מעמד ירושלים בחלוקת הארץ

ישראל תא-שמע

מחניים נ"ח




תקציר: המאמר דן במעמדה של ירושלים, האם היתה שייכת לכלל שבטי ישראל, או שהיתה שייכת לשבטי יהודה ובנימין.

מילות מפתח: ירושלים, נחלה, יהודה, בנימין



מעמד מיוחד היה לה לירושלים בשעת חלוקת הארץ. אופיה המקודש של העיר והמצאות המרכז הרוחני העליון של העם בתוכה, הביאו לידי כך שיוקנה לעיר כולה, או לחלקים ממנה, מעמד על שבטי הן מבחינה ממונית והן מבחינה ציבורית. הארץ כולה נפלה בגורל בין שבטי ישראל וירושלים שהייתה על גבול שבטי יהודה ובנימין נשארה מחוץ למסגרת החלוקה. ירושלים כולה או לפחות חלקה.


הגדרת מעמדה המדויק של ירושלים במערכת חלוקת השבטים, שנוי במחלוקת בין שתי דעות עיקריות בגמ'. דעה ראשונה היא זו שלפיה חלקו את ירושלים בין שבטי יהודה ובנימין, שהרי נפלה העיר בין גבולותם. ואעפ"י שבאופן עקרוני אין מחלקין עיר אחת בין שני שבטים לדעה אחת שבגמ' (סנהדרין ק"א ע"ב) מ"מ גלוי הכתוב הוא באופן מיוחד על ירושלים שתתחלק בין שני שבטים. וכיצד נתחלקה העיר בין שני השבטים? על כך שונים אנו באבות דרבי נתן פרק ל"ה:
"כתוב אחד אומר באחד שבטיך וכתוב אחד אומר ,מכל שבטיכם', ,באחד שבטיך' זו שבט יהודה ובנימין, ,מכל שבטיכם' זו ירושלים שכל ישראל שותפין בה. מה היה בחלקו של יהודה, הר הבית הלשכות והעזרות, ומה היה בחלקו של בנימין, ההיכל והאולם ובית קדשי קדשים. ובראש תור היה יוצא ונכנס והיה חוזר לאחוריו [ועליו מזבח בנוי] זכה בנימין תעשה אושפזיכנא לגבורה שנאמר 'ובין כתפיו שכן'."

מדברים אלו יוצא באופן מפורש ששלשה שותפין היו לה לירושלים: יהודה, בנימין וכל שאר השבטים. לשבטי יהודה ובנימין הוגרלו חלקים מסויימים ומגדרים מאד, וכל השאר שייך היה לכל בית ישראל.

אכן, משנה זו שבאדר"נ, צריך לברר אם דעתה כמאן דאמר ירושלים נתחלקה לשבטים, אם כמא"ד לא נתחלקה. מחלוקת זו שנויה בכמה מקומות בבבלי ומהם במס' יומא דף י"ב ע"ב:
"ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא מה היה בחלקו של יהודה, הר הבית הלשכות והעזרות וכו' והאי תנא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים דתניא, אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהם, ר"א בר צדיק אומר, אף לא מטות".

ופירש שם רש"י שמא"ד נתחלקה לשבטים סובר שירושלים נתחלקה בין שבטי יוסף ובנימין והיא חלק מנחלתם, וכיון שכך מטמאת היא בנגעים ויש עליה שם של "אחוזתכם" הדרוש לטומאת נגעים, והמא"ד השני סבור שלא נתחלקה העיר לשבטים יהודה ובנימין אלא כל השבטים שוים בה ולכן אי אפשר שיחול עליה שם "אחוזתכם", שהרי לא נפלה העיר לאחוזה לאף שבט וממילא אינה מטמאה בנגעים. וכמו-כן לפי רש"י אין יכולים יושבי העיר לגבות דמי שכירות בתיהם כי הכל שייך במידה שווה למשכיר ולשוכר כאחד. ולכן לר' יהודה הסובר שירושלים נתחלקה לשבטים מטמאת כל ירושלים בנגעים, פרט למקום המקדש. ובטעמו של דבר כתב רש"י: "שכשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל שבט ושבט כדאמרינן בספרי ובשחיטת קדשים". ולכן מקום המקדש שייך לכל השבטים אף שהוא בחלקו של בנימין.

שיטת רש"י זו שונה, א"כ, מהאמור באדר"נ שכן אין רש"י מכיר באפשרות ש"ג שותפין בירושלים הם. ובאמת אף את סתירת הפסוקים, שעליה נבנית המשנה אדר"נ, מיישב רש"י עפ"י דרכו, באופן אחר. וכך הם דבריו בפירושו לחומש דברים י"ב י"ג: באחד שבטיך. בחלקו של בנימין, ולמעלה הוא אומר ,מכל שבטיכם' הא כיצד, כשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה הזהב מכל השבטים, ומ"מ הגורן בחלקו של בנימין היה.

ייתכן אמנם לפרש את המשנה באדר"נ גם לפי רש"י אם נמחוק ממנה את המלים "זו ירושלים" וכפי שבאמת מחוקות מלים אלו בגירסת הגר"א, ואז נוכל לפרש שכל ישראל שותפים בה על מקום המקדש ולתלות שותפותן בקנין שקנה דוד מארונה היבוסי. יש לציין, יחד עם זאת, שרש"י עצמו סתר דבריו שכתב ביומא בדבריו במגילה דף כ"ו ששם פרש שמקום המקדש שונה לדעת ר' יהודה, אף שגם הוא נתחלק לשבטים, בכך שהוא קודש ואי אפשר לקרוא עליו "ובא אשר לו הבית". וכבר עמד בסתירה זו בעל גבורת ארץ במקומו.

בעניין תיחום החלוקה בין שבטי יהודה ובנימין במקום המקדש מובאת האגדה הבאה:

"דתניא מה היה בחלקו של יהודה, הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין, אולם והיכל ובית קדש הקדשים. ורצועה הייתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום שנאמר וחופף עליו כל היום לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה שנאמר ,ובין כתפיו שכן'."

לענין גדלה של הרצועה באה עדות במס' זבחים נ"ג ע"ב: וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד. מ"ט, אמר ר' אלעזר לפי שהא הייתה בחלקו של טורף, דאמר רב שמואל בר רב יצחק מזבח אוכל דחלקו של יהודה אמה". ומכאן משמע במפורש שרק קרן דרומית מזרחית עמד על אותה מובלעת ששלח יהודה לתוך חלק בנימין וכל שאר המזבח אמנם עמד על חלקו של בנימין וכן פרש שם רש"י וביומא, וכן כתבו התוס' בחגיגה דף כ"ו, ע"א, ד"ה ורצועה.
והנה לשאלה זו של חלוקת ירושלים נודעים תוצאות רבות בהלכה. וכך שנינו במס' ב"ק ד' פ"ב:
עשרה דברים נאמרו בירושלים, אין הבית חלוט בה ואינה מביאה עגלה ערופה ואינה נעשית עיר הנדחת ואינה מטמאה בנגעים וכו'. אין הבית חלוט בה דכתיב, וקם הבית אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו וקסבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים, ואינה מביאה עגלה ערופה דכתיב ,כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה' וירושלים לא נתחלקה לשבטים, ואינה נעשית עיר הנדחת דכתיב ,עריך' וירושלים לא נתחלקה לשבטים, ואינה מטמאה בנגעים דכתיב ,ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם' וירושלים לא נתחלקה לשבטים.

מכך יוצא שלמאן דאמר לא נתחלקה ירושלים לשבטים, אין בה בעלות לאף אדם וכל הדר בה והמשתמש במה שבתוכה יש לו דין אורח ולאכילת פירות בלבד ואין הבית קרוי שלו. והרבה נפקא-מינה מכך לכל אותם דברים שצריך שיהיה הבית או העיר שלו. סוגיות אלו כולנה נפסקו ברמב"ם במקומותם בהתאם להלכה שירושלים לא נתחלקה לשבטים.

מן הצורך כאן לציין שהרמב"ם מפרש אחרת מחלוקת זו ונראה מדעתו שכל המחלוקת חלה רק לגבי שאר העיר שמחוץ להר הבית והעזרות אבל לגבי מקום המקדש כולם מודים שנתחלקה ליהודה ובנימין ואח"כ נקנתה ע"י כל ישראל. שכן על המשנה בנדרים מא ע"א:

הריני עליך (חרם) ואת עלי שניהן אסורין ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורים בדבר של אותה העיר, ואיזהו דבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך וכו'

והר"ן שם כתב שהפקירום עולי בבל לכל ישראל והתוס' גם הם הוסיפו "שהפקירוהו לכל ישראל ולא נתנוהו להם להיות שותפים בו לענין שיוכל האחד לאסור חלק חבירו". ואילו הרמב"ם שם בפירוש המשנה פרש ש"ענין דבר של עולי בבל, הדבר שיש בו שותפות לעולי רגלים והוא מה שזכר מהן, אעפ"י שהיציאה והבנין שלהם, ממון כל ישראל ולכל אחד מהן יש בהן זכות, אין זה כי אם זכות מעט מאד, שאין לאחר מהן שום רשות". וכן פסק בהל' נדרים. ואף שהוא עצמו פסק שירושלים לא נתחלקה לשבטים וא"כ אין ההר והעזרות שייכים לאף אחד מהן ולא יצוייר ישראל שתהיה לו כל זכות ואף לא "זכות מעט מאד", וא"כ איך כתב שכיון שנעשה ע"י ממון כל ישראל שייך הוא לכולם אלא שזכותו האישית של כל פרט היא מעטה מדי מכדי לאסור על זולתו? וע"כ שלגבי ההר והעזרות אין כל נ"מ מכך וכולם מודים שנתחלקה בין שבטי יהודה ובנימין, אלא שאח"כ שבו ובנוהו מכספי כלל ישראל.

פרוש חדש, אם כי סתום כלשהו, במחלוקת זו אודות חלוקת ירושלים אפשר לנו לגלות בדברי התוס' ב"ק פ"ב ע"ב ד"ה ואין מטמא. וז"ל התוס':
וירושלים לא נתחלקה לשבטים, אין לפרש שנתחלקה אלא שנתנו דושנה של יריחו תחתיה ולפיכך אין מטמא, דבפ"ק דיומא משמע דלמ"ד לא נתחלקה, לא נתחלקה ממש. וא"ת מנליה דלא נתחלקה ממש דלמא סבר נתחלקה אלא שנתנו דושנה של יריחו תחתיה כמו לר' יהודה דאמר נתחלקה ומטמא, ובית המקדש עצמו אינו מטמא אע"ג דנתחלק. אלא משום שנתנו דושנה של יריחו תחתיו כדאמר התם? וי"ל דבית המקדש סברא הוא אע"ג דנתחלק דחזרו וקנו אותו כדי שיהא לכל ישראל חלק בו, אבל ירושלים אם מתחילה נתחלקה למה היו חוזרים וקונים אותה? ע"כ לשונו.

כלומר, רצה התוס' לפרש דכ"ע מודים שנתחלקה והמחלוקת היא חזרו וקנו אותה, אלא שחזרו התוס' ודחו פרוש זה משום שאין סברא לומר שיחזרו ויקנו את ירושלים. ודברי תוס' אלו הנם תמוהים שכן כתבו שכך מפורש בסוגיא דיומא שדין מקום המקדש ר' יהודה שונה משאר העיר משום שנתנו דושנה של יריחו תחתיה ואילו לפנינו בסוגיא אין דבר מזה. וכבר תמה בדבר זה רבינו המהרש"א.
מהו ענין זה של "דושנה של יריחו"? מקורם של דברים באדר"נ פרק ל"ה מ"ד, "א"ר יהושע בן לוי באותה שעה שידעו שבית הבחירה עתידה להיקבע תחום שבין יהודה לבנימין הפרישו דושנה של יריחו. ומי אכל כל אותם שנים, בני קיני חותן משה" וכו'. כן היא הנוסחה הנכונה.

אגדה זו בצורה מפורטת יותר נשתמרה בילקוט שמעוני ובגלל חשיבותה להבנת דברי התוס' הנ"ל, להצילם מקושיות המהרש"א, נעתיקם פה:
"וכן אתה מוצא כשחלק יהושע ארץ ישראל לשבטים הניח דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה ונתנוה לבני יונדב בן רכב חלק בראש והיו אוכלים אותה ארבע מאות וארבעים שנה... וכששרתה שכינה בחלקו של בנימין עמדו ופינו אותו מלפניהם שנאמר ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים... זו דושנה של יריחו שהיו אוכלין אותה בני בניו של יתרו קודם שיבנה בית הבחירה. אמר להם מחר כשתחלק ארץ ישראל לשבטים, איזה שבט מכם שיתן לי כרם אחד משלו, או חלק אחד בתוך שלו, אלא הריני הולך לארצי ואוכל פירות מארצי ושותה יין מכרמי... וכן הוא אומר ויקח דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמישים ובמקום אחר הוא אומר ,ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב שש מאות',... אמור מעתה כיון שראה דוד מקום שראוי לבנות בית-הבחירה, עמד וכנס חמשים שקלים מכל שבט ושבט, ומצאו שש מאות שקלים מכל השבטים'."

א"כ אנו רואים בעליל ששתי אגדות אלו, האחת על דושנה של יריחו שלא נתחלקה לשבטים אלא ניתנה ליתרו ובניו עד ליום הקמת המקדש, והאחרת אודות קנין הגורן ע"י דוד שנעשה מכספי כל השבטים, שתי אגדות אלו באות במקביל בילקוט והאחת היא המשכה של השניה. ופרושם של דברים, כך הוא: השטח הסובב את יריחו לא נתחלק לשבטים מעולם והוא ניתן באופן זמני ליתרו ובניו, עד לכשיבנה בית המקדש. ובשעה שראה דוד שאפשר לבנות את בית המקדש, ובמטרה לשתף בו את כל השבטים אסף כסף מכל השבטים לקנין הגורן ומיד לאחר מכן נתנו דושנה של יריחו תחת מקום המקדש ובכך הפך המקום להיות "על-שבטי" שהרי דושנה של יריחו לא נתחלקה מעולם לשבטים ומכיון שריפדו בה את גורן ארונה היבוסי ממילא שוב אין מקום המקדש שייך לשבט איזה שהוא, כך היא, כנראה, דעת רש"י וכך היא גם דעת התוס' ובטלה טענת המהרש"א מעליהם שבמס' יומא לא ימצא דבר מענין דושנה של יריחו אלא להיפך שרש"י מפרש שם הטעם שהמקדש אינו מטמא בנגעים משום שאסף דוד כסף מכל השבטים. ולפי דברינו הרי דברי תוס' ודברי רש"י הנה הנם שתי פנים של אותה אגדה, וכפי שהבאנו מדברי הילקוט.

מתוך דברים אלו, יוצא, שלדעת רש"י ותוס', אף למאן דאמר ירושלים לא נתחלקה לשבטים מודה שלפחות מקום המקדש נתחלק בראשונה לשבטי יהודה ובנימין אלא שברבות הימים נתבטלה חלוקתו ע"י מעשה הקנין של דוד המלך. ולמאן דאמר ירושלים נתחלקה לשבטים, לא נתבטלה חלוקה ראשונה שלה, לעולם. אלא שכל זה לגבי מקום המקדש, אבל בשאר העיר אין סברא לומר כן, שמאיזה טעם ישובו ויקנו את כל העיר, וכדברי התוס' הנ"ל.



דעת הרמב"ם
בראשית דברנו רצינו לומר שכל המחלוקת, נוגעת רק לשאר העיר של ירושלים אבל מקום המקדש ודאי נתחלק בין שבטי יהודה ובנימין. סיוע לכך יש להביא מדברי הגמ', בזבחים נ"ג ע"ב, הנזכרת לעיל, שקרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף, וא"כ, אם נאמר שלמאן דאמר לא נתחלקה ירושלים לשבטים, אף מקום המקדש לא נתחלק, א"כ אף קרן של המזבח לא היה לה יסוד שכן אף אחת מקרנותיה לא הייתה בחלקו של טורף? אמנם התוס' במס' יומא דף יב, ע"א ד"ה הקשו קושיא זו וכתבו: "י"ל הכי גמירי שלא לעשות יסוד למנחות דומות כדכתיב והכל בכתב" עכ"ל אבל אין תרוץ זה מיישב את פשטם של הסוגיות שהן סותרות ממש להדדי, לכאורה. ונראה שמכאן היה יסודו של הרמב"ם לומר שכל המחלוקת נופלת אך ורק בשאר העיר, אבל מקום המקדש, ההר והעזרות ודאי נתחלק בין שבטי יהודה ובנימין, וכאמור לעיל, ואין צורך למחוק ולהגיה הגירסא באדר"נ וכפי שכתבנו לעיל.

כמו כן לא מסתבר שאותו מדרש אגדה מפורסם על חלוקת המזבח בין יהודה לבנימין, מדרש החוזר פעמים רבות בכל ספרי המדרשים, בילקוטים ובשני התלמודים, שאותו מדרש סובר כמאן דאמר ירושלים נתחלקה לשבטים, בעוד שפסק ההלכה המקובל על הכל הוא שירושלים לא נתחלקה לשבטים, אלא ודאי שעל מקום המקדש והסובב, לא נחלק אדם מעולם שנתחלק בין שבטי יהודה ובנימין.

וראיה מכרעת שאכן כן הוא הדבר יש להביא מדברי מדרש אגדה (הובא בתורה-שלמה, בראשית מ"ט-כ"ז): וקיימא לן ירושלים לא נתחלקה לשבטים ורצועה הייתה יוצאה מחלקו של' יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ושם היה מזבח בנוי וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד, לפי שלא היתה בחלקו של בנימין". הרי שהמדרש פסק בשני ההפכים גם יחד מצד אחד פסק שירושלים לא נתחלקה וא"כ לא היתה אף קרן בחלקו של טורף, ומאידך פסק שרק קרן דרומית מזרחית לא היתה בשל טורף? אלא ודאי שעל מקום המקדש לא נחלק אדם מעולם.

ובזה מיושבים אף דברי הכסף-משנה שכתב כדעת הרמב"ם שפסק שקרן דרומית-מזרחית לא היה לה יסוד, לפי שלא הייתה חלקו של טורף, וקשה עליו שהרי הרמב"ם פסק שירושלים לא נתחלקה לשבטים וצריך היה הכס"מ לומר בדעת הרמב"ם לפי שגזה"כ הוא שלא יהיה לקרן זו יסוד, וכדברי התוס'? וגם מכאן יש להוכיח שדעת הכס"מ שעל מקום המקדש לא נחלק אדם מעולם. וכבר כתבנו לעיל שכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות למס' נדרים, כפי שהבאנוהו למעלה.