אספקטים של גבורה בהלכה

ישראל תא-שמע

מחניים פ"ז תשכ"ד


תקציר:
מעשי גבורה וקידוש ה' בהלכה.

מילות מפתח:
קידוש ה', גבורה, מלחמה, הצלת נפש, פיקוח נפש, התנדבות.


מבין הדברים הרבים שהיו מבדילים, מבחינה עיונית, את דת ישראל מתרבות יון הייתה ה"גבורה" וההשקפה אודותיה מן הבולטים ביותר. לפי ההשקפה היוונית, ההרואית והקלאסית, מידת הגבורה (andreia) הינה המידה בראשית בבנינו הרוחני של האדם ובהעדרה סר צלם אלוקים מעליו והריהו מנקבה. הגבורה והאומץ, כפי שהם מתגלים במלחמה בעיקר, מבטיחים לפרט - וממילא לכלל המורכב מפרטים - את קיומם הבלתי מופרע כשהם עצמאים על אדמתם וחופשים לעשות כרצונם. ועמידה איתנה זו במלחמת הקיום היא הערך העליון ותכלית האדם בעולמו. השקפה זו אף מצדיקה במפורש את המעשים השפלים ביותר כל עוד מביאים הם בעקבותיהם חיזוק ועידוד לגבורתו ואומץ לבו של האדם. אי לכך דקדקו הם ביותר על מתן אימון גופני חמור ומתמיד לצעיריהם והגוף - על הטיפול הגימנסטי המתמיד בו - עלה בעיניהם למעלת ערך נשגב. בדיאלוג האפלטוני "לכס" - מן המאה הרביעית לפני הספירה - אנו שומעים לראשונה הדיה של מלחמה אידיאולוגית, תוך ניסיון למיצוי הגדרתו של המושג הגבורה, ועולה לפנינו באותה הזדמנות, לראשונה, האפשרית של "גבורת הנפש". אפשרות זאת מובעת כדעת מיעוט ואפילו בפי אותו מיעוט אין היא מקיפה וחודרת ככל הראוי.

באגדת חז"ל שונה המצב מן הקצה. לא רק שאין הגוף ערך ואין הגבורה מטרה, אלא שתופעת הגבורה בכללה אינה נמנית בין התופעות הטבעיות והיא נתפסת כמתת-שמים מיוחדת הניתנת ליחידים ולמטרות מסוימות:
"ת"ר חמישה נבראו מעין דוגמא של מעלה וכולן לקו בהן, שמשון בכוחו וכו' (סוטה, י' ע" א).

מכיוון שכך אין שום עניין ותועלת באמון הגוף ובפתוח אומץ הלב, ואפילו אדם אשר זכה באלו אינו נושא לקנאה ולחיקוי אלא להתפעלות נפשית מהגלוי האלוקי שבו ולהסקת מוסר-השכר. בדרך זו נתפסה הגבורה כאחת ממידותיו של הקב"ה, וגילוייה הארציים - כמתת שמים, חיובו של איש ישראל לידבק במידותיו של הקב"ה חל כמובן גם על מידת הגבורה אלא שאופייה המופשט - הטבוע בה בגלל עצם היותה אלוקית - דבק בה ומגדיר את טיבה כגבורת הנפש ובצורה זו הריהי חלה אמנם כחובה על כל אחד ואחד; אפילו על הקב"ה עצמו, כביכול, נאמר:

"אדרבא, זוהי גבורתו שכובש את יצרו" (יומא, ס"ט ע"ב).

רבים עד מאד המקומות באגדת חז"ל המדברים בסוגיא זו וברוח זו אולם ברשימה זו אעמוד על התגלויותיה ההלכתיות של השקפת-עולם זו, בלבד.

מצוות שמירת החיים, שהיא החשובה במצוות התורה ודוחה מפניה רוב רובם של מצוות עשה ולא תעשה, כוללת בתוכה איסור להיכנס למצב של סכנה ואף לכל מצב הגורם, בעקיפין או במישרין, למצב זה, וספק פקוח-נפש דינו כפקוח נפש גמור. שרשרת ארוכה של איסורים ואזהרות עומדת מאחורי עניין זה והמדובר לא רק בחורבה, שאסור ליכנס בה (ברכות, ג' ע"א) ומים מגולים שאסור לשתותם אלא אף דברים מעין:
"לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות ואם שתה דמו בראשו, מפני הסכנה, מאי סכנה? רוח רעה" (פסחים, קי"ב ע"א).

אסורים אלו מספרם רב ביותר ומובן הדבר שבמסגרת זו נשללים אפשרויות ההתנדבות למעשי גבורה ונשללים כל אותם אמונים ומבחני היכולת המשמשים כלי לחינוך הנער לאומץ וגבורה וממילא נשללת מראש כל גישה חיובית לנושא. גם היחס לספורט ולפיתוח הגוף בכלל מצד ההלכה הוא לכל היותר סובלני ומעולם, לא מעודד. אלא, שבניגוד לגבורה כמידה בפני עצמה הבליטו חז"ל את הגבורה הרוחנית ואת הגבורה הפיזית, הפסיבית לרוב, של מסירות נפש על קדוש ה'. גם במקרה זה מעדיפים חז"ל, במידת האפשר, לא לבצע איבוד עצמי או הריגה הדדית אלא לחכות למות שיונחת ע"י השונא. הרעיון, והמציאות אישרה את אמיתותו פעמים אין ספור, הוא שהכרת היהודי ואמונתו בה' דיים להפוך את הפחדן ביותר לאמיץ רוח בשעה שאמונתו מועמדת במבחן ושעה זו היא היחידה שבה יש ערך לגבורה. דוגמא מפליאה לכך מה שנמסר ע"י המהר"ם מרוטנבורג שאלו המוסרים עצמם על קדוש ה' אינם חשים כל כאב בעת שמענים אותם והעובדה שכך אמר המהר"ם מרוטנבורג מצוטטת פעמים רבות בספרות שאחריו וניכר שרבה הייתה תרומתה לעידוד מסירות הנפש בעוד שללא אמונה חייב האדם להשקיע עמל לא ישוער לחינוך עצמי לכך.

בירושלמי תענית, פרק ד' אנו לומדים:
"והיה שם בן כוזבה והיו לו מאתיים אלף מטיפי (מקוטעי) אצבע. שלחו חכמים ואמרו, עד מתי אתה עשה את ישראל בעלי מומין, אמר להן וכי היאך אפשר לבדקן, אמרו לו כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן הלבנון לא יהא נכתב באסטרטיא שלך" כו'. ונחלקו החכמים בפירוש עניין זה (ראה: ש. קרויס, מאמרו בספר היובל לא. מארכס, ניו-יורק, תש"ג).

זה אומר בכה וזה אומר בכה. אכן, לפי פשוטו הדבר מוכיח שקטיעת אצבע זו נועדה לבחון את מידת גבורתו של הלוחם ודבקותו במטרה. נוהג זה ידוע היטב ואנו שומעים דברים לרוב על מעשי אומץ לב כאלו בחיילות יוון שנועדו לאותה מטרה. חכמים התנגדו לשיטה זו והציעו מבחני גבורה אחרים ואכזריים פחות.

אם נבדוק מעשה זה לאור ההלכה נראה שנחלקו הדעות בדבר:
"תנאי היא, דאיכא למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואיכא מא"ד אדם רשאי לחבל בעצמו" (ב"ק, צ"א ע"ב). ודעת רבי עקיבא - שהיה מגדולי התומכים במרד בר-כוכבא - שאסור לאדם לחבל בעצמו (שם, צ ע"ב).
מקור לאיסור זה מתקשה הגמרא למצוא עד שלבסוף מסמיכה הגמרא עניין זה לדינו של בר-קפרא על הנזיר שנקרא חוטא על שציער עצמו מן היין

ו"המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה" (שם).

איסור זה, לדעת הר"ן (שבועות, כ"ז ע"ב) וראשונים אחרים, הינו מן התורה ממש. המ"ד המתיר לחבול בעצמו, לפי זה, הינו רב אליעזר, הסובר שהנזיר נקרא קדוש וחולק בכך עם בר קפרא. אולם, נראה יותר שהפסק המקובל הוא שאסור לחבול בעצמו, ומדאורייתא, שכן נשנתה דעה זו במשנה בשם רבי עקיבא וכך נפסק הדין אצל כל הפוסקים. מוזר לראות שדווקא ר"ע, שהיה מקורב אצל בר-כוכבא והמרד הקרוי על שמו, סבור שאסור לו לאדם לחבול בעצמו בו בזמן שהמקורות מעידים שהדבר נהג בצבא המרד. ברור א"כ שגם נוהג זה היה חלק ממעשיו של בר-כוכבא שבניגוד לדעת חכמים, וכמו שמפורש בירושלמי עצמו, ודבר זה משתלב היטב בהמשך דברי הירושלמי השם בפי בר-כוכבא את הדברים הבוטים כלפי הקב"ה
"לא תסעיד ולא ולא תכסיל".

גבורתם של החיילים בקרב עצמו חשובה ביותר והתורה אף מצווה על כך בפירוש:

"אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם".

ההלכה קובעת ברורות כי המפחד במלחמה עובר בלא-תעשה. ולפנינו, לכאורה, הלכה מפורשת דורשת בשבח הגבורה לפחות בזמן מלחמה. אולם מה שונה גבורה זו מהגבורה הנדרשת כרגיל בשעת מלחמה. הרמב"ם, המסכם את מה שנאמר במשנה ובתלמוד לעניין זה, קובע:

"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם מלבו וכו' וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהייה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה" וכו' (הל' מלכים, פ"ז, הט"ו).
אומץ הלב נובע כולו מאמונה ובטחון בה' והוא מכוון כולו למטרת קדוש ה' ע"י ניצחון במלחמה. אמנם, מאידך, לאחר שניתנה הזדמנות לפחדנים לחזור לבתיהם ולאחר שנערכו החיילים במערכות הקרב שוב אין אדם יכול לשוב לביתו בטענת מורך לב, משום שבשלב זה עלול הדבר להביא לדמורליזציה מוחלטת בקרב כלל החיילים ולכן ממנים שוטרים מיוחדים וכשילי ברזל בידיהם המקפחים שוקיו של כל פחדן המסתלק מן המערכה לאחר שלב ההתארגנות, כאן לא מחפשים גבורה אלא מכים בפחד.

יש ונדרש האדם להפגין מעשה גבורה לשם הצלת נפש אחרת מסכנת מוות, דבר אשר הוא בגדר 'מעשים בכל יום' וגם בהקשר זה אמרה ההלכה את דברה בבירור, הדין הסודי המחייב במקרה זה הוא מצוות לא-תעשה של "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא, יט, יז) והוא מחייב את כל אשר ביכולתו להציל את חברו, בגופו או בממונו, לעשות כך ולא להימנע. אמנם, כל זה הוא כאשר אין הדבר כרוך בפקוח נפש וודאי מצד המציל ולדעת רוב הפוסקים אין חובה על האדם להיכנס אפילו בספק פקוח-נפש כדי להציל את רעהו מפקוח נפש ודאי, שהרי כפי שהעיר בעל ה"מנחת-חינוך" (מצוות רלז):
"אין לפניו אלא מצוות לא-תעשה של "לא תעמוד" מול מצוות עשה של "וחי בהם" ואין המקרה גרוע מכל עשה אחר הדוחה את לא-תעשה".

דעת יחיד נזכרת בהגהות מיימוניות בשם הירושלמי ולפיה חייב האדם להיכנס בספק פקוח נפש כדי להציל מפקוח נפש וודאי כדין כל ספק שאינו מוציא מידי ודאי. ברור מעצמו, שלדעת רוב הפוסקים שאין חיוב כזה, ממילא קיים אף איסור להסתכן בכך משום מצוות "וחי בהם" הדוחה את כל התורה מפניה. הגבורה, אפילו למטרה כה אנושית, גם היא אינה רצויה כל עוד אינה לפי כללי ההלכה המדוקדקים.

במאמרי במחניים (חנוכה, תש"ך) מניתי את השיטות השונות בקשר לשאלה האם מותר לאדם להפגין גבורה על קדוש ה' לפנים משורת הדין ובסכומם של דברים מתברר שנחלקו הראשונים בדבר זה, הרמב"ם אוסר דבר זה באסור חמור והתוספות מתירים. גם בתקופות מאוחרות יותר היו חכמי אשכנז מתירים דבר זה (ראה: תרומת הדשן, סי' קצט) אל נוכח המצב של גזירות ורדיפות מתמידות מחד וחיי פרישות מסירות מאידך - מה שהעלה את ערך קדוש-ה' לדרגה מאד עליונה. חכמי ספרד, החל מהרמב"ם וכלה ב"בית יוסף" (א"ד, סי' קנ"ז) סוברים את ההפך בנקודה זו. באותו מאמר נידונו אף צורות שונות של מסירת הנפש והתייצגות דרגות שונות של גבורה ומאמץ, ועדיפותן בהלכה.

אמנם, על אף המגבלות ההלכתיות הגדולות על מידת הגבורה וצמצומה לשטח הרוחני ולמטרות רוחניות, עדים אנו למעשי גבורה רבים ומופלאים מצד היחיד ומצד הצבור כולו, כאילו היה העם מחונך מעודו על ברכי הגבורה. מעשי החשמונאים ומעשי בר-כוכבא וחילותיו ובעיקר ההתקוממיות הרבות של יהודי הגולה: נגד שכניהם ונגד השלטון, מהם ידוע ביותר מרד יהודי מצרים בימי הקיסר טריינוס. (ראה מאמרו של א. פוקס, מרדם של יהודי מצרים בשנות 117-115 לסה"נ, ציון כב, 9-1, תשי"ז) מבליטים לפנינו לאיזו מדרגת גבורה יכלו אלו להגיע כאשר הייתה השעה צריכה לכך. ואכן, גם דבר זה משתקף היטב בהלכה, שנקבעה ע"י בית-דינם של חשמונאים, והמתירה להלחם מלחמת-הגנה בשבת ללא כל סייגים. לאחר מכן אף הותרה מלחמת התקפה ביום השבת אם החלה לפני כן ואף הותר ייצור אמצעי לחימה במקרי-חירום. דיני המלחמה משקפים היטב את גישת ההלכה לגבורה וראה על כך מאמרו של אלוף הרב ש. גורן.

אספקט אחר, עקרוני וחשוב ביותר, של עמדת ההלכה כלפי הגבורה וגילוייה, קשור בבעיית בעלות האדם על גופו. מן המקורות נכר שהאסור לחבול בעצמו או לשעבד את עצמו עמוקים יותר ממה שנראה לכאורה והוא תלוי ברעיון, ההלכתי במהותו, שגוף האדם אינו רכושו של בעליו כלל ועיקר אפילו מבחינה ממונית. באופן ברור ביטא רעיון זה הרדב"ז על דברי הרמב"ם (פי"ח מהל' סנהדרין, ה"ו) הקובע את ההלכה שאין הורגים את האדם ולא מלקים אותו על-פי דברי עצמו בלבד:

"לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה וכו' הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו וכו' אבל ממונו הוא שלו ומשום הכי אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכי היכי דאין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו".

הגון ההלכתי החזק של רעיון זה מובלט ביותר ע"י הדוגמאות המובאות ברדב"ז והרעיון עומד למעשה כמכשול הלכתי ראשון במעלה בדרך לטפוח הגבורה כל כך חינוכי ועיוני למעשה מבחינה עקרונית. חוץ מדברי רדב"ז אלו רבים המקורות ההלכתיים המדגישים נקודה זו ועל כל זה ראה מאמרו של הרב ש"י זוין, משפט שיילוק לאור ההלכה, שנתפרסם בספרו "לאור ההלכה" עמ' קפח-קצו.

שאלה אחרת הנוגעת במישרין ליחס ההלכה לגבורה נוגעת בבעיית העמידה בייסורים על קדוש ה' ובמקרה של ייהרג ואל יעבור. מקובל להניח שבאותם המקרים של ייהרג ואל יעבור מהווה המיתה את המכסימום של הגבורה הנדרשת מאיש ישראל ואילו הייסורים על אחת כמה וכמה. אולם, מבחינה תאורטית לפחות, ניתן לראות את הדבר גם מבחינה שונה היות והעמידה בייסורים קשים וממושכים דורשת מידה הרבה יותר גדולה של גבורה מאשר המיתה והשאלה היא האם במקרים של ייהרג ואל יעבור כוללים ממילא גם הלכה של "יתייסר ואל יעבור". רובם המכריע של הראשונים סבור שהייסורים כלולים במיתה על אחת כמה וכמה ובכך אין כל חידוש.

מה שברצוני לציין כאן היא דעתו של ר' אליעזר (ממיץ) מחשובי בעלי התוס' החולק בדבר וקובע שאין חיוב להתייסר במקרים שיש חיוב להיהרג ולשון הגמרא, כפשוטה, מוכיחה בעליל כדבריו. בכתובות (ל"ג ע"ב) דנה הגמרא בשאלה מה חמור יותר מיתה או מלקות ובתוך הדברים שם נאמר כך:
ממאי דמיתה חמורה דלמא מלקות חמור, דאמר רב, אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא".

ולפי הפשט הפשוט נאמר כאן במפורש שחנניה וחבריו על אף שהיו צריכים להיכנס לכבשן האש ולא להשתחוות לצלם, מ"מ לו היו עומדים בפני איום של ייסורים היו הם עובדים לצלם. וכך מפרש את הגמרא ר' אליעזר הנ"ל, הובאו דבריו בשיטה מקובצת שם. כל הראשונים האחרים, ללא יוצא מן הכלל, חולקים בדבר ומפרשים את הקטע בדרכים שונות. יש המפרשים פיסקא זו בלשון תמיהה ויש האומרים שצלם זה לא היה כלל בגדר עבודה-זרה, אלא כעין עבודה-זרה, ומעיקר הדין לא היו חייבים חנניה מישאל ועזריה להיכנס לכבשן האש על דבר זה וכל מטרתם לא הייתה אלא לקדש את ה', ולכן אילו היו חייבים לעמוד בייסורים על כך, היו הם משתחווים. גם לדעה זאת ברור שהעמידה בייסורים קשה מפחד המוות אלא שמ"מ המוות קשה מהם וכל שחייב למסור נפשו למיתה בודאי שחייב למסור עצמו לייסורים וזו היא כאמור, דעת רוב ראשונים, פרט לדעת יחיד של ר"א ממיץ הנ"ל ונמצא שלרוב הדעות כאשר נדרשת הפגנת גבורה מצד האדם הריהי נדרשת עד קצה גבול היכולת בעוד שבשעה שאין בה צורך - אין בה צורך כלל.

שאלה, הקשורה מעט לעניין הייסורים הנידון, נוגעת בקטיעת אבר. האם יש חובה על האדם לתת אבר מאבריו לקטיעה להצלת ישראל אחר ממיתה. השאלה התעוררה באחרונים (שו"ת הרדב"ז, סי' תרכ"ז) ואין אני אלא מראה מקום בלבד.

לסיום אביא את השאלה אשר נשאלה מהרב משה חאגיז (שו"ת שבלי הלקט) על דבר אדם המתנדב למסור עצמו להריגה במקום חברו אשר גזרה עליו הריגה בדין המלכות, המתנדב מנמק את צעדו בכך שאהבתו העמוקה לחברו אינה מאפשרת לו להניח את הוצאתו להורג, ואם יוצא הנ"ל להורג אין חייו שלו קרויים חיים יותר והשאלה היא האם במקרה כזה מותרת ההתנדבות, או לא.

המהר"ב חאגיז אוסר את מעשה ההתנדבות במלים קצרות אך חריפות וראויים לציון מיוחד דברי ההנמקה המופלאים שבפיו:
טענת שמעון, שלא יוכל לחיות מרוב צער על הריגת ידידו, חייב יהיה לחיות ולשאת את צערו, במידה שהצער יהא קשה מנשוא הרי שבכך תבוא לידי ביטוי אהבת שמעון את עצמו ולא את ראובן, כי אחרת מה איכפת לו אם הוא מצטער? לולא אהב שמעון את עצמו לא היה אכפת לו לחיות חיי צער וכאב לב.

וברור ששקולים של אהבת עצמו אינם מהווים שקולים להתרת התנדבות שכזאת שהיא נגד ההלכה הפסוקה. נמצינו למדים שההלכה מתנגדת גם למעשה גבורה נאצל זה של ידיד על מזבח ידידותו.



                       
1 9