העם היהודי לפני השואה ולאחריה

פרופ' שלום בארון

מחניים 9, על השואה (ב) כסלו תשנ"ה


תקציר: חורבן יהדות אירופה הקיף את שליש האומה. החורבן בחוגי המשכילים, בין המנהיגים הרוחניים, היה גדול מאשר בציבור כולו.
תוצאות החורבן תורגשנה עוד עשרות שנים, אולי דורות. מתוך 16,500,000 יהודים שהיו בעולם בשנת 1939, נשארו אחרי מלחמת-העולם השנייה 10,500,000 בלבד. לעומת זאת, גרמניה עלתה במספר האוכלוסין, ונוספו בהן כרבע ממספרם לפני המלחמה. ביפן נוסף כשליש על מספר האוכלוסין לעומת 1939, ואילו העם היהודי שיכל כשליש מבניו.

מילות מפתח: קפיטליזם, אמנציפציה, נומרוס קלאוזוס, תרבות חילונית, ליל הבדולח, חורבן,אנטישמיות גזעית, התנועה הציונית, חוקי נירנברג, האפיפיור פיוס הי"א, התנועה הנאצית.


בכל אירופה חיו בתקופה שלפני מלחמת-העולם השנייה, בשנת 1939, 9,800,000 יהודים.
מהם לערך, מהם חיו בפולין - לפי מפקד 1931 - 3,131,900 (כולל דאנציג). נראה שבמשך שמונה השנים עד פרוץ מלחמת-העולם עלה המספר עד 3,300,000. בברית-המועצות - לפי המפקד של שנת 1926 נרשמו היהודים לפי השתייכותם ללאום היהודי ולא לדת מספרם - היה היה למעלה מ-3 מיליון בראשית שנות השלושים. בגרמניה יש מספר מדויק לשנת 1935: 499,682. צריך להוסיף עליהם 3,177 יהודים בחבל הסאר שנספח אל הרייך. ובשאר
הארצות, בערך: באוסטריה - 000, 191; בהונגריה - 444,000; ברומניה - 728,000; בצ'כיה - 356,000; בצרפת - 320,000; בהולנד - 156,000; בליטא, לפי המפקד של שנת-1923 155,000. ביחד היו אפוא באירופה 9,800,000 יהודים בראשית התקופה הזאת.

היו עוד ארצות שמספר היהודים לא הגיע בהן עד 100,000, ואף-על-פי-כן השפעתם הייתה ניכרת בחיים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים, לפני השואה שפגעה באוכלוסייה היהודית גם בארצות אלה.

ראוי להעיר שעשרת מיליוני היהודים שהיו באירופה בזמן ההוא היו הבסיס והמוצא כמעט לכל קהילות ישראל גם בארצות שמחוץ לאירופה. גם המרכז היהודי בארצות-הברית על מיליוניו נוצר מיוצאי יהדות מזרח אירופה ומרכזה, שהיגרו במשך חמישים השנה שלפני השואה. דווקא באותו פרק-זמן גדל הציבור היהודי בארצות-הברית מגרעין זעיר מאוד עד היותו ציבור של חמישה מיליון נפש בשנות השלושים, ורובו יוצאי הקהילות ממזרח-אירופה. הוא הדין בדרום-אמריקה או בארצות האימפריה הבריטית ואפילו במדינת-ישראל.

ארץ-ישראל חיה בזמן ההוא על יהדות אירופה. והיחסים שבין הצאצאים והמרכזים שבאירופה הלכו ונמשכו, ללא אפשרות להבדיל בניהם. כל מאורע שקרה ליהודי אירופה מיד היה רישומו ניכר בכל ארצות העולם.

באירופה שבין שתי מלחמות-העולם חלו שינויים כלכליים רבים. הייתה זו תקופת משבר גדול, כלכלי ויהודי. היהודים מצאו להם דרך מיוחדת במינה להסתגל גם לדרכים חדשות אלה. הם השפיעו בהרבה, לדעת כל החוקרים, על התפתחות הקפיטאליזם המודרני. הדעות חלוקות אם תנועת הקפיטאליזם טובה לעולם או לא; אבל הכל מודים, גם החוקרים אנטי קפיטאליסטים, שהקפיטאליזם היה לטובה בתור שלב בהתפתחות הכלכלית בעולם, ודווקא היהודים השפיעו בה הרבה. החוקר הגרמני הראשון במעלה, ורנר זומברט, תיאר בספרו את השפעת היהודים על התפתחות התנועה הכלכלית הגדולה. בפסוק אחד בספרו נאמר 'עם-ישראל היה כמו שמש; בכל מקום שזרח - חיים חדשים צמחו בו מן הארץ; מקום שעבר וחלף ממנו - חורבן בא אחריו'. בדבריו התכוון למצב שהיה במאה הי"ח, כאשר היהודים בהולנד, באנגליה ובצרפת השפיעו לטובה על התקדמות מדינות אלה, בעוד אשר גירוש ספרד הוציא את היהודים כגורם חשוב מתוך המדינה. גם במאה העשרים נמשכה התפתחות זו: היהודים היו גורם חשוב מאוד בכלכלה האירופית. לא רק כבנקאים ושולחנים, או כסוחרים - ובייחוד סוחרים בין-לאומיים - אלא גם בתעשייה ובחקלאות. אמנם, לא הייתה להם השפעה רבה בתעשיית היסוד של פחם, שמן וברזל, אף כי היו יהודים פעילים גם בבאקו במכרות הנפט, בגרמניה ובגליציה; הייתה במורביה ליהודים, בייחוד למשפחת רוטשילד, השפעה גדולה על תוצרת הפחם, וכו'. אבל הם הצטיינו בתעשיות מיוחדות: תעשיית הלבשה, טקסטיל; נודעת להם חשיבות רבה בתעשיית הזהב והכסף. בכל המקומות ההם, בארצות אירופה ובכל העולם הייתה השפעת היהודים ניכרת מאוד-מאוד. אכן, היו יהודים ולא יהודים שהרגישו מכבר שהמבנה הכלכלי של העם היהודי לא היה תקין ולא היה דומה למבנה של שאר התושבים. קמו תנועות בין היהודים עוד במאה הי"ט, ובייחוד במאה העשרים, שהתקיימו בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, כדי להעביר את היהודים מן המסחר ומן המקצועות המכונים 'אנשי הצווארון הלבן' לעבודות 'פרודוקטיביות' בחקלאות, בתעשייה וכיוצא בהם במלאכות 'יצרניות' אחרות.

יש להשתומם כי על אף המגמה הכללית בעולם למעבר איכרים מן הכפר אל העיר, להוציא אנשים מן החקלאות ולהעבירם לעבודה בבתי-החרושת - הפכו היהודים את הסדר, ורבים מהם מצאו להם דרך להיכנס לחקלאות היסודית, לא רק בארץ-ישראל, במדינת-ישראל, שהפכו כאן ארץ מדבר לארץ פורייה, דווקא בחקלאות, אלא גם ברוסיה הסובייטית בתוך ברית-המועצות. כדאי לעמוד על המספרים: כעבור עשר שנים מן המהפכה ברוסיה נמנו עם האוכלוסייה החקלאית היהודית לא פחות מ-333,357 נפשות; מהן 165,000 במושבות יהודיות, נוסף על 33,000 נפשות של יהודים שהיו מפוזרים בשאר האזורים. מכאן, שכ-10 אחוזים מכל היהודים היושבים בברית-המועצות עסקו בחקלאות.

התנועה מן העיר אל הכפר הייתה קיימת גם מחוץ לבירוביג'אן: באזורים של קרים ואוקראינה. בעזרת 'האגרו-ג'וינט' האמריקני נוסדו מושבות יהודיות שלמות, לבד מן האיכרים המפוזרים. הן הקיפו 10 אחוזים, וזה אחוז גדול מפני שבו-בזמן ירד מספר היהודים העוסקים במסחר ל- 10 אחוזים. כלומר, העוסקים בחקלאות השתוו במספרם לעוסקים במסחר. הייתה זו מהפכה גדולה, שנעשתה בעשר שנים, תקופת זמן שאינה נחשבת כמעט בהתפתחות עם. היהודים הוכיחו את אפשרותם להסתגל לתנאים החדשים. וכך היה גם בארצות אחרות ובישראל.

באותה תקופה חל מעבר ממערכות 'הצווארון הלבן' אל התעשייה. היהודים הצטרפו אל פועלי בתי-החרושת, בייחוד בפולין וגם בשאר הארצות. המעבר היה גדול בייחוד בארצות-ההגירה: בצרפת, באנגליה ובארצות-הברית. היהודים שהיגרו מפולין ומרוסיה לארצות-המערב, לא יכלו להשתלב בעבודה, אלא אם 'בעבודות היצרניות' הללו. הם הצליחו אפילו להקים ארגוני פועלים משלהם, בייחוד במורח-אירופה. בפולין היו הסתדרויות-פועלים בווארשה ובביאליסטוק, למרות ההתנגדות מצד השלטונות, ולפעמים גם מצד פועלים נוצרים בעיר. היה מקרה בלודז', בתהלוכה של ה- 1 במאי, שבה השתתפו הסתדרות הפועלים הפולנית לחוד, ההסתדרות הגרמנית לחוד וההסתדרות היהודית לחוד, וכאשר התנפלה הבולשת על המפגינים היהודים, עמדו הפולנים והגרמנים מנגד ולא עשו דבר.

על אף כל הקשיים, עלה בידי היהודים להיכנס למקצועות כלכליים שהיו סגורים. הדבר מראה על הסתגלות כלכלית יוצאת מן הכלל. כמובן, עיקר כוח ההסתגלות היה במקצועות-הרוח: רופאים יהודים היו מקדמת-דנא, בכל הזמנים; עורכי-דין לא יכלו לקום עד האמנציפציה, תנועת השחרור, שפתחה לפניהם את השערים למקצוע זה. היו גם מהנדסים ובעלי-מקצועות בכל שאר השטחים. חכמת הרפואה וכן חכמת המשפט - לא כשופטים אלא עורכי-דין - היו כה נפוצות בין היהודים עד שהיו ארצות באירופה שמספר היהודים במקצועות אלה עלה בהרבה על מספרם היחסי בין האזרחים.

באוניברסיטאות של פולין, של רומניה ושל עוד ארצות הנהיגו עוד בימים שלפני המלחמה 'נומרוס קלאוזוס' לסטודנטים יהודים, וגם אחרי המלחמה נתחדש הדבר בכמה ארצות; מפולין, למשל, נאלצו תלמידים יהודים לצאת למערב, ודווקא איטליה וצ'כוסלובקיה פתחו את שעריהן במיוחד לתלמידים יהודים ממזרח אירופה, שהיו נתונים לרדיפות; למרות כל הלחץ המשפטי, מצד השלטונות והאוניברסיטאות בפולין ובשאר הארצות, היה מספר היהודים הסטודנטים והאקדמאים גדול ביחס משל כל שאר האומות. באיטליה היו בשנת 1931 כ- 25 אחוזים מכל האוכלוסייה היהודית סטודנטים או שכבר גמרו את חוק-לימודיהם בבתי-ספר גבוהים. אמנם, דיברו על הפרולטאריאט הרוחני, שלא מצאו להם פרנסה ועניין במקצועם. אבל מציאות יהודים רבים במקצועות אקדמאים השפיעה לטובה לא על היהודים לבדם, אלא גם במובן התרבותי והכלכלי בכל הארץ. לא היחס באחוזים חשוב כאן, אלא השפעתם הרוחנית של היהודים בארצות מערב-אירופה.

לפי דעתי, הייתה התקופה שבין שתי המלחמות תקופת-שיא של האמנציפציה היהודית. במובן הכלכלי והרוחני החלה האמנציפציה מאה או מאתיים שנה לפני המהפכה הצרפתית ובאה לידי גמר בתקופה שבין שתי המלחמות. כל זמן שהיהודים לא היו משוחררים בארץ אחת, לא היו משוחררים בשום ארץ. רק בשנת 1917, עם המהפכות ברוסיה, וב-1919, בעת ברית-השלום באירופה, החלה האמנציפציה, לפחות באופן עקרוני, בכל הארצות. נראה הדבר שזה השלב האחרון, הצעד האחרון, בהתפתחות שנמשכה 200 או 300 שנה.

התפקידים של הקהילות היו רבים ושונים בכל ארץ וארץ. אבל בכל מקום הייתה ההשפעה החינוכית והתרבותית בחיי היהודים עצומה מאוד. בעיקר היו החיים הדתיים בבתי-כנסת. ויצוין שבתי-הכנסת נשמרו בתוקף משפט-המדינה עוד מימי-קדם. ברומא הקדומה, האלילית, היה חוק שכל הנוגע לרעה בבית-כנסת יהודי חייב במעל בקודש. אפילו מדינה נוצרית בימי קונסטאנטינוס הגנה על בית-הכנסת היהודי מכוח השלטון. הדבר נמשך בכל ימי-הביניים ובתקופה החדשה. כל מדינה הגנה על בתי הכנסת והיה חידוש גדול מאוד בעניין 'ליל הבדולח' של 1938, שבו הרסו הנאצים 101 בתי כנסת ופגעו ב-76 בתי-כנסת אחרים, והממשלה במקום להגן על בתי-הכנסת היא-היא שהביאה לידי חורבנם. זהו חידוש שלא היה כמותו בכל תולדות ימי-הביניים, המכונים 'חשוכים', ובכל התקופה החדשה.

הוא הדין בבתי-קברות. בכל הזמנים היו סדיסטים שבחפצם היה לנקום ביהודים, פגעו במתים אם לא יכלו להתנקם ביהודים חיים. אולם, כל האפיפיורים, בקונסטיטוציה שנתנו ליהודי רומא, חזרו וקבעו שאסור לפגוע בבתי-קברות של יהודים. בתקופה שבין שתי המלחמות היו הרבה התנפלויות והריסות של מצבות בבתי-העלמין. ושוב - גרמניה צעדה ראשונה ועשתה שמות בבתי-קברות יהודיים, ובכל מקום שהחריבו בית-קברות, באו ותקנוהו. בכל ארצות-אירופה שמרו הקהילות על בתי-העלמין וראו בשמירה זו תפקיד גדול.

היו עוד תפקידים מתפקידים שונים של הקהילה, ולא רק דברים שבדת אלא ענייני חינוך ותרבות. בכל הארצות הייתה הקהילה מחזיקה במוסדות הציבוריים, עסקה בענייני צדקה וסעד. מקדמת-דנא היו היהודים מתגאים ובצדק - שהם רחמנים בני-רחמנים. בסקירה על אירופה היהודית אפשר להשתומם ולראות מה רבים היו מוסדות הצדקה והסעד הציבורי, בתי-חולים, בתי-יתומים, מושבי-זקנים. היו גם מוסדות-אשראי בלי ריבית, קופות-מלווה וגמילות-חסדים בכל הקהילות במזרח-אירופה. בפולין לבדה היו 224 קופות-מלווה שהושיטו עזרה וסעד לבתי-מלאכה, לסוחרים זעירים, לאיכרים, עד יעבור זעם ומשבר. היהודים יצרו את מוסדות-הקהילה במשך דורות רבים, הם הקימו ויסדו את הכל בעצמם.

שאלת החינוך היהודי הייתה תמיד בראש דאגתם של המנהיגים היהודים. היהדות התפארה בצדק - שהייתה ראשונה לייסד בית-ספר כללי. הדבר היה במאה הא' לספירה, כ- 1,700 שנה לפני שנוסד בית-ספר בשאר ארצות. במאה הא', תקופת התרבות הרומית והיוונית הגדולה והמפוארת, ניתן חינוך רק למעטים מאוד מקרב בני העמים השונים. לפי מסורת קדמונים היה 'תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות', אצל היהודים בכל הדורות ובכל הארצות - זאת לעומת המקובל בקרב עמים אחרים.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה בא שינוי בכל המבנה הקהילתי. לפולין סופחו אזורים מרוסיה; גליציה עברה מאוסטריה; פוזן מגרמניה; ובכל אזור היה מבנה אחר לקהילה, וטיפוס בית ספר אחר. היהודים הקימו בניין חינוכי מפואר בזמן קצר מאוד. למשל, היו בה אלפי 'חדרים' מהווי החינוך הישן וגם 18,000 תלמידים למדו בישיבות בשנת 1930. התקיימו שני זרמים בחינוך: אחד ביידיש ואחד בעברית, שדגלו במגמות חדשות לחינוך. בתי-הספר של ציש"א, ששפת-הלימוד הייתה בהם יידיש והם נתמכו על-ידי ה'בונד' ו'פועלי-ציון שמאל', היו בשנות 1935-1934 במספר 86 ובהם נתנו הוראה ל9,936 ילדים, בעיקר באזורים שסופחו מרוסיה. לבתי-ספר עבריים היה ארגון מרכזי בשם 'תרבות', שבהם נתנו הוראה בעברית וחינוך על בסיס רעיונות ציוניים. בשנת 1938 החזיקה 'תרבות' 70 בתי-ספר. הארגונים הללו החזיקו 75 בתי-תינוקות, 104 בתי-ספר יסודיים ו-9בתי-ספר תיכוניים. למדו בהם 42,241 תלמידים. בבתי-הספר של 'תרבות' וציש"א היה מספר המורים 1,350. התחנכו בהם 19.2 אחוזים מכלל התלמידים היהודים בגיל בית-הספר היסודי; כ-50 אחוזים של כל תלמידי בתי-הספר התיכוניים ו-65 אחוזים מתלמידי בתי-הספר המקצועיים.

חינוך יהודי מיוחד היה קיים בכל הארצות, ואפילו בצרפת המתבוללת. בגרמניה היו בתי-ספר יהודיים עוד במאה הי"ח: 'פרייע שולע' בברלין, 'תלמוד-תורה' בהמבורג ואחרים, שהמשיכו להתקיים מאה שנה. בכל מקום יכלו הורים יהודים לתת לילדיהם חינוך יהודי: חרדי, ציוני וגם חינוך ברוח התרבות הגרמנית. מפליא הדבר שלמרות השפעתה של התרבות הגרמנית על היהודים בגרמניה ובכל אירופה, השתדלו היהודים לפתח חינוך עצמאי של הדור הצעיר.

בארצות החדשות, ליטא, לאטביה או אסטוניה, הייתה התרבות המקומית צעירה מאוד ולא הייתה התבוללות בין יהודים. רק 19 אחוזים של ילדי-ישראל למדו בבתי-ספר כלליים, והרוב הגדול, 80 אחוזים, למדו בבתי-ספר יהודיים שנבנו מחדש. בלאטביה למדו 85 אחוזים בבתי-ספר יהודיים. ברומניה היו קשיים לפי המצב באזורים, והממשלה, שהתחייבה בברית-השלום בוורסי לתת ליהודים זכות של מיעוט לאומי, התחמקה והשתדלה בכל כוחה להפריע לקיום בתי-הספר היהודיים. היו לכך סיבות מקומיות. הייתה שם מגמה לאומית, להכריח את כל המיעוטים ללמד את ילדיהם ברומנית, ואפילו למנות רק מורים רומנים. על אף הקשיים, עלה בידי היהודים - גם ברומניה - לבנות מבנה מפואר של חינוך יהודי. כל המבנה החינוכי היה עומד וקיים עד שבאו הכובשים והרסוהו.

רוח היצירה היהודית עמדה בגדולתה, מימי קדם דרך ימי-הביניים עד השואה. עסקתי במחקר על הביבליוגראפיה של שנות 1939-1938, על הופעות בשדה מחקרי-החברה. לא פיללתי שדווקא שתי השנים הללו תהיינה כה חשובות בתולדות ישראל עד שתהיינה שתי השנים האחרונות של התקופה האירופית בתולדות ישראל. השתוממתי לראות מה גדולה הייתה יצירת העם היהודי גם בשנות צרה ומשבר שלפני המלחמה. השתוממתי לראות מה רבו הספרים והעיתונים שנדפסו דווקא בשתי השנים ההן על-ידי יהודים ועל נושאים יהודים. המחקר נגע גם בספרות האנטישמית והאפולוגטית שכתבו יהודים ונוצרים כדי להגן על היהודים. אבל, רובם היו נתונים ביבליוגראפיים על ספרות שלא הייתה לה כמעט שייכות למצב הימים ההם. היהודים היו עוסקים בתרבות המקובלת או בתרבות החדשה כאילו היה שלום בעולם ולא היה החורבן עומד לפניהם.

באותן השנתיים הופיעו גם הרבה ספרים ובשטח הספרות הרבנית, שאלות-ותשובות, ספרי דרוש וקבלה, ספרי חסידות. באותן השנתיים היה מספר הספרים הרבניים גדול מאשר בתקופת עשר שנים במאה הי"ו והי"ח, עם פריחת הספרות הרבנית הזאת. לפעמים הופיעו הספרים הגדולים בכמה מהדורות. ראיתי שכמה מן הספרים, אילו מחבריהם היו חיים לפני מאות שנים היו נחשבים בין הגדולים במדעי היהדות. והם כתבו את חיבוריהם לאחר זמן הפריחה, כעבור תור-הזהב של הספרות הרבנית.

הייתה גם תרבות חילונית, ציונית וסוציאליסטית למיניה. גם העיתונות היהודית התפתחה בתקופה ההיא. אפילו הציבור היהודי המועט בצרפת החזיק 96 כתבי-עת יהודיים, לרבות שני עיתונים יומיים ביידיש, 6 שבועונים בצרפתית, 5 ביידיש ואחד ברוסית. בהולנד הופיעו 21 כתבי-עת יהודיים, באוסטריה - 16, בהונגריה - 21, ברומניה - 54, בליטא - 15, וכו'. בגרמניה הופיעו 113 כתביעת יהודיים ולא פחות מאשר 33 מהם מסוג Gemeindeblaettert, שפרסמו הקהילות היהודיות בכל רחבי גרמניה. ואשר לפולין. שם הוציאו לאור כתבי-עת יהודיים במספר המתמיה של 30 עיתונים יומיים ביידיש, 5 בפולנית, נוסף על 132 שבועונים, ביניהם 4 בעברית, ועוד 224 פרסומים פריודיים: ירחונים וכיוצא בהם.

רשימת העיתונות היהודית מלפני השואה כוללת 854 עיתונים שהופיעו באירופה. בהם עיתונים מפורסמים כמו: 'היינט' ביידיש או Przeglad Nasz או Chwila בפולנית, שהיו עיתונים יומיים מן המדרגה הראשונה שאפשר היה להתפאר בהם. בין כתבי-העת היו פרסומים כ'התקופה', שהופיע בווארשה, מוקדש לספרות העברית. בגרמניה הופיע הירחון החשוב Monatsschrifi fuer Geschichte und Wissenschaft des Judentums שנוסד בשנת 1851 והופיע גם בימי הנאצים, אפילו בשנת 1939 הופיע כרך, שהחרימו השלטונות. זה היה כתב-עת יסודי לכל מדעי היהדות. גם בצרפתית הופיע De Revue de letudes Juive שנוסד בשנת 1881 והמשיך את קיומו עד 1939; הייתה לו השפעה על התרבות היהודית. בכל מדינה ומדינה הופיעו כתבי-עת יהודיים.

בין מוסדות החינוך בגרמניה היה גם בית-המדרש לרבנים בברלין, ה- Hochschule'' הסמינריון לרבנים, בית-המדרש לרבנים בברסלאו, שנוסד באמצע המאה הי"ט והמשיך את קיומו עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה.

גם בבודפשט היה בית-ספר גבוה לרבנים, שתקציבו בא מכספים שהתרימו בקהילות היהודיות. ובווינה היה 'האיזראליטישה תיאולוגישה לראנשטלט'. כל אלה היו מכוני-יסוד שמהם יצאו רבנים ומורים באוניברסיטאות, ולא רק בשטח היהדות אלא גם במקצועות כלליים. בעניין הספרים שהופיעו נתפרסמה רשימת המו"לים היהודים שלפני המלחמה. שם נרשמו המו"לים היהודים בהרבה ארצות שגזלו מהם את הרכוש העצום שהצטבר אצלם. ספרים חשובים נתחברו על ידי חוקרי התנ"ך והתלמוד, היסטוריונים חשובים. בספרות העברית די להזכיר את השמות הגדולים של ביאליק וטשרניחובסקי ותלמידיהם. בין הקלאסיקנים הידועים היו שלום-עליכם, פרץ ועוד, מן הידועים באירופה ולא בין היהודים בלבד. גם בספרות לאדינו קמו סופרים יהודים והיו עיתונים. בסלוניקי הופיעו 4 עיתונים בשפת לאדינו, ובתקופה ההיא קמה תחייה חדשה דווקא לספרדים שבעולם. התנועה הספרדית החדשה החלה בסלוניקי, והיא נחרבה על-ידי הכובשים.

יהודי אירופה יכלו עוד לתרום תרומה גדולה לתרבות האירופית בכלל. אי-אפשר להזכיר אלא מעט מן השמות של סופרים יהודים בפולנית, בגרמנית, בצרפתית, בצ'כית וכו' שהשתתפו בהישגי התרבות האירופית בכלל, בספרות, במדע, בכל השטחים ומכל הזרמים. מספר היהודים במדע הרפואה, בעריכת-דין, במשפטים, במדעי החברה, הכלכלה ואחרים, הוא כה גדול, עד שקשה להזכיר גם את שמות הגדולים בלבד.

בנוגע לתרבות האירופית, חוזר הדבר ונשנה שהיהודים הוכרחו להצטיין למען מצוא להם מקום. האנטישמים שהתאוננו על ה'שליטה' היהודית בכמה מקצועות התרבות, דווקא הם תרמו לזה; האפליה של היהודים לרעה היא שהכריחה תלמיד, אמן או סופר יהודי להצטיין משאר חבריו, שהרי אם היה רק שווה לחברו, היפלו אותו כנגדו. לפיכך האנטישמים הם שגרמו שהיהודים נעשו חלוצים בכל השטחים והשתדלו להצטיין גם לטובת התרבות העולמית וגם לתרבות היהודית.

ראוי להזכיר שבמשך דורות אגרו להם היהודים אוצרות-תרבות ונכסי-רוח. בחוברת Tentaive List of Cultural Treasures in Nazi Occupied Territories יש רשימה של כ-430 מוסדות מיוחדים, ארכיונים וספריות, מוזיאונים יהודים, בארצות שנכבשו על-ידי הנאצים, והכל נחרב ללא תקנה, מפני שהם גדלו במשך דורות ובמהלך מאות שנים. לבד מן המרכזים הגדולים היו גם מוסדות קטנים. למשל, העיר וורמייזא (וורמס בגרמנית), החזיקה בארכיון ובמוזיאון שבהם היו אוצרות-רוח, פקודות ופריבילגיות מן המאה הט"ז ואילך;

הכל נחרב ואין לקנותם אפילו במיליונים, אין להשיב אותם האוצרות לעם-ישראל. אוצרות יהודיים היו גם בספריות ובמוזיאונים כלליים, ואף בכל בית-כנסת הייתה ספרייה, והיו אף ספריות פרטיות גדולות מאוד: ספרייתו של דוד קאופמן בבודאפשט, של סימונזון בקופנהאגן, של הבארון גינזבורג בלנינגראד, שבהן היו כתבי-יד יקרי-מציאות, שאפילו לא נתפרסמו, אוצרות רבי-ערך לתולדות תרבות ישראל בכל הדורות. והכל נגדע עם הכיבוש של הנאצים.

השנים שבין שתי המלחמות היו שנות הפריחה של התנועה הציונית והתנועות החברתיות בעם היהודי, והנוער היהודי לקח בהן חלק בראש.

החיים של יהודי אירופה, שמספרם היה, כאמור, 9,800,000, היו קשים. הם היו צריכים להסתגל לתנאים חדשים, בארצות חדשות שנלחמו בעצמן על קיומן, שהרוח הלאומית בהן עלתה ונעשתה קיצונית ומתנגדת ליהודים. הייתה זו תקופת משבר כלכלי, שבה שאפה כל מדינה ומדינה לייצר בעצמה את צורכי הקיום. היהודים היו עומדים באמצע, בהיותם המעמד הבינוני, אותו מעמד ציבורי שבנה את המדינות החדשות ומצא שהיהודים עומדים בדרכו. האנטישמיות הלכה והתגברה בפולין, ברומניה, בייחוד בהשפעת גרמניה, שהתפשטה בכל סביבותיה, גם על ברית-המועצות. היהודים לא יכלו לצאת את אירופה; והם מצאו להם דרכים להסתגל למצב שנוצר. הגירת היהודים גברה משנה לשנה, מעשור לעשור. ואף-על-פיכן הם התרבו במספר ובריכוז כוחם. רבע העם היהודי ישב בכרכים שבאירופה - גם ברוסיה: במוסקבה 400,000, ובלנינגרד 250,000.

עם ריבוי האוכלוסין נכנסו היהודים לחקלאות, לעבודה ולתעשייה, בניגוד לזרם הכלכלה העולמית שפנה מן החקלאות אל העיר. בפעם הראשונה בהיסטוריה ניתנו ליהודים במדינות שונות זכויות של מיעוט לאומי, אמנם היו ארצות שלא מילאו את חובותיהן, לפחות בשתיים נתקיימו הזכויות: בצ'כיה, ובליטא ואסטוניה.

בהצהרת בלפור והמנדט של בריטניה על ארץ-ישראל נפתח ליהודי אירופה גם פתח להגירה ולבניין תרבות חדשה וקהילה חדשה. אבל, מפני ההגבלות בעלייה - נאלצו היהודים לטפח את קיומם בארצות-אירופה בקהילותיהם, בהוסיפם לקיים את מפעלי הדת והתרבות, וגם יצרו להם מוסדות-חינוך חדשים לאין-ספור בחינוך, אם בעברית אם ביידיש. הם הוסיפו ליצור תרבות גדולה, דתית וחילונית, בשירה ובאמנות ותרמו תרומה מלאה וגדושה, מעל למספרם היחסי, לתרבות האנושית הכללית.

בסיכום הדברים: העם היהודי באירופה היה עם חי ופורה, מסתגל לכל התנאים, אוצר בו כוח חיוני יוצר שאין כמעט דוגמתו בעמים.

יחסם של הנאצים ליהודים היה מיוחד במינו ושונה מכל צורות האנטישמיות הידועות שקדמו לו. ולמעשה היו ביניהם הבדלים עצומים; הבולט שבהם - האנטישמיות הגזעית. בכל הזמנים סבלו היהודים משנאת-ישראל, אך תמיד נשארה להם עוד אפשרות אחת: להתנצר. בימי-הביניים החשוכים, יהודי או כופר, שהיה 'חוזר בתשובה', לפי המושגים הנוצרים, אם התנצר ושינה את דתו - נשאר בחיים. היו ארצות - למשל, בליטא - שיהודי מומר קיבל אפילו תואר של אציל.

האנטישמיות הגזעית בגרמניה ראתה את היהודי הביולוגי, חוק טבע שאין לשנותו, אפילו נתגלה לאחר שנים, בלי שבעצמו ידע ואת שאחד מהוריו או סביו היה יהודי, הרי נעשה יהודי לעולם, ללא שינוי. אמנם, גם בדורות הקודמים היו יהודים שעמדו על אמונתם וקידשו שם שמים ברבים. אבל יהודים חלשי-אופי הייתה להם ברירה, מעתה ניטלה הברירה מהם. נתקיים חוק הטבע ולא חוק ההיסטוריה והחברה.

מקובל היה שהנאצים החזירו לתוקפם את התנאים ששררו בימי-הביניים - יסדו גיטאות, קבעו 'אות קלון' מיוחד, אסרו על נישואי תערובת, אסרו על יחסים בין יהודים ונוצרים, כך היה גם בימי-הביניים ו'הכל בסדר'. והיו שאמרו: אלף שנים חיו היהודים חיים נבדלים כאלה ולא סבלו, אף פיתחו את התרבות הגדולה בימי-הביניים שאנו ירשנוה. אכן, היה כאן הבדל יסודי. ימי-הביניים היו תקופה של סדר, סדר פנימי לפי ההשקפות ההם, תקופה של סוג מיוחד של צדק, הקורפוראציות; בכל מדינה ומדינה התקיימו אגודות-אגודות, האצילים לחוד, הכמורה לחוד, העירונים לחוד; ואפילו ביניהם לבין עצמם היו הבדלים בין אגודה לאגודה ובין גילדה לגילדה של סוחרים לחוד, של בעלי-מלאכה לחוד. לכל אגודה היה משפט מיוחד, זכויות וחובות משלהם. היהודים היו, בעצם, מעין אגודה כזאת, קצת יוצאת מן הכלל אך עם זכויות וחובות משלה.

וכאן בא החידוש. על-פי חוקי נירנברג, בשנת 1935, נשארו הגרמנים שווים בזכויות, רק אחוז אחד למעשה נבדל מחוץ לעם הגרמנים, כעין קורפוראציה בזכויות מועטות ובחובות רבים. בזה היה חידוש גמור אשר השלה עיני רבים. אין להשוות את חוקי נירנברג לחוקי ימי-הביניים. אין להשוותם ואין לראות בהבדל רק חזרה לימי-הביניים.

עוד דבר הבדיל את הנאצים לעומת ימי-הביניים. היו פרעות גם בימי-הביניים, הייתה שפיכת דם יהודי תכופה מאוד. אבל לא היה אף מקרה אחד שמושל, או מלך, קיסר או הגמון, זקני-העיר או איש-השלטון ייתן הוראה לפרוע פרעות. 'ליל-הבדולח' היה כמעט בפעם הראשונה, חוץ ממקרים שקרו ברוסיה הצארית, שהממשלה עצמה פרעה פרעות בישראל. אין זו חזרה לימי-הביניים אלא חידוש גמור.

ראוי להזכיר שהיטלר וחבריו חזרו והדגישו שאין לראות רדיפת הדת היהודית, שאין בכלל רדיפה דתית באידיאולוגיה הנאצית. בשנת 1934 כתב מוסיליני במפורש:
'כל ההיסטוריה האנושית... מראה שמדינה הלוחמת בדת - סופה לנחול מפלה תמיד'.

גם היטלר אמר ב'מיין קמפף':
שהרוצה להילחם בדת, צריך להיות רפורמטור דתי ולא מנהיג מדיני.
אף-על-פי-כן הדגישו שהאידיאולוגיה הנאצית אינה עניין למפלגה בלבד, אלא השקפת-עולם חדשה, ולפיכך אין לפניה אפשרות להתפשר, אין פשרה בעניינים של השקפת-עולם.

אין אמת בדברים שלא הייתה כאן מלחמה בדת, בדת הקתולית, הפרוטסטאנטית ובייחוד - היהודית. האפיפיור פיוס הי"א, אמר בנאום בשנת 1937 אל הקרדינאלים:
'אכן, יש בגרמניה רדיפת דת אמיתית. הם אומרים שאין אמת בדבר. אולם, אנחנו יודעים, להפך, ישנה רדיפה נוראה. מעטים המקרים בהיסטוריה שהיו רדיפות כה נוראות, כה מפחידות, כה עמוקות ועצובות בתוצאותיהן המרחיקות-לכת'.

ומה שאמר האפיפיור על רדיפות הדת הנוצרית הרי נכון פי-כמה בנוגע לרדיפות על הדת היהודית. ובידוע שדת יהודית אין לה קיום בלי יהודים. לא כשאר הדתות התלויות במאמינים, העם היהודי הוא חלק אורגאני של הדת היהודית, והמשמיד את העם משמיד עמו גם את הדת. המעשים של הריסת בתי-כנסיות הבליטו את רדיפות הדת היוצאות מן הכלל.

בסיכום הדברים: התנועה הנאצית לא זו בלבד שהחזירה את הגלגל אחורנית, את גלגל ההתפתחות המודרנית אשר דגלה באמנציפאציה, בשחרור ובשוויון, אלא היא שהביאה לעולם יסודות חדשים ללא תקדימים, והם נבדלים מכל תולדות האנטישמיות של שנות אלפיים.

עתה אם נעבור לראות מה היה מצב היהודים בעולם, אורח-החיים והיצירה, לאחר מפלת גרמניה הנאצית בשנת 1945, נגלה לפנינו חורבן גמור של קהילות ישראל, שלא היה כמוהו בתולדותיהן רצופת החורבנות. גם בימי מסע הצלב הראשון או המגפה השחורה לא היה חורבן כולל ונפוץ בשטח עצום כאשר נגלה בשנת 1945.
בפולין, הארץ שהיו בה כ-3,300,000 יהודים לפני המלחמה, נשארו מעטים מאוד. לפי מפקד שעשה 'הוועד היהודי המרכזי' ב-15 באוגוסט 1945, לא נשארו בפולין אלא 73,955 יהודים, וביניהם 13,000 חיילים פולנים ו-5,446 פליטים שהתגוררו בעשרה מחנות בגרמניה ובאוסטריה.

הוא הדבר בגרמניה, ששם נשארו 15,000 עד 20,000 נפש. וכן בצ'כוסלובקיה ובשאר ארצות מרכז-אירופה.

אחד הדברים האיומים ביותר הוא שרק מעט מן הילדים, עתידו של עם-ישראל, נשארו בחיים. בצ'כוסלובקיה, בבוהמיה, במורביה וכשלזיה היו לפי המפקד של 1930 117,551 יהודים ונשארו באוקטובר 1945 רק 14,489, וביניהם רק 1,179 ילדים בגיל 15 ומטה, זאת אומרת 8.5 אחוזים בערך בלבד.

המצב היה נורא מפני שהחורבן הגדול פגע דווקא בשטחים צפופי האוכלוסין היהודים, פולין והארצות הסמוכות לה, שם חיו חיי יצירה ופריון. ארצות אחרות, שלא נחרבו במידה כזאת, לא תפסו מקום כה מכריע בעולם היהודי כולו, בשטחים שהתרוקנו מתושביהם היהודים כמעט כליל. אזכיר דוגמה טיפוסית למצב: ביקרתי בטרנוב, עיר-מולדתי, בשנים 1937 ו-1958. בשנת 1937 הייתה שם קהילה פורחת של 20,000 יהודים, על כל המוסדות החשובים, ובה בית כנסת שעמד בבניינו 600 שנה. בשנת 1958 מצאתי שם כעשרים יהודים בלבד ומהם רק מעט מבני-העיר. כך היה המצב בכל ערי פולין והארצות הסמוכות.

לפי המפקד של 1945 נמצאו יהודים בפולין ב-224 מקומות בלבד, בעוד אשר לפני המלחמה היו למעלה מ- 2,000קהילות. כמעט כל העיירות נתרוקנו כליל, ולא היו בהן יהודים כלל; הנשארים היו מעטים מאוד. החורבן היה נורא, ללא תקדים ודמיון בתולדות ישראל. בגזרות ת"ח-ת"ט נחרב כשליש של יהדות פולין בלבד, שאר הארצות לא סבלו או כמעט. בימי מסעי הצלב נחרבו קהילות בגרמניה, בהונגריה ובארץ-ישראל; אבל בשאר הארצות, בספרד ובאיטליה, בארצות הבאלקן, בצפון-אפריקה ובשאר מדינות אסיה, לא פגע כמעט החורבן, הרי שחלק מועט מעם-ישראל סבל הרבה. כך היה בפורענויות ובצרות של היהודים בכל הדורות.

הפעם, החורבן היה מכריע ומקיף את שליש האומה, ודווקא במקומות העיקריים. לפיכך נשארו גם קהילות ישראל שמחוץ לאירופה, גם באמריקה וגם בארץ-ישראל, יתומים ללא אבות; האבות שהאצילו מרוחם ומתרבותם על כל קהילות ישראל, נעלמו ואינם. הדברים אינם אמורים רק בכמות, אלא דווקא באיכות שהייתה מעטה וזעירה.

החורבן בחוגי המשכילים, בין המנהיגים הרוחניים, היה גדול מאשר בציבור כולו. כל הקהילות שנוסדו אחרי המלחמה החלו לפעול מחדש, אבל בלי ההנהגה הרוחנית הגדולה שהייתה להן. החורבן היה עד היסוד.

תוצאות החורבן הולכות ומורגשות עד היום, ואין שום ספק שתורגשנה עוד עשרות שנים, אולי דורות שלמים. הרי מתוך 16,500,000 יהודים שהיו בעולם בשנת 1939, נשארו אחרי מלחמת-העולם השנייה 10,500,000 בלבד. למען דעת את ערך החורבן די לעשות השוואה לעמים שנוצחו במלחמה. בגרמניה היו אחרי המלחמה הרבה ערים שנחרבו, סבלו רעב וצרות. בכל זאת עלו הרבה, גרמניה המערבית והמזרחית גם יחד, במספר האוכלוסין ונוספו בהן כרבע ממספרם לפני המלחמה. ביפן נוסף כשליש על מספר האוכלוסין לעומת 1939, והעם היהודי שיכל כשליש מבניו.

קשה למנות בדיוק את מספר האבדות בנפש. הגרמנים השמידו לא רק את הנפש אלא גם את התעודות ואת המסמכים. אבל, לפי בדיקת כל המקורות נראה שמספר האבדות היה 6,000,000 יהודים, לערך, והוא המספר שנקט בית-המשפט בנירנברג. גריגורי פרומקין, מדען מפורסם בסטטיסטיקה, הביא בספרו חשבונות בנוגע לכל הארצות והוא בא לידי מסקנה שמספר היהודים שנהרגו מגיע ל-4,372,000. והוא מוסיף כי אם נכלול גם את השטחים בברית-המועצות שכבשו הנאצים יגיע מספר היהודים לכדי 6 או 7 מיליון.

גם 'ועדת החקירה האנגלית-האמריקנית', שחקרה בשאלת ארץ-ישראל והפליטים היהודים, נקטה מספר דומה לזה: 9,946,000 יהודים היו באירופה בשנת 1939 ומהם נשארו ב-19464,224,000 יהודים, זאת אומרת 5,724,000 בערך אבדו והושמדו בתקופת השואה העצומה הזאת.