מלווה מלכה

בצלאל לנדוי

מחניים פ"ה, תשכ"ד
הודפס ללא ההערות

תוכן המאמר:
מעמדה של הסעודה בהלכה
מעמדה בספרי הקבלה
העצם שאינו נהנה אלא מסעודת מלוה מלכה
מה אוכלין בסעודה זו?
בין סעודה שלישית לסעודה רביעית
עד מתי זמן מלוה מלכה?
זמירות במוצאי שבת
סגולת מלווה דמלכא
באוהלי צדיקים

תקציר:
חשיבותה וייחודה של סעודת מלווה מלכה. ברור אם סעודה זו חובה או מצווה.

מילות מפתח:
תחיית המתים, לוז, מלוה מלכה, מלך המשיח.

ואמר רבי חנינא" לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת,
אף על פי שאינו צריך אלא לכזית",
והיא הסעודה הרביעית במוצאי שבת הנקראת "מלוה מלכה".

"מלוה מלכה", על שום מה? בידינו הסבר רש"י כי:
"במוצאי שבת נמי כבוד שבת ללוות ביציאתו דרך כבוד,
כאדם המלווה את המלך בצאתו את העיר",
וכן מציין רבי יוסף טוב עלם בתשובתו כי, "ישראל המלווים את השבת שהיא כלה-מלכה בשמחה ובשירים".

ר' מנחם ב"ר זרח, מביא בספרו "צדה לדרך" טעם נוסף לסעודה זו:
"כמו שאמר על הבשמים שהם להשיב נפש, כן סדור השולחן, שהרי לצאת מדבר להפכו הוא זר, ובמוצאי שבת יוצאים מן המנוחה אל המלאכה, ולכן יש לו לאדם להדליק נר יפה יותר משאר לילות החול, ולהכין השולחן, ולזמר פסוקים של שמחה ורוח והצלה, ולשום תמיד בכל דרכיו השם יתברך כנגדו, וילבש אהבתו כמדו, כי לעולם חסדו, ויהיה זהיר בזה, ובו יתמיד שנאמר שיוויתי ה' לנגדי תמיד".

יש הרואים בסעודה זו סיוע לחיזוק האמונה, בהסתמכם על אותו עצם ונסכוי שמו, שאינו נהנה אלא מסעודת מלוה מלכה:
"כדי לקבוע בלב העם אמונת שכר ועונש ואמונת התחייה, אוכלים מעט במוצאי שבת, להורות כשם שעצם זה אין לו הנאה כי אם לאחר כלות שבעת ימי השבוע, כמו כן יקבל עצם הזה תענוג והנאה, מתענוג עולם הבא אחר כלות ימי שנות האדם, שהם שבעים שנה".


מעמדה של הסעודה בהלכה

הפוסקים הראשונים: הרי"ף, הרא"ש, מציינים חובת סעודה זו ע"י הבאת דברי רבי חנינא כלשונם, אך הרמב"ם משווה סעודת מוצאי שבת כסעודת ליל שבת,
"מסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואע"פ שאינו צריך אלא לכזית,
וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואע"פ שאינו צריך אלא לכזית,
כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו".

אולם יש להבחין בין חובת שלוש הסעודות, בשבת, שאנו למדים משלוש פעמים "היום" הכתובים בתורה, ובין סעודה רביעית, שאין בידינו לגביה אסמכתא מפורשת.

יתר על כן, מתוך תשובתו של אחד הגאונים הראשונים, אנו למדים שלא הייתה סעודתם קבועה במוצאי שבת, וכך מסביר רב עמרם גאון מדוע אין מבדילין על הפת במוצאי שבת:
"במוצאי שכח שאין שולחנו קבוע ואין סעודתו קבוע ואי בעי לא אכיל,
"לכך אין מבדילין על הפת".

רבי צדקיה ב"ר אברהם הרופא, בעל "שבלי הלקט", מנסח את הדברים בניסוח זהיר יותר:
"כלום הוא מצווה מן התורה לסדר שולחנו ולקבוע סעודתו בפת",

ומדבריו אנו למדים שמצווה זו היא בבחינת מדרבנן ולא מדאורייתא.

הראשונים מחכמי אשכנז, היו סבורים כנראה אף הם שסעודה זו היא מצווה ולא חובה. אך גדולי הדורות היו מהדרים לקיים מצווה זו. על מהר"ם מרוטנברג, גדול חכמי אשכנז בראשית האלף השישי, יסופר:
"שהיה רגיל לאכול במוצאי שבת, כדי ללוות המלכה",
אם כי לא היה מצריך י"ב לחמים כליל שבת.

כן נמסר על רבי ישראל איסרלין בעל "תרומת הדשן":
"במוצאי שבת היה מסדר שולחנו ואוכל ללוות המלכה, - - - ולפעמים אכל פירות או מיני תרגימא בקיץ, אבל בחורף אכל כאשר בני אדם היה אוכלים סעודתם".

כנראה שהם האריכו בסעודה שלישית עד הלילה, ועל כן מצאו היתר לקיים סעודה זו במיני מזונות, (פת הבאה בכיסנין), או בדברי תורה, וכך מביא רבי אלכסנדר זוסלין מפרנקפורט, בעל ה"אגודה", שחי בסוף המאה הראשונה לאלף השישי, את דברי הגמרא "לעולם יסדר אדם", כיסוד למנהג "שנהגו לערוך השולחן כל השבת עד לאחר הבדלה"
ראינו מזכיר פרטי סעודה רביעית.

עמדה זו הייתה נקוטה גם בידי חכמי ספרד. מרן רבי יוסף קארו בעל "בית יוסף" הולך בעקבות הטור, ומביא בשו"ע את דברי הגמרא כלשונם, ואילו בן דורו הרדב"ז אומר במפורש:
"ואע"ג דמצווה לאכול במוצאי שבת, כמי שמלווה את המלך,
הני מילי למאן דאפשר ליה, שאין כאן חובה".
האחרונים, מחכמי אשכנז וספרד גם יחד, מדגישים כבר את החובה לקיים דברי חכמים. אמנם רבי שניאור זלמן מלאדי בעל ה"תניא", מציין שסעודה זו
"אינה חובה כל כך אלא מצווה מן המובחר בלבד",
אך גם הוא פוסק
"לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת בכל מיני סידור הנהוגים אצלו בעריכת השולחן לסעודה, אף על פי שעכשיו לא יאכל אלא כזית".

אולם רבי אברהם דאנציג בעל "חיי אדם" רואה זאת כ"חוב גמור".
רבי יוסף חיים מבבל מביא שתי דעות אלו, אולם. דעתו היא "שיש בזה חיוב גמור".

אחד המוכיחים בדור האחרון אף יצא באזהרה,
"יש מקומות שאין מקיימין סעודת מלוה מלכה ובאמת הוא מדינא דגמרא,
וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה".

מסבירים את דבריו שכן סעודת מלוה מלכא הוא מצווה מדרבנן, וידוע דכל מצוות עשה דרבנן יש בה מצוות עשה ולא תעשה דין תורה,
"על פי הדבר אשר יגידו לך - - - ולא תסור מן הדבר וכו",


מעמדה בספרי הקבלה
"מי שאינו מקיים סעודה ד' נחשב לו כאילו לא קיים סעודה ג',
וכוונת סעודה זו - לפי "שער הכוונות" - היא,
"להמשיך אור קדושת סעודת שבת לכל סעודות ימי החול",

כן נמסר ב"שולחן ערוך של הארי":
"הנפש יתירה אינה הולכת עד אחר סעודת מוצאי שבת,
ולכן אין לעסוק במלאכה שאינה אוכל נפש, עד אחר סעודה זו".
אם שלוש סעודות בשבת מכוונים כנגד אברהם יצחק ויעקב - מציינים גורי האר"י - אברהם מציל מדינה של גיהינום,
יצחק מציל מחבלי משיח,
ויעקב ממלחמת גוג ומגוג,
הרי סעודה רביעית, היא סעודת מלווה מלכא,
כוונת נגד דוד מלכא משיחא,
ובזכותו ינצל מחיבוט הקבר.

לפי כתבי האר"י יש לבצע בסעודה זו על שתי ככרות:
"אחר הבדלה במוצאי שבת מסדר שולחנו עם שתי ככרות,
ולא נקיט בידיה אלא חדא,
ואומר דא היא סעודתיה דדוד מלכא".

והדברים מובאים ע"י בעל "חמדת ימים" המספר על רבו:
"ומורי ז"ל היה נוהג לבצע בסעודה זו בפרוסה,
בבחינת דוד סוד המלכות, לחם עוני כידוע",
וכן בסידור רבי שבתי מרשקוב וכו'.

היו בין המקובלים שנמנעו מלהתחיל בתענית של הפסקה במוצאי שבת אלא לאחר סעודת מלוה דמלכא, על הגר"א נמסר שמנע מאשתו לפתוח בתענית במוצאי שבת כדי שלא תפסיד סעודת מלווה מלכא, רבי יוסף חיים מבבל אף פוסק להלכה שאסור לפתוח בתענית בליל מוצאי שבת שכן הוא "מזלזל בכבוד שבת", אולם השל"ה משאיר מקום לכך ומציע:
"ומי שמתענה במוצאי שבת, כגון שעושה הפסקה מבעוד יום,
אזי יטרח להכין מסעודה זו לאחרים,
והוא ילמוד המאמרים והדינים המוזכרים בסעודה זו וסודה.
ויהיו לרצון אמרי פיו כאילו היה עושה כן,
והוא מוצא סמך לכך, כי "בערב פסח שחל להיות בשבת,
היה רשב"י עוסק בסודות התורה במקום סעודה שלישית".

רבי מנחם עזריה מפאנו מצא רמז כי סעודתם של שלושת המלאכים אצל אברהם אבינו הייתה בסעודת מלוה מלכה "כי על כן עברתם על עבדכם", אמר "כי על כן" דווקא נתכוונו גם הם לסעוד אצלו". על יסוד דבריו "ותכלית הסעודה לזמן בשלושה עם ברכת המזון, שהיא מצווה רבה מחודשה אצלם",

מציע רבי חיים פאלאג'י:
"דהיותר טוב למצווה מן המובחר לעשותה בפת וזימון וכוס,
ומה גם דסעודה ד' היא כנגד דוד דהוא בחינת כוס מלכות".

בעל "חמדת ימים" מסביר:
"העיקר בזה הוא, כי כדרך שבהכנסת שבת ניתווסף מחול על הקודש, וזה מועיל לאדם לתוספת שבת, לקבל נפש יתירה וכיוצא, כך יהיה ביציאה, כי מה שהאיש הישראלי עושה, מתמיד, ומעמיד עליו אותה הארה שנתווספה בי ביום השבת, וכנגד התוספות הנמצא לאדם בעניין הסעודות, כך ימצא לו בסעודה זו לכבוד השבת, וגם היא תועלת נפלאה להשאיר ברכה בכל סעודות החול, על ידי אכילה זו".


העצם שאינו נהנה אלא מסעודת מלוה מלכה

בזוהר הקדוש נמסר על:
"גרמא חד דאישתאר ביה בבר נש תחות ארעא,
ההוא גרמא יתעבד כחמירא בעיסה,
ועללה יבנה קוב"ה כל גופא".

במדרש ויקרא רבה מצאנו:
"מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבוא? -
מלוז של שדרה"

ויש הרואים בכך אותו עצם הנזכר בספר "שבלי הלקט":
"ובסידורים מפרש אבר אחד יש בו באדם ונסכוי שמו,
ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת".

רבי משה מת, תלמיד המהרש"ל מסביר את הדברים בספרו "מטה משה":
"ונראה לי טעמא ומילתא, כי ידוע שאותו עצם לוז שמיה, והוא עצמו ועיקרו ושרשו, וממנו נתהווה האדם בעצם הטפה, וכאשר ימות האדם, העצם ההוא אינו נימוח ולא נפחת, ואילו יכניסו אותו באש אינו נשרף, בריחים אינו נטחן, בפטיש אינו מתפוצץ, והיא העצם שיש בו קיום נצחי, וממנו יחיה האדם לעת התחייה, והוא המקבל עונג. ועונש אחר מיתת אדם, ועצם הזה שרשו ועקרו מעצם השמים - ובעת התחייה יתרטב העצם בטל התחייה, ונעשה כשאור בעיסה, ויתפשט לכאן ולכאן, וימתחו מתוכו כל האיברים, וכל הגידים ועור ובשר, ויתגלגלו עד ארץ ישראל, ושם יקבלו רוחם בארץ הטהורה".

היעב"ץ בסידורו דן בעניין זה:
"אמר יעקב מעודי הייתי משתאה משתומם על המראה כשראיתי בספרים מדברים אודות העצם הלז, לוז של שדרה, ויש שקראוהו נסכוי, שאינו נהנה משום אכילה, כי אם מזו הסעודה של מוצאי שבת, - - - ולא נודע מה טיבן של שמות הללו שנתנו לו, ומדוע אינו נהנה רק מזאת האכילה בלבד.

יותר מזה גדלה הפליאה כשלמדתי במדרש הנעלם פרשת תולדות שנקרא בתואל רמאה, ואמרו דהוא רמאה מכל שאר גרמי, לפי שאינו סובל טעם מזונות כמוהם, ובגין כך היא תקיף מכל שאר גרמי, והוא ליהוי עיקרא דגופא אתבני מניה ומי הרואה מאמר זה ולא יפלא ממנו, מה עניין שם בתואל ומה דבר הרמאות, ומאי טעמא אהני ליה לרמאה רמאותיה כולי האי, צער גדול היה לי על דבר זה, ובדקתי בספרים פורש אין להם, ועתה בהיותי עוסק בעניין הראוני מן השמים, שכל ג' שמות הללו דבר אחד, וכל דברי העצם אחת הן", והיא מאריך לברר את הדבר ומסכם "שקראוהו עוד נסכוי מלשון כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה, שנראה כנרדם, ובגימטריא קו"ם, כי אחרון על עפר יקום, וישיג הגוף התחייה על ידו אמנם היא נהנה מסעודה שאין בה אכילה גמורה, שהינו סעודת מוצאי שבת, שהיא נאכלת על השובע, ואין אוכלים אותה אכילה גמורה, באופן שאין הנאה מגעת לעצמות האחרים, כי אם לזה, כי לא לאכילה היא צריך, רק מכוונת המצווה הוא נהנה, ולא מגשמיות האכילה שאיננה נמצאת בכאן, ואינה נעשית כי אם לשם מצווה בלבד, ועל כן היא סעודת דוד המלך עליו השלום, שלא היו לו חיים בעולם הזה, כנודע, ונקרא חי וקיים".


מה אוכלין בסעודה זו?

בגמרא מסופר על רבי אבהו שהיו מכינים לו "עגלא תילתא" במיוחד לסעודה זו. יתר על כן: כאשר ניסו לחסוך את ההכנה המיוחדת ולהשאיר לסעודה זו חלק מהמאכלים שהוכנו מערב שבת לשבת, בא אריה ואכל אותם, כדי להוכיח את ערכה של סעודה זו.
כבר הזכרנו את דברי ר' מנחם ב"ר זרח בעל, צדה לדרך",
"שיש לכל אדם להדליק במוצאי שבת נר יפה יותר משאר לילות החול",

ולדברי האחרונים "מצווה להרבות קצת בנרות".

על רבי ישראל איסרלין, בעל "תרומת הדשן" מסופר:
"שלא הסיר מעליו במוצאי שבת את בגדי השבת עד שהלך לישון"

ואף בעל "חמדת ימים" תובע שלא להסיר בגדי שבת עד אחר סעודת מוצאי שבת.

רבי שבתי מרשקוב, שהסדיר את סידור האר"י, על פי דרך הקבלה, מדגיש:
"יש לשמוח בסעודה זו כמו בסעודת שבת, כי היא סעודת מצווה".

הפוסקים הראשונים מטילים את הדגש על סידור השולחן גם במוצאי שבת לכבוד השבת בצאתה,
אולם האחרונים מדגישים את החובה לכבד את השבת היוצאת במאכלי כבוד.


יש בין האחרונים התובעים:
"ויהדר לאכול מין מאכל שתאב אליו ביותר, אף שהוא ביוקר,
ואם יתאב לאכול הרבה מינים, יהדר אחריהם כפי יכולתו".

ואם כי "לא יאכל מכל מין אלא מה שמשער שיוכל לאכול ממנו", הרי "לא ישער בצמצום אלא ברווח".

המהרש"א מדגיש: "משום כבוד שבת יסדרו השולחן בכל דבר".
והוא מוסיף
"טעם הדבר דיש לכבד השבת בסעודת לוויה, בדבר חדש שנתחמם אחר השבת ליהנות ממנו, שהיה אסור בו ביום, דהיינו, בפת חמה וחמין, ומשום דרוב אכילות ומשקין בשבת קרים רע לחולים, קאמר דהחמין בסעודת לוויה במוצאי שבת הם רפואה".

לדברי היעב"ץ הרי
"מאן דאפשר ליה, ליעבד עגלא תילתא"
והגר"א אף מחייב להלכה לאכול פת בסעודה זו,

אך כאמור, הסתמכו כמה מנושאי כליו של השולחן ערוך על נוסח הגמרא "יסדר שולחנו" וצייני אפשרויות להקל.

רבי יואל סירקיס, בעל הב"ח, מפרש את דברי ה"טור",
"יסדר שולחנו" ומוסיף "במיני תבשילין",

חתנו בעל הט"ז מפרש אף הוא:
"יסדר שולחנו, בפריסת מפה על השולחן, ושאר מינים הנהוגים אצלו לעריכת השולחן-, ועל זה אמר אפילו מי שאינו רגיל כי אם בכזית, הן מצד עניותו הן מחמת שביעתו, מכל מקום באותו כזית יעשה לו הכנה, ויפרוש המפה משום כבוד שבת - - אבל בעניין הסעודה יעשה כמנהגו".

לדעת בעל "מגן אברהם" הרי
"בגמרא משמע דנכון לבשל בשר במוצאי שבת או דבר אחר"
אולם אף הוא מוצא מקום להקל:
"ובזמנינו שמאחריו כל כך סעודה שלישית, שאין יכולים לאכול במוצאי שבת,
יכולים לקיימה בפירות".

דבריו הובאו כלשונם ע"י רבי שניאור זלמן, בעל התניא בשולחן ערוך שלו,, וכן מסכם היעב"ץ בסידורו:
"אפילו אינו אוכל לחם, רק טועם כל מאומה ישב אל השולחן הפרוש במפה, ונר דלוק ויהנה מה שירצה, ובשעת הדחק ומי שמזגו חלוש, יוצא ידי חובתו בשתיית טעע או קאפע, ויש ליה סמך במה שכתבו "חמין במוצאי שבת מלוגמא" (וכפי מה שיברך יצטרפו ברכות בחשבון על שער המאה ליום ראשון) לכבודו של בעל הסעודה".

רבי יוסף חיים מבבל מציין:
"ויש משתדלים להביא על השולחן לאכול איזה דבר חדש מין פרי או מין מרקחת ומיני מתוק, שלא אכלו ממנו בשלוש סעודות אותו היום'.

לדעת בעל "משמרת שלום" יש לאכול מעט יותר מכביצה בסעודה זו, כדי שתהא סעודת קבע כמו ביתר שלוש סעודות השבת. ו"בדיעבד יוצאין בכזית בכל הסעודות".

בעל "תפארת יעקב" על התורה מסביר את המנהג לשתות יין בסעודה זו
"כי התחלת השרשרת דדוד מלכא משיחא היה ע"י יין ע"י מעשה דלוט, כי נזדמן להם יין מגן עדן, להוציא שתי פרידות טובות, ועל ידי זה נשתלשל משיח בן דוד",

על רבי ישראל מסטולין מאבות החסידות לבית קרלין נמסר כי בהיכלו היו מבשלין בארשט מיוחד לסעודה זו, ואילו על רבי ישעיה מקערעסטיר יסופר כי:
"בכל מוצאי שבת קודש, מיד לאחר הבדלה, טבח וזבח והכין מעדנים ממש ובישלו בשר ודגים, ואפו אז חלות גדולות ובארשט ותפוחי אדמה וקטניות ופשטידא ויין רב ממש כסעודת שלמה בשעתו".

אף בתקנות והדרכות דחברת "שומרי אמונים מפורט סדר מלוה מלכה
"וקודם אליהו מחלקים הקוגיל"

בעל "ערוך השולחן" מסכם את דעות האחרונים:
"נכון לאכול בשר - מי שיכול לאכול, ואם לאו יאכל דגים, שגם זה מאכל חשוב או פירות טובים כשיש לו, ויאכלם עם פת, ומי שאינו יכול לאכול פת כלל יקיימנה במזונות ופירות".

אולם בעל "אבן ישראל" מדגיש את החובה להכין תבשיל מיוחד לסעודה זו
"ומי שאי אפשר לו לבשל בשר או דגים לסעודת מוצש"ק, ונפשו חשקה לעשות הסעודה במאכל שנתבשל לשם סעודה זו, יוכל לעשות בלימנע בארשט, שהיא הוצאה מועטת, והוא דבר שכיח בכל עת, ויהי נחשב לו כאלו קיים הסעודה בבשר ודגים אם כוונתו לשמים".


בין סעודה שלישית לסעודה רביעית

בעל סידור "נהורא" מציין:
"בסעודה שלישית ראוי לאדם להיזהר מאכילה מרובה וגסה כדי שיישאר מקום פניי לסעודת מלוה מלכה".
ולדברי רבי יוסף חיים מבבל הרי,
כל מי שאינו מקיים סעודה רביעית נחשב לו כאילו לא קיים סעודה שלישית לכבוד שבת, דאז נחשב לו שאכלה בשביל סעודת הלילה" א/59).

לדעת בעל "אליה רבה"
הרי המאריכים בסעודה שלישית פטורים מסעודה רביעית במוצאי שבת,

ומצאנו גם מגדולי החסידות שנהגו כך, כדברי בעל "משמרת שלום":
"ומהנכון להמשייך הסעודה בלילה, ויאכל מעט פת יותר מכביצה ולפחות כזית פת. ויכווין לצאת ידי חובת מלוה מלכה",
והוא מוסיף מנהג בית אבותיו
"כשמדליקין הנרות ומניחים אותם על השולחן, אני אומר אלו התיבות "לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית",
ומנהגי לטעום מהדגים בעוד יום לכבוד סעודה שלישית, ואחר כך כשמדליקיו הנרות עוד הפעם לכבוד סעודת מלוה מלכה, ומכל מקום - הוא מוסיף - יש לקיים סעודת מלווה מלכה אחר הבדלה גם כן, לרווחא דמילתא, ויכול לצאת בפת הבאה בכיסנין, וכן נהגו אבותי הקדושים".
בהערותיו הוא מסביר
"שבזה שממשייך וסעודה בלילה יצא ידי חובתו, אך מכל מקום לרווחא דמילתא. יאכל עוד הפעם אחר הבדלה מיני תרגימא ופת הבאה בכיסנין אם קשה לו לאכול פת".

לעומתו טוען רבי דוד אורטינברג מברדיטשוב
"ולא אבין איך אפשר לקרות סעודה ג' סעודת לוויה ועדיין כל קדושת שבת עליה - ולוויה שייך אחר שיצא המלך"

וכן מדגיש רבי יעקב חיים סופר, כי לפי כתבי האר"י אין מקום לכך
"ולפי דעת האר"י ז"ל נראה שצריך לעשות סעודה אחרת, משום שזו בחינה בפני עצמה וזו בחינה בפני עצמה וגם שצריך להמשייך על ידי סעודה ד' מסעודות שבת שהם ג' לסעודת החול, ואיך יהיה זה בסעודה אחת, וגם שצריך שתהיה סעודה ד' אחר הבדלה, וסעודה ג' היא מהיום, ואיך יתערבו יחד יומם ולילה, אלא מוכרח שצריך סעודה אחרת לשם מצוות סעודה רביעית".


עד מתי זמן מלווה מלכה?
בעל חסד לאברהם קובע זמנה של סעודה זו כל הלילה, אך חכמי הקבלה תובעים להקדים אותה לא יאוחר מד' שעות מתחילת הלילה.
בעל "יסוד ושורש העבודה" אף מזהיר
"שהאוכל לאחר שעה זו לא יצא ידי חובתו'.

היעב"ץ מביא בסידורו
"ויש לסומכה ליציאת שבת כל האפשרי, כי אחר עבור שעה חלף הלך לו שבת קודש".

הוא מזכיר אמנם כי מדברי הגמרא על עגלא תילתא.
נראה שיש לה משך זמן יותר, כי לעשיית בישול עגל, וכן לאפיית פת חמה יצטרך הרבה יותר משעה אחת, ויראה כי משעת ההכנה והזמנה נחשבת הסעודה ללוויית המלכה ועכ"פ צריך לתכפה אל השבת כל מה שיוכל",

אך רבי אברהם דוד מבוטשאטש פוסק בספרו "אשל אברהם":
"ויכול להיות אחר הרבה שעות מהבדלה, ואולי מועיל גם ביום שאחריו, כל שכוונתו בשביל כבוד לוויה, ושמעתי שיש גדולי הדור שעושין כן, ואולי גם בכל שלושת ימים דלבתר שבת קדש".
על רבי צבי הירש מליסקא מסופר כי:
"ביום ראשון בסעודת הצהרים מרחשין שפתותיו, וכמדומה שאמר אז אתקינו סעודתא לסעודת מלוה מלכא",

וכן מסופר על רבי אברהם מסטרעטין. אחד מתלמידיו מספר על רבי שמעון מיעריסלאב זצ"ל שישב בסעודת מלוה מלכא ביום א' כדרכו בקודש, והיה אוכל במקהלות בבגדי שבת", וכן השמיע זמר "אליהו הנביא".
על רבי חיים מצאנז נמסר כי
"במוצאי שבת היה אוכל רק גבינה עם קאווע, וסעודת, מלוה מלכא היה. אוכל ביום הראשון, אך "לא היה כותב שום דבר קודם אכילתו ואירע לפעמים שהיו מנגנים הזמר "איש חסיד" אצל הסעודה של יום א', ובמוצש"ק היה נותן מעות לה"יושבים" על סעודת מלוה מלכא".

ההצעה לערוך את הסעודה ביום ראשון וכו' מוצעת לגבי
"מי שהיה חולה ר"ל או אנוס ולא היה יכול לקיים במוצש"ק סעודה זו, יעשה אותה אחר השבת כשיוכל, בכוונת סעודת מלוה מלכא, כיון שהיה אנוס, ויאמר "לשם יחוד" ויכווין לשם סעודת מלוה מלכה.

בעל "משנה ברורה" פוסק:
"דטוב לכתחילה להקדימה, כדי שתהא סמוכה ליציאת השבת",
והוא מוצא סמוכין בדברי רש"י שכתב:
"כבוד שבת ללוות ביציאתו דרך כבוד" "דהא דרך הלויה הוא בעת היציאה, ולא אחר, שכבר יצא והסיח דעתו ממנו, ומהנכון עכ"פ שלא יעשה מלאכה בקבע עד ויקיים סעודה זו",

וזוהי גם דעתו הנמרצת של בעל "ישועות חכמה", מכיוון
"שהנפש יתירה אינו הולכת - עד אחר סעודת מוצש"ק, ולכאורה היה טוב יותר לאחר הסעודה איזה שעות, כדי לעכב עוד הנפש יתירה אצלנו, ורק משום שהנפש יתירה הוא בחינה גבוהה, ותכף לאחר שבת מתעוררים החיצונים, וקשה לה לעמוד אצלנו, בהבלי העולם הזה שהאוויר מלא קליפות בחול, לכן אין ראוי להתעסק בשום דבר עד שיאכל הסעודה, ואם כן לפי זה לצדיקים שאין להם עסק אחר, רק בתורה ועבודת ה', יוכלו לאחר סעודת מלוה מלכא עד יום ג' מה שאין כן מי שאינו בבחינה זו יש להם לעשות במוצאי שבת קדש תכף כשיוכל שלא לעכב הנפש יתירה בהבלי העוה"ז".

לסיכום ההלכה נביא דעת רבי יוסף חיים בעל "בן איש חי" הקובע "זמנה עד אחר ארבע שעות". והוא מוסיף:
"אע"פ שנתנו לה שיעור עד אחר ד' שעות הייני למצווה מן המובחר, אבל אם נאנס יוכל לקיימה עד חצות לילה, - - - דעד חצי הלילה אינה הולכת קדושת השבת".


זמירות במוצאי שבת

רבי שמחה בעל מחזור ויטרי מביא תשובת רבי יוסף טוב עלם
"ומה שאומרים זמירות במוצאי שבת מנהג כשר הוא, משל לבני מדינה המלווים את המלך בקולות וכנורות ונבלים, כך ישראל מלווים את השבת שהיא כלה - מלכה בשמחה ובשירים',

הדברים הובאו גם ע"י ר' יצחק בר משה בעל "אור זרוע":
"ראיתי בתשובת הגאונים, וכמדומה אני שהייתה תשובת רבי יוסף טוב עלם זצ"ל, שנשאל על מה שאנו: נוהגין במלכותנו בארץ כנען, לומר הבדלות ופיוטים שנתפשטו מאליהן במוצאי שבת, אם המנהג כשר או לא, והשיב דוודאי מנהג נכון וכשר הוא".

ר' אברהם בר נתן הירחי, בעל "ספר המנהיג", מזכיר:
"מנהג ספרד לומר זמירות לפני הבדלה בבית הכנסת, ובפרובינציא ובצרפת בבתיהם",
והוא מביא סמך
"וראיתי במדרש משל לכלה ומלכה שמלוין אותה בשירות ובתשבחות".
בעל השל"ה מביא את דברי רבי מאיר בן גבאי, בעל "תולעת יעקב":
"מה שמוסיפין מחול על הקודש במוצאי שבת להורות ולהראות שאין רוצין ביציאת האושפיזא הקדוש מביניהם, וקשה עליהם מאד פרידתו, ולפיכך מעכבין אותו, ומרוב חבתם בו מלוין אותו בשירות ותשבחות כעניין ונשלחך בשמחה ובשירים".

כיון שאנו מצטמצמים בסעודת מלוה מלכה אין אנו דנים בסדר הזמירות, הפיוטים, הזכרת אליהו הנביא וכו' המיוחדים למוצאי שבת, אולם נציין כי הט"ז המציין:
"שנהגו לומר פיוטים וזמירות ללוות השבת",
מוסיף
"דאף על פי שנוהגין לומר זמירות קודם הבדלה, נכון לומר אותם אחר ההבדלה, דבזה שייך ליווי, דהיינו אחר שיצא המלך",

ויש מהאחרונים המסתמכים על דבריו ומציעים לרכז את הזמירות בסעודת מלוה דמלכא.


סגולת מלווה דמלכא

רבי יצחק אבן גיאת מביא את דברי חז"ל:
"לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית"
ומוסיף את סגולתה
"כדי שתהא סעודתו מתוקנת לכל השבוע כולה".

חז"ל אמרו:
"חמין במוצאי שבת מלוגמא, פת המה במוצאי שבת מלוגמא",
כלומר רפואה,
והחיד"א מוסיף:
"סעודה רביעית אחר הבדלה פליאה נשגבה ומצלת מחיבוט הקבר".

בעל "ארחות יושר" מדגיש:
"דאף שהוא שבע ונפשו קצה באכילה ושתיה, מכל מקום ידחוק עצמו, ובזה יינצל שלא יצטרך לאכול מאכלים ומשקים מי המרים לרפואה".

רבי משולם זישא מאניפולי היה אומר:
כי חמין במוצאי שבת הם רפואה לעצבות ורמז מצא "ומחב"ש לעצבותם",
מחב"ש ראשי תיבות "מלוגמא חמין במוצאי שבת",

ואילו בשם אחיו רבי אלימלך מליזענסק נמסר:
"סגולה לנשים שלא יתקשו בלידתן, שיאכלו במוצש"ק איזה דבר לשם מצוות סעודת מלוה מלכה, ואף גם יאמרו בפה מלא לשם מצוות סעודת מלוה מלכה, ועל ידי זה ילדו בנקל בעזרת השם יתברך".

יש להוסיף שחובת נשים בסעודה זו נידונה ע"י האחרונים,
ולדברי בעל "מגן אברהם" הרי
"לגבי מילי דשבת נשים חייבות כאנשים".
לדעתו של בעל "פרי מגדים"
אין לחייב נשים בסעודה זו, וכן נראה גם מדברי בעל הט"ז, אך לדעתו ראוי גם לנשים לקיים סעודה זו.
זו הייתה גם דעתו של הגר"א.
וכן טוען בעל "שמן ששון" על פי הקבלה.


באוהלי צדיקים

משמעות מיוחדת הייתה לסעודת מלוה מלכה בתנועת החסידות וההולכים בדרך החסידות היו מסובים בצוותא, ולאחר הזמירות היו מספרים בשבחי הצדיקים. הבעש"ט מחולל תנועת החסידות, היה מציין את ערכה של סעודה זו באומרו
"שהיא מסוגלת להציל את האדם מכפירה",
ומסורת בידי חסידים על אדם אחד שיצרו הרע בער בקרבו ומסר את עצמו לכפירה. הלה, שעלול היה להיטמע בין הגויים, חזר בתשובה בזכות היותו רגיל תמיד לקיים סעודת מלווה מלכה. כאשר קרוביו סיפרו לבעש"ט על הסכנה הנשקפת לנפשו של אותו אדם, הורה להאכילו כזית מסעודת מלווה מלכה, וכשהתחיל לטעום מסעודה זו, נשתנתה דעתו לטובה וניצול.

רבי יהושע מקמינקא היה נוהג לספר בסעודות מלוה מלכה את הסיפור על אותו אדם שנצטווה על ידי הבעש"ט ללכת למקום פלוני תחת גשר פלוני, ושם תתמלא בקשתו וימצא אוצרות זהב וכסף. וכשהגיע לשם מצא אדם אחר שאף היא נשלח על ידי הבעש"ט לחפש אוצרות בביתו היא תחת התנור, ושניהם גילו את האוצרות שהובטחו להם. רבי יהושע היה מוסיף כי
"מעשה הלז מסוגל לפרנסה יספרו בסעודות מלוה מלכה, ואחר העובדא הזו שלא לספר שום מעשה רק לומר שיר המעלות ולברך ברכת המזון",

הרבי ר' אלימלך מליזענסק לא היה נוהג לערוך סעודת מלוה מלכה ברבים שכן קדושת השבת הייתה חביבה בעיניו ובקושי עלה בידו להשתחרר הימנה. לפני פטירתו באשר היה לו גילוי אליהו הביע לפניו הרבי ר' אלימלך את משאלתו כי יינתן לו להיוועד עם האבות הקדושים ומבוקשו ניתן לו, מחוץ לדוד המלך, נעים זמירות ישראל, שלא נועד אתו, שכן דעתו של דוד המלך לא הייתה נוחה ממנהגו של הרבי ר' אלימלך, שלא לערוך ברבים סעודת מלוה מלכה.

באחד מערבי השבתות בשעות הצהרים הגיע לחצרו של הרבי ר' אלימלך נכרי, לבוש בגדי דייג, והביא באמתחתו דגים למכירה. היא הופנה אל הרבנית לבית המבשלים אולם בבואו לשם נמסר לו כי הארוחות לשבת מוכנות ומזומנות לסעודה. הוא חזר לרבי אלימלך, ומשם הופנה שוב לחדר המבשלות, ושוב הוחזר אל הרבי ר' אלימלך וחוזר חלילה. משראה אותו דייג כך, לבש ארשת של קפידה על פניו, פרץ לחדרו של הרבי ר' אלימלך, הטיל את הדגים שבאמתחתו על הארץ, וקרא
"יהא לסעודת מלוה דמלכא".
מששמע הרבי ר' אלימלך את הדברים, הרים את גבותיו ופנה לאותו דייג:
"ראה נא, אין לנו כבר כוח להתחיל מחדש בסעודות מלוה דמלכא,
אולם בטוח אני כי בנינו אחרינו יקפידו על כך".

אותו דייג - מוסיפים חסידים - לא היה אלא דוד המלך, נעים זמירות ישראל, שראה מחובתו להדגיש את החובה לערוך את סעודת מלווה דמלכא, היא סעודת דוד מלבא משיחא, כראוי לו.

הרבי ר' אלימלך קיבל על עצמו באותו מעמד
"כי יצווה את בניו אחריו להתנהג בכבוד סעודה זו",
ומאז ועד עתה נוהגים נכדיו של הרבי ר' אלימלך, וכן הרבים ההולכים בדרכיו, להקפיד על קיום סעודת מלוה דמלכא.

רבי ישראל מרוזין מצא רמז בפסוק
"סולם מוצב ארצה.
סול"ם
ראשי תיבות "ס'עודת ל'ויית מ'לכה"
שזכות סעודה זו עומדת לאדם גם כשהוא מונח בקבר",

ורבי חיים מטשערנוביץ בעל "סידורו של שבת" מספר מעשה ברבי אברהם העשיל מאפטא, שהיה מקפיד לאכול מאכלי בשר בסעודה זו. בשנה אחת, במוצאי שבת חזון, שלח לקרוא לשוחט כדי לשחוט עוף לכבוד סעודת מלוה מלכה והטילו אותו לקערה, כדי להתקינו לסעודה, ועד שנגמר בישולו כמעט והאיר היום. כאשר פתחו את החלונות פרצה צפור אחת והתייצבה על שולחנו של הרב מאפטא. המקורבים עמדו לגרשה, אך הרבי לא נתן להם, באומרו כי בציפור זו נתגלגלה נשמה גדולה שבגלגולה הקודם, לא הייתה נזהרת בסעודה זו, והיא נשלחה לכאן, כדי לבוא על תיקונה, וכן להורות הלכה לרבים בנידון.

בסעודת מלוה מלכה היה רבי יחזקאל שרגא משינאווא אומר "אתקינו סעודתא" שלוש פעמים, לעומת פעם אחת בשלוש סעודות השבת, שכן סעודה זו מתקנת חכמים שעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תוהה וכן נמסר ב"תקנות והדרכות" דחבורת שומרי אמונים
"אומרים שלושה פעמים אתקינו סעודתא" - -.

באחת משיחותיו קורא רבי מנחם שניאורסון, האדמו"ר מלובאויטש, להגביר חיילים לעריכת סעודות צוותא למלוה מלכה, והוא מדגיש בדבריו את המשמעות המיוחדת שיש לכך, בסיומו של היום בו שובת האדם ממלאכתו ומפגין את אמונתו בבורא כל עולמים והקב"ה מצדו מבטיח לו
"אל תירא עבדי יעקב" וכל מחסוריך אמלא".

ליכוד החסידים בצוותא דבר חשוב ביותר, אולם רבי אייזיק מקאמארנא מצא מחובתו להוסיף אזהרה:
"יזהרו החסידים כשיושבין יחד בסעודת מלוה מלכא וכדומה, שאין דבר גדול בעולם כמו סעודת מלוה מלכא, כשיושבין יחד אחים ורעים, שהוא מועיל להרבה עניינים להתקשרות אהבה ולהמשכת פרנסה ולכל טובה שבעולם, ובלבד בלב אחד ובשמירת פיהם שלא לדבר שום דבר גנאי על שום בר ישראל, אלא טובות ושבח הצדיקים".

רבי אהרן בעל "שומרי אמונים" היה אומר:
"כי סעודה זו היא "הכנה לאורו של משיה שיתגלה במהרה בימינו ומכל שכן אם זוכה לעשות עוד בשביל רבים, אשרי לו ומה טוב חלקו, ובלבד שיכווין לבו לשמים, ועיקר זו הסעודה להיות בשמחה ללוות את המלכה נפש יתירה, ולזמר שירים ותשבחות לפני השם, וכבר נהגו ברוב תפילות ישראל להתקבץ בקיבוץ החברים בסעודה זו, ולספר מעשיות מצדיקים, וקבלה מפי הצדיקים כי לספר מעשיות מבעש"ט הקדוש מסוגל לשפע ולפרנסה".

וכפי המקובל בשם הבעש"ט עצמו גדולה זכות סעודת מלוה מלכה
"לסגולה טובה בכל ימות השבוע להצלחה בכל העניינים, הן בגוף והן בנפש".
"ואשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, אשר בזה יזכה להיות שולחנו מסודר בגן עדן - - והעיקר לאכול מאותה סעודה המזומנת לצדיקים לעתיד, והקב"ה מטיב עימהם - - ובהלוות על השולחן דברי תורה, יזכה לשמוע פירוש התורה, שהקב"ה דורש שם לפני הצדיקים, והשביע בצחצחות נפשו - - ומלך ביופיו תחזינה עיניו במהרה בימינו".