם".

ועכשיו לעצם התפילה. פסוקי דזימרה - שמם כבר מעיד על תוכנם. אלה הם דברי שירה, פרקים שלמים שהוצאו מהמקרא ביחוד מספר המזמורים של תהילים ובהם שפע תיאורים נשגבים של כוח הבורא, רינת היקום, איתני הטבע, פלאי היקום, שירת הים והנהרות, והרים ואילנות, זמרת רמשים וציבורי כנף ועל הכל זמרת האדם בתבל. אכן השם הכולל "פסוקי דזימרה" ממצה את תוכן הקטע האמור של התפילה. ונזכיר לדוגמה שוב כמה פסוקים ומאמרים משורת פרקי התהלים האלה:
-"כי כל אלהי העמים אלילים וד' שמים עשה.
- השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע.
- לרוקע הארץ על המים.
- לעושה אורים גדולים.
- מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא.
- המכסה שמים בעבים, המכין לארץ מטר, המצמיח הרים חציר.
- אתה עשית את השמים, את שמי השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם.

עד כאן תיאור כולל של האוניברסום, של היקום, תמונת סקיצה שקוויה הם כלליים: שמים, ארץ וים ולפעמים גם בלוויית הצאצאים, הלא הם מאורות וחיות וצמחים והרים וגבעות.

מאחרי "ישתבח" מקדישה התפילה יריעה רחבה לעניין המאורות וביחיד השמש:
"האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה ומאיר לעולם כילו וליושביו. המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים ובטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית".

זהו פרק שירה מרטיט, המתאר את פלא התחושתי של יום. מתוך התיאור הפיוטי הזה משתקף אופק המזרח עם עלות השחר ושמש זהב עולה ומביאה חיים לכל יושבי הארץ. החשיכה הקודרת נאספת ונגללת וזיו חמה מבהיק מעורר את הישנים ונוסך בהם מרץ חיים ודריכות לפעולה. אור השמש מתוק לעינים ומרחיב את הנפש. ונראה כי הקדמונים כבר ראו בחוש מתוך התבוננות מעמיקה ביקום כי השמש היא לא רק מרפא לגוף אלא המקור לגידולם של הצמחים ובעקיפין לקיום חייהם של בעלי החיים. מכאן פולחן השמש שהיה רווח בימי קדם בקרב אומות העולם. ואף בישראל עוד נצנצו בימי המלכים פה ושם שרידי הערצה לשמש עד שנעקרה סוף סוף ואת מקומה תפסה האמונה שאין השמש אלא אחד משמשיו של הבורא, ובמקום הפולחן הגס בא פרק השירה בתפילה המתאר את הטוב שבאור ובחום שמעניק הבורא לעולם על ידי שליחתו, עושת דברו - החמה.

חגיגי ביותר, תיאור השמש בתפילת שחרית של שבת. ראוי שנביא את הקטע בשלמותו:
"טובים מאורות שברא אלוהינו,
יצרם בדעת בבינה ובהשכל.
מלאים זיו ומפיקים נוגה,
נאה זיום בכל העולם...
קרא לשמש ויזרח אור
ראה והתקין צורת הלבנה".

שירה זו אופי הימנון בה לשמש והיא נאמרת בחגיגיות מייחדת הראייה להשראה של יום השבת ולנשמה היתרה שבה. ראשית היא נאמרת בקול רם ובניגון. שנית היא נאמרת קטעים קטעים בניחותא ובהשהייה ושלישית היא נאמרת הן על ידי החזן והן על ידי הקהל. להודיעך על חשיבותה של אמירה זו.

ואכן בשבת, כשאדם מישראל דעתו אינה מוטרדת מענייני העולם הזה ומטרדות חול ונפשו פנויה לדברים שבפיוט נראה בוקרו של יום שבת בזיו מיוחד, ביחוד בשעת התיחדות עם הבורא בבית התפילה. פרק שירה זו על המאורות אין יפה לו יותר מאותה שעה שבבוקר יום שבת קודש.

כסיכום ממצה ליצירת המאורות והנאתם ליצורים באה הברכה: "בא"י יוצר המאורות".

עיקר תפילת שחרית מסתיים ב"עלינו לשבח". שוב אין המתפלל נפרד בלא להיפגש עוד פעם בעניין הבריאה, אם כי בתכלית הקיצור. הפרק הזה פותח במאמר שבת ל"יוצר בראשית" ובהמשך הפרק מוזכר שוב מלך המלכים הקדוש ברוך הוא, "שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ".

אחרי פרק מסיים זה יש שוב כמה "אמירות" נוספות כליווי סופי לעצם התפילה, ליווי הנאמר כמעט ביחידות ללא הדגשה מיוחדת מצד החזן, ביחוד בחוג הממהרים לעסקיהם ואין שעתם פנויה לשהיה יתרה והם מזדרזים לחלוץ תפיליהם ולקפל טליותיהם וליחפז לעבודתם.

ירידת הערב על העולם יש בה הרבה מהמפתיע. שעות רבות היה אור של יום שרוי על הכל. פעילות האדם נמשכה ונמשכה עד כדי עייפות ונדמה שהאור יימשך ויימשך והנה פונה היום לערוב ותוך שעה קלה מתכהה האור ופושטים הצללים ומתעמקת והולכת החשיכה. המעבר כמעט פתאומי. לא הספיק אדם להתרגל לדמדומים והנה חשכת לילה. הכול נבלע וכוכבים שלא נראו עד כה נדלקים וממלאים את כיפת השמים. המעבר עושה רושם, אם כי היא תופעה חוזרת ונשנית. בעלי רגש פיוטי מתרשמים במיוחד ומבקשים ביטוי לתחושתם. בוא וראה כמה קולעים וממצים תיאורי התופעה הזו בפרק הראשון של תפילת ערבית, בין של חול בין של שבת ויום טוב; לאחר הפתיחה התמציתית של ההזמנה לתפילה באה ראשיתו של גוף התפילה:
"בא"י אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים, בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו, בורא יום ולילה, גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור ומעביר יום ומביא לילה ומבדיל בין יום ולילה. ד' צבאות שמו. אל חי וקיים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד. בא"י המעריב ערבים".

ברכה ארוכה ומפורטת עם תיאורים חוזרים של תופעת המעבר שבין יום ולילה. לכאורה מה מקום יש בתפילה, שתוכנה העיקרי בקשת רחמים ותחינה והודיה, מה מקום בה לתיאור תופעות קוסמוגרפיות שאינן אלא תהליכים פיסיקליים כתופעת הנפילה למשל?! אעפי"כ מטפלת התפילה בחשיבות וברצינות בחילופי היום והלילה, ברוח הרצינות המשתלטת על היקום עם בוא הלילה.

באותה רצינות כתובה תפילת קידוש הלבנה. מקפידים יהודים להקביל את פני הלבנה סמוך להתחדשותה ולקיים מצוות קידוש לבנה מתוך יחס רציני לא פחות מאשר לגבי תפילות אחרות. צץ אותה שעה בשמים סהר חדש מקופח מראה ומועט רושם דל ונבלם במיעוטו לאחר מילואו לפני שבועים ויהודים עומדים ומתפללים ברגש עצור לבורא המאור הקטן. תפילה קצרה היא, אך לבבית. היא פותחת בברכה:
"בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. ששים ושמחים לעשות רצון קונם. פועל אמת שפעולתו אמת. וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו. בא"י מחדש חדשים".

דרך אגב משולב בעניין הנושא הלאומי של התחדשות האומה של הגאולה ושל שיבת ציון והקמת סוכת דויד הנופלת - כשם שעניין זה עובר כחוט השני בכל התפילות כגון החזרת השכינה לציון והשבת כסא דויד ובניין ירושלים ב"שמונה עשרה".

בהמשך התפילה מבקשים המתפללים על מילוי פגימת הלבנה, שבעצם אין למעשה זו שום קשר עם מצבו הפרטי של יהודי ועם מצבה של האומה. כל כולה של התפילה קילוס לבורא למראה התחדשותה החוזרת ונשנית של מלכת הלילה. ואכן אין ליבו של המתפלל בא על מלוא סיפוקו אלא אם כן קילס את בורא הלבנה בכל הלשונות האפשריים. שכן ג' פעמים חוזר המתפלל בקול רם ונרגש: "ברוך יוצרך, ברוך עושך, ברוך קונך, ברוך בוראך" ומצרף לאמירתו רקידה ג' פעמים כנגד הלבנה ומשתפך באמירת "שלום עליכם" לחבריו ג' פעמים ובקבלת "עליכם שלום" מחבריו ג' פעמים.

קידוש ליל שבת קשור כמובן בפרשת היצירה, שהרי הוא עניינו של יום, אלא שלא בבריאה עצמה היא עוסק, כי אם במנוחה החגיגית הבאה כדרך הטבע בסיימה של מלאכה ויצירה.


ואפילו ה"הבדלה" שבמוצאי יום מנוחה מובא - אם כי בקיצור - עניין הבריאה במאמר "המבדיל בין יום השביעי לששת ימי המעשה" ומעשה הבריאה בא לידי ביטוי בברכת "מאורי האש".

טבעי הדבר שמוספי החגים, שכל תוכנם היא מעניינא דיומא, אין עניין בריאת העולם מודגשת ואף לא מוזכרת בהם. עיקר תוכנם תפילה על הרמת קרן האומה ומלכות בית דויד והשבת העם לארצו ובניין מקדשו והשבת כוהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם וישראל לנוויהם וקיום עלית הרגל בשלוש הרגלים. לעומת זאת מודגשת היצירה וחידוש מעשה בראשית בימים הנוראים שהרי מלבד הבקשות והתחינות על כתיבה וחתימה טובה תופש בתפילות ימי רה"ש ויו"כ מקום גם תיאור מידותיו וכוחו של הבורא וממילא יש מקום להזכיר את מעשה בראשית.

בתפילת שמונה עשרה מובא המאמר: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו".

מרובים הפיוטים שבסידור הימים הנוראים ובהם מלובשים תיאורי היצירה שבמקרא בלשון הפיוטית החרוזה. בפרק "אתה הוא אלהינו", בתפילת רה"ש, המסודר לפי סדר אלף-בית והנאמר פסוק פסוק על ידי הקהל והחזן חליפות נופל בחלקן של האותיות הא-בו עניין מעשה בראשית:
"הוא שח ויהי - וצוה ונבראו"

ובפרק "מלך במשפט יעמיד ארץ" אנו פוגשים:
"כי הוא בורא קצות כל הארץ".

בפיוט "מלך עליון" אני קוראים:
"כונס כנד מי הים, רוגע גלי ים, סוער שאון דכים"

והלאה באותו פיוט:
"ממדי ארץ קרא ואבן פנתה ירה וכל הנברא לכבודו ברא וכ' ".

כל החרוזים מיוסדים על מובאות מהמקרא כפי שיכול בקי בתנ"ך לגלות את שברי הפסוקים בדברי איוב ושאר ספרים במקרא.

ושוב בונה הפייטן בתפילת יום כיפור בפרק "אמרו לאלהים" את החרוז:
"מכין הרים בכוח,
"בונה בשמים מעלותיו
משקה הרים מעליותיו".
"רוקע הארץ על המים
לכן יתגאה הנוטה כדוק שמים".
"וכל בשליש עפר הארץ, ידו יסדה ארץ
וימינו טפחה שמי ערץ".
"הופך לבוקר צלמות וחשך לכן יתגאה
יוצר אור ובורא חשך".

לבסוף יוזכר כי לא רק בתפילה אלא גם בברכות הנהנין מובא עניין בריאת העולם לידי ביטוי, כגון בברכות על עניינים שבהנאה, הנאה שבאכילה או הנאה שבחוש, כגון בורא פרי הגפן, בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה, בורא מיני בשמים וכו', ברכת הבורא על בריאתו מובאת, אפוא, בכל הזדמנות שהיא שכן כל פרי הוא בריאה בפני עצמה, מעשה ידיו של הבורא יתברך. אפילו בהנאה מן המים ודומיהם מובאה לידי ביטוי תשבחתו של הבורא, ש"הכל נהיה בדברו".