נאמנות ואהבה במגילת רות

יהודה איזנברג

 


תוכן המאמר:

מאה שנים ושלושה חודשים

הזאת נעמי?

דמותה של רות

רות ובועז

בסימן של אהבה

מאה שנים ושלושה חודשים

מגילת רות שופכת אור על תקופה קצרה בימי השופטים. אם נבדוק את אורכה של התקופה נקבל סדר זמנים זה:
המגילה מתחילה בסיפורו של אלימלך, שבגד בארץ ישראל ויצא לגור בשדה מואב. שתיים רעות עשה האיש: עזב את ארץ ישראל בעת מצוקה, ובחר לו כמקום חיים את מואב, עם שהתורה מבקשת לשמור על מרחק ממנו.
האיש יוצא למואב במטרה לעבור שם את תקופת המשבר. אין הוא מתכוון לרדת למואב. יהודי הוא, ואוהב את ארץ ישראל. אבל הזמן עובר, ומגיעה שעת מותו, ועדיין הוא במואב.

והאיש מת, ונשארים אשתו ושני בניו. השנים עוברות, ולבנים הצעירים אין עם מי להתחתן. עם מי יכולים שני בחורים יהודים להתחתן כאשר הם מבודדים בשדה מואב? והם שוכחים את עמם ואת מולדתם, ונושאים נשים מואביות.
ועוברות שנים נוספות, וכבר הם עשר שנים במואב. זו כבר לא שהות ארעית. יש להם שם קבר, ואולי גם קשרים חברתיים.
ושוב מכה: שני הבנים מתים. ונשארת נעמי, ושתי כלותיה הנכריות. הצד היהודי שבמשפחה קבור בשדי מואב. רק הצד הנכרי חי. ונעמי מחליטה לעזוב. מוטב מאוחר מאשר כלל לא.
הגענו לסוף החלק הראשון של מגילת רות. סיפור המתרחש עשר שנים, והמגילה מקדישה לו חמישה פסוקים.

בדרך לבית לחם

השלוש יוצאות בדרך לבית לחם. נעמי חוזרת לעיר מולדתה. ערפה ורות - הולכות לעיר זרה, כדי למצוא בה את קרובי משפחת בעליהן, כדי להיגאל על ידם ולשוב ולהצטרף למשפחה. נעמי מפצירה בהן לשוב לבית אימן, ומשם תמצא כל אחת מנוחה בית אישה. נעמי מדגישה: לא אלד עוד. לא יהיו לי בנים שיגאלו אתכן. לא תוכלו לחכות לגאולה. שובו לבתיכן.
ערפה מעדיפה את החיים בבית אמה, על פני עתיד מעורפל המחכה לה בבית לחם. רות דבקה בחמותה, דבקה בזכר בעלה המת. היא תיגאל, והיא תגאל את מחלון לבל ייכרת שמו. היא תלד ילד, ותקים את שם בעלה המת על נחלתו. והיא דבקה בנעמי חמותה: "כי המוות יפריד ביני ובינך" (א,יז). המוות הפריד ביני לבין בעלי, ורק הוא יפריד ביני לבינך. את היא הקשר היחיד ביני לבין בעלי המת. כל עוד אנו חיים - איני עוזבת את המשפחה. "עמך עמי, ואלוהיך אלוהי" (א,טז).

שלושת חדשי הקציר

נעמי ורות מגיעות לבית לחם. חלק זה של הסיפור הוא ליבה של המגילה.
כמה זמן נמשך חלק זה? נעמי ורות מגיעות לבית לחם "בתחילת קציר שעורים" (א,כב). רות מלקטת בשדות בועז "עד כלות קציר השעורים וקציר החטים" (ב,כג). בתקופת המקרא התחיל קציר השעורים בחג הפסח - ואז הקריבו במקדש את העומר, וקציר החיטים בחג השבועות - אז הקריבו במקדש את שתי הלחם. רות יורדת לגורן בועז בסוף קציר השעורים, שעה שבועז זורה את הגורן. מן הרגע שבועז מבטיח לרות לגואלה, ועד לזמן שעשה את אשר הבטיח, עבר זמן קצר. הן נעמי אומרת לרות "כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר היום" (ג,יח). ומיד מזמן בועז את ישיבת הזקנים, משחרר את הגואל, ונושא את רות. בהמשך נראה כי את הפרוצדורה המשפטית סיים בועז בו ביום, אבל הנישואין עם רות נדחו עד סוף קציר החיטים. הקצב שבפסוק מתאר את הקצב המסחרר של המאורעות: "ויקח בעז את רות, ותהי לו לאשה, ויבוא אליה, ויתן ה' לה הריון, ותלד בן".

אם כנים דברינו, הרי שחמשת הפסוקים הראשונים של המגילה נמשכים לאורך עשר שנים. גוף המגילה נמשך כשלושה חודשים - תקופת קציר השעורים ותקופת קציר החיטים (ג,א. רות רבה ה,יא: "א"ר שמואל בר נחמן, מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים שלשה חדשים"). מתוך עשרת הפסוקים האחרונים, חמשת הראשונים מתארים את תשעת חודשי ההריון של רות והלידה (ד,יג-יז), וחמשת הפסוקים האחרונים פורצים מגבולות הזמן והמקום, ומגיעים עד לדוד המלך, כמאה שנים לאחר מכן.

הזאת נעמי?

מדרש האגדה על מגילת רות

מדרש האגדה מכווץ את המאורעות של המגילה עוד יותר, ומותח חוט של אימה על הסיפור. היופי הפסטורלי העולה מפסוקי המגילה נשבר כשאנו משלימים את החלקים החסרים בפסיפס המאורעות המפורשים במגילה.

שאלה ראשונה היא, מתי, בתקופת השופטים, אירעו המאורעות המתרחשים במגילה. אין שופט בשם בועז. אבל כל התנהגותו של האיש היא התנהגות של שופט: הוא מושיב את הזקנים בשער, הוא מנהל את ענייני העיר. הוא שופט העיר בית לחם. ועל כן יש לחפש שופט שעירו היא בית לחם. ואמנם, יש שופט כזה. וכך כתוב בספר שופטים:
שופטים י"ב
(ח) וישפט אחריו את ישראל אבצן מבית לחם.
(ט) ויהי לו שלשים בנים, ושלשים בנות שלח החוצה,
ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ. וישפט את ישראל שבע שנים.
(י) וימת אבצן ויקבר בבית לחם.
זיהינו את השופט: אבצן הוא בועז. (בבא בתרא צא,א). לוח הזמנים נעשה צפוף: אבצן שפט רק שבע שנים, ומת בסוף תקופת השיפוט שלו. מכאן שזקן האיש, ורות יכולה לחיות עמו רק זמן קצר. וכאן נכנס מדרש האגדה:
רות רבה ג'
אשתו של בועז מתה באותו היום, ונתכנסו כל העיירות לגמילות חסד...
נכנסה רות עם נעמי, והייתה זו יוצאה וזו נכנסת.
"ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי".
אמרו: זו היא שהיו מעשיה נאים ונעימים?
לשעבר הייתה מתכסה בבגדי צבעונין ומילתין שלה,
ועכשיו היא מתכסה בסמרטוטין?!
לשעבר היו פניה אדומות מכוח האכילה והשתייה,
ועכשיו פניה ירוקות מכוח רעבון.
ואומרת להם: "אל תקראו לי נעמי קראו לי מרה" (רות א,כ).
מבט במפה יסביר לנו את מדרש חז"ל זה. שתי הנשים באות משדה מואב, ממזרח. הן עברו את הירדן באזור גשר עבדאללה של ימינו, המשיכו מערבה, לא נכנסו לירושלים, שהייתה עיר עוינת באותם ימים. ירדו דרך אבו-דיס של היום, ומשם, במסלול כביש 389, נכנסו לבית לחם, מצד מזרח. (בדרך הזאת נכנס חלק מהחטיבה הירושלמית, ובכללם כותב שורות אלה, לבית לחם במלחמת ששת הימים).

בית הקברות של בית לחם, סביר להניח, היה במזרח העיר. בית לחם שוכנת על גבול המדבר, החקלאות בה אינטנסיבית, והעניים רבים. אנשי בית לחם לא יקצו שטח חקלאי לבית קברות, שעה שבמזרחם שטחי מדבר שוממים.

וכך הם נפגשים: אנשי בית לחם יוצאים ללוות את אשת בועז בדרכה האחרונה, והם רואים באופק דמויות שתי נשים מתקרבות מן המדבר. אין זה מאורע שכיח, ששתי נשים תעבורנה לבדן את המדבר. שנים מעטות לפני כן הייתה מלחמה עם עמון, ובסמוך לה התנהלה מלחמת אזרחים בין אפרים וגלעד. תקופת השופטים אינה תקופה של ביטחון וסדר, ששתי נשים תוכלנה ללכת לבדן במדבר. הן גם בבית לחם עצמה אין לאדם ביטחון: בועז ישן בגורן, כדי שלא יגנבו לו את תבואת השנה!

ומסע ההלוויה נע מזרחה, והנשים מתקרבות לגוש הגדול של אנשי בית לחם. אנשי העיר מנסים לזהות את הנשים הבאות לקראתם בדרך המדבר. חדי העין שבהם תוהים: האמנם נעמי היא זו הבאה לקראתם? ועם מי היא באה? והנה, השתיים מגיעות אל מסע ההלוויה.
(יט) ...ותהום כל העיר עליהן, ותאמרנה: הזאת נעמי?!
(כ) ותאמר אליהן, אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא, כי המר שדי לי מאוד...(פרק א).
המפגש התרחש בפאתי העיר, סמוך לבית הקברות. רות ונעמי מגיעות בדיוק אל תוך מסע ההלוויה. כל אנשי העיר בהלוויה, וכולם הומים כנגדן, ומזהים בפליאה את נעמי, העשירה והאריסטוקרטית, החוזרת לעירה בבגדי עניים.

כניסתן של רות ונעמי לבית לחם חלה ברגע טראגי בחייו של בועז. הן מגיעות לעיר, ופוגעות בהלוויה של אשתו. כל העיר הומה: הזאת נעמי? זו היא שהיו מעשיה נאים ונעימים? זוהי שהייתה עשירה ושבעה? ונעמי אינה מתנצלת, אינה מסבירה את עזיבתה את העיר. היא מקבלת את הדין ועונה בכאב: אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרה.
ורק לאחר מפגש זה באות נעמי ורות לתוך העיר בית לחם:
ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה השבה משדי מואב (ב,כא).

דמותה של רות

שתיקתה של רות

המגילה נתפסת אצלנו כמגילתה של רות. אבל רות מצטיינת בשתיקתה יותר מאשר בדיבורה. אם נבדוק בכמה פסוקים כלולים דיבוריהם של גיבורי המגילה, נמצא כי בועז הוא המדבר הראשי במגילה: עשרים ואחד פסוקים לו לבועז. אחריו - נעמי, המדברת בשבעה עשר פסוקים. ולבסוף, אפופה בשתיקתה, רות, המדברת באחד עשר פסוקים בלבד!
כל מטרתה של רות להיגאל. מרגע שהובטח לה כי קרובה גאולתה - אין רות משמיעה אף לא מילה אחת. בכל התהליך של הגאולה ושל הקניין, של הנישואין ושל הלידה - רות מחשה. אף מילה לא נאמרת על ידה.

נדמה לנו כי אנו מכירים את רות היכרות קרובה. אבל כשאנו מנסים להעלות את דמותה בדמיוננו, מתברר לנו כמה מעט אנו יודעים עליה. האם יפה הייתה? אלשיך טוען כי משכה את עיני הסובבים אותה בזכות יופייה, עד כי הנער אשר על הקוצרים דאג להזכיר לבועז כי מואביה היא, לבל יתפתה אחריה. אבן עזרא (ג,י) טוען כי אנשי בית לחם אהבוה בגלל יופיה. כל הציירים מציירים אותה כאישה יפה. אבל כלל לא ברור שיפה הייתה: מעט נשים יפות מוזכרות במקרא: שרה, ורחל, תמר אבישג ואסתר ובנות איוב. רות אינה אחת מהן. רות ניכרת בנוכחותה, יותר מאשר במראיה. כאשר היא נמצאת - הכל סובב סביבה, גם אם אין היא פוצה פה ומדברת.

אחר הקוצרים

רות הכניסה לבית לחם נורמות שלא היו מקובלות בעיר. זכותם של עניים ללקוט בכל שדה שהם רוצים. אבל רות אינה הולכת לכל שדה. היא אוספת רק אצל מי שהרשה לה, אצל זה שמצאה חן בעיניו (ב,ב). רות גם תבקש רשות ללקוט בשדה. ואכן, כאשר היא מגיעה אל השדה, היא פונה אל מנהל העבודה - הלא הוא הנער אשר על הקוצרים - ואומרת לו: "אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים" (ב,ז). ורק לאחר קבלת רשותו היא מצטרפת לקהל העניים אוספי הלקט. מדוע עשתה זאת? ייתכן כי חששה שזרה היא, ואין לה זכויות עניים. והרי עניי העיר קודמים, והיא משדה מואב באה. ואולי הייתה זו גישה ההולמת את אישיותה בכלל: אין רות לוקחת דבר שאינו שלה, מבלי לבקש רשות, מבלי להודיע לבעליו הקודמים.

ואנו רואים אותה בשדה אוספת שבלים, ואנו שומעים את דבריה לחמותה, ואנו מקשיבים לשיחתה עם בועז. אנו מבחינים כמה שלווה ורוגע היא מקרינה בכל מקום שהיא נמצאת בו. היא אוספת אחרי הקוצרים למן הבוקר, ואף אחד מן הנערים אינו פוגע בה. בועז מגיע לשדה, ועינו צדה מיד את דמותה המיוחדת. הוא שואל את הנער הניצב על הקוצרים: "למי הנערה הזאת", והוא מקבל תשובה מפורטת:
(ו) ...נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב.
(ז) ותאמר אלקטה נא, ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים.
ותבוא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה,
זה שבתה הבית מעט. (פרק ב)
מן התשובה אנו מבינים כי הנער כבר חקר אודות רות, והוא מסוגל למסור לבועז פרטים מלאים עליה. הוא ציין כי רות הגיעה לשדה בבוקר, בקשה רשות - למרות שאין כל חובה כזאת - ללקוט. מאז הבוקר היא אוספת בעומרים, היא אף לא ישבה לנוח לרגע, ורק עכשיו ישבה לנוח מעט.

מורכבת היא עבודתו של "הנער אשר על הקוצרים": הוא צריך לדאוג שהקוצרים יעשו מלאכתם, שיהיה להם צל ואוכל ושתייה, שהעומרים ירוכזו בגורן. הוא חייב להשגיח על העניים שלא יתפרצו לאסוף בשטח שטרם נקצר, וכאשר הם עושים כן הוא מבייש אותם (ב,טו), גוער בהם (ב,טז), ומגרש אותם למקום בו מותר להם לאסוף שבלים. ואם העניים אינם חוזרים למקום שנקבע להם, הקוצרים דוחפים אותם בגסות למקומם (א,ט). וקורה שיש מריבה בין העניים, ויש להחזיר את הסדר אל כנו, ואולי אף לפגוע באלה החוטפים שבלים לא להם (ב,כב). ובתוך כל המולת הקציר הזאת אין לנער אשר על הקוצרים עיסוק אחר, אלא להתבונן בצעדיה של רות, ולהבחין כי מאז הבוקר לא ישבה לנוח, ורק עכשיו, לקראת הצהרים, ישבה לנוח פעם ראשונה.

לחם ומים

ובועז פונה אל רות. אנו מכירים את דרך דיבורו התקיף של בועז מהמשך המגילה: "סורה, שבה פה פלוני אלמוני" (ד,א) הוא אומר לגואל; 'שבו פה'! (ד,ב) הוא אומר לעשרה מזקני העיר, והם מצייתים בלא אומר. והנה, כאשר בועז פונה אל רות, סגנון דיבורו משתנה, והוא מדבר בעדינות, סגנון דיבורו רך, והאהבה ניבטת מבין מילותיו. אנו מבחינים כיצד רות הופכת את כל הנמצאים לידה לעדינים יותר, לרגישים יותר, לאוהבים.
(ח) ויאמר בעז אל רות: הלוא שמעת בתי,
אל תלכי ללקט בשדה אחר
וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערתי.
(ט) עיניך בשדה אשר יקצרון, והלכת אחריהן.
הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך.
וצמת והלכת אל הכלים
ושתית מאשר ישאבון הנערים. (פרק ב)
מתי הספיק בועז לצוות את הנערים שלא יפגעו בה? הם הרי כלל לא ניסו לפגוע בה! רות אוספת בשיבולים לאחר שקיבלה רשות לכך, והיא אינה מתגרה באיש. הנער אשר על הקוצרים עוקב אחריה מאז הבוקר, כאילו זה תפקידו של מנהל עבודת הקציר: לבדוק מתי אחת הנערות העניות יושבת לנוח.
רות שואלת את בועז: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני, ואנכי נכריה" (ב,י). ובדבריה הד לחוק עתיק, לפסוק העוסק בגורלם של השנואים והדחויים: "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור, כי את הבכור בן השנואה יכיר.." (דברים כא,טז-יז). ורות שואלת: מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני? אני לא השנואה, שאי אפשר לדלג עליה. אני נכריה, אני בת לעם שאיבת עולם בינו לבין עם ישראל. אפשר לשלול ממני את זכויות הגר והעני, ומדוע אתה מכירני לתת לי משדותיך?

ובועז משיב תשובה ארוכה, ומן התשובה מבינים אנו כי גם הוא כבר יודע הכל אודות רות:
(יא) ויען בעז ויאמר לה:
הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך
ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך,
ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום.
(יב) ישלם ה' פעלך,
ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלוהי ישראל
אשר באת לחסות תחת כנפיו. (פרק ב)
ושוב יוצא בועז מגדרו, ומצווה את הנערים - הפעם פונה הוא אל כולם, לא אל הנער אשר על לקציר - שיתנו לרות ללקט גם במקומות שאינם מיועדים ללקט עניים. ועוד מצווה הוא להם, ליזום במכוון שיפלו שיבולים, כדי שתוכל לאסוף אותם:
(טו) ... ויצו בעז את נעריו לאמר
גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה.
(טז) וגם של תשלו לה מן הצבתים,
ועזבתם ולקטה, ולא תגערו בה. (פרק ב)
לחם ומים נותן בועז לרות. לחם ומים. והוא זוכר את הפסוק המגביה מחיצה בינו לבין רות. והוא יודע כי יהיה עליו להתמודד עם פסוק זה, ועם הדרך שבה אנשי בית לחם מבינים אותו:
דברים כג
(ד) לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'.
גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם.
(ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים
בדרך בצאתכם ממצרים..
(ז) לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם.

רות ובועז

נעמי, תמר ורות

ימי קציר השעורים הסתיימו. התבואה בגורן, ונעשות ההכנות לזריית התבואה. ימים אלה הם הימים השמחים של החקלאי. עמל שנה מגיע לסיומו, ותבואות השדה מרוכזות יחד, ועוד מעט-קט יארזו, ויוכנסו למשמרת.
לרגע זה חכתה נעמי. היא חכתה לבועז כשהוא לבדו בגורן, מחוץ לעיר, לאחר שאכל ושתה, ורוחו טובה עליו.
דגם פעולתה לקוח מאירוע שהתרחש כשלוש מאות שנים לפניה: מהולדת פרץ, אבי משפחת בועז. נעמי רוצה להציל את רות על ידי כך שרות תלד ילד, בן לבועז, המיועד לגאול אותה. לאחר שיהיה לה ילד - שוב חוזרת היא למשפחה, והילד ימלא את מקום אביו. הגאולה של רות תיעשה על ידי הילד שהיא תלד, לא בהכרח על ידי נישואין עם הגואל. בדיוק כמו שגאולתה של תמר הייתה בזכות הילדים שילדה ליהודה. וזה הדגם שראתה נעמי לנגד עיניה:
בראשית פרק לח
(יג) ויגד לתמר לאמר הנה חמיך עלה תמנתה לגז צאנו:
(יד) ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף
ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה
כי ראתה כי גדל שלה והוא לא נתנה לו לאשה:
(טו) ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה:
(טז) ויט אליה אל הדרך ויאמר הבה נא אבוא אליך
כי לא ידע כי כלתו הוא. ותאמר מה תתן לי כי תבוא אלי:
....
(יט) ותקם ותלך ותסר צעיפה מעליה ותלבש בגדי אלמנותה:

נעמי אומרת לרות דברים אלה:
רות פרק ג'
(א) ותאמר לה נעמי חמותה:
בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך:
(ב) ועתה הלא בעז מדעתנו, אשר היית את נערותיו,
הנה הוא זרה את גרן השערים הלילה:
(ג) ורחצת וסכת ושמת שמלת[י]ך עליך וירדת[י] הגרן
אל תודעי לאיש עד כלתו לאכל ולשתות:

יהודה עולה עם גוזזי צאנו - והוא ברגע המשמח של עבודת הרועה. בועז זורה את גורן השעורים - והוא ברגע המשמח של עבודת האיכר.
נעמי אומרת: "ושמת שמלותיך עליך" (רות ג,ג) ומבאר רש"י: "בגדים של שבת". מהם בגדי שבת אלה? זאת נבין אם נזכור את תמר. גם היא מחליפה את בגדיה: "ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף". גם רות, מסתבר, לבשה בגדי אלמנות. זה היה הנוהל של האלמנות. וכדי שתכניתה של נעמי תוכל להתגשם, צריכה רות להסיר את בגדי אלמנותה, ולהתלבש בבגדים יפים.

נעמי אומרת: "ורחצת וסכת ושמת שמלתך עליך וירדת הגרן" (ג,ג). ואילו רות שינתה מדברי נעמי: "ותרד הגרן ותעש ככל אשר צותה חמותה" (ג,ו) - קודם ירדה לגורן, ורק שם היא רוחצת ומחליפה את בגדיה. מדוע שינתה מסדר המעשים שאמרה לה נעמי?
רש"י רות ג,ו (על פי תנחומא בא טז)
"ותרד הגורן ותעש" - היא אמרה לה "ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך", ואחר כך "וירדת הגורן". והיא לא עשתה כן, אלא אמרה: אם ארד כשאני מקושטת, הפוגע בי והרואה אותי יאמר שאני זונה. לפיכך ירדה בתחלה הגורן, ואחר כך קשטה את עצמה כאשר צותה חמותה.

רות לא הבינה, או לא רצתה להבין, כי תפקידה עכשיו לשחק את תפקיד הזונה. בדיוק כמו תמר, שהתחפשה כדי להתייבם על ידי יהודה. ונעמי ממשיכה בדבריה:
(ד) ויהי בשכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם
ובאת וגלית מרגלתיו ושכבת והוא יגיד לך את אשר תעשין:

פקודתה של נעמי אינה מובנת. מה יאמר בועז לרות לעשות? מי שצריך לעשות משהו - הוא בועז. הוא צריך להחליט לגאול את רות, הוא צריך להסיט את הגואל מדרכם. מה יכולה רות לעשות, ומה יאמר לה בועז לעשות?
דומה כי נעמי מצפה כי בועז ינהג כמו ראש השושלת של משפחתו. הוא יאמר לרות, מה שאמר יהודה לתמר:
(טו) ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה:
(טז) ויט אליה אל הדרך ויאמר הבה נא אבוא אליך.

אבל רות אינה משתפת פעולה ואינה משחקת את התפקיד שיועד לה. כאשר היא מגיעה אל הגורן, אין היא מתחפשת. היא מוסרת את שמה: "אנכי רות אמתך, ופרשת כנפך על אמתך, כי גואל אתה" (ג,ט). והעלילה מתפתחת בכוון אחר משתכננה נעמי. במקום שרות תעשה מה שבועז יאמר לה, נהפכים הדברים, ובועז מבטיח לרות: "ועתה בתי אל תראי, כל אשר תאמרי אעשה לך" (ג,יא).

תושבי בית לחם הבינו היטב את מה שקרה. כאשר בועז מכריז על נישואיו עם רות - דבר שהיה כפי הנראה למחרת פגישתם בגורן - מברכים אותו הזקנים וכל העם, ודבריהם מלאים רמזים:
רות פרק ד
(יא) ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים.
יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה,
אשר בנו שתיהם את בית ישראל
ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם:
(יב) ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה,
מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערה הזאת:

מה עניינו של פרץ לכאן? הזקנים וכל העם מבינים את הקשר: מעשהו של יהודה ותמר דומה למעשה של בועז ורות. בשני המקרים נגאלת האישה על ידי הבן שהיא יולדת. אלא שתמר זכתה בגאולתה לאחר שהונתה את יהודה. ואילו רות, תמימה וישרה הייתה. לא שיחקה ולא העמידה פנים. אמרה לבועז את האמת, וזכתה בנישואין עמו.

ועוד דמיון בין שני מקרים אלה. בסיפור יהודה ותמר נאמר "ולא יסף עוד לדעתה" (בראשית לח,כו). - ופירוש הביטוי "יסף" עלום: שמא 'לא הוסיף', שמא 'לא פסק'. וגם אצל רות ובועז, לפי דברי המדרש, לא יסף עוד בועז לדעתה. אך על כך בהמשך הדברים.

בגורן

רות ממלאת את צווי נעמי, והיא מוצאת עצמה משותקת מאימה בגורן, לבדה, למרגלות בועז. ובועז חש באימה המלווה את רות, והוא מעלה את הדברים מן המחשבה אל הדיבור. וכך אומר בועז לרות:
מדרש תנחומא, פרשת בא טז
היטבת חסדך האחרון מן הראשון (ג,י).
כך היה בועז דורש: מה אוהבת אישה? בחור עני מזקן עשיר.
ואני בן שמונים שנה, ובאת אצלי לקדש שם שמים.

ורות אומרת לבועז משפט אחד קצר: "אנכי רות אמתך, ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה". ומשפט זה טעון זיכרונות. הן זהו אותו משפט עצמו שאמר בועז לרות בפגישתם הראשונה: "ישלם ה' פעלך, ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלוהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו" (ב,יב). ורות כמו משיבה לבועז ואומרת: באתי לחסות תחת כנפי אלוהי ישראל, אבל רצוני כי קשר זה יהיה באמצעותך, תחת כנפיך אתה, כי גואל אתה. לא אהבה אני מחפשת, כי אם גאולה. לא מרגוע, אלא לקדש שם שמים. רוצה אני להיגאל, לגאול את בעלי המת מתהום השכחה, להחזיר את זכרו אל בין החיים. רוצה אני ללדת את הבן שיקום תחת מחלון.

ובועז משיב במשפטים ארוכים, והוא מגלה לה את אהבתו ואת תכניותיו:
(י) ויאמר ברוכה את לה' בתי.
היטבת חסדך האחרון מן הראשון,
לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר.

בועז מבין מה תפקידו בקשר שהוא קושר עם רות. הוא מדבר על כך במפורש: "היטבת חסדך האחרון מן הראשון" אמר בועז. מה היה החסד הראשון של רות? זאת אמרה נעמי בצאתן לדרך משדה מואב: "יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי" (א,ד). והמדרש מבאר: "עם המתים - שנטפלתם בתכריכיהם" (רות רבה ב,טז). החסד הראשון שעשתה רות היה כאשר טיפלה בבעלה עד מותו, עד לקבורתו. החסד השני - כאשר היא משיבה את המת אל החיים, באמצעות הבן אשר יקום על שמו. ובועז ממשיך ואומר:

(יא) ועתה בתי אל תיראי,
כל אשר תאמרי אעשה לך,
כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את.
(יב) ועתה כי אמנם כי אם גאל אנכי, וגם יש גאל קרוב ממני.
(יג) ליני הלילה. והיה בבקר, אם יגאלך טוב יגאל,
ואם לא יחפץ לגאלך, וגאלתיך אנכי,
חי ה' שכבי עד הבקר.

בועז נבהל מדברי עצמו. הסיטואציה שהם נתונים בה היא מטורפת: קבצנית מואביה באה לבית לחם. היא אלמנה של יורד, שעזב את העיר בעת משבר ורצה לעשות כסף במואב. אמנם, בועז דיבר אתה רכות, והתעלם מן היחס העוין של אנשי העיר למשפחת אלימלך. הוא גם נתן לה לחם ומים. עד כאן נהג בועז באבירות, בהגינות, בג'נטלמניות. אבל מכאן ועד נישואין עם קבצנית זו - מה רב המרחק! הרי הוא המכובד באנשי בית לחם, ורות ענייה וזרה האוספת נדבות בשדותיו! רק לפני חודשיים התאלמן. מה יותר הגיוני מסירוב מנומס ומנוסח יפה: רוצה אני, אבל איני יכול, מישהו אחר ימלא את התפקיד שייעדת לי. אני אעזור לך, אכוון אותך, אמצא לך בן זוג המתאים לך. אתמוך בך בכסף.
ולפתע בועז מבחין כי תשובתו המשפטית, המתאימה למושב בית דין, תתפרש על ידי רות כסירוב מנומס. והוא חושש כי זו תקום ותברח לביתה, תאמר לנעמי כי הניסיון כשל, וכי בועז אין לו עניין בגאולתה. והוא נזעק וקורא לה: "חי ה', שכבי עד הבקר". אל תלכי, אני רוצה בך, אני רוצה לגאלך! לא ניסיתי להתחמק ממך, רק הסברתי לך את הקשיים העומדים בפני. כי רוצה בועז ברות, והוא חרד שמא יאבד אותה.

והוא נותן לה לעת פרידה "שש שעורים" - מספר עלום, שאין אנו מבינים אותו, וכל הפרשנים כשלו בניסיונם לפרשו פירוש ההולם את הפסוק והנסיבות. אבל נעמי כנראה הבינה את הצופן הסמוי במספר, שכן מיד בשמעה את המילים "שש השערים האלה נתן לי" (ג,יז), עונה היא בשמחה "שבי בתי עד אשר תדעין איך יפל דבר, כי לא ישקט האיש כי אם כלה הדבר היום" (ג,יח). ואף אני אנסה את כחי בפענוח מספר מסתורי זה: המשפחה הגרעינית של אלימלך, מנתה שש נפשות: אלימלך ונעמי, מחלון ורות, ערפה וכליון. ובועז שולח לנעמי שש שעורים, לומר: אני מחזיר את המשפחה לחיים. אני אגאל את רות, ואקים שם המת על נחלתו.

נישואיה של רות לבועז

בועז לא הצליח לממש את משאלת לבה של נעמי, כי יכלה את הדבר "היום". לאחר הפרוצדורה המשפטית, בעקבותיה השתחררה רות מן הזיקה לגואל הזר, המתין בועז ולא נשא את רות עד סוף קציר החיטים. עובדה: רות הייתה עם בועז בגורן בסוף קציר השעורים, והיא ממשיכה לאסוף שבלים בשדות בועז עד סוף קציר חיטים. אם הייתה מתחתנת עם בועז מיד - לא הייתה צריכה להמשיך ולאסוף מתנות עניים משדות בעלה. מדוע המתין עוד שבועות ארוכים עד שנשא את רות לאישה?
אולי ניתן לשער, כי התקנה המוכרת לנו כ"ימי המתנה", היא זו שהנחתה את בועז. תקנה זו קובעת כי אישה לא תתחתן לפני שיעברו שלשה חודשים בין נישואיה הראשונים לשניים. "כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני... גיורת שנתגיירה, ממתינין תשעים יום... " (רמב"ם גירושין יא,יח-כא). תקנה זו כל כך הגיונית היא, שסביר להניח כי הופעלה עוד טרם נקבעה בידי חכמים. בועז חיכה שלושה חודשים, ורות, שבעלת כבוד עצמי הייתה, לא הסכימה לקבל מבועז דבר טרם נישואיהם. והיא ממשיכה לאסוף עם העניים אחרי הקוצרים, עד לרגע שבו היא נעשית בעלת השדות.

והיום המקווה מגיע. מיד לאחר תום קציר החיטים נשא בועז את רות לאישה. אבל המדרש אינו מניח לנו לשמוח בשמחתה של רות. יום חגה של רות הוא גם יום אבלה:
"ויקח בועז את רות" -
אמרו: אותו הלילה שבא עליה - מת.
(מדרש זוטא, רות ד').
בבת אחת התרסק היופי של המגילה הנפלאה הזאת, והפך לטרגדיה. הסיבה למדרש הזה ניכרת לעין: מישהו חסר בתיאור לידתו של הבן: האב נעלם. נעמי לוקחת את הבן ותהי לו לאומנת. השכנות קוראות לילד שם, ולא האב.

ובכל זאת, מדוע הופך המדרש תאור פסטוראלי יפה כל כך לתיאור מלא אימה? מדוע בו ברגע שהגיעה רות לפסגת אושרה, היא מאבדת את עולמה? מדוע לא ניתנו לה כמה חודשים של חסד, כמה שבועות של אהבה, כמה ימים של מרגוע? מדוע המגילה מתרחשת בין שתי הלוויות: הלוויתה של אשת בועז, והלוויתו של בועז?
את התשובה נוכל למצוא, אולי, בפסוקים האחרונים של המגילה. פסוקים טכניים מאוד, משעממים מאוד, אבל הם ליבה של המגילה:
ואלה תולדות פרץ. פרץ הוליד את חצרון, וחצרון הוליד את רם, ורם הוליד את עמינדב, ועמינדב הוליד את נחשון, ונחשון הוליד את שלמה, ושלמון הוליד את בעז, ובעז הוליד את עובד, ועבד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד (ד,יח-כב).
הנה, זה ליבה של המגילה: גאולתה של רות, הולדתו של עובד. רות לא חיפשה בעל, אף לא חפשה אהבה. נאמנה הייתה לבעלה המת, ובאהבתו שגתה תמיד. כל שרצתה היה להחזירו לחיים. משעשתה זאת - מילאה את ייעודה. ומשמילאה את ייעודה - יכול בועז, השופט הזקן, לפרוש מן החיים. גם הוא סיים את תפקידו כלפיה. חייה האישיים, גם חיי בועז בזמן המפגש עמה, הם רק אמצעי למטרה שהציבה לעצמה: להקים את שם בעלה על בנה.

מגילת רות, גם תקופת השופטים, גם חייו ומותו של האיש הפרטי, אינם אלא חוליה בשרשרת המוליכה למלכות בית דוד, לגאולה. לבועז שלושים בנים ושלושים בנות. אבל הם נעלמו כלא-היו. המדרש אף מחמיר איתם, ומוסר כי כולם מתו בחיי בועז. ורק אחד, זה שבועז אף לא ידע על קיומו, זה שנולד תשעה חודשים לאחר מותו, זה שהקים לתחייה את מחלון והחזיר את נחלתו לבעליה, הוא הממשיך את שושלת משפחתו לדורות.

בסימן של אהבה

מה יודעים אנו על רות? מעט מאוד. המגילה אינה מתארת את מראיה, אינה מספרת דבר על מוצאה, אינה מפרטת את הקורות אותה לאחר נישואיה. אנו מכירים את רות שלושה חודשים: בתקופת קציר השעורים וקציר החיטים. ובכל זאת אנו חשים קרבה אליה, אנו סבורים כי מכירים אנו אותה, את שלוותה, את הרוגע שהיא משרה על כל סביבותיה.

זרה הייתה רות בכל מקום בו חייתה. בשדה מואב הייתה אשת היהודי, האישה שעזבה את בני עמה ובחרה לחיות עם איש זר. ביהודה הייתה מואביה, זרה וענייה שבאה ממרחק. עם זאת, בכל מקום חייתה באמונתה - לא נכנעה ולא השתנתה. עיקשת הייתה, לא קיבלה את עצת חמותה, לא קיבלה את מרות סביבתה. בדרכה הלכה, באמונתה חייתה. נאמנה הייתה לבעלה, והשקיעה את כל כוחה בגאולתה - ובגאולתו.

אהבה אחת הייתה לרות בחייה: אהבתה למחלון, בעלה המת. בבואה לבית לחם, לא הלכה אחרי הבחורים, ולא חפשה את החיים הנעימים. אחת היה לה אם תאסוף את הלקט עם הנערים או עם הנערות. לנגד עיניה היה אהובה המת - מחלון. אחת הייתה מטרתה: להגאל, לגאול את מחלון, לגאול את שדותיו, להקים לו שם על נחלתו. וכאשר היא יורדת אל הגורן, מבקשת את בועז לגאול אותה, את מחלון היא מחבקת, לא את בועז ("וילפת" - שליפתתו בזרועותיה. רש"י ע"פ רות רבא ו,ג ): "ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה" (ג,ט) . אתה אינך האהוב. אתה ממלא מקומו של הבעל האהוב, אתה הוא שתגאל את מחלון ותקים את שמו על נחלתו. אותו אני אוהבת, ואתה תממש אהבתי.
לא הנישואין עם בועז היו מטרתה של רות, אלא הגאולה. רצתה לקבל את הסכמתו של בועז לגאול אותה, ולהחזיר את מחלון אל החיים, באמצעות הבן אשר יוולד לה. ובועז, שהבחין בסגולותיה של רות ואהבה - מוכן למלא את מקומו של המת: לשאת את רות, לגאול את השדות, כדי "להקים שם המת על נחלתו, ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו" (ד,י).

כי נחמתני

רות מקבלת בשלווה ובתודה את כל הניתן לה. בניגוד לנעמי המאשימה את הכל, רק לא את עצמה, רות מודה על הכל, ורואה עצמה כבלתי ראויה לכל הטוב הנעשה עמה.
נעמי ירדה לשדה מואב. מרצון ובבחירה ירדה המשפחה לשדה מואב, לעשות שם חיל. והניסיון כשל, והיא חוזרת לבית לחם, שבורה ומבוישת. מי אשם בכישלונה? אל מי יכולה היא לבוא בטענות, מלבד אל עצמה? ומה היא אומרת: "המר שדי לי מאוד... ריקם השיבני ה'... ה' ענה בי, ושדי הרע לי" (א,כ-כא).
ואילו רות, שחברה לעם ישראל, צפוי שתחכה ליחס אוהד מצד העם שברצון בחרה להצטרף אליו. ומה היא אומרת? "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני". וכל כך למה? כי קיבלה רשות לשתות מים מן הכד המיועד לקוצרים! (ב,ט). וכאשר בועז מסביר לה כי הוא מכיר בגודל המעשה שעשתה, כאשר עזבה את אביה ואמה וארץ מולדתה אל עם אשר לא ידעה מתמול שלשום - גם אז משיבה רות "אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני, וכי דברת על לב שפחתך, ואנוכי לא אהיה כאחת שפחתיך" (ב,יג). רות משתחווית בדברה אל בועז, אבל גם במעמד זה דבריה דו-משמעיים. אפשר להבינם - הלוואי ואהיה כאחת שפחותיך. ואפשר גם להבינם: אני לא אהיה כאחת שפחותיך. בת חורין אני, בבחירה ומרצון באתי לכאן. אני מנהלת את חיי, אני קובעת את גורלי. ענייה אני, חלשה אני, אבל בת חורין אני.
רות מקרינה אהבה ורוך, שלווה ומרגוע אל כל סביבותיה. היא משנה את התנהגותו של הנער אשר על הקציר; היא מרככת את סגנון דיבורו של בועז - האיש התקיף מבית לחם. ואף נשות בית לחם, שבפגישה ראשונה עמה קוראות בפליאה ובבוז "הזאת נעמי", לאחר שבעה שבועות, לעת כלות קציר שעורים, כבר יודעות כולן "כי אשת חיל" היא רות (ב,יא). ולאחר כלות ימי ההריון הן משנות בשנית את טעמן, וקוראות לעבר נעמי: "כי כלתך אשר אהבתך ילדתו, אשר היא טובה לך משבעה בנים" (ד,טו). והן מביטות בפליאה אל האהבה שבין הכלה והחמות - אהבה המנוגדת לכל מסורת ולכל מקובל.

נצח ישראל

חייה של רות נמתחים בין שני לילות: בין הלילה בגורן - ממנו יצאה בהבטחה כי קרוב יום גאולתה, ובין ליל נישואיה, בו נגאלה והתאלמנה בשנית. חייה ומותה של רות לפני הלילה הראשון, ואחר הלילה האחרון - עלומים מפנינו. מה עבר עליה כאשר החליטה לעזוב את בית אביה? מה קרה לה לאחר הלילה שהיה פסגת אושרה? איך נשאה את כאב אלמנותה הכפולה? האם ראתה בנים לבנה? האם מתה גם היא בדמי ימיה, כבעלה הראשון? הכל עלום וחתום.

מכל חייה של רות מוסרת לנו המגילה תיאור של שלושה חודשים בלבד, חודשים בהם הייתה חוליה בשרשרת הנצח.

רות, בועז ועובד הם החוליות המקשרות את ההיסטוריה של עם ישראל, למן התנחלותו בארץ, דרך מלכות בית דוד, וממנה עד לחוטר שיצא מגזע ישי, ולנצר משורשיו יפרה. זהו העיקר: נצח ישראל. חייהם ומותם של בני אדם חשובים רק במידה שהם מקושרים לנצח האומה.