הכוונה בעשיית מצווה

ישראל תא-שמע

מחניים מ"ו, תש"ך


תקציר:
כוונה וייחוד הם מושגי יסוד בתורת החסידות. כל מצווה ומצווה וכל פעולה נעשית בכוונה אם בחשבה או באמירה "לשם ייחוד". מה משמעותה של הכוונה לפי ההלכה? והאם הכוונה מעכבת את המצוות? דיון בנושא זה מצוי במשנה ובתלמוד וכן מובאים דעותיהם של הראשונים והאחרונים.

מילות מפתח:
כוונה, לשם ייחוד, קריאת שמע, תקיעת שופר, אכילת מצה, גט.


ה"כוונה" "והייחוד" הנם ממושגי היסוד של עבודת החסידות. כל מצווה ומצווה -ואם תרצה, כל פעולה ופעולה - והכוונות והייחודים הכרוכים בה. והכוונות מהם במחשבה בלבד ומהם אף בביטוי שפתיים מפורש בנוסח ה"לשם יחוד" הידוע שהפך למושג נרדף לחסידות כולה. מהי משמעותה של הכוונה לפי ההלכה, מה הם סוגי הכוונה השונים והאם מעכבת הכוונה את המצוות נברר להלן בקצר.

המשנה ריש פ"ג דברכות קובעת:
"היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיוון לבו יצא". ע"כ במשנה,
ובתלמוד שם בא:
"שמע מינא מצוות צריכות כוונה?
מאי אם כיוון לבו לקרות. לקרות?
הא קא קרי? בקורא להגיה'
(את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה נמי לא מכוין - רש"י).

קושיית הש"ס
"שמע מינא מצוות צריכות כוונה"
מרמזת למחלוקת רבא ורבי זירא במס' ר"ה דף כ"ח ע"א:

"כפאו ואכל מצה יצא... אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא...
אלמא קסבר רבא מצוות אין צריכות כוונה"

וכל הסוגיא שם דנה בעניין זה של כוונה במצווה ובסיומה נאמר:

"אלא אמר רבא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה"

ולאחר מכן נאמר שם עוד:
"אמר ליה ר' זירא לשמעיה איכוון ותקע לי' ומתברר שר' זירא חולק על רבא למסקנא וסובר שמצוות בעי כוונה.
כך היא פשטות הסוגיא וכך הסכימו רוב הראשונים ועוד יתבררו דבריהם להלן. הסוגיא בברכות שפתחנו בה רוצה להביא ראיה מן המשנה בקשר לקריאת שמע שמצוות צריכות כוונת הלב, ועל זה מתרצת הגמ' שאף למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה של יציאת ידי חובה, מ"מ כוונת קריאה צריך. דבר דומה קובעת גם הסוגיא בר"ה כ"ח הנ"ל לאחר שמנסים שם להוכיח שמצוות צריכות כוונה מן הברייתא:
"היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לביהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיוון לבו לצאת יצא".

והסוגיא דוחה שם ראיה זו שאף אם נאמר שמצוות אינן צריכות כוונה של יציאת ידי חובה מ"מ כוונה לשמוע צריך. ובלשון הש"ס:
"לשמוע? והא שמע? סבור חמור בעלמא הוא".

בטיבה של כוונה זו נחלקו הראשונים. שהרי עצם המחלוקת שבש"ס לגבי מצוות אם צריכות כוונה היא לגבי כוונת יציאת ידי חובה והמחלוקת היא אם מספיק מעשה המצווה גרידא או שצריך, בנוסף לכך, לכוון ולחשוב בשעת העשייה אף על יציאה ידי החובה. אמנם, בעת שמדובר לפי
המאן דאמר הסובר שאין צורך בכוונה כלל, ומ"מ אף לדעתו יש צורך ב"כוונה" כלשהי: כוונה" לקרות' או כוונה, לשמוע' אין הדבר ברור "כוונה" זו מה טיבה.


שיטת רש"י בברכות דף י"ג ע"א:
"בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה נמי לא מתכוון"

ויוצא מכך ש"כוונת קריאה" זו אף היא מין ממיני הכוונות היא שיכוון לבו לקריאה ולא להגהה בעלמא. והתוס' שם ד"ה "בקורא להגיה" כתבו:

"נראה בקורא להגיה שאינו קורא התיבות כהלכתן וכנקודתן אלא ככתיבתן קרי כדי להבין בחסירות ויתירות כמו לטטפת מזוזת, ואם כיוון לבו לאו דווקא אלא כלומר לקרות כדין נקודתן וכהלכתן".

ולפי שיטה זאת, למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה אין הן צריכות שום כוונה כלל ו"כוונת הקריאה" פירושה קריאה כהלכתה ולא בחסרות ויתרות ו"כוונה" כאן אין פירושה כוונת הרעיון והמחשבה, אלא בביטוי מושאל בלבד לקריאה נכוונה.


הרמב"ם בפירוש המשניות מפרש פרוש שלישי בכוונת קריאה זו וז"ל:

"ומה שאמר אם כיון לא יצא כלו' אם ישים לבו ומחשבותיו ורעיוניו לקריאה ההיא שאפשר לשמור הניקוד ולא יתכווין לקריאת הפרשה" עכ"ל
וכוונת הקריאה פרושה תשומת לב לכללי הנקוד.

פרוש רביעי המרחיק לכת יותר מכל שלושת הקודמים נזכר בר' יונה שם בסוגיא ותוכנו של הפירוש הוא שדרכם של מגיהים שהם משווים מספר אחד לשני ולפעמים, תוך כדי השוואה, נפלטים מפיהם השורות המושוות בצורה תת-תודעתית מבלי שירגישו אף הם עצמם בכך וקריאה כזו אינה מועלת אף למ"ד מצוות אין צריכות צריכות כוונה.

נמצאו לפנינו ד' דרכים בפירושה של כוונה זו.
דעת תוס' שהמדובר הוא בקריאה מקוטעת
דעת הרמב"ם שהקריאה אינה מדוקדקת
דעת רש"י שהקריאה אמנם אין בה פגם אלא שאינו "מכוון" לקריאה
ודעת ר' יונה שהקריאה היא "תת-תודעתית" ואינה בכלל קריאה כל עיקר.

והמעיין שם בסוגיא בברכות י"ג ע"א וע"ב יעמוד על התמיהה הגדולה הנמצאת שם בהמשך הסוגיא:
"ת"ר... על לבבך יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה?
תלמוד לומר: האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי ר' אליעזר"
ור' עקיבא חולק שם וסובר שכל הפרשה כולה צריכה כוונה.

וכן שם בעמוד ב':
"על לבבך" ר' זוטרא אומר עד כאן מצוות כוונה מכאן ואילך מצוות קריאה,
ר' יאשיה אומר עד כאן מצוות קריאה מכאן ואילך מצוות כוונה...
הכי קאמר עד כאן מצוות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה".

וכן שם:
"ת"ר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד עד כאן צריכה כוונת הלב דברי ר"מ.
אמר רבא הלכה כר"מ".

ודברים אלו נמצאים בסתירה מפורשת לתחילתה של הסוגיא שדחתה הראיה מן המשנה שמצוות צריכות כוונה והעמידה המשנה בקורא להגיה, שהרי מכאן מוכח להדיא שבעינן כוונה לפחות בפסוק ראשון או בפרק ראשון ואין בכל זה חולק ומדוע לא נפשוט מכאן שמצוות צריכות כוונה? והראשונים עמדו בכל זה וכתבו דעות שונות בישוב סתירה זו ומהם נבין כמה צדדים לעניינה של הכוונה במצוות.

הרמב"ן בספר המלחמות בר"ה דף כ"ח סבור שכל אותם דעות שקריאת שמע צריכה כוונת הלב בפסוק א' או בפרק א' וכדומה, כולם סבירא להן שמצוות צריכות כוונה והם חלוקים על הנאמר בגמ' לעיל "בקורא להגיה".


ואף שלכאורה קשה אם לדעתם צריך כוונה א"כ מדוע דווקא בפסוק ראשון והרי כל קריאת-שמע היא מצווה ומצוות הרי צריכות כוונה?

ע"ז כתב הרמב"ן שהם ס"ל שעיקר קריאת שמע הוא בפסוק אי שבה
"כדאמרינן עלה התם שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד זו היא קריאת-שמע של ר"י הנשיא"
ולכן רק היא טעונה כוונת הלב.

דעה אחרת לרשב"א בעניין הזה הן בחידושיו למס' ברכות והן בתשובותיו. לדעתו המדובר בסוגיית ברכות הוא בסוג אחר לגמרי של כוונה המיוחד לקריאת שמע ואינו נמצא בשאר המצוות. בעוד שבשאר המצוות "כוונה" פירושה המחשבה לצאת ידי חובת המצווה,

בקריאת שמע, שהוא עניין של קבלת עול מלכות שמים "כוונה" פירושה סילוק כל המחשבות הצדדיות וקבלת עול מלכותו בלב שלם, וסוג כוונה זה המיוחד לקריאת שמע בלבד, מודים בו כולם ואף המאן דאמר הסובר מצוות אין צריכות כוונה בכל התורה, כאן מודה.

לדעה זו נראית נוטה אף דעתו של הרמב"ם שפסק בפ"ב מהל' קריאת שמע הל' א':

"הקורא את שמע ולא כיוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא, אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והוא שיכוין לבו בפסוק ראשון".

נושאי הכלים במקומו האריכו מאד בהסברת שיטתו ועוד נחזור לדון בדברי הרמב"ם בכללם שהם סותרים קצתם את קצתם בנוגע לקביעת פסק ההלכה אי מצוות צריכות כוונה,

ומ"מ כאן נראה ברור שדעת הרמב"ם כרשב"א שאף שמצוות אינן צריכות כוונה מ"מ פסוק ראשון, באופן מיוחד בעי כוונה.


בדומה לכך צריך לפרש ולהתאים גם דעת הרמב"ם שפסק פקד מהל' תפילה
"חמישה דברים מעכבים את התפילה... וכוונת הלב",

והוסיף שם בהל' ט"ו:
"כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה".
"מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כיון לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך" וכו'
ודברים אלו קשים שבתחילה כתב שכוונה מעכבת בתפילה כולה ואח"כ כתב שמספיק לו אם כיון בברכה ראשונה. וצריך לפרש דבריו אלו באותה הדרך שפרשנוה לגבי קריאת שמע, ואין הכי נמי שמדין כוונה הכללי אין הכוונה מעכבת שהרמב"ם פוסק כנראה שמצוות אין צריכות כוונה, ושאני ברכה ראשונה שהכוונה בה היא מדין קבלה עול מלכות שמים וסילוק כל המחשבות הצדדיות בעת קבלת עול, שלדעת הרמב"ם זוהי עצם מהותה הפנימית של התפילה שיקבל עליו עול מלכות שמים ודין הברכה הראשונה בתפילה כדין הפסוק הראשון בקריאת שמע וכמו שכתבנו לעיל בשם הרשב"א.

רבינו חיים הלוי מבריסק בחידושיו על הרמב"ם פ"ד מתפילה כתב אף הוא לפרש דעת הרמב"ם בעניין תפילה, אלא שלא הזכיר דעת הרשב"א לגבי קריאת שמע והוא הוסיף להעמיק בכך והיטיב לפרש אף את דעת הרשב"א למרות שלא הזכירה ועיין שם שכתב:

"ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפילה ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפילה והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה".

אלא שר' חיים כתב שם שכוונה זו מעכבת בכל התפילה והכוונה שאינה מעכבת בכל התפילה היא כוונת פירוש המילות עי"ש בדבריו, ויפי דברי הרשב"א שהבאנו לעיל אין צורך בכך ואפשר לפרש כדברינו.
מדברי ר' חיים הנ"ל נמצינו למדים יסוד זה שיש סוג של כוונות שאינו בא נוסף למצווה אלא הוא חלק ממעשה המצווה והריהו כאילו היה מן ה"חפצא" של מצווה וכמו כוונת קבלת עול מלכות שמים בתפילה ובקריאת שמע. נוסף על כך חידש לנו שבתפילה יש דין נוסף של כוונה. שאינו מצוי בשאר המצוות ואף לא במצוות קריאת שמע והוא כוונת פרוש המילות שידע פרוש המילות אותם הוא אומר. ע"ש בדבריו.


ולעניין פסק ההלכה נחלקו הגאונים והראשונים, הלכה כמי:
הרי"ף פ"ג דר"ה פסק כרבי זירא שמצוות צריכות כוונה
והבעל המאור שם ובפסחים פרק י' נחלק עליו וסובר שהלכה כרבא וכרבה שמצוות אינן צריכות כוונה והוכיח כן מכמה סוגיות בש"ס.
והרמב"ן במלחמותיו יצא להגן על הרי"ף ולהציל עליו מראיות בעל המאור.
ודעת רבנו האי גאון בעניין זה לא נתבררה.
הרמב"ן במלחמותיו כתב משמו שמצוות צריכות כוונה
והבעל המאור בפסחים פרק י' הנ"ל כתב בשמו:
"אע"פ שלא נתכווין יצא יהא אדם רגיל להתכוון למצווה".

הראב"ד בהשגותיו בפסחים שם פסק כרי"ף אלא שלדעתו במצוות התלויות באכילה אין הכוונה מעכבת כלל שבכל המצוות כולן ללא כוונה הריהו כמתעסק ואין המעשה קרוי על שמו, אבל באכילה אף שהוא מתעסק עלתה בידו, שהרי המתעסק בחלב ואכלו חייב חטאת שכן נהנה וכיון שכך הוא לגבי איסורים הוא הדין לגבי קיום מצווה שאף שמתעסק באכילה עלתה בידו המצווה. וראיית הראב"ד מתוך הסוגיא שהזכרנו לעיל בר"ה דף כ"ח:
"כפאו ואכל מצה יצא... אמר רבא
זאת אומרת התוקע לשיר יצא, פשיטא, היינו הך?
מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, אבל הכא זכרון תרועה. כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא, קמ"ל".

והראב"ד וכן רש"י שם לומדים בפשט הגמ' שכיון שמצווה היא לאכול אין בה חסרון של מתעסק, שכן נהנה.


ובעניין דעת הרמב"ם בסוגיא נפלה מבוכה גדולה בין המפרשים כיצד דעתו לפסוק אי בעי כוונה לעיכובא או לא.
וכבר הבאנו לעיל דבריו בהל' קריאת שמע שהצריך כוונה לעיכובא בפסוק ראשון בלבד וכתבנו שאפשר לפרשו כדעת הרשב"א שכאן הוא סוג כוונה מיוחד, אמנם, אפשר לפרש דבריו גם לפי הרמב"ן שהרי ייתכן שדעתו לפסוק בכל התורה כולה שמצוות צריכות כוונה אלא שדעתו שעיקר קריאת שמע הוא פסוק ראשון שבה, ולכן בה בלבד צריך שיכווין, וכפי שפירש הרמב"ן את סוגיית ברכות, ואדרבא בזה יובן יותר מה שסיים הרמב"ם שבשאר פרשיות הקריאה אפילו בקורא להגיה יצא.


והדבר תמוה שהרי אף מאן דאמר שמצוות אין צריכות כוונה מודה שכוונת קריאה צריך ובקורא להגיה לא יצא, ועל כורחנו שהרמב"ם פוסק שמצוות צריכות כוונה ולכן צריך שיכווין בפסוק ראשון שהוא עיקר קריאת שמע ובשאר הפרשיות אין צריך שיכווין כלל. אמנם, מכלל ספק לא יצאנו עדיין בעניין קביעת דעתו של הרמב"ם בעניין כוונת המצוות.

ובפ"ו מהל' חמץ ומצה פסק הרמב"ם שכפאוהו ואכל מצה יצא, וזה לכאורה כמאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה וכנראה מסוגיית ר"ה שהבאנו לעיל, אכן כבר הבאנו דעת הראב"ד שמצוות אכילה שאני שאף המתעסק בה יצא ידי חובתו שכן נהנה וייתכן שאף הרמב"ם ס"ל כן אף שפוסק שמצוות צריכות כוונה.

ובפ"ב מהל' שופר הל' ד' כתב וז"ל:
"המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא. מתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו עד שיתכוון שומע ומשמיע" עכ"ל.

וזה כמאן דאמר מצוות צריכות כוונה. ועמדו בדבריו אלו כל נושאי כליו. ויש להעיר פה על דבר מופלא במגיד משנה שכתב לפרש דבריו
ששאני מצוות תקיעת שופר שהמצווה בה הוא לשמוע ולא לתקוע וכיון שהשמיעה היא היא עיקר המצווה לכן כולם מודים בה שכוונה מעכבת.

ומלבד שהסברא הזאת דחוקה מאד בטעמה הרי מופלא הדבר מדוע נד מן הטעם המפורש בגמ' שאכילה שאני ויצא לחלק בדבר חדש שהוא נגד הש"ס שאינו מחלק בכך. וכבר עמדו בדבריו.

הן אמנם אפשר היה לפרש שאף שיתכן שדעת הרמב"ם שמצוות אינן צריכות כוונה היינו שלקיום המצווה מספיק מה שעושה המעשה ואינו צריך לחשוב שום, מחשבה בנוסף לעצם המעשה, וכל זה הוא במצווה שאדם עושה לצאת ידי חובת עצמו, אבל לגבי ההלכה המיוחדת שנתחדש שכל ישראל ערבים זה לזה ויכול אדם מישראל להוציא את חברו ידי חובתו במצוות, לגבי הלכה זו ייתכן מאד שצריך דווקא שיכוון המוציא להוציא והיוצא לצאת ואף שהמוציא אינו חייב כלל לחשוב בשעת עשייתו את המצווה לצאת ידי חובת עצמו במצווה, שמצוות אינן צריכות כוונה, ומ"מ חייב לכווין להוציא את חברו ידי חובתו של חברו שכך נתחדשה ההלכה של הוצאת האדם את זולתו ידי חובתו במצווה.


ואף שאם נפרש כך נפלה, לכאורה, ראית הגמ' שרצתה להוכיח מדין זה עצמו שמצוות צריכות כוונה, ולדידן אפשר לומר ששאני כוונת מוציא מכוונת יוצא עצמו, אין הדבר כן ועיין בתוס'
ד"ה "אבל נתכוון שומע" בדף כ"ח ע"ב שכתבו שאין הכי נמי היה יכול לפרש כך אלא שלא היה משמע לו לשון הברייתא כן אלא על המשמיע לעצמו.

וא"כ דברי הרמב"ם אתי שפיר אפילו אי נימא שדעתו שמצוות אין צריכות כוונה ובאמת על עצם המצווה אין צריך לכוון וכוונה להוציא את חברו שאני.


ובש"וע או"ח עי' ס' ס'ך ד' פסק בזה הלשון:
"י"א שאין מצוות צריכות כוונה וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצווה וכן הלכה".

שאלה שלש לשאול בעניין הכוונה במצוות ולאחר שנפסקה ההלכה שהכוונה מעכבת, היא בעניין סתמן אם לשמן או לא. במשנה ריש זבחים
"כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים חלא שלא עלו לבעלים לשם חובה"_

ובסוגיא שם בעמ' ב'
"טעמא דבלא לשמן הא סתמא עלו צמי לבעלים לשם חובה אלמא סתמא כלשמן דמי ורמינהו כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול מסתמא נמי פסול?
ושני, זבחים בסתם לשמן עומדין אשה בסתמא לאו. לגירושין עומדת".

ותלינן דכל מקום שיש דין כוונה לשמה נופל בו הספק אם צריך להביע זאת בפירוש או שאף בסתמא עומד הדבר לכך וכן-יש להסתפק לגבי כוונת המצוות, אם יש להסתפק בסתמא לשמה או שצריך להביע זאת בפירוש.


ובנודע ביהודה מהדורא קמא, חלק יו"ד סי' צ"ג שופך הוא מרי שיחו נגד ראשוני החסידים בני זמנו ומתווכח הוא שם עם השואל שרצה להוכיח מסוגיית זבחים הנ"ל שאין להסתפק בסתמא לשמן וצריך להביע בפיו ובזה כתב להצדיק אמירת נוסח ה"לשם יחוד" ו"הריני מוכן" שהחל אז להיות נפוץ, והנודע ביהודה בתשובתו ענהו שאדרבא מצוות גדר קדשים להם ודומים הם לזבחים שבהם סתמן לשמן ולא לגט אשה:
"וא"כ מצוות שלנו קודשים נינהו, קודשי גבוה, וסתמא לשמן עומדים".

והוסיף על כך לאמור:
"ואני אומר ק"ו הדברים אם בקודשים אף שודאי שמצווה שיעשה בפי' לשמה וכמו שאמרו בזבחים שם,.. ואפילו הכי אתנו בית-דין דלא לימא לשמו דלמא אתו למימר שלא לשמו והיינו שלא יאמר שלא יחשוב אפילו בלבו,.. ואני אומר אם חשו התם שלא יאמר לשמו פן יאמר שלא לשמו וכן שלא יחשוב לשמו פן יחשוב שלא לשמו אף שהוא חשש רחוק שיטעה בין לשמו לשלא לשמו, קל וחומר בכוונת התפילה והמצוות שיש בהם כמה עקולי ופשורי וכמה חששי קיצוץ בנטיעות כאשר ראינו כל זה במופת פשיטא שיש לבטל שלא יכווין כלל ודי שעושה המצווה לשם המצווה".